אילת השחר/בבא מציעא/כו/ב
שנפל משנים. רש"י פירש דאינו מתייאש מחמת שחושב שישביענו היסת. והרא"ש כתב דזה לבד לא סגי אלא דחושב דאפי' ישבע יתפוס ממנו. והנה הריטב"א ביאר דע"כ לרש"י משביעין על ברי כזה דאין לומר דישקר לומר שראה ממש שזה מצאה דאטו ברשיעי עסקינן, א"כ ע"כ צ"ל להרא"ש דמותר לתפוס כה"ג, ובסמ"ע סי' ע"ה ס"ק מ"ט כתב דבאמת אם יתפוס שלא בעדים יועיל תפיסתו, ובש"ך שם ס"ק ס"ד הקשה דאיך יועיל תפיסה כיון דאינו ברי לו ממש וכן הקשה בט"ז, ועיין בפתחי תשובה מה שהביא בשם השבו"י להצדיק באופנים מיוחדים דברי הסמ"ע, ולכאורה דברי הסמ"ע מוכרחים כיון דס"ל להרא"ש דיוכל להשביעו היסת וכך הוא בריטב"א להדיא [והש"ך רוצה לפרש דרק יחשוב דישביענו היסת אבל באמת אינו חייב, אמנם בהרבה ראשונים מבואר דחייב היסת ממש], ואיך יכול לחייבו שבועה אם נאמר דאפילו אם דבריו אמת לא מגיע לו הממון, וע"כ כי זה טענה שמגיע לו עפ"י דין ממון וכשלא ירצה לישבע יחייבוהו ממון עפ"י טענה דאומדנא כזאת וע"כ יועיל תפיסה ג"כ. והנה ודאי אין ברי לו שישיג לקבל החפץ שנאבד ממנו, [דהא מיירי גם בדברים שיש בהם סימן ולאו דוקא סלע], ומ"מ כיון דיתפוס או דיביישנו ויחזיר לו דמי החפץ שאבד לא הוי יאוש אע"ג דמגוף החפץ מייאש, הרי דיאוש מחפץ ולא מדמיו לא מקרי יאוש. וכן הראוני באמרי משה סי' ל"א ס"ק ה' [ובחזו"א ב"ק סי' י"א סק"ט ג"כ משמע דלא הוי יאוש, אע"ג דהתם מיירי מדין זוטו של ים, מ"מ צ"ל לדבריו דגם יאוש לא הוי], והסברא אפשר לומר כיון דאין מיאש מדמיו הו"ל לגבי זה כאילו הוא בעלים בחפץ לגבי דמיו. (מהדו"ק)
אימור שותפי נינהו וחד מנייהו אחולי אחלי' למנתי' גבי חברי'. הנה ודאי שותפי נינהו ע"כ היינו דבשעה שנפל ממנו המעות עדיין הי' שותפי, דאילו מה שהי' פעם שותפי למה זה יועיל לומר שלא חושדו, דמשמע דאינו חושד מי שהוא כעת שותפו, [ואין להקשות דכיון דבשעת אבידה לא הי' לכ"א שו"פ מה מהני מה דאח"כ א' מחל חלקו לחבירו דלכן יהי' חייב להשיב, דהא בעינן דמשעת אבידה תהי' שו"פ כמבואר לקמן דף כ"ז, דזה אינו דרק אם הוקר לא יתחייב השבה, אבל אם נפל לו עוד פחות משו"פ אח"כ באופן דעכשיו כבר אבוד לו פרוטה ודאי חייב בהשבה, וכאן אם מחלו לו הרי נאבד לו אח"כ עוד פחות משו"פ ונמצא עכשיו שיש לו אבידה פרוטה, וכמו בגיזת זנבו דמבואר דחייב דבשעה שגזז פעם ראשונה הי' פחות משו"פ מצטרף למה שגזז אח"כ דנמצא דיש כבר אבידה פרוטה], וא"כ כשזה נפל מה שייך מחילה שיזכה חבירו, דהא מחילה שייך אם א' חייב לחבירו שייך למחול מה שחייב לו, אבל מה שייך למחול לשותף על סלע שמונח ע"ג קרקע, ואם כונת הגמ' דאם חבירו הגביה הרי זה שהגביה צריך ליתן להשותף חלקו בהמטבע ועי"ז מסכים שיקנה המגביה את חלקו והיינו דמקנה לו חלקו, הא אליבא דאמת לא הגיע ליד חבירו וא"כ לא חל ההקנאה ונשאר שלו ועדיין יש רק פחות משו"פ לכל א' מהם.
