שיטה מקובצת/בבא מציעא/כה/ב

שיטה מקובצת בבא מציעא כה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתניתין: מצא אחר הגפה. כתוב בתוספות. ולא מיירי הכא במשתמר לגמרי מדפריך בגמרא וכו' ולא הביאו ראיה מדקאמר מיד ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימן דאיכא למימר אפילו יש בו סימן שמא שכחו או לא ידעו הבעלים הסימן לכן לא יגע בו כיון שישנו במקום המשתמר. ואין להקשות ומאי פריך בגמרא וליהוי קשר סימן ויתרץ דאיירי במשתמר לגמרי ולכך אפילו יש בו סימן לא יגע. ויש לומר דמשמע ליה מדנקט גוזלות דמדדין אם כן לא הוי משתמר לגמרי. והא דפריך וליהוי מקום סימן אף על גב דידע דאיירי במדדין כדפרישית. יש לומר דסלקא דעתיה דאיירי בכל גוזלות ואפילו אין מדדין נמי אבל הא פשיטא ליה נמי דאיירי במדדין דאם לא כן אמאי נקט גוזלות. גליון.

בשבילין שבשדות. היינו שפתי השדות שהן גבוהים מרשות הרבים ומה שמונח שם נראה שבכוונה הניחו בעליו שם ומשום הכי לא יגע בהן שאם יקחם משם שמא תוך כך יבואו בעלים שהניחום שם ולא ימצאום ושמא אין יודעין בו סימן ולא תשוב האבידה לבעליה לעולם. ה"ר יהונתן.

מצא כלי באשפה מכוסה לא יגע בה שזה לא בא בדרך נפילה וגם לא בדרך הנחת שכחה שאין אדם יושב באשפה אלא ודאי הינוח בהצנעה הוא ובאשפה שאינה עשויה להפנות הוא סבור שהוא מקום המשתמר ולפיכך לא יגע בו. ואם מגולה הא ודאי דרך נפילה בא שם הילכך נוטל ומכריז כשיש בו סימן דאלו מקום לא הוי סימן דאתי דרך נפילה וכדכתיבנא לעיל. הריטב"א.

אם מגולה נוטל ומכריז. דכיון דהוא מגולה נמצא שאבידה היא בודאי ואסור שיתעלם עיניו ממנה ויכריז עליה ואם יהיה לו סימן בה יחזירנה לו ואם לאו יהא מונח בידו עד שיבא אליהו או ימכרנה וישתמש בדמיה אליבא דרבי טרפון ולא ישלח בה יד להוציא ולכלות הדמים מן העולם. ה"ר יהונתן.

גמרא: מאי טעמא האי איניש אחרינא אצנעינהו ואי שקיל להו האי לית ליה סימנא בגוייהו למיתבי הילכך נשבקינהו וכו'. ופרכינן וליהוי קשר סימן כלומר כשהוא משונה. הריטב"א.

ואי שקיל להו לית להו סימנא בגוויהו משמע דדבר שיש בו סימן דשקיל להו אית להו למרייהו סימנא בגוייהו נוטל ומכריז. ואף על גב דתנן לקמן קרדום בצד גדר וטלית בצד גדר אין זו אבידה ולא יטול לא דמי לגוזלות מקושרים אחר הגדר דגוזלות ספק הינוח נינהו כדקאמר בסמוך דכיון דמדדין איכא למימר מעלמא אתו הילכך אם היה דבר שיש בו סימן בספק אבידה נוטל ומכריז מספק אבל קרדום בצד גדר וטלית בצד גדר ודאי הינוח הוא דהא לא מידדו והני דהכא נמי אי לאו דמידדו הוו חשיבי ודאי הינוח דהא פריך עלייהו ונהוי מקום סימן. ומיהו משמע מהכא מתוך הסוגיא דאי לא מידדו היה לו ליטול ולהכריז מדפריך וליהוי מקום סימן ומשמע דאמתניתין פריך אהא דמשמע לא יגע בהן לעולם אפילו מצאן שלשה ימים זה אחר זה ולקמן גבי קרדום וטלית בצד גדר תניא שלשה ימים בזה אחר זה הרי זו אבידה או בלילותא דאפילו חדא שעתא הויא אבידה. אי נמי יש לחלק דקרדום וטלית בצד גדר הוא דלא חשיבי אבידה שדרך עושי המלאכה בשדה להניח קרדום שעודר בו או טליתו בצד גדר לפי שעה אפילו כשמתרחק קצת אבל גוזלות אינם מעושי בשדה אלא מהולכי דרכים שהצניעו שם ליטלם לאלתר ושכחום ואפילו לא שכחום יש לחוש שמא יאבדו אם לא יטלם המוצא. אי נמי ההיא דלקמן מקום הצנוע יותר ודמיא למתניתין דמצא כלי באשפה אם מכוסה לא יגע בו. תוספות שאנץ.

במקושרין בכנפיהן פירוש שאינם קשורין בחוט ובמשיחה אלא שקושר הכנפים אחד אל אחד בנוצתן כדרך הציידין. הריצב"ש.

מדדין מעלמא קא אתי. פירוש אף על גב דכיון דמקושרין על כרחך של בעלים היו מכל מקום כיון דמדדין מנא לך דבדרך הנחה באו שם מפני שהם במקום זה הרי אפשר שנפלו לאדם אחר ברשות הרבים ומעצמן באו הנה וכיון דבדרך נפילה איכא יאוש דהא לית בהו סימן. ומשני דאפילו בספיקא אמרינן לא יטול. הריצב"ש.

וליהוי מקום סימן ואוקימנא במקושרין בכנפיהם וכו'. ובמדדין דלא הוי מקום סימן וכיון דאפשר דאצנעינהו ואפשר דאתו תמן בדרך נפילה הוה ליה ספק הנוח ואמר רב אדא בר זבדא ספק הנוח לא יטול. כך פירשו בגמרא ובודאי שהסוגיא למאן דלא דחיק לה מוכחא כפירוש התוספות והכי פירושו שלא אמרו ספק הנוח לא יטול אלא בדבר שאין בו סימן דאי שקיל להו אבוד הוא לבעלים דלית להו סימנא למיהב ולמשקלינהו וכיון דכן מוטב שיניחן במקומן כיון דאפשר שהונחו שם לדעת שאם יניחם אפשר שיבאו הבעלים ויטלום ואפילו היו אבודין לו שם כיון דלאו אבידה מדעת היא דמקום המשתמר קצת הוא מוטב שיאבדו לו מאליהן ולא יאבדו בודאי בנטילתו של זה. הא כל היכא דאית בהו סימן דכי מכריז זה יבאו בעלים ויתנו סימן ויטלו מוטב שיטלם זה ויכריז משיניחם שם כיון דאפשר שבאו שם בדרך נפילה ואין זה מקום המשתמר לגמרי. והיינו דפרכינן ולהוי קשר סימן ולהוי מקום סימן כלומר ויטול ויכריז דאלמא כל היכא דאיכא סימן דין הוא שיהא נוטל ומכריז. ומיהו כשהוא ודאי הנוח כגון קרדום בצד גדר וכיוצא בו כיון שהוא במקום המשתמר וגם לא באו שם אלא דרך הצנעה בהא ודאי קתני תנא לא יגע בו והיינו מתניתין דמצא כלי באשפה וקרדום בצד גדר דהתם ודאי הנוח הוא במקום המשתמר.

והשתא היינו דאיכא בין ספק הנוח לודאי הנוח. ואף על גב דאמר ספק הנוח לא יטול לא כל ספק הנוח קאמר אלא כשהוא דבר שאין בו סימן ולא הוצרך לפרש דסברא מוכחת עליו ואיהו מפרש אנפשיה וזהו שיטת התוספות אבל יש מפרשים וזה דעת מורנו דסתמא נקט כל ספק הנוח לא יטול דעל הספק עשאוהו כודאי הנוח והא דאמרינן בגמרא דכיון דלית להו סימנא וכו' טעמא דניחא נקט דמהאי טעמא אמור רבנן הכי ומיהו לא פלוג רבנן.

והא דפרכינן ולהוי קשר סימן ולהוי מקום סימן אלישנא בעלמא פרכינן דפרישנא דמתניתין לית בהו סימן. ומיהו למאי דאסיקנא טעמא משום ספק הנוח לא יטול הכי קאמר דאפילו ספק הנוח לא יטול וכל שכן ודאי הנוח דההוא פשיטא. זהו תורף דבריהם והאמת מורה דרכו. הריטב"א ז"ל.

וזה לשון הר"ן ז"ל: ונהוי קשר סימן. נראה לי דהכי פירושו כיון דהאי ספק הנוח הוא ולא ודאי דאיכא למימר דרך נפילה הוא יטול ויכריז דאי דרך נפילה הוה זו היא אבידה שמוזהר עליה ליטול ולהכריז ואי דרך הנחה הוה אכתי לא מפסיד ולא מידי שהרי במקום שמשתמר ואינו משתמר הניחם ואף כשיטלם זה גם כן רשותו של זה לבעלים משתמר ואינו משתמר הוי כיון דאית בה סימן קרוב הדבר דכשיכריז מוצא זה יבאו בעלים ויתנו סימן ויטלום. ומשום הכי אקשינן ונהוי קשר סימן כלומר ויטול ויכריז. אבל בודאי הנוח כיון שאין זו אבידה שמוזהר עליה כלל אף על פי שהניחן במקום משתמר ואינו משתמר לא יטלנו ואף על פי שיש בו סימן שאם יטלנו יהיה ברשותו כמו כן משתמר ואינו משתמר משום דכיון דודאי הנוח הוא ואין זו אבידה שמוזהר עליה אינו רשאי ליטלה ממקום משתמר ואינו משתמר דהניחוה הבעלים לדעתם ולהניחה במקום אחר משתמר ואינו משתמר דהיינו רשותו של מוצא והיינו דתניא לקמן טלית בצד גדר קרדום בצד גדר פרה ורועה בין הכרמים וכו' כלומר ואינו רשאי ליטלם שאף על פי שטלית וקרדום יש בהן סימן כיון שמציאתן מוכחת עליהן דודאי הנוח נינהו דהא לא שייך למימר בהו דמעלמא אתו אף על פי שהן במקום משתמר ואינו משתמר לא יטול כיון דודאי הנוח הוא הילכך כי מקשינן הכא ונהוי קשר סימן משום דאיכא למימר דרך נפילה הוא מקשינן הכי ואסיקנא דלית בהו סימן כלל הא אית בהו סימן יטול ויכריז דאי דרך נפילה הוה זו היא אבידה שמוזהרין עליה והרי הוא מועיל לבעליה כשנוטל אותה ואפילו אי דרך הנחה הוה אף על פי שאינו מועיל אותם מכל מקום אינו מפסידם כלום שאף רשותו של זה משתמר ואינו משתמר הוא להם. ומיהו הני מילי היכא שמקום מציאתן הוא משתמר ואינו משתמר אבל אם משתמר לגמרי אפילו בספק הנוח לא יטול שאף על פי שאם דרך נפילה הוא יש תועלת לבעלים בנטילתה אפילו הכי איכא למיחש דדילמא דרך הנחה הוה ונמצא מפסידם שהוא נוטל ממקום משתמר לגמרי ומניח במקום משתמר ואינו משתמר דהיינו רשותו של מוצא שאף על פי שיכריז אפשר שלא ישמעו הבעלים ואפילו ישמעו שמא לא יהיו בקיאין ליתן סימן וכיון שהדבר שקול אם יש תועלת לבעלים בנטילתו של זה או הפסד לא יטול. ואפשר דהיינו טעמא דמצא כלי באשפה דאם מכוסה לא יגע בו שאף על פי שאינו דרך הנחה ודאי ואפשר דדרך נפילה הוא אפילו הכי לא יגע בה דאיכא למימר דרך הנחה הוא ונמצא נוטל ממקום משתמר לגמרי ומניח למקום משתמר ואינו משתמר זהו דעתי בדברים הללו. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: הוה ליה ספק הנוח וכו'. ונראה לי דמשום דמדדין הוא דאוקימנא בקשורין בכנפיהן דכולי עלמא הכי קטרי ולא הוי קשר סימן שאלו היו קשורים בקשר אחר שיש בו סימן ואף על פי שהמקום נמי הוי סימן הרי זה לא יגע בהן כלל דכודאי הנוח משוינן ליה והיינו ברייתא דקתני לקמן מצא טלית בצד גדר קרדום בצד גדר וכו' ופרישנא אין זו אבידה שהוא חייב ליזקק לה אלא יניח דכיון שהן בצד גדר בודאי הנוח חשבינן ליה ולא יגע בהן כלל. ומאן דמקשה הכא וליהוי מקום סימן כלומר ויטול ויכריז דהרי זו אבידה וקסבר דבאינן מדדין היא שנויה מטעא הוה טעי דקסבר דבשאינן מדדין אי אית בהו סימן נוטל ומכריז דלאו ודאי הנוח היא ומאן דמשני ליה במדדין הוא הדין דהוה ליה לאוקמא בשאין מדדין והיא הנותנת דלא יגע בהן דודאי הנוח חשבינן ליה אלא דאגב אורחיה ניחא ליה לאשמועינן דינא דספק הנוח בדבר שאין בו סימן. כן נראה לי. עד כאן.

כתוב בתוספות. וכן הא דתניא לקמן מצא טלית או קרדום בצד גדר וכו' ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וזה לשונו: ואם תאמר והא אמרינן לקמן מצא קרדום בצד גדר וכו' ואמאי והא קרדום דבר שיש בו סימן הוא ויש לומר דשאני התם דהוי משומר טפי דמצאן בצד גדר אבל הכא אחורי הגדר לא הוי משומר כל כך. עד כאן.

ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב זאת אומרת ספק הנוח וכו'. יש לדקדק דרב סבירא ליה מקום הוי סימן דאי לא הוי סימן דילמא הא דלא יטול משום דהוה ליה ודאי הנוח אבל ספק הנוח יטול אבל אי אמרת מקום הוי סימן על כרחך צריך לאוקמא במדדין כדאסיקנא. וכל שכן דניחא טפי לעיל גבי כופרא דמעצרתא דפריך תלמודא נימא קסבר רב מקום לא הוי סימן. הרא"ש ז"ל.

ואם נטל לא יחזיר פירש רש"י ז"ל לא יחזיר לבעלים דהא ליכא דיהיב סימנא כלומר ולא יחזיר אלא בעדים שהיא שלו. ואינו מחוור דפשיטא דלא יחזיר לבעלים אלא בעדים כיון שאין בו סימן ואטו עד השתא לא ידענא דלא יחזיר אבידה בלא סימנין ובלא עדים. ועוד דלקמן בפרק המפקיד גבי גזל מחמשה בני אדם ואינו יודע איזה מהן גזל וכו' ואקשי ושקלי לה כולהו ואזלי והא אמר רבי אבא וכו' ספק הנוח וכו' ואלו לפירוש רש"י ז"ל מאי קושיא דרב לא אמר אלא שלא יחזיר ממש ליד שום אדם אבל שלא להניח ביניהן לא אמר. ויש מי שפירש לא יחזיר למקום שנטל דחזרה מעלייתא ליד בעלים בעינן וחייב הוא לטפל בה ויהא מונח בידו עד שיבא אליהו או שיבאו בעלים ויביאו עדים דכיון שלא היה לו ליטול ונטל נתחייב בה. וכענין שאמרו הכישה נתחייב בה. וגם זה אינו מחוור דלא אמרו הכישה נתחייב בה אלא בבעלי חיים דאנקטינהו נגרי ברייתא. ועוד דהכא אי דרך נפילה הוו הרי אלו שלו. ואי מדעת הניחום שם בעלים אמאי לא יחזיר למקום שמניחן שם בעלים הוא מחזיר. אלא מכי פירושו אם נטל והלך לו לא יחזיר וכו' הילכך ודאי הנוח לא יטול ואם נטל יחזיר למקום שנטל בין יש בו סימן בין אין בו סימן והוא שלא זז משם ואם זז משם בשאין בו סימן לא יחזיר כטעמא דמפרש בירושלמי ואפילו יש בו סימן גם כן יש לומר שלא יחזיר שמא באו בעלים ולא מצאוהו ולא יוסיפו לבקש שם ויבא מי שאינו הגון ויטלוה וכו'. וקשיא לי כובי וכסי באשפה שאינה עשויה ליפנות ונמלך עליה לפנותה דחייב ליטול ולהכריז כדאמר רב פפא בסמוך ואף על גב דטמון באשפה ודאי הנוח הוא ואמאי למקום שנטל יחזיר ושמא מפני שזה צריך לאשפתו אינו מחזירו שם או שמא משום דמתחלה כשהיה מכוסה היה משתמר עכשיו שאינו מכוסה שפינה זה אשפתו אינו משתמר ואין זה כמחזיר למקום שנטל והילכך נוטל ומכריז. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו מקצת רבותי פירשו דסתמא אמור רבנן ואם נטל לא יחזיר דלא פלוג רבנן וכיון שנטלו נתחייב בשמירתו שלא להניחו אלא במקום דמשתמר לגמרי והכא שמא ראוהו הבעלים מרחוק כשהיה נוטלו ואמר זה שולח יד הוא בממון אחרים ונתיאשו וכיון דאפשר בשום צד דאיכא פסידא לא יחזיר שם בשיש לו סימן מיהת אלא יטול ויכריז. ואינו נכון. עד כאן.

אשפה העשויה להפנות אבידה מדעת היא. פירוש דאף על גב דאשפה זו יש לה בעלים שמפנים אותה ליכא למימר דסמיך בצד המניחו שם דלמחר תבע ליה ויהיב סימנייהו ושקיל. וההוא דאמרינן לקמן גבי ראה סלע שנפל חדא דכיון שדרך אשפה לפנות על ידי שכירים ולקיטים ועבדים ליכא למימר הכי ועוד דלא ידע למאן תבע ועוד דהתם הוא במידי דנפל מיניה אבל אין אדם מניח חפציו במקום התורפה על דעת שיתבעם ויטלם בסימניו אלא ודאי כל שמניחם שם אבידה מדעת היא. ולאו למימר שאבדו בידים והפקירו שאם כן למה כסהו אלא לומר דאיאוש מייאש מיניה ולא מצא מקום להצניעו אמר אניחנו בכאן כל דהו כן נראה לי. הריטב"א ז"ל.

אלא באשפה שאין עשויה לפנות ונמלך עליה לפנותה שמתחלה לא היתה עשויה לפנות ועכשיו הוא שנמלך בעליו לפנותה ואם לא נטלו הכלים יפנום עם האשפה ויפסדו לפיכך נוטלו ומכריז מפני השבת אבידה לבעלים והיינו דקתני מפני שדרך אשפה לפנות כלומר מכיון דשמעיניה לבעליו שרוצה לפנותה לא אמרינן כמשחק הוא אלא נוטל ומכריז שכן דרך בני אדם שנמלכין לפנות אשפתן. שיטה.

אלא אשפה שאינה עשויה להפנות ונמלך עליה לפנותה. פירוש ומאי כאן באשפה העשויה להפנות וכו' פירוש כאן באשפה שאין לה בעלים כאן באשפה שיש לה בעלים דכיון דעבידי דממלכי אף כי לא ממלכי מקריא אבידה ומכל מקום לא מקריא אבידה מדעת כיון שהוא בוטח שלא יפנה עד שיבא הוא ויטול את שלו ולא הוי כמפקיר ומתיאש. ומכל מקום נראה דאי לא שמעינן לבעלים דימלך לפנות דלא מחוייב ליטלה כיון שהוא הניחה שם ולא חש להמלכה ומי יחוש יותר ממנו. אבל מכל מקום אם לעשות לפנים משורת הדין ירצה ליטול ולהכריז כיון שהוא דבר שיש בו סימן נראה לי דיכול ליטול ומדת חסידות הוא כיון דברי היזקא והיינו לישנא דלפי שדרך אשפה להפנות דמשמע אף אי לא שמעיניה דנמלך ומאי דקאמר ונמלך לאו דוקא אלא פירוש שיש לחוש שמא ימלך. שיטה.

בשלמא לרב פפא היינו דקתני מפני שדרך אשפה לפנות כלומר וקמשמע לן דאף על גב דהאי ודאי הנוח הוא דאמרינן בעלמא שלא יגע בו הכא לא אמרינן הכי דכיון שדרך האשפה לפעמים שנמלכין לפנותה אין לנו לומר לבעלים שיניחוה ולא יפנוה עד זמנם כדי שלא יגע בממונו של זה. אלא לרב זביד מאי מפני שדרך אשפה להפנות דהא טעמא דידיה הוא היינו משום דסכיני והמנקי דרך נפילה באו שם בזבל שבחצר. ופרקינן דהכי קאמר שכן דרך אשפה לפנות לה וכו'. הריטב"א ז"ל.

נמצא כלל אבידה כל דבר שהוא דרך נפילה ואין בו סימן אם הוא דבר שיש לימר שהרגישו בו בעלים כגון זוזי דחשיבי או מידי דיקיר דאיכא יאוש מדעת הרי אלו שלו ואי לא לא יטול וכדמוכה בריש פירקין. דבר שהוא דרך הנחה ברשות הרבים ואין בו סימן כגון כריכות הרי אלו שלו דודאי לשעה הניחום ואחר כך שכחום וכיון דלית בהו סימן מתיאשי ומקום נמי ברשות הרבים לא הוי סימן.

דבר שהוא ספק הנוח במקום משתמר ואינו משתמר בדבר שאין בו סימן היינו דרבי אבא בר זבדא דאמר ספק הנוח לא יטול משום דאי דרך נפילה הוה אין זו אבידה שמוזהר עליה ואי דרך הנחה הוא נמצא מפסיד לבעלים שמקום זה משתמר ואינו משתמר הוא להן ולדעתן הניחוהו ואם יטלנו זה רשותו של מוצא אינו משתמר להם כלל כיון שאין בו סימן. ומיהו ספק הנוח בדבר שאין בו סימן דלא יטול לא משכחת לה כיון דקיימא לן דמקום הוי סימן אלא בגוזלות דמדדין ודכוותייהו אין המקום סימן אבל במידי אחרינא לא דמקום הוי סימן דאי בנפילה באו שם ליכא סימן כלל ושלו הם ואם בהנחה הרי יש בהם מקום סימן ויטול ויכריז. אבל יש בו סימן יטול וכדמקשינן ונהוי קשר סימן דכיון דאפשר דדרך נפילה הוה והרי הוא מועיל לבעלים בנטילתו ואי דרך הנחה הוה אפילו הכי אינו מפסידם שאף רשותו של זה משתמר ואינו משתמר הוא לבעלים כיון שיש בו סימן נוטל ומכריז. ומיהו הני מילי היכא שמקום מציאתו משתמר ואינו משתמר הא אם הוא משתמר גמור כגון כלי באשפה כל היכא דאיכא לפסוקי בהנחה לא יטול דאף על גב דאיכא למימר דרך נפילה הוה ויטול איכא לספוקי נמי בדרך הנחה ואם הוא נוטל נמצא משנה מרשות משתמר לבעלים לגמרי לרשותו של מוצא שהוא משתמר ואינו משתמר. וכמו שכתבנו למעלה. וטעמא דסכיני והימנק דאמרינן לקמן דנוטל ומכריז היינו טעמא דכיון שדרך אשפה להפנות לו כלים קטנים בודאי בדרך נפילה באו שם וליכא לספוקי בהנחה.

דבר שהוא ודאי הנוח בין שיש בו סימן בין שאין בו בין שהוא במקום משתמר לגמרי בין שהוא במקום משתמר ואינו משתמר לא יטול כלל דכיון שהוא ודאי הנוח אין זו אבידה שמוזהרין עליה ואפילו הוא במקום משתמר ואינו משתמר ויש בו סימן לא יטול שאף רשותו של מוצא אינו אלא משתמר ואינו משתמר ולמה ישנה מדעתו של בעליה לשנותה ממקום למקום והיינו טעמא דמצא טלית בצד גדר דתניא לקמן דאין זו אבידה כלומר ולא יטול.

ולענין אם נטל דלא יחזיר כל שזז משם בין בספק הנוח בין בודאי בין בשאין בו סימן בין בשיש בו סימן לא יחזיר וכטעמא דמפורש בירושלמי דאפילו בודאי הנוח איכא למימר הכי דלא יחזיר דשמא באו בעלים ולא מצאוהו ולא יוסיפו לבקש שם והוה ליה כי ההיא דאמרינן בבעלי חיים דכיון דנקטינהו נגרי ברייתא וגרם הפסד לבעלים נעשה שומר שלהם ואינו נפטר אלא בחזרה גמורה.

אבל היכא דלא זז משם כל היכא דאיכא ודאי הנוח בין בדבר שיש בו סימן בין בדבר שאין בו סימן מחזיר שהרי לא גרם הפסד לבעלים ולמקום שהוא משתמר לדעתם מחזירה נמי בספק הנוח בדבר שאין בו סימן דמה נפשך אי דרך נפילה הרי אלו שלה וכל שכן שיכול להחזירו שם ואי דרך הנחה לרשות הבעלים הוא מחזירה אבל בספק הנוח בדבר שיש בו סימן אפילו לא זז משם לא יחזיר שהרי לכתחילה הוא מחוייב ליטול ולהכריז דאיכא לספוקי דדרך נפילה הוה וכדמקשינן ונהוי קשר סימן וכיון שכן פשיטא דאם נטל אף על פי שלא זז משם לא יחזיר שהרי אפילו לכתחילה הוא מחוייב ליטול. הר"ן.

כתב הרמ"ך ספק הנוח אם נטל לא יחזיר. נראה לומר שאם החזיר הוא חייב בהן אם יבאו הבעלים וידעו בהן סימן קשר או מנין צריך עיון. וכן כתב הרמב"ם אם נטלן הרי אלו שלו נראה שפירושו אינו חייב להחזיר לא במקומן ולא לבעליהן ואם היו קשורין קשר שהוא סימן או שהיו קבועין במקומן חייב להכריז. עד כאן.

וזה לשון ה"ר יהונתן: ספק הנוח לכתחילה לא יטול דאם בא לשאול מבית דין אומרים לו אינו רשאי ליטול אותו אלא אסרינן ליה שמא הניחוהו בעלים שם ודעתו לחזור וליטול ואם לא ימצאנו במקומו מתייאש שהרי אין לו סימן וכל שכן ודאי הנוח בדבר שאין בו סימן.

ואם הוא דבר שיש בו סימן יהא מונח עד שיביאו הבעלים עדים שהיא שלו אבל בסימנים שאינם מובהקין לא יחזיר דכגזילה דמיא דבעי השבה מעלייתא. עד כאן.

מתניתין: מצא בגל. פירש רש"י גל של אבנים מחומה שנפלה. הזקיקו לפרש כן משום דטעמא דמתניתין מפני שיכול לומר של אמוריים היה כדאיתא בגמרא ובדשתיך טפי ואם כן אצטרכינן למימר דוקא בחומה שנפלה מפני ישנה דומיא דכותל ישן והניחו הדבר ההוא מאז בכותל ההוא. הריצב"ש.

או בכותל ישן. פירוש האי ישן אתרווייהו קאי ואף על גב דהוה ליה ודאי הינוח ויש בו סימן קתני הרי אלו שלו מטעמא דמפרש בגמרא דשתיך טפי ושל אמוריין הוא או יש בו יאוש בעלים והוה ליה הפקר ואפילו בגל או כותל שיש להם בעלים לא זכו בו הבעלים התם מדין חצר דמיירי דהוי מקום שאין משתמר לדעת הבעלים כלל. הריטב"א.

אבל הריצב"ש כתב וליכא למימר דהכא בחצר שאינה משתמרת דהא הך רישא אפילו מחציו ולפנים הוא ומחציו ולפנים ודאי חצר המשתמרת היא. עד כאן. ויש אומרים דכיון דשתיך טפי עד שיש לומר של אמוריין הוא לא מסקי בעלים אדעתייהו כי הא וכל מילתא דלא מסקי בעלים אדעתייהו והוי מילתא דלא שכיחא אין חצרם זוכה הם. כן פירש בתוספות. הריטב"א. ולקמן אכתוב עוד בזה בסייעתא דשמיא.

כתב ה"ר יהונתן וזה לשונו: מצא גל של אבנים מחומה ישנה שנפלה או שלא נפלה אלא עומדת על תלה וכשהיה סותר אותו כותל מצא בה מציאה הרי אלו שלו ואף על פי שיש בו סימן מפרש בברייתא מפני שיש לתלות אותה שהאמוריין הטמינוהו שם שלא ימצאוהו ישראל דכיון שהעלה חלודה רבה ניכר שזה הכותל מימות יהושע בן נון היה. והא ליכא לאפלוגי בין מחציו ולחוץ בין מחציו ולפנים שהרי לא נמצא אלא בין לבנה ללבנה ובין אבן לאבן בתוך הסיד והחרסית. עד כאן.

מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית. פירוש שמצאו בחור הכותל הסמוך וכדפירש רש"י (ועל) [ז"ל] והא ודאי אפילו בדבר שיש בו סימן מיירי דומיא דרישא וסיפא דמתניתין דקתני נוטל ומכריז דאפילו תימא דמקום לא הוי סימן דהוה ליה כרקתא ונהרא דכולהו מנחי בחורי רשות הרבים מכל מקום יש בו סימן אחר. ורש"י וגם במקצת התוספות פירשו טעם משנתנו דאף על גב דאמרינן ספק הנוח לא יגע בו כל שכן ודאי הנוח וזה ודאי הנוח הוא הא אוקימנא רישא בגמרא בדשתיך טפי דאיכא יאוש בעלים וכותל חדש דקתני לאו חדש ממש אלא שאינו מזמן האמוריין ואין חורו זוכה לו לבעל הבית כיון וסמוך לרשות הרבים אינו משתמר לדעתו. ומחציו ולפנים של בעל הבית ממה נפשך דאם תמצא לומר אחרים נתנוה שם ונתיאשו הרי זכה בו חורו דהא מחציו ולפנים שהוא לבדו משתמר בו חצרו המשתמר לדעתו הוא ואם תמצא לומר שהוא הצניעו שם כיון שבחצרו המשתמר לדעתו עומד לא מייאש ואף על גב דשתיך טפי שכן בעל הבית מניח בחורי ביתו זמן מרובה ולא עוד אלא דליכא יאוש בדבר שהוא בחצרו המשתמרת ואין שיטה זו מחוורת דאף על גב דרישא אוקימנא בדשתיך טפי התם מדקתני גל וכותל ישן אבל סיפא דקתני כותל חדש כל חדש במשמע דליכא למימר דשתיך מחמת שהיו שם זמן מרובה. ויש שפירש משנה זו דבדבר שאין בו סימן מיירי ודרך שכחה היא שהניחן שם שאין אדם מצניע חפץ בחורי רשות הרבים וכיון שאין בו סימן נתיאשו הבעלים וכל הקודם זכה בו ואין החור זוכה לבעלים ואפילו מחציו ולפנים דכיון שהוא פתוח לרשות הרבים אינו משתמר לדעתו כלל.

והא דקתני מחציו ולפנים של בעל הבית מפני שיש הוכחה כי הוא הניחו שם כי בני רשות הרבים לא היו מניחין אותו שם. ואפילו היתה ידם מגעת שם וכל שהניחו שם בעל הבית אינו מתיאש ממנו ואפילו היתה מחציו ולחוץ דאלו כל מחציו ולחוץ מסתמא לא הניחו שם בעל הבית. והיינו דאמרינן בגמרא סכינא בתר קתיה דאי קתיה לבר בני רשות הרבים הניחוהו שם ולעולם הוא של מוצאו ואפילו מחציו ולפנים ואי קתיה לגאו לעולם הוא של בעל הבית ואפילו מחציו ולחוץ כיון דודאי הונח שם מבפנים. ואין שיטה זו מחוורת. חדא דמתניתין בדבר שיש בו סימן היא וכדכתבינא וכדפירש רש"י ובתוספות ועוד דכל שמחציו ולחוץ אם הניחו שם בעל הבית אבידה מדעת היא שהוא סמוך לרשות הרבים. והנכון דטעמא דמתניתין משום דכל שהוא בחורין הסמוכין לרשות הרבים שיד הרבים ממשמשת שם להדיא אם הוא ודאי הינוח אבידה מדעת היא וגריעא מנותן באשפה העשויה להפנות והא ודאי הינוח הוא דהא לא אתו תמן דרך נפילה ודאי לא אתו דרך הנחת שכחה שאין זה אלא במקום שאדם יושב ומניח חפציו סמוך לו לפניו הילכך כל מחציו ולחוץ הרי הוא שלו דמסתמא בני רשות הרבים הניחוהו שם ואבידה מדעת היא ואפילו תימא שהניחו שם בעל הבית אין דרך לעשות כן ואלו עשה אבידה מדעת היא כיון שלא הניחו כלפי פנים ולא אמרינן דהניחו בפנים ואיגנדר איגנדורי כיון דהשתא בחוץ קאי ואין בו שום הוכחה שהניחו שם דחורו אינו זוכה לו כיון שהרבים משתמשים שם וכדכתיבנא לעיל. ומחציו ולפנים של בעל הבית דתלינן כי הוא הניחו שם דהכין אורחא דמילתא ואפילו יד הרבים מגעת שם כיון שאין דרכם להשתמש כלפי פנים אין זו אבידה מדעת. ומיהו כל שנודע בודאי או שיש שם הוכחה שהונח שם מבחוץ כיון דקתיה לבר אין חורו זוכה לו ואפילו מחציו ולפנים הוא של מוצאו דודאי הונח שם מבחוץ. ומיהו היכא דקתיה לגאו והוא מחציו ולחוץ לא אזלינן בתר קתיה שיהא של בעל הבית שהרי אבידה מדעת היא לו וכי אמרינן סכינא בתר קתיה היינו היכא דקתיה לבר.

ואפשר דאתיא נמי אפילו קתיה לגאו ושיהא של בעל הבית אף מחציו ולחוץ במילתא דאפשר לומר דאיגנדרא לחוץ דליכא אבידה מדעת ותלינן דאיגנדר כל היכא דאפשר למיתלי ביה כיון דקתיה לגאו וגם אין דרך בני אדם לאבד ממונן לדעת. והיינו דאמר מילתא פסיקתא סכינא בתר קתא וכיסא בתר שנציה אבל היכא דליכא למיתלי באיגנדורי הא ודאי כל שמחציו ולחוץ הרי הוא של מוצאו דאבידה מדעת היא ואין בזה בית מיחוש. הריטב"א ז"ל.

וזה לשון תוספות שאנ"ץ: בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו. ואם תאמר אם הוא דבר שיש בו סימן אמאי שלו יטול ויכריז ואפילו דבר שאין בו סימן נמי ליהוי מקום סימן ועוד כיון דודאי הינוח הוא הוה לן למימר לא יגע בהן. ויש לומר דהוי כמו רקתא דנהרא דאמרינן לעיל כי היכי דאת הנחת חברך נמי אנח הילכך לא הוי מקום סימן וגם יש לו ליטול כדפרישנא בריש פירקין גבי כריכות ברשות הרבים דלא אמרינן ספק הינוח לא יטול אלא במקום מוצנע ולא במקום הפקר. ומיהו אי מיירי בדבר שיש בו סימן קשה וכן משמע בגמרא דהוה מוקי מתניתין בסכינא ובכיס אי לאו משום דאזלינן בתר קתא ושנצא וצריך לומר דאיירי בשתיך טפי דודאי נתיאשו מידי דהוה אכופרא בי מעצרתא דקדח בה חילפי דאית לן למימר מסתמא איאש ליה מאריה ואינו יודע היכן הצניע מדלא בא לבקש מאז ועד עתה אבל מחציו ולפנים של בעל הבית אף על גב דשתיך טפי דרך בעל הבית להניח חפציו בחור ביתו ימים רבים ואינו מתיאש. עד כאן.

הא דתנן מחציו ולתוץ שלו וכולה מתניתין תימה הוא למה שלו הא מתניתין רישא בדבר שאין בו סימן הוא יטול ויכריז ויש מפרשים דכיון שהחור פתוח לרשות הרבים אחד מבני רשות הרבים הניחו שם ואבידה מדעת היא מפני שיד הרבים שולטת בהן ואף על גב דדרך הנחה אפילו ברשות הרבים נוטל ומכריז דהיינו עשויין כמגדלין וצבור פירות דלעיל התם שאני דאמרינן ודאי אנוחי אנחינהו למשקלינהו מיד ושכח אבל הכא לדעת הניח ואינו מקום משתמר ומחציו ולפנים בעל הבית הניחו שם שאין יד הרבים שולטת שם. ויש לדקדק בכיסא אמאי אזלינן בתר שנציה ובסכינא בתר קתיה ואי קתיה לבר הרי הוא שלו ואמאי הרי אין יד הרבים שולטת שם ואם תאמר משום דבעל הבית גופיה מיאש אמאי מימר אמר אי משכח ליה בעל הבית אכרוזי מכריז והא לא קשיא דכיון דיד בעל הבית ודאי שולטת שם אבידה מדעת היא אי נמי דכל זמן ששנציה וקתא לבר ודאי אחד מבני רשות הרבים הניחו שם ואין ידם שולטת מחציו ולפנים ובידוע שבחוץ הניחו ועל כרחך איגנדורי איגנדר. וכן הטעם להיכא ששנציה וקתיה לגאו והוא מחציו ולחוץ שהוא של בעל הבית דאמרינן מחציו ולפנים הניחו בעל הבית ואיגנדר לבר. ואין הלשון הזה עולה לי שאיני רואה כאן אבידה לדעת אלא שמא שכח. ורש"י פירש דמתניתין בדשתיך ומשום יאוש בעלים פירוש לפירושו לא בדשתיך טפי שכיון שהוא בכותל חדש לאו מאמוריים הוא ומיהו מחציו ולחוץ שלו שאחד מבני רשות הרבים הניחו וחצרו קונה לו שלא יצא מרשותו שאין יאוש מפקיע ממון בעל הבית שברשותו וזה עיקר והא דאמרינן מצא בכותל ישן הרי אלו שלו מפני שיכול לומר של אמוריים היו ואוקימנא בדשתיך טפי ואי ישראל אצנעינהו אסור אף על פי שנראה שנתיאשו מפני שהוא מקום משתמר לגמרי וליכא יאוש והא דלא זכי בעל כותל מפני שממון האמוריים בחזקת שבטים הוא ולא בחזקת אותו שבט שנמצא בחלקה והרמב"ם הספרדי פירש מפני שהיא אבודה ממנו ומכל אדם משנים קדמוניות ומצא בחנות שהן שלו מפני שהוא יאוש בעלים ואין חנותו קונה לבעלים מפני שאינו מקום המשתמר ולאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משום דכי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה כלומר מקמי יאוש ולא עדיפא חצרו מידה ואוקמי רש"י בדבר שאין בו סימן והוא נכון אלא שמצינו בגמרא אפילו צבורין ומונחין על גבי שלחן וכן הגירסא בכל הספרים ובפירוש ר"ח ובהלכות רבינו. ויש לי לומר דרבי אלעזר אדין שלחן קאי וקאמר אפילו צבורין ומונחין על השלחן אינן של שלחני ודינם ידוע מקום שראוי להכריז מכריז ומקום שאין בו סימן שלו ולפי שהוא דבר מפורש ולא הוצרך אלא לומר שאינן של שלחני לפיכך אמר סתם ויש להעמידה בעיר שרובה גוים ומפני שהוא מקום שהרבים מצויין שם. וכן כתב הרב ר' משה ועדיין אין סדר משנה זו מתחוור לי כהוגן רישא בדבר שיש בו סימן וסיפא בשאין בו.

ונראה לי דהא דקתני מצא בכותל חדש שלו לומר דלאו דבעל הבית הוי ובדבר שאין בו סימן נקט לה וממילא דדבר שיש בו סימן נוטל ומכריז אלא כיון דדינא דבין מוצא ובין בעל הבית אתא תנא לאשמועינן קתני הכי. והא דאמרינן בגמרא סכינא בתר קתא וכו' ודאי דבר שיש בו סימן הוא והיינו נמי דינא דמתניתין אלא דהכא או נוטל ומכריז או של בעל הבית הוא וכן הא דאמר רבי אלעזר אפילו צרורין ומונחין דין שלחן נקט כדפרישית. והא דאמרינן כגון שעשאו פונדק לשלשה בני אדם והוינן בה שמעת מינה דהלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל לאו דמתניתין היינו דרבי שמעון בן אלעזר דמתניתין בדבר שאין בו סימן ופלוגתייהו בדבר שיש בו אלא כיון דהך סלע מן השוכרין נפל ובביתם הוא אמאי לא מהדר להו הא לא מייאש מימר אמר חבראי משכח ומהדר דהא ידע דחד מינן היא שמע מינה דאדם מתייאש מדבר שיד הרבים מצויה שם לומר לא ירצו לקיים מצוה ולא יחזירו והיינו דרבי שמעון בן אלעזר ולאו דשלשה הוו רבים דהא סרטיא ופלטיא גדולה קאמר רבי שמעון בן אלעזר אלא הכא נמי איכא למימר מייאש בדבר שאין בו סימן מפני שחושש לרבים שמא לא יטרח לחקור של מי היא ומורי אנפשיה לומר מתייאש הוא כי התם דמייאש משום שמא מצאה אדם שאינו הגון ולא יטרח להכריז עליה ולהודיע לרבים דטריח ליה. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א: מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו. פירש בתוספות דהכא נמי בדשתיך טפי ודמיא לההיא כופרא דאשתכח במעצרתא דשריא משום דקדחו בה חילפי ומיהו מחציו ולפנים דבעל הבית משום דדרך בעל הבית להצניע חפציו בביתו ימים רבים ואינו מתייאש מהם. אי נמי אין יאוש של בעל הבית מפקיע ממון בעל הבית שברשותו וההיא מעצרתא לא של בעלים ידועים היתה ואי נמי אין דרך הבעלים להצניע שם חפציהם אלא של אדם אחר היה והיינו דאקשינן וליהוי מקום סימן. ואם תאמר מחציו ולחוץ תיקני ליה חצרו לבעל הבית כבר כתבנו למעלה דחצרו כידו והרי זה כאלו הופקד בידו ושכחו הבעלים ונתייאשו דלא קנה אי נמי כל שפתוח לחוץ אינו משתמר וחצרו שאינה משתמרת אינו קונה לו שלא מדעתו. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו פירוש בחורים שבכותל והכותל סמוך לרשות הרבים מחציו ולחוץ שלו דאם איתא דבעל הבית אנחיה התם לא הוה מפיק ליה כולי האי אלא איניש מעלמא אנחיה התם לפי שעה ואנשייה וכי אדכר ליה מייאש מיניה או משום דיד הרבים מצויה שם או משום בעל הכותל מימר אמר איהו אשכחיה ושקליה בחזקת שלו דילמא איגנדר כלפי פנים על ידי משמוש הרבים ושקליה בחזקת שהוא שלו ואף על פי שיש בו סימן. עד כאן.

מחציו ולפנים של בעל הבית לר"ם והוא דקא טעין בעל הבית דודאי דיליה נינהו ואי אשכחה בכותל היורש טוענין לו דילמא אי הוה אבוה קיים הוה קטעין ודאי. עד כאן היה חלל הכותל מלא מהמציאה חולקים המוצא ובעל הבית בשוה והכא נמי אית לן לפרושי בדקטעין בעל הבית דאיהו אנחינהו בגוה הילכך אף על גב דהוי מידי דלית ביה סימנא פלגי בלא שבועה. ומיחזי למימר דכיון דפלגא דמציאה מחצי הכותל ולפנים קנה לו חצרו לבעל הבית לפי שהוא כחצר המשתמרת לדעתה שאין אותו המקום הפנימי רגיל למשמוש בני רשות הרבים ומה שבתוכו הוא משתמר בכלל הבית הילכך אף על גב דלא קטעין בעל הבית דדיליה הוה אפשר למימר דשקיל ליה בעל הבית והכי נמי אמרינן היכא דכל המציאה מחצי הכותל ולפנים. הרמ"ך.

גמרא: תנא מפני שיכול לומר של אמוריין הוא וכגון דשתיך טפי. והקשה ר"י והלא ישראל זה בא ונותן סימניה והיאך אתה אומר של אמוריין הוא. ותירץ דהכי קאמר דכיון דשתיך טפי הבעלים מתייאשים מפני שיודעים דמאן דמשכח להו תלי באמוריין ונכון הוא. הריטב"א. וכן כתב תלמיד הר"פ ז"ל: יש לומר דאפילו יהיב סימנא בעל הבית לא יהבינן ליה משום דאיאש מינה שהוא יודע שיש לו לתלות באמוריין. עד כאן.

לא נצרכה דשתיך טפי. ואם תאמר מקודם לכן הוה ידענא האי תירוצא דאם לא כן לא אמר מחציו ולחוץ הרי אלו שלו כדפירש במתניתין. ויש לומר דמקודם לכן הוה ידעינן דמיירי דשתיך אבל דשתיך טפי לא אסיק אדעתיה עד השתא ומשום הכי קשיא ליה אטו אמוריין מצנעי וישראל לא מצנעי ומשני דשתיך טפי דודאי יש לתלותו באמוריין. תוספות חיצוניות.

ואם תאמר ולקני ליה חצרו לבעל הגל. ותירץ הראב"ד דמיירי בכותל וגל שבחורשים שאין לו בעלים אבל יש להם בעלים אף על גב דשתיך טפי לא שאני אומר אבותיו הצניעום שם ושכחום ולא צוו במותם שאין ייאוש מועיל אלא בדבר שיצא מתחת בעלים. ואינו מחוור בעיני דאם כן כי קתני בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית ליפלוג וליתני בדידיה במה דברים אמורים בכותל שבחורשים ואם יש לו בעלים מחציו ולפנים של בעל הבית וכו'. הרשב"א.

עוד קשה דאי בכותל שאין לו בעלים למאי איצטרכינן בגמרא לטעמא דיכול לומר של אמוריים הם כיון דאוקימנא לה למתניתין בדשתיך טפי אפילו יהיה של ישראל הרי נתייאשו הבעלים וכיון שאין לכותל בעלים כל הקודם זכה. הריצב"ש.

ובתוספות חיצוניות תירצו דלא אמרינן חצרו של אדם קונה שלא מדעתו אלא היכא שהחצר היה שלו קודם לכן שבאת המציאה לתוך החצר אבל היכא שאין החצר שלו לא קני ליה חצרו. ומהאי טעמא ניחא הא דבעי במסכת קידושין אי בעינן צבורין בשדהו או לא ומאי בעי ליקני ליה חצרו אלא שמע מינה דלא קני ליה חצרו אלא כשהחצר שלו בשעה שהמטלטלים באין לחצר. עד כאן.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף