אילת השחר/בבא מציעא/כז/א

אילת השחר בבא מציעא כז א

דף כ"ז ע"א

פרט לאבידה שאין בה שו"פ. ובמחנ"א ריש הל' גזילה כתב דמ"מ אסור לקחתה לעצמו, וכן משמע קצת ברא"ש כאן, אבל בשטמ"ק משמע דאינו חייב להחזיר כלל, וכן נראה דהנה לעיל כ"ו ע"ב אמרינן דכי ליכא שו"פ לכל חד מהשלשה אינו חייב להחזיר, והיינו דממ"נ אי של שלשתן הם אינו חייב דאינו שו"פ לכל א' מהן, ואי של א' מהם הרי הוא מייאש, ואם נימא דבפחות משו"פ אינו של המוצאו, הא איכא נפקותא דאם זה של א' הרי הוא של המוצאו כיון דהתייאש, משא"כ אם זה של שלשתן דאז הא אינו של המוצא. (מהדו"ק)

אשר תאבד וכו' וליכא. מבואר דאם בשעת האבידה הי' פחות משו"פ כבר יורד חיוב השבה מהחפץ אפי' בלי שנתייאש, ובשערי יושר שער ד' פ"ח נקט בפשיטות דה"ה לענין דין אבידת עכו"ם דנתמעט מהשבה אפי' שנתגייר לפני שנמצא מ"מ כבר יצא מחיוב השבה דהא בחד קרא כתיבי כולהו, ולפי"ז נמצא דגם יאוש דנלמד משמלה או כמו דדרשינן בירושלמי מאשר תאבד ממנו, מ"מ כיון דעיקרה הוא מדין דנפטר מהשבה דממילא נדע שאפשר לזכות, א"כ אם כבר נתייאש לא שיך כבר חיוב השבה, א"כ לפי"ד הנתיה"מ סי' רס"ב דיאוש לא יצא מרשות הבעלים אלא דמותר לזכות וכ"ז שלא זכו אם נודע לו מהאבידה פקע היאוש והוא שלו, מ"מ לא יתחייב המוצא בהשבה כיון דכבר בשעת האבידה נפקעה דין השבה מהחפצא, ולפי"מ דמשמע בשטמ"ק וכן משמע מדברי הגרעק"א בפשיטות דבפחות משו"פ מותר לזכות לעצמו, א"כ אם כשנאבדה לא היתה שו"פ מותר לזכות גם אח"כ, ה"נ באם נתייאש אע"פ שחזר ונודע לו מ"מ כבר אין חיוב השבה ממילא אפשר לזכות, וזה יסתור סברת הנתיה"מ דאם ראה אותה כבר חזרה אליו ואסור לזכות, דלהנ"ל כבר נפקע דין חיוב השבה ומותר לזכות, ואולי אפשר לחלק דיאוש כיון דלא יצוייר בזמן האבידה ממש אלא קצת אחר זמן ממילא לא נדרוש למעט ולומר שאם בשעת האבידה הי' יאוש כבר נפקע השבה לגמרי אפילו שאח"כ ידע מזה, משא"כ דינים השייכים על שעת האבידה ממש כגון אם הוא עכו"ם או פחות משו"פ, ע"ז אמרינן דכיון דבשעת האבידה לא היתה בת חיוב השבה כבר לא יתחייב בהשבה בשום אופן. (מהדו"ק)

פרוטה שהוזלה וכו' ולמ"ד אשר תאבד הא בעינן ומצאתה. לכאורה הא כל זמן שהיא לא נמצאת היא אבידה, וא"כ נהי דבשעה שהתחיל להיות אבידה הי' פרוטה, הא מ"מ גם אח"כ כאילו נאבד עוד פעם ואז כבר לא שוה פרוטה ולמה יתחייב בהשבה, וכן למסקנא דיש מ"ד דצריך משעת אבידה עד שעת מציאה שתהי' שו"פ ולולא זה פטור מלהחזירה, ויש מ"ד דסגי בשעת אבידה ומציאה שיהי' שו"פ אף דבינתיים לא הי' שו"פ, וצריך טעם מאי מהני בשעת אבידה ומציאה, הא בינתיים ג"כ הי' עליה שם אבידה נמצא דהוי אבידה של פחות משו"פ, ונצטרך לומר דהוי גזה"כ דאזלינן בתר תחילת האבידה ומציאה דוקא, וצע"ק דלכאורה אין שתי דרשות דהא אינו מיותר תרי קראי. (מהדו"ק)

פרוטה שהוזלה וחזרה והוקרה. ברעק"א הק' דבשעה שהוזלה אילו ידע שעדיין נמצאת הי' מתייאש, ומשמע דאע"ג דאינו עומד שידע זה מ"מ אם הי' יודע הי' מתייאש כבר סגי לרבא, ואינו מוכרח לכאורה דנראה דמה דס"ל לרבא דיאוש של"מ הוי יאוש אינו אלא כשעומד שיוודע לו שאין לו הדבר, אמנם מה שהקשה בפרוטה שהוקרה דהיינו דבשעת אבידה הי' פחות משו"פ, ולכאורה כיון דעומד לידע שנפל ואז לא הי' שו"פ יש לעיין אם מקרי אינו עומד להוודע, דאף דאין ידוע אימתי יוודע לו, מ"מ כיון דלפי המצב דאז אינו שו"פ אפשר לומר דסגי בהכי למקריה יאוש אליבא דרבא, אמנם בשטמ"ק ב"ק דף ק"ה מבואר בשם תוס' הרא"ש דדבר העומד להתייקר לא מחיל איניש אע"ג דכעת אינו שו"פ, וממילא לא הוי יאוש מה"ט גופא כיון דדרך להיות מתייקר.

והראוני דבס' נפש חי' רוצה לומר לפי"ד הנתיה"מ סי' רס"ב דיאוש לא יצא מרשות בעלים כל זמן שלא זכה בה אחר וממילא אם הי' יודע שהתייקר ועדיין לא נמצא הי' חוזר, אז גם ע"ז אמרינן דהוי כאילו ידע וכאילו חזר מהיאוש, דכמו דמה שאם יודע הי' מתייאש הוי יאוש, ה"נ אם הי' יודע שכבר לא ראוי להתייאש הי' חוזר מהיאוש והו"ל כאילו כבר חזר, ופקע היאוש. ולדבריו הרמב"ם והרשב"א בדף כ"ד וכן הירושלמי שהביאו התוס' בד"ה מה שמלה דמפרשי דטעם זוטו של ים הוא מפני שמתייאש [וכ"כ הריטב"א בעובדא דמרי בר איסק בדף כ"ב שהוכיח ממנו הנחל"ד דטעם ההיתר הוא מפני דהוי יאוש ודאי], לכאורה למה אמרינן דשייך להמוצא אפי' אם לא ידע דמייאש, ואפילו דבר שיש בו סימן הא בזמן שמצאה המוצא הא כבר אינה אבודה מכל אדם והי' חוזר מהיאוש לפני שזה מצאה ולמה יהא מותר, דבשלמא אם לא אמרינן דפקע היאוש ע"י מה שאם הי' יודע הי' חוזר ממילא הוי שפיר יאוש, אלא דאע"ג דתמיד יאוש של"מ לא מהני כאן יש גזה"כ דמהני, או לפי הריטב"א כיון דהוי יותר ברור שיתייאש אם הי' יודע או סתם גזה"כ, אבל עכ"פ זה אינו אלא משום דכה"ג הו"ל יאוש אע"ג דהוי שלא מדעת, אבל אם גם חזרה מיאוש הוי כאילו חזר אע"פ שלא ידע ממש וחזר מהיאוש, איך יצוייר ההיתר של זוטו של ים אם הטעם משום יאוש. ובכלל צ"ע לחלק בין אם הי' יאוש של"מ או יאוש מדעת, דאם יש סברא דמה שאם הי' יודע הי' אומר שאינו מתייאש הו"ל כאילו אמר, א"כ ה"נ אפי' אם התייאש בפירוש כיון דלבסוף אם הי' יודע הי' חוזר נימא דבטל היאוש, וזה ודאי אינו כמו שהעירוני דבסימן העשוי לידרס דמיאש אע"ג דאם הי' יודע שלא נדרס הי' חוזר מהיאוש מ"מ מותר לזכות מחמת היאוש שחשב שידרס.

ובכלל יש לעיין אם יש סברא לומר דמה דאם הי' יודע הי' חוזר מהיאוש הו"ל כאומר איני מתייאש, א"כ לא יצוייר יאוש בטעות, דהא אילו ידע דזה טעות לא הי' מתייאש והו"ל כאומר איני מתייאש.

ולכאורה מכח זה ראי' לסתור סברת הנתיה"מ דהא כמו דמהני יאוש שלא מדעת לרבא ה"נ יש לומר דאם הי' יודע הי' חוזר מהיאוש, אבל לפי"מ שנתבאר דכל ענין ישל"מ דמהני לרבא הוא רק מפני שעומד שידע לבסוף ויתייאש, ובקטנים דמבואר בדף כ"ב ע"ב דאמרינן בהו ישל"מ נתבאר במקו"א מפני שעומד שידעו שאין להם יותר תמרים ע"י שיראו כשיהי' גדולים והוי עומד לדעת, א"כ היכא דאינו עומד לדעת שנמצאו באיזה מקום שפיר יזכה המוצא ולא יתבטל היאוש, ובעצם חידוש הנתיבות יש חולקין, ועיין בחזו"א ב"ק סי' י"ח דג"כ חלק עליו. (מהדו"ק)

תוד"ה לגיזת זנבו. וי"ל דאצטריך שחייב לגוזזה בעתה אע"פ שאין בה שו"פ בשעה שגזזה. ולפי"ז צ"ע מאי דפריך דכ"ש לגיזת שה, דהא יקשה גם בגיזת שה דאם זה שו"פ פשיטא, וע"כ דמיירי לגזוז הצמר כשאין עדיין שו"פ, וא"כ למה יש ק"ו שה לגיזתו משור לגיזת זנבו הא זה אותו הדבר, ויכול רק לשאול מאי צריך קרא על שה דמ"ש גיזתו כשאין בה שו"פ מגיזת זנבו, אבל ק"ו לא שייך.

והנה מש"כ לתרץ דאצטריך שצריך לגוזזו, צ"ל דאם לא יגזוז לא ירויח מה דכשיגזוז יצמח שוב כמש"כ הרא"ש משא"כ אם לא יגזוז.

והנה לכאורה הא דמרבינן לקמן דף ל"א ראה מים שוטפין שצריך לגדור בפניהם, והא הדרך דשוטף בהתחלה פחות משו"פ ועוד פחות משו"פ ועוד פחות משו"פ, ואם נימא דכה"ג אינו חייב א"כ צריך קרא להכי לאשמעינן חידוש זה מלבד מה דאשמעינן דאבידת קרקע חייב, ודוחק לומר משום דזה כבר ידעינן דצריך לגדור דנתרבה שור לגיזת זנבו.

לכן אפשר דהחידוש כאן בשור לגיזת זנבו, דיש סברא דכאן לא נקרא הפסד דבר שיש לו אלא לגרום לו שלא יצמח דאינו מחויב, וקמ"ל כיון דזה עומד גם לגזוז הו"ל כהפסד בהשער שיש לו כעת, נמצא דנתחדש שני חידושים דזה נקרא הפסד במה שיש כבר וגם אע"פ דהוא פחות משו"פ.

ולפי"ז א"ש מה דקאמר כ"ש שה לגיזותיו, דהא ודאי שה עומד יותר לגיזותיו ממה דשור לגיזת זנבו, ובודאי זה נקרא הפסד, ונהי דמה שזה פחות משו"פ הוא כמו בשור, מ"מ יש פחות חידוש דהא בזה נקרא הפסד ולא מניעת הריוח מה שיכול לצמוח.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א