מתנה הוא דיהיב לי'. הרמב"ן במלחמות ביאר דכיון דהיא גם אבידה ולא נעשה שומר כיון דרוצה לגזול הרי היא כמונחת בקרקע וכשנתייאש קנאה. ועי' בקהלות יעקב מה דנתקשו דמ"מ למה אינו חייב להחזיר מחמת חיובו דגזלן. וביאר בדרך א' דאינו חייב באונסין כיון דגזל מאינו ברשותו וכמו בגונב מן הגנב לשיטת הקצוה"ח. ובתירוץ ב' כתב דכיון דלא הגזלן גרם היאוש שפיר קונה ביאוש. והי' אפשר דבעצם האבידה הא מפקיע קצת כח מן הבעלים ולכן היכא שפטרו מדין השבת אבידה זוכה בה, וזה הדין באבידה ביאוש, וכן באבידת עכו"ם דבפשוטו משמע דלא כהב"ח ביו"ד סי' קמ"ו דאינו שלו, ובפשוטו דגם בפחות משו"פ הוי שלו [והמחנ"א הסתפק בזה], אלא דחידשה תורה בהשבה אחרי שחייבתו בהשבה שייך כבר לא תגזול, אבל חיובו הוא רק כמו חיובו דאבידה וברגע שיופסק חיובו מדין אבידה אין הגזילה לבדה יכולה להיות סיבה לזכות להאובד בממון, וכל שבלא הגזילה הי' נפקע בעלותו מחמת דין אבידה שפיר זוכה גם כעת שהוא גזל, דהגזילה לא תחייבנו להחזירה יותר ממה שהי' מצד אבידה לפני שגזלה.
ולא קשה איך פקע חיוב לשלם דמים דהא כשגזל נתחייב באונסין, דכאן חיובו אינו יותר ממה שהי' דינה כמו שהי' קודם, ואיה"נ אם יאנס לפני יאוש יתחייב להחזירנו, כיון דגם מדין אבידה הוא מחויב להחזירה, אבל אחרי שמצד דין אבידה זוכה לא שייך כבר חיובים עליו כלל. (מהדו"ק)
רש"י ד"ה נקטינא לי'. משבענא ליה שבועת היסת ולא נתייאש מיד. צע"ק לפי מה דהרבה ראשונים פסקו דהלכה דחשיד אממונא חשיד אשבועתא א"כ למה אינו מתייאש, דהא כיון דחושדהו דרוצה לגזול הסלע הרי גם בשבועה לא יפרוש. ואין להקשות בכל דוכתי איך בע"ד דורש להשביע בעל דינו כיון שחושדהו אממונא, יש לומר דאע"ג דחושדהו מ"מ התובע חושב שמא יפרוש ע"י השבועה אע"פ שעפ"י דין חשוד אשבועה, אבל הרי הוא צריך שיצפה שימנע ויחזיר ע"י שישביענו, וע"כ צ"ל דכשיש בלבו ספק שיחזיר לא נפקע מהבעלים כ"ז שמצפה שיחזיר מספק.
והנה בשטמ"ק הקשה לעיל בריש פירקין למה אינו תלוי בברירה, ופשוט דבכל דבר שאין בו סימן ידוע ומבורר כבר דעומד דודאי יתייאש, וכן דבר שיש בו סימן בודאי לא יתייאש, אבל כאן שחושב להשביעו אינו אלא ספק שיחזירנו, א"כ כשלבסוף לא החזיר הא צריך להיות תלוי דלמ"ד יש ברירה הוברר דעמד להתייאש משא"כ אי אין ברירה, וכיון דבדאורייתא פסקינן אין ברירה צריך להיות דאפילו אח"כ ישבע ולא יחזירנו לא יועיל למפרע לעשות יאוש, וישאר דרק בלבו ספק יאוש, וספק יאוש הא לא הוי יאוש כל עוד דמצפה מספק שיחזירנו לו, א"כ גם לרבא נשאר דהי' ספק בלבו דאז לא הוי יאוש, ולא הוצרך לומר דהלכה כאביי, דגם לרבא כה"ג לא הוי יאוש למפרע.
מצא בחנות הרי אלו שלו. עי' ברשב"א דחידש דבמקום דהחנוני רוצה שיבואו אנשים אינו קונה אע"ג דעומד בצדו דהו"ל כרה"ר, הרי דרה"ר אינו קונה מלבד מה דהוי אינה משתמרת, וצ"ע היכן מצינו דין מיוחד שלא קונה מצד דהוי רה"ר הא הוי רשותו אליבא דאמת, ואין לומר דהוי כאילו יש רשות לרה"ר וכאילו שכרו ממנו ולכן אין לו דין כבעל החצר, דבמה פקעה זכותו וחל זכות לאנשי רה"ר. (מהדו"ק)
תוד"ה מתנה. וא"ת והלא לאו דלא תגזול הוי ניתק לעשה א"כ כיון דלענין גזילה לא מקרי מתנה גם השב תשיבם למה לא תיקן. ולכאורה מה שייכות בין השב תשיבם עם הא דהוי הלאו דגזילה ניתק לעשה, הא לכאורה בין כך צריך להיות שיקיים ההשב תשיבם כיון דיש מצוה דוהשיב את הגזילה אפילו אם בזה אינו מנתק להלאו דגזילה, ועוד אף אי בכלל לא הי' חיוב להחזיר גזילה מ"מ למה לא יתקן השב תשיבם. ונראה דהנה הא כבר הקשו האחרונים בכל גזילה למה אין דין השבת אבידה דהא אבודה מהבעלים, וכתבו דבגזילה נתחדש דינים חדשים של גזילה ורק בזה דנים, והנה הי' מקום לומר דאחר שגזל נהי דחייב להשיב את הגזילה אבל אין זה אלא מחמת דיני גזילה, וממילא דלא שייך דין השב תשיבם, דכל שיש עליה דיני גזילה אין חיובו אלא מחמת דיניו והשב תשיבם לא שייך כבר, אבל כיון דמתקן הלאו דגזילה א"כ שייך בה ג"כ דישאר בה דיני אבידה שהי' בה ושיתקנו ע"י השבה כיון דנעקר דיני גזילה וממילא גם דיני אבידה נתקנה בזה, [עי' אמרי משה סי' ל"ב ס"ק מ"א].
והנה עי' ברמב"ן דף ס"ב וברשב"א בשמו שם, דביאר לפירש"י דברבית אין זה ניתק לעשה דאין זה מחמת איסור ממון אלא דעצם נתינת הרבית הוא העבירה דומיא דלוה. ולכאורה משמע מדבריו דאין זה כלל בעד חיסור ממון חבירו, והעירוני דא"כ יקשה דהא בדף ס"א ילפינן דגזל אסור מרבית ואונאה, ולדבריו לרבית אין כלל שייכות לדין גזל וחיסור ממון חבירו. ולכן נראה דאין הביאור דאין זה מחמת חיסור ממון, דודאי גם רבית הוי חיסור, אלא דהא דחייב להחזיר הרבית אינו לתקן את חיסור הממון, וכמו דהו"א כאן דנהי דצריך להחזיר הגזילה מ"מ לא מתקן הלאו דגזילה, דהאיסור דחיסור ממון לא נתקן אף אם ממלא החסרון, אלא דבגזילה מסקינן למעשה דהוי ניתק לעשה, משא"כ ברבית מפרש הרמב"ן דבאמת אין זה אלא מגזה"כ כיון דגם ללוה מצינו דאסור, הרי דכאן עצם מעשה החיסור הוי האיסור אלא דלוה הוא שמחסר עצמו והמלוה מחסר ממון חבירו, אבל מ"מ החיסור והגזילה הוא האיסור, אלא דס"ל דלא יהי' ניתק לעשה, דכיון דמצינו דאף הלוה אסור מסתבר נמי דגם להמלוה לא יתוקן עבירה החיסור. ובדברי הרשב"א שמביא מהרמב"ן ודחהו מדוייק יותר שזה כונת הרמב"ן. (מהדו"ק)
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |