אילת השחר/בבא מציעא/כה/ב

אילת השחר בבא מציעא כה ב

דף כ"ה ע"ב

רש"י ד"ה מכוסה. דאין זו אבידה שיהא מוזהר עליה בלא תוכל להתעלם. מדלא הזכיר דאין זו אבידה דמחויב בהשב תשיבם, משמע דס"ל כהראשונים דס"ל דמצות השב תשיבם נאמר רק על אחרי שהגביה ולפני זה יש רק לא תוכל להתעלם. והראוני שכן משמע גם מרש"י לקמן דף כ"ו ע"ב ד"ה עובר.

רש"י ד"ה שכן דרך אשפה ליפנות. ואי לא שקיל לי' האי השתא לכשיפנה יטלנה נכרי או ישראל חשוד. צ"ע דלכאורה לא משמע דרובה כנענים, וא"כ כיון דלגבי אם מצא מציאה פסקינן דברוב ישראל אינו מתייאש דתולה שימצא ישראל, למה כאן אמרינן שמא יקח נכרי או ישראל חשוד ולא אמרינן לתלות דיקח ישראל כשר ויכריז, ונראה דנהי דלגבי אם מתייאש אזלינן בתר מחשבת האובד ותולה דימצא אחד מהרוב, אבל לגבי דין אם יש לתלות שיפנה אחד מהרוב ישראל או נכרי או ישראל חשוד דזה תלוי אם הדין אומר לתלות, בזה נראה דדין רוב נאמר על הדבר שנמצא, אבל אין דין רוב לומר שבעתיד יהי' כמו הרוב, ולא עדיף מקבוע, וכ"ש על דבר שאיננו כלל, דהדין לא אומר לתלות שיפנה אחד מהרוב, לכן יש לזה דין אבידה.

תוד"ה ואם נטל. דאמר רבה בפרקין הכישה נתחייב בה ואמרינן בהמוכר את הספינה אימור דאמר רבה בבע"ח דאנקטינהו נגרי ברייתא. וצריך טעם דמ"מ למה יתחייב כבר בהשבה. ונראה דגם לזקן הא אסור לאבד ממון חבירו, וכאן הא אם לא יחזירנה נמצא דהוא גורם להפסיד לחבירו ולזה מחויב שלא יגרום ע"י מעשהו הפסד, וממילא כיון דכבר בין כך חייב להחזירה כדי שלא להפסיד שוב חל עליו חיובי השבה עם כל דינים, כמו כל אדם. (מהדו"ק)

בא"ד. הי' מחויב בשמירתה. יש לעיין ומה נשתנה ע"י דחייב בשמירתה מ"מ יעזבנה, ואין לומר דמקרי קום ועשה, דא"כ באם הוציאה מתחת ידו והחזירה כבר יוכל להשאירה במקום הזה, כיון דאדרבה כדי ליקחנה לנתקה ולהוציאה מן המקום המשומר קצת צריך לעשות קום ועשה, ולא משמע כן, דמשמע דלפי התוס' כבר מוכרח להתעסק בה כיון דנעשה שומר, וכן יש לעיין מה צריך דוקא מפני שמתחייב בשמירתה, דפשוט כיון שחייב בהשבה א"א לו לעקור בקום ועשה.

ואפשר לומר דשומר אם פשע ולא קיים דיני שמירתו הא יש עליו דיני מזיק והוא אחד מכ"ד אבות נזקין כמבואר בב"ק דף ד' ע"ב, וא"כ אסור להחזיר דכשלא ישמור דין מזיק עליו, לכן אסור דוקא ע"י שנתחייב בשמירה, ואין חילוק אף אם יוציאנה מידו מ"מ לא יוכל לעזוב המציאה דדין מזיק עליו. (מהדו"ק)

מצא בגל. ברא"ש אחרי שחידש דהשלל שייך לכל ישראל כתב וכי תימא תקני לי' חצירו אחרי שנתייאשו ישראל, משמע דזה מקרי יאוש אע"פ שאין כל א' מישראל יודע שיש מטמון כדי שיתייאש ממנו, אלא זה שחושב שאין לו עוד דברים מקרי יאוש, וכן נתבאר לעיל בדברי התוס' דף כ"ב ע"ב בד"ה דלא במש"כ דלכי גדלי מיאשי אע"ג דלא ידעו כלל שהי' פעם תמרים שנפלו, מ"מ כיון שכשהם גדולים לא רואים את התמרים האלו הוי יאוש, ויאוש של"מ תמיד היינו שחושב עדיין שיש לו את החפץ.

והב"ח פירש דלדברי הרא"ש הוי כזוטו של ים. וצ"ע דלכאורה למה אמרינן באיסורא אתי לידי', וגם אם נימא דהוי כזוטו של ים מחמת דאין ידוע היכן המטמון, א"כ איך שייך שיזכה בו החצר, דהא אפילו אם הי' שלו ונעשה זוטו של ים פקע הבעלות וכסברת הרמב"ם בפט"ז, וכאן הא הרא"ש רוצה לומר דלכן אין החצר קונה משום דבאיסורא אתא לידי' ולולא זאת הי' קונה, ואיך אפשר לקנות דבר שאבוד ממנו ומכל אדם דפקע בעלותו אפי' ממה שהי' שלו כבר, וע"כ כונתו דהוי אבידה אבל לא גדר דזוטו של ים.

ובכלל קשה לומר דזה הוי כזוטו של ים, דא"כ כל דבר שבביתו של אדם ואינו יודע היכן הוא מונח הוי אבודה מכל אדם, דהא הוא עצמו אינו יודע ושאר אנשים לא יבואו לכאן שלא ברשותו, ואין לחלק דמה שאסור להכנס לרשותו לא משוי לי' אבודה מהעולם משא"כ כאן דהי' קבור וטמון, דהא משמע מהרא"ש דלפני שזכה זה בביתו הוי מקרי דאינו אבוד והיינו משום דאפשר לחפש אחרי זה, וא"כ מה דעושה זה לאבוד מכל ישראל היינו רק ע"י דהוא דר שם, וע"כ דאין כונתו מדין זוטו של ים, ואע"ג דלהרמב"ם הוי ממש זוטו של ים, הרא"ש לא נחית לזה. (מהדו"ק)

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף