אילת השחר/בבא מציעא/לב/ב
מדברי שניהם נלמד צער בע"ח דאורייתא. בנימוק"י הביא קושית הרמב"ן דאיך הותר לזקן ואינו לפי כבודו לעבור על איסור צעב"ח שהוא דאורייתא, ותירץ דהותר משום כבוד התורה, והר"ן חולק דס"ל דגם מי שאינו ת"ח מותר לו שלא לפרוק כשאינו לפי כבודו, אלא כיון דהותר משום צורך האדם לצער בע"ח כ"ש דהותר משום כבודו בשב ואל תעשה, וצ"ל דזה פשיטא להגמ' דצעב"ח הותר מפני כבודו אפילו לצער בידים כיון דזה לצורך תשמישו, אלא דצריך עדיין ללמוד מאבידה, דהא בפריקה איכא נמי הפסד ממון חבירו, וע"ז ילפינן מאבידה דגם משום הפסד ממון חבירו אינו מחויב אם זה לא לפי כבודו.
והנה במנחת חינוך מצוה פ' ביאר לסברת הרא"ש דפריקה דבחנם היינו היכא דאינו בטל ממלאכתו, אבל כשבטל ממלאכתו דינו כמו באבידה דמותר ליקח כפועל בטל, א"כ מה דאמרינן משום צעב"ח נוטל שכר, היינו אפי' אם הוא יושב בין כך בטל, ואע"ג דיש צער להבע"ח ולמה מותר שלא לפרוק כשאינו מקבל שכר, וע"ז תירץ ג"כ כהר"ן הנ"ל דזה לצורכו שרוצה עי"ז להרויח, אבל אם הבעה"ב לא יתן כסף מחויב לפרוק בחנם משום צעב"ח, וצ"ל לסברתו דכל זמן שמנסה לא לפרוק כדי שהבעה"ב יתן לו כסף והוא מצער את הבהמה מותר משום שמא ירויח עי"ז מעות. אלא דצ"ע דכיון דאם לא ירצה הבעה"ב ליתן לו שכר יהי' מחויב לפרוק בחנם, נמצא דמה שדורש מבעל הבהמה שכר בעד הפריקה והבעה"ב מסכים ליתן לו מחמת שחושש שבלי זה לא יפרוק, הא זה שלא כדין, דלמה לעשות עצמו כאילו לא יפרוק בחנם כיון שעפ"י דין מחויב לפרוק אם לא יתן לו מעות עבור זה, [ולקמן בדברינו יבואר בס"ד לנטות מזה דלא נקרא צורך האדם מה שעי"ז יבקש שכר].
אמנם בתוס' הרא"ש מבואר דס"ל דאם ירצה ליתן לו שכר יכול לקבל, דהיינו דבפריקה אסור לקבל שכר, משא"כ היכא דאין חיובו משום פריקה רק משום צעב"ח אז מותר ליקח שכר אם נותן, ולפי"ז א"ש.
והנה במנחת חינוך תמה למה אמרינן דכשיש אוהב לפרוק ושונא לטעון צריך לטעון כדי לכוף יצרו אע"ג דאיכא צעב"ח, ותירץ לפימש"כ הר"ן הנ"ל על קושית הרמב"ן שהקשה למה מותר זקן ואינו לפי כבודו שלא לפרוק אף דאיכא צעב"ח, ותירץ דכיון דהותר צעב"ח לצורך האדם כ"ש לכבודם בשב ואל תעשה דגדול כבוד הבריות [עי' תוס' בע"ז דף י"א ד"ה עוקרין], ועפי"ז רוצה המנ"ח ג"כ לתרץ דלכוף את יצרו הוי נמי מצורך האדם וזה דוחה צער בע"ח. ולדבריו יצא חידוש דין גדול דאם יזדמן צער בע"ח באופן שאין מצות פריקה, כגון רבצן, והוא באותו זמן במקום לפרוק להרבצן ירצה לעבוד ולעזור בחנם סתם איזה עבודה שהיא אצל שונאו, יוכל לדחות צעב"ח ולעבוד בחנם לשונאו כדי לכוף יצרו כיון דזה צורך האדם לכוף יצרו ולעזור לשונאו.
והנה אפשר לומר דמה דהותר לצורך האדם זה אם ע"י הצער נתקיים צורכו כמו שעובד עם הבהמה ומיגעה שמותר לו משום צורכו, אבל מה שעי"ז יוכל לטעון שבזה יהי' כפיית יצרו אין זה מצורכו, דאל"כ איך יצוייר חיוב לפרוק משום צער בע"ח, הא רוצה לנוח ולא לפרוק, ולמה לא נימא דלא יפרוק כדי שיוכל לנוח ולא יצטרך לעבוד עבודה קשה של פריקה, וע"כ דכיון דאין בא לו הנאה מציעור הבהמה אלא גורם לו הנאה אין זה נקרא מצורכו, ולכן כיון דבזה שאינו פורק אין בזה כפיית היצר אלא במה שטוען לחבירו הוא כייף יצרו אין זה נקרא דהצער הוא צורכו. ולא דמי להא דהותר לזקן ואינו לפי כבודו שלא לפרוק משום דזה צורכו, דהתם מעשה הפריקה גורמת לו הבזיון ובזה שאינו פורק יש בזה כבוד הבריות, משא"כ היכא דבזה שאינו פורק אין לו עדיין כלום אלא שעי"ז יוכל לכוף את יצרו ולעשות טעינה אין זה צורך שבשביל זה הותר צער בע"ח.
ולפי"ז אין לומר דהותר לדרוש שכר [היינו לשיטת הראשונים דס"ל דמותר לדרוש שכר ובל"ז לא יפרוק ודלא כהרא"ש] כדי שיתן לו הבעה"ב כסף וזהו צורכו דהיינו ריוח המעות, כיון דמה שאינו פורק אינו גוף הצורך, אלא דעי"ז יתגלגל שיוכל להוציא ממנו כסף עבור הפריקה, ואין זה צורך המתיר צער בע"ח.
ונשאר עלינו להבין לפי"ז למה מותר לעבור על צעב"ח כדי לכוף יצרו. והנה נראה דתמיד היכא שיש לו לעשות א' משני דברים, א' שיש בה מצוה וא' שכלול בזה ב' מצוות, אם יעשה את המעשה שיש בו קיום מצוה אחת לא מקרי שביטל מצוה השני' מחמת שבה הי' נכלל ב' מצוות, וכמו באופן של דחי' אמרינן דאפי' תרי עשה אין דוחים עשה, וה"נ באופן דאין דין דחי' אלא דבעשותו מצוה א' נדחית ממילא השני' בשוא"ת ג"כ אין דין דאם עושה מצוה הא' עובר בהשני', אלא דדינו הוא להקדים המצוה שיש בה תרי ענינים מלעשות מצוה שיש בה רק ענין א', וכגון כאן דכשיש לפניו טעינה ופריקה הא מבואר דאם שניהם אוהביו יעשה פריקה, מ"מ אם יעשה טעינה לא מקרי דעבר איסור, אלא דלא קיים דין להקדים, וכמו באוהב לפרוק ושונא לטעון דאם בכ"ז יפרוק לא מקרי דביטל טעינה אלא שהי' לו להקדים טעינה כדי לכוף יצרו, והיכא שכל החיוב הי' להקדים לא מקרי דביטל מצוה אלא שלא קיים את דין הקדימה, וכמו אם יש לו ב' טעינות אחת שיש לבעליו חסרון כיס דבטיל משוקי' והשני' דלית בה חסרון כיס, דודאי המצוה להקדים הטעינה למי שיש חסרון כיס, ומ"מ אם יטעון למי שאין חסרון כיס לא מקרי דביטל מצוה, דהא קיים מצות טעינה אלא דהטעינה ההיא קודמת וביטל דין הקדימה, וה"נ באם יש לפניו פריקה וטעינה ושניהם אוהביו אם יטעון לא יענש על ביטול מצוה אלא שלא קיים הדין להקדים, ולגבי דין להקדים יש גדרים דלכוף יצרו נותן