אילת השחר/בבא מציעא/כב/א

אילת השחר בבא מציעא כב א

דף כ"ב ע"א

וכן ירדן שנטל מזה ונתן לזה. בשטמ"ק בשם הרמב"ן והרשב"א והרא"ש וראב"ד מפרשים עפ"י הירושלמי דהירדן הוא הגבול של ארץ ישראל, והביאו דכתיב הירדן וגבול ביהושע פרק י"ג פסוקים כ"ג - וכ"ז, [ומבואר מדבריהם דאינו רק גבול בין חלק מזרח לחלק מערב אלא גם גובל עם ארץ העמים], וכשהירדן מתרחב לארץ העמים הרי שם נהי' קדושת ארץ ישראל וכשנמשך אצל הארץ ונותן לארץ העמים על חוץ לארץ יחשב. וכבר תמה בדבר אברהם ח"א סי' י' סק"י דהא בלי כיבוש לא תקבל הארץ קדושה ואיך בזה שנתפשט הירדן לארץ העמים חל שם קדושת הארץ עי"ש.

עיין בחזו"א שביעית סי' ג' ס"ק כ"ו דנסתפק דאפשר דקידשו לפני שכיבשו שארץ ישראל כולה תתקדש בקדושת ארץ ישראל גם מה שלא יכבשו ולפי"ז א"ש, [ועיין מה שהערנו בזה בריש גיטין דמהתוס' שם ד"ה ואשקלון לא משמע כן], ועדיין צ"ע דאיך זה יתכן דכל רגע ישתנה דינו, דכשהוא גדל לצד א' הוא ארץ ישראל, ולאחר זמן שישתנה לצד השני יחזור להיות דינו כחוץ לארץ, ולאחר זמן אם ישתנה בחזרה יחזור להיות דינו כארץ ישראל.

מה שנטל נטל ומה שנתן נתן. העירוני מה שייך לומר מה שנטל נטל, דאם הכונה שכבר קנה בהיותה אצל הגזלן מדין יאוש, א"כ יקשה למ"ד יאוש כדי לא קנה, ולמ"ד יאוש קנה ג"כ צ"ע דמאי שייך להשמיענו דמה שנתן נתן כיון דכבר קנה לפני שנתן. ואפשר לומר דהגזלן גזל בשביל איש אחר, דאז אפילו למ"ד יאוש קני אינו קונה הגזלן כיון דאינו מכוין לקנות, ומ"מ באונסין הוא מחויב, כמו שהוכיח באמרי משה סי' ל"ג דהגונב בשביל אחר הוי גנב, ושייך שפיר שהלוקח יקנה ביאוש ושינוי רשות, ובזה א"ש מה דקאמר מה שנטל נטל, לומר דמתחייב באונסין אע"פ שלא רצה לקנות החפץ לעצמו.

והנה במאי דפריך בשלמא גזלן דקא חזי לי' אלא גנב מי קא חזי לי', ומקשה למ"ד יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, הקשה הש"ך סי' שנ"ג דמאי קשה למ"ד דשינוי רשות ואח"כ יאוש מהני, וכיון דסתם גנב וגזלן הוי יאוש בעלים כמש"כ התוס' כאן בד"ה מה שנתן וכשידעו הבעלים ודאי יתייאשו, א"כ שפיר נקט דמה שנתן נתן דהא בודאי יתייאש כשידע. ויש להוסיף עוד דמסתמא בזמן קצר ידע כמבואר בתוס' בב"ק דף ס"ח ע"ב בד"ה מה טביחה, וצ"ע להרמב"ם דפוסק להלכה דמהני שינוי רשות ואח"כ יאוש, ואפשר דמשמע לי' דמה שנתן נתן ותיכף זכה בו הלוקח.

דשוי' שליח. עי' ברעק"א שביאר דלס"ד הי' מהני גילוי דעת דאח"כ לענין שיהי' זכות בשבילו ההפרשה דתרומה והוי כאילו ידעינן אז דזכות הוא לו ולכן מהני, אלא דפרכינן דבעי שיהי' ידוע בשעת הפרשת התרומה דהוי זכות בשבילו. וצע"ק דלפי"ז מה זה תלוי בפלוגתא דאביי ורבא, דהא גם אביי מודה דמה דמסכים אח"כ מגלה דכן הוא דעתו דניחא לי' משום מצוה והוי זכות בשבילו, וגם אביי מודה דזכין לאדם אע"פ שלא שמענו הסכמתו, וכיון דע"י שמסכים אח"כ איגלאי דזכות הוא לו, ולס"ד מה דנתגלה אח"כ עושה שיהי' לו דין זכות אע"פ שלא נודע למה לא יועיל לאביי, דבשלמא אם הי' צריך להועיל מה שנדע דעתו על הסכמת התרומה ע"ז ס"ל לאביי דצריך דעתו המפורשת, אבל בזכות הא לכו"ע מהני וכדי לדעת אם זה זכות הא מתברר מהסכמתו דאח"כ, ואין זה תלוי כלל בפלוגתא דאביי ורבא, ואם דלרבא סגי בגילוי דעת דאח"כ למיהוי כאילו גילוי דעת כעת, למה לא יהא כן גם לאביי, וע"כ דכאן אין מועיל התרומה מחמת זכות אלא דכיון דידעינן דיתרצה ע"י דמתרצה לבסוף הו"ל כאילו הסכים על ההפרשה וכיון דלא הוי ידעינן דבעי דוקא שליחות לכן מהני, וזה כבר תלוי בפלוגתא דאביי ורבא, דלאביי נהי דידעינן דיתרצה מ"מ צריך שיתרצה בפועל. (מהדו"ק)

מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם. וברש"י כתב דהבעלים מינוהו שליח. ויש לעיין קצת דנהי דידעינן מלדעתכם דצריך שידע דהשליח תורם אבל מנ"ל דצריך מינוי מיוחד, ואם יראה דא' תורם תבואתו וניחא לי' מנ"ל דלא יועיל כיון דרוצה אז שיעשה השליחות, והא לס"ד הי' סגי אע"פ שאינו יודע כלל שהשליח תורם מ"מ כל שאח"כ הסכים מהני, א"כ גם אחרי דילפינן מלדעתכם היינו שידע בשעה שתורם ומסכים אז בלבו אבל לא יצטרך למנות אותו שליח.

ואפשר דאם מסכים שיעשה השליחות זהו מקרי דממנים אותו לשליח, וכן משמע בגיטין דף ע"ב ומעוד דוכתי דכשמסכים שיכתוב הגט יש בזה מינוי שליחות. (מהדו"ק)

אמימר ורב אשי אכלי. בש"ך סי' שנ"ח חידש דלא כהתוס' אלא דבדבר שמסכים הי' מותר להאריס ליתן שלא ברשות, ורק במציאה דאם הי' יודע היכן נמצא לא הי' מתייאש [וצ"ע למה לא הי' מתייאש כיון שאין בו סימן הא לא יחזירנה לי המוצאה], ובתרומה וטומאה שאני דבעי ידיעה ממש, ולכאורה אי בעי ידיעה ממש מה זה שייך לפלוגתא דאביי ורבא, וע"כ התם הוי כמו כאן. ובעצם בשטמ"ק בשם שיטה מובא דהי' ידוע להם דמרי בר איסק אוהב את החכמים ואין זה כמו מתנה של"מ, והו"ל כאילו הרשה את האריס מתחילה לכך, והביאור דזה ודאי לא יעשה אדם השתדלות להתייאש דהא יאוש הוא מחמת הכרח, משא"כ בדבר שאדם רוצה הוא מוכן להשתדל, וא"כ כיון שהוא רוצה להנות ת"ח אמרינן דהו"ל כאילו הרשהו בפירוש, אלא דלכאורה זה כבר בגדר זכות וזכות בודאי לא צריך דעתו בפירוש, ואולי איה"נ דהוי סבר דזה הוי כזכות לו משא"כ ביאוש, וממילא לא קשה מתרומה דכיון דלא ידעינן ודאי דיסכים בתרומה, ובטומאה נהי דלמ"ד יאוש של"מ הוי יאוש מהני משום דלא בעי כ"כ שיהי' נחשב כאילו מתחילה אמר לו, אבל היכא דידוע מתחילה שזה רצונו הו"ל כזכות הוא לו. נמצא לפי"ז דבתרומה דניחא לעשות המצוה בעצמו אע"פ שהסכים אינה זכות, ובטומאה כיון דאין ידוע דעתו קודם הו"ל לכל היותר כמו יאוש של"מ דכשנתבררה דעתו מהני, [ועי' בשטמ"ק בשם הריצב"ש דהא דמהני לענין הכשר אע"ג דלא ידעינן אם ישמח אח"כ, כיון דהעלן לגג איכא קצת לתלות שישמח], אבל בהיכא דידעינן ודאי דירצה הו"ל כזכות.

ובאמת צריך להבין מש"כ בתוד"ה מר זוטרא וכו' דאין לומר שהי' סומך שיתרצה מרי בר איסק כשידע דהלכה כאביי ואע"ג דהשתא ניחא לי' מעיקרא לא הוה ניחא לי'. דלמה לא נימא דזכות הוא לו שיהנו ת"ח מנכסיו וזכין לאדם שלא בפניו, וכיון דודאי שיתרצה וזה מצוה להנות ת"ח מנכסיו הרי הוי זכות, ובשלמא למה שחידש בקצוה"ח סי' רמ"ג דזכות הוא רק אם מקבל משהו אבל לתרום עבור חבירו אע"ג דזה זכות לו לא אמרינן בזה זכין לאדם שלא בפניו א"ש, אבל לפי"מ שמשמע מתרוה"ד דגם בזה אמרינן זכין לאדם שלא בפניו צ"ע.

ובאמת בריטב"א ביאר דמה דר' אשי אכל משום שהי' ודאי אצלו שיסכים מרי בר איסק והוי כזוטו של ים, והיינו כדביאר בנחל"ד דלדבריו הגזה"כ בזוטו של ים דמותר הוא משום דהוי יותר ברור היאוש מבתמיד בדבר שאין בו סימן, וא"כ נהי דהתוס' פליגי אריטב"א וס"ל דטעם זוטו של ים אינו מחמת דהיאוש יותר ברור אלא סתם גזה"כ דפקע בעלותו, מ"מ הא מיהת דהי' ברור שיסכים, וכיון שכן הוי זכות לו שיהנו ת"ח ולמה לא יהי' מותר, ודוחק לומר דמר זוטרא לא החזיק עצמו ת"ח שיהי' מצוה וזכות למרי בר איסק להנותו מנכסיו.

ובדברי הקצוה"ח סי' רמ"ג ס"ק ח' דס"ל דכל שאינו זוכה באיזה דבר לא מקרי זכות אלא ניחותא, ולכן אין המשרתת יכולה להפריש חלה בלי שליחות אע"פ שזה זכות להבעה"ב, יש לעיין דהנה ברא"ש פ"ו דב"ק סי' י"ב כתב דאע"ג דמסקינן בגמ' דאסור להחליף שעורים דישראל ע"מ ליתן להם עדשים דפלשתים דהו"ל גוזל ע"מ לשלם, מ"מ אם הי' גדישים דעדשים דפלשתים מזומנין יכול ליקח השעורים ולזכות להם גדישים דעדשים ע"י אחר, דזכות הוא לו דעדשים עדיפי טפי, ולדברי הקצוה"ח נהי דמה דיזכה בעדשים הוי זכות, מ"מ הא במה מותר ליקח השעורים כיון דלקיחת השעורים אינו מקרי זכות אלא ניחותא ורק לזכיית העדשים הוי זכות, ואיך מותר הא הוי כיאוש של"מ, ובתוס' הרא"ש כאן מבואר כהתוס' דהיכא דלא ידע אסור לאכול על סמך דודאי יתרצה, וע"כ דגם לקיחת השעורים שייך בו דין זכות לכך מותר. ובסברא לכאורה קשה לחלק בין אם עי"ז שלוקחים ממנו חפצו יש לו זכות או דעי"ז ירויח עדשים דזהו זכות, דמ"מ לקיחת חפצו אין לו דין זכות להקצוה"ח, וצ"ע. (מהדו"ק)

רש"י ד"ה אף שלוחכם לדעתכם. שהבעלים מינוהו שליח. הנה רש"י לא פירש דבעינן שהתרומה יותרם מדעתו אפילו אם זה ע"י שליח כמו שאם הבעלים בעצמם תורמים, משום דע"ז הא רוצה לומר דלרבא דלא מדעת הוי כמדעת כיון דאילו ידע הוי ניחא לי', אלא ילפינן לדעתכם על מינוי השליחות דע"ז יש גזה"כ דלא אמרינן כיון דאילו ידע הי' עושה אותו שליח, לכן גם כשלא ידע הוי כאילו עשהו שליח.

והסברא בשיטת רש"י אפשר דהנה לכאורה הא עשיית חלות תרומה לא הוי כמו כל חלות שאין לומר אפילו לרבא אם הי' יודע הי' מקדיש לכן יהא הקדש, וכן אין לומר על כל מעשה שאם הי' יודע הי' עושה, אלא בתרומה כיון שהפירות עומדין להיות מופרש מהן תרומה אמרינן כיון שאילו ידע הי' תורם חל כאילו תרם, וזהו על חלות התרומה, אבל על השליחות הא לא עומד ליתרם על ידי שליח, ובעשיית שליחות לא מהני מה שאם הי' יודע הי' ממנה ובעי לדעתכם ממש.

תוד"ה שטף נהר. לפי שניכר שהוא בעליו לפי שרדף מיד. לכאורה למה זה הוי ראי' שהוא הבעלים. והי' אפשר לפי"מ שביארו דתמיד באבידה הי' צריך להחזיר להתובע מחמת טענתו ברי כיון דאין מי שמכחישו אלא דהתורה אמרה דרשהו אם הוא רמאי ולכן צריך סימן, א"כ כאן כשרדף לפני שבא להמוצא הא כאילו שמענו טענתו טענת ברי ואז הא לא הי' עדיין ביד המוצא ממילא נאמן דהוא שלו, אבל לשון התוס' דכתבו דניכר שהוא בעליו משמע דיש כאילו ראי' וסימן שהוא הבעלים. וראיתי בגידולי שמואל בשם נתיה"מ סי' קמ"ו דבטוען ברי קודם אף אם א' מצא אח"כ מוציאים מיד המוצא, וכתב שם שבאור שמח פ"י מה' טוען חולק. ובריטב"א המובא בשטמ"ק כתב דכשמרדפין אולי יזכו בו קודם לכל אדם או שיביאו עדים שהוא שלהם כי הרבה בנ"א ראו אותה בשדה שלהם וכעין חזותן מוכיח עליהם דמי. (מהדו"ק)

בא"ד. וס"ד דמיירי וכו' לפי שיקחום אחרים כשיעכבום עקולי ופשורי ולא יחזירו לפי שאין בהן סימן. צע"ק למה יקחו הא זה לא יהי' שייך להם כיון שמצאו לפני שהתייאשו הבעלים, ולהחזיר ג"כ לא יוכלו כיון שאין בהם סימן ולאיזה צורך יקחום, ואולי יקחו מספק שמא ימצא בו סימן, דדוחק לומר דיש מצוה לקחת משום שמא יביא האובד עדים שזה שלו ויחזירו להבעלים.

תוד"ה אם. מבואר דבמצוה אמרינן דניחא לי' מעיקרא, ובתוס' הרא"ש כתב דסתמא אית לן למימר דניחא לי' שיתעביד מצוה בממוני', ולדבריו אפשר לבאר דמסתמא יסכים, אלא שאם יאמר כלך אצל יפות ואין יפות הרי דאינו מסכים ולכן מהני אף למ"ד אין ברירה, