אילת השחר/בבא מציעא/לב/א

אילת השחר בבא מציעא לב א

דף ל"ב ע"א

א"נ תרי מגו תלתא. במעיני החכמה הקשה למה לא סגי בע"א שיעיד שפלג באפי תלתא, דהא איסור יצטרך להכחיש העד והוא אינו יודע להכחיש הו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע דמשלם, והוכיח מהגמ' דהלכה כהפוסקים דהיכא דלא הוי לי' למידע לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם.

והנה יש להסתפק בשותפים העומדים ליחלק אם לכל אחד יש תביעה על חבירו שיתן לו חלקו, ולפי"ז טענת רב ספרא היתה כיון דאתה מחויב ליתן לו מה שנישום ע"י ב"ד של ג' הדיוטות, ממילא אני תובע הסחורה שיש אצלי ממך, ואע"פ שרב ספרא כעת מוחזק מ"מ אזלינן בתר עיקר תביעתו, ועיקר תביעתו הוא על איסור שיתן לו מה שהגיע ע"י החלוקה בב"ד של ג' הדיוטות, וא"כ שייך שבועה דאורייתא להכחיש העד, אבל נראה דאין כאן תביעה על איסור, אלא דטענתו היא כיון דלא צריך ב"ד רק הדיוטות, הרי טענתו היא חילקתי וקיבלתי מה שהוא שלי ואינך יכול לעכב מה שזה לי, ואז לא הוי כשבועת נשבע ונפטר אלא כנשבע ונוטל דאין כזה שבועה מן התורה, וממילא אין ע"ז הדין דמתוך שאינו יכול לישבע משלם.

גילוי מילתא בעלמא הוא בתרי סגי לי'. הנה כל מה דאיירינן הוא מחמת דהי' דברים שצריכים שומא וע"ז הנידון אם צריך דוקא בפני ג', ולכאורה אם הדברים שחלקו היו שוין ממש כגון שהי' שני חתיכות בשר שסוג הבשר ומשקלן שוין או ארג שמידתן שוה א"כ הא לא צריך שומא, וע"כ מיירי שיש חפצים שונים וצריך להעריך שומתן, ובכה"ג הא כדי לחלק צריך שיגיד גוד או איגוד, ודין חלוקה כזאת בודאי צריך בפני איסור שיסכים ואינו יכול לבחור מה שהוא רוצה בלי הסכמת איסור. ונראה דכל מה דצריך גוד או איגוד הוא בחפצא העומד להשתמש בהם וכ"א רוצה הדבר כדי להשתמש בו, אבל כאן דהי' סחורה שזה עומד לימכר ל"צ לדין גוד או איגוד, אלא דהעיקר אם הם שוין בצורתם שייך חלוקה וע"ז כל הנידון למה ששם בלי ב"ד.

תוד"ה אלמנה. וי"ל דס"ל כיון דאלמנה מוכרת אע"ג דאינה שלה שלא בב"ד משום חינא ה"נ שותף יטול את שלו שלא בב"ד אע"ג דליכא טעם דחינא. לכאורה אין מובן מאי שייכות יש דאם אלמנה יכולה למכור מטעם חינא לכן שותף יכול לחלק אע"ג דבשותף ליכא טעמא דחינא, דמה ענין זה לזה. ואפשר דכונתם דס"ל להגמ' דסברת חינא לא מהני שתוכל למכור בלי שום גדר, אלא דע"י חינא עשו כאילו יש לה בזה חלק קצת דלכן תוכל למכור, דלא מסתבר דבלי טעם נימא דתוכל למכור, אלא שעשאוה כאילו יש לה חלק בנכסים לענין שתוכל למכור, ולכן בשלמא אם שותף יכול לחלק ה"נ היא תוכל למכור כאילו יש לה בהנכסים, אבל אם גם שותף אינו יכול לחלק בלי ב"ד לא מסתבר שע"י חינא יהי' לה כח למכור. וכ"ה להדיא בנימוק"י.

ויש לעיין קצת על מה דמבואר שם לפי הגירסא שבידינו דבקרקע אינו יכול שותף לחלוק אלא בב"ד חשוב, דהא אלמנה ע"כ מוכרת קרקע דהא אין לה שיעבוד על מטלטלין ומ"מ מוכרת שלא בב"ד חשוב, וכיון דאלמנה דינה כשותף ושותף אינו יכול למכור ע"י ג' שמאין את הקרקע רק בב"ד חשוב ואיך היא מוכרת ע"י ג' שמאין קרקע, וע"כ דהעדיפו כחה מבשותף, דאע"ג דשותף אינו יכול למכור קרקע רק בב"ד חשוב מ"מ אלמנה שאני, א"כ מאי ראי' מאלמנה לשותף.

האי עשה והאי ל"ת ועשה ולא אתי עשה ודחי את ל"ת ועשה. ופירש"י דהקושיא היא מאל תחזיר אבידה, וכן פירשו התוס' ביבמות דף ה', ובאמרי משה סי' י"ד הקשה דהא תמיד במה דאמרינן דאין עשה דוחה ל"ת ועשה לכאורה נימא איפכא ולמה נדחית עשה זאת, דהא אין בכח העשה והל"ת לדחות את העשה הזאת אלא ע"כ דאמרינן שב ואל תעשה, א"כ כאן דאם יבשל בשביל אביו יבוטל השבת אבידה בשוא"ת, ואם יחזיר האבידה יבטל כבוד אביו בשוא"ת, א"כ בלאו קרא דאני ה' הו"א דיוכל לעשות מה שירצה ושפיר צריך קרא, אלא דלשיטת התוס' בקידושין דף ל"ד דאם אין עשה דוחה ל"ת ועשה אז אם יעבור ילקה על הלאו שלא נדחה, א"ש, דכאן אסור לעבור בל"ת, ונהי דלא ילקה דאין בו מעשה מ"מ הא עובר בל"ת והוי ידעינן דלא ישמע לקול אביו, אבל לריב"א בתוס' בחולין דף קמ"א דהלאו נדחה ורק העשה נשאר, א"כ כיון דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה אז מה שירצה יעשה כיון דהלאו נדחה. [ולפי צד א' בתוס' שם דאיסור איכא אלא דאינו לוקה ג"כ א"ש, דהא בודאי אסור לעסוק בכיבוד כיון דעובר בלאו דלא תוכל להתעלם, וכל הקושיא היא אם אינו עובר כלום], ושפיר איצטריך קרא דאני ה' דאסור לו להתעלם מלהחזיר האבידה.

והנה לפימש"כ הרשב"א דהעשה דהשב תשיבם אינו אלא כשמתחיל להשיב דהיינו כשהגביה, וקושית הגמ' לרש"י מאל תחזיר באופן דכבר הגביה ואמר לו אביו לעסוק בכבודו, וכתב דהו"מ לשנויי דאיצטריך קרא דאני ה' להיכא דלא הגביה דאז אין אלא ל"ת וס"ד דידחה, אלא דמשני לי' דס"ד דאפי' עשה ול"ת ידחה מחמת דהוקש כבודם לכבוד המקום. ולפי"ז א"ש בפשיטות דפריך דכיון דכבר הגביה ואם יעסוק בכיבוד ויעזוב זה הרי מבטל בידים המצוה דהשבת אבידה, וגם בלי קרא דאני ה' הוי ידעינן דאסור.

אלא דאפשר לומר דאפי' להר"ן שהובא בנימוק"י לעיל דף ל' דס"ל דגם לפני שהגביה יש עשה ול"ת, דאז הא איך שיעשה יבטל את העשה השני בשוא"ת, מ"מ יש לומר דהנה יש ב' מיני מצוות, א' דאם לא יקויים כעת יכולה להתקיים באופן אחר, והב' דבאופן אחר לא תתקיים ובטלה לגמרי, והנה בגד פשתים אם לא הי' דוחה הל"ת הא היתה בטלה לגמרי מצות תכלת מהבגד הזה, כיון דצריך דוקא צמר ואין עשה דוחה ל"ת נמצא דאין כלל מצוה, אבל כשצריך צפרים לטהר המצורע אפי' אם נימא דאינו דוחה מצות שילוח הקן, מ"מ מצות הבאת צפרים אינה בטלה אלא דאינו יכול לקיים כי אין לו צפרים, אבל משום זה לא נתבטלה המצוה דודאי מוטל עליו להביא צפרים, והנפק"מ בין ב' סוגי המצוות יהי' דבכלאים בציצית אם לא הותר אז אם הי' עושה ציצית של צמר בבגד פשתן לא יהי' כלל קיום מצוה, כיון דהמצוה היא רק ע"י שידחה לאו ואם לא הי' גזה"כ שידחה הרי אין מצוה כלל וכשיעשה צמר אינו מקיים כלל מצוה, ובזה גם הריב"א יודה דילקה, משא"כ בצפרי מצורע כיון דהמצוה הא לא בטלה מהגברא להביא צפרים, נמצא דאף אי עבר והביאם נהי דעבר מ"מ י"ל דקיים מצות הבאת צפרים, ובאופן זה ס"ל להריב"א דלא ילקה, [ועפ"י זה מתורץ ג"כ קושית הגרעק"א כאן דבנזיר מצינו דעשה דוחה ל"ת ועשה].

והנה באמר לו אביו בשל לי אף שהמצוה אינו דוקא על הבישול אלא מצוה לכבד אותו בכל מה שצריך, מ"מ הרי כעת המצוה היא בישול, וכבר הקשו הראשונים למה בכלל בכיבוד אב שייך דחיית ל"ת כיון דאי אמר לא בעינא ליכא לעשה כלל, וכמו דאמרינן בכתובות דף מ' גבי אונס דלכן אינו דוחה המצוה של ולו תהי' לאשה ליקח אשה האסורה לו, ומבואר בדבריהם דשאני הכא דזהו גוף המצוה, היינו דבאונס המצוה לקחתה אלא דאם אינה רוצה אינו מצווה, אבל אין המצוה לעשות את רצונה ובקשתה, ובזה שייך לומר דכיון דאי אמרה לא בעינא ליכא למצוה, ממילא לא דוחה, אבל כאן מה שמבקש האב זהו גוף המצוה, ואם כן כשמבקש שיבשל אז זהו גוף המצוה ואם אינה דוחה ל"ת ועשה ואין עליו לבשל נמצא דאין כאן כלל מצוה. ולפי"ז אף אם יבשל לא יקיים מצוה, דכיון דאינה דוחה הרי לא נשאר כלום מהמצוה, ואם אביו יבקש שימוש אחר או בזמן אחר הא יהי' אז המצוה חדשה, והמצוה הזאת שהיא הבישול כעת הא אינה דוחה, ממילא אין מצוה לגמרי, לכן אף אם יעשה אותה לא יקיים שום מצוה.

ולפי האמור נמצא דכיון דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה ואין ציווי בפועל שמחויב לבשל, אז אפי' אם יבשל כבר אין מצוה. אבל מצוה דהשבת אבידה הא אינה בטילה, דאפי' אם כעת הי' צריך לבשל בשביל אביו, מ"מ הא המצוה דלהשיב החפץ הזה הא לא נתבטל, ואם אך יהי' לו אפשרות להשיבה יצטרך להשיב, דהא אין המצוה מצטמצמת על האופן הזה, משא"כ כיבוד אב דכעת המצוה רק הבישול כעת, וזה כיון שאינו מחויב משום איזה סיבה אין מצוה כלל ואם יבשל ויתן לא יקויים מצוה, אבל אם יחזיר האבידה אפי' אם הי' הדין דבידו לכבד אביו ולא להחזיר מ"מ כשיחזיר יקיים מצות השבת אבידה, ושפיר גם בלי קרא הוי ידעינן דאין לו לבשל עבור אביו כשזה נוגד מצות השבת אבידה דאז אין קיום מצוה כלל.

ולכאורה יקשה על דברינו דהנה בשטמ"ק הביא בשם תוס' חיצוניות דהקשה הר"י איש ירושלים על הא דמתרצינן ס"ד כיון דהוקש כבודם לכבוד המקום ס"ד דיציית לי' דהא רק הוקש, א"כ למה יעבור עשה ול"ת כיון דגם כבוד המקום לא גרע. ותירץ דס"ד דמה שירצה יעשה, הרי דאע"ג דאינו מחויב דוקא לכבד אביו ובידו להחזיר האבידה, ומ"מ כשהי' עוסק בכיבוד אב הי' מקיים מצוה והי' מותר לו שלא להחזיר האבידה.

אלא דיש לחלק דאנן איירינן אי אין עשה דוחה ל"ת ועשה וכן העשה ול"ת אינו דוחה העשה, נמצא דמה דמקיים מצוה א' כגון השבת אבידה אינו מחמת דהיא מחייבתו באמת נגד כיבוד אב, אלא משום דכיון דאינו מבטל השני' בידים וגם היא אינה דוחה אותו לכן מותר לו לעשות המצוה הזאת, וע"ז מחלקינן דאבידה שגוף המצוה נשארה גם אם לא נחייבנו לעשותה ויקיים אותה בכל גווני לכן מחויב לקיימה, אבל כיבוד אב דאם לא נחייבו לא יקיים כלל, אמרינן דבאמת אינו מוזהר כלל על המצוה דכיבוד, וכשמכבד אין כאן קיום מצוה כלל, אבל הר"י איש ירושלים הא מיירי אחרי דאמרינן דהוקש כבודם לכבוד המקום, דס"ד דבזה גילתה התורה דכבודם דוחה עשה ול"ת, אלא דגם כבוד שמים דוחה המצוה דכיבוד, ובכה"ג אע"ג דבידו ג"כ לעשות המצוה דהשבת אבידה, מ"מ כיון דמצות כיבוד דוחה מצות השבה שפיר יהי' קיום מצוה בכל מה שיעשה.

סד"א הואיל והוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום שנאמר כאן כבד את אביך וכו' ונאמר להלן כבד את ה' מהונך. צ"ע דהנה מצוה דכיבוד הוא שחוט לי בשל לי, דהיינו שעושה דברים הנצרכים לאביו, אבל סתם עשיית רצונו אינו מעיקר מצות כיבוד, וכיון דכיבוד כזה לא שייך אצל הקב"ה הא ע"כ כיבוד אצל הקב"ה היינו לעשות רצונו, א"כ איך ס"ד דיוכל לקיים כיבוד אב כיון דרצונו של הקב"ה הוא לעשות לא לפי רצון האב, ובשלמא אם גם אצל הקב"ה הי' שייך המצות כיבוד לעשות מה שצריך, אז הי' שייך לומר שיש מצוה לעשות צורך האב ויש מצוה צורך אחר אז הי' ס"ד דיוכל לעשות צורך האב, אבל אם אין מצוה לעשות רצון האב רק צורך האב, ואצל הקב"ה המצוה לעשות רצונו, א"כ בודאי לא יוכל לכבד האב כיון דזה מתנגד לרצון הקב"ה, וע"כ צ"ל דגם כיבוד האב עיקר המצוה לעשות רצונו במה שזה לשימושו, וכיון שכן ס"ד דיכול לעשות רצון האב שזה שימוש לו כיון דבשניהם המצוה עשיית רצונו.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א