יותר חיוב להקדים אע"ג דיש בפריקה ענין צער בע"ח, והנה כל זה יתכן אפי' אם בפריקה יקיים ב' מצוות, אך יותר נראה דאחרי שבפריקה יש ענין צער בעלי חיים, אז כשמקיים פריקה אין כאן ב' מצוות, דהצבע"ח כבר נכנס בעצם המצוה דפריקה ונכלל בו, ואין כאן ב' מצוות, אלא מצוה משובחת מחמת דיש בה צער בע"ח, וכשטוען מקיים ג"כ מצוה אחת, אלא דהי' סברא להקדים פריקה שיש בה צער בע"ח שהיא מצוה שצריך משום כך להקדימה, וע"ז אמרינן דלכוף יצרו מחייב יותר להקדים. וכן נראה מוכרח סברת הב"ח בסי' ער"ב דכתב דבהמת גוי אם אין הבעלים נמצאים כאן יש מצוה לפרוק משום צעב"ח אבל כשנמצא הבעלים נתמעט דאי"צ לפרוק. ולכאורה הא מ"מ יש צעב"ח, וע"כ דבאופן שישנו הבעלים יש רק מצות פריקה וזה נתמעט לכן פטור, ואם כי דברי הב"ח הוא חידוש ודבריו צע"ג, הא מיהת חזינן מדבריו דבאופן שיש מצות פריקה אין דנין מחמת דין צעב"ח כדין בפנ"ע.
והנה במנ"ח שם תמה על הר"ן המובא בנימוק"י דביאר דבטעינה נוטל שכר רק אם עי"ז בטל ממלאכתו, והקשה למה אמרינן בפריקה דכי לא עביד מרא בהדי' בשכר, היינו דהא איכא צער בע"ח, ותירץ דזה משום קנס נוטל שכר ממרא כיון שלא סייע בפריקת בהמתו, [ולהר"ן אם לא ירצה הבעלים לשלם פטור הלה לפרוק], והקשה דכיון דס"ל להר"ן דהותר לזקן ואינו לפי כבודו שלא לפרוק מחמת שזה צורך האדם ה"נ כאן הא הוא צורך האדם להרויח מעות, ומאי הוי קשה לי' שבשביל זה צריך לחדש שזה קנס. ולהנתבאר בודאי לא שייך להתיר זה משום צורכו. אלא דדברי הר"ן צ"ב דלמה תצטער הבהמה מפני שאנו רוצים לקנוס בעליה. כן יש לעיין דהיכן מצינו בתורה קנס, ואם זה מדרבנן א"כ איך דרשינן מעמו דכשאינו עוזר פטור, הא מה"ת לא קנסו והוא צריך לעזור, ומאי נפק"מ בין בעליו עמו לאין בעליו עמו הא בשניהם צריך לעזור משום צעב"ח.
ועל כן נראה דמקרא דכתיב עמו נתמעט, וכיון דא"א לפרש דנתמעט לגמרי כיון דצעב"ח דאורייתא, ע"כ מפרשינן דהמיעוט הוא דבלי עמו צריך שכר, והטעם דגזה"כ הוא דפטור אע"ג דבכל פריקה הא יש בה גם ענין צער בע"ח ואיך אנו מתירין, וע"ז תירץ דזה מגזה"כ אלא דמפרשינן הגזה"כ דהוא קנס ואם יתן שכר אז הוא כן חייב, וצ"ל דכיון דבדרך כלל ודאי הבעלים יסכימו לשלם כי לא ירצו להפסיד בהמתם הטילה התורה עליו קנס, וממילא לא קשה באופן דלא ירצה ליתן שכר דאז נמצא דתצטער הבהמה, כיון דזה גזה"כ דפטור מפריקה אע"ג דיש בה צעב"ח משום קנס, ואין זה דין פטור בצעב"ח אלא פטור בפריקה, אלא דפריקה כלולה גם מצעב"ח ובאופן דיתן שכר שוב הוא מחויב, ולפי"ז נראה דאם יתן שכר אז יהי' חיובו לא רק מחמת צער בע"ח אלא דאז יש לו חיוב מצד מצות פריקה [ובמנ"ח לא משמע כן].
ועדיין יש לעיין דהנה כמו דעיקר האיסור דצער בע"ח הוא שאסור לצער בידים אלא דאם הוא דאורייתא מבואר דצריך להשתדל אפי' להסיר צערה אם מצטערת, ולכן אף בבהמת עכו"ם צריך לפרוק [בשכר], והנה לצער חבירו בידים כגון להכביד על גופו משאות כבדים הא בודאי אסור, ואין לומר דילפינן זה מצער בע"ח, דא"כ וכי למ"ד צער בע"ח לאו דאורייתא מותר, ועבודת פרך אסור אפי' בעבדו העברי ובודאי אסור כל מיני צער, וכיון דכל היכא דאסור מדאורייתא לצער בידים צריך ג"כ למנוע את צערו מן התורה ע"י שישתדל לפרוק, א"כ כשחבירו טעון משאוי אז מלבד דין מצות פריקה חייב להוריד המשאוי מדין צער גופו שמצטער במה שיש עליו משאוי כבד, וא"כ כמו שהקשה הרמב"ן על צער בע"ח דאיך הותר שלא לפרוק כשאינו לפי כבודו לפרוק הא איכא צער בע"ח, ה"נ יש להקשות על הא דאמרינן לעיל כל שבשלו אינו פורק ה"נ בשל חבירו, ולכאורה משמע דגם באדם כה"ג מותר להמנע לפרוק, ולמה, הא איכא משום צער חבירו, וע"ז לא שייך התירוץ של הר"ן דהותר לצער משום צורך האדם, דהא אינו מותר לצער גוף חבירו משום צורך האדם השני.
והי' אפשר לומר דהנה בר"ן ובנימוק"י בסוף פירקין הביאו בשם הרמב"ן דמה דת"ח אינו חייב לכבד לת"ח דזוטר מיני' הוא מדין זקן ואינו לפי כבודו, וכן מבואר בשטמ"ק בשם גליון דאי כיבוד אב הוי מצוה דלחבירו יפטר אם אינו לפי כבודו, הרי דאינו דין רק בממון אלא דכל שהוא דין לחבירו נתמעט מקרא דוהתעלמת, א"כ גם צער חבירו אע"פ שלא הותר משום צורך האדם מ"מ מקרא דוהתעלמת ילפינן דכל שהוא מחמת חיוב לחבירו פטור אם אינו לפי כבודו, ונוכל לומר דהאיסור לצער חבירו הוי ג"כ מדין מצוה לחבירו והותר מפני כבודו.
אלא דלפי"ז יש לעיין קצת מה דנתלבטו בקושיא הנ"ל דלמה מותר להמנע מלפרוק מהבהמה המשאוי כשאינו לפי כבודו דהא יש איסור צער בע"ח, הא כיון דצער האדם מותר משום זקן ואינו לפי כבודו למה יהי' אסור צער בהמה, וכי צער בהמה אסור יותר מצער האדם, וכיון דילפינן צער האדם דהותר מוהתעלמת כ"ש צער בהמה, וצ"ע.
ובשטמ"ק הביא תירוץ על קושית הרמב"ן הנ"ל בשם מורינו הרב דכיון דכבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה כ"ש שידחה צער בעלי חיים אפילו שהוא מן התורה שהרי אין בו לא לאו ולא עשה, משמע דשייך איסור דאורייתא שנלמד ואין בו חומר עשה ולא חומר לא תעשה, ומסתמא חומרתו כעין איסור שנתקבל הלכה למשה מסיני, וצ"ע.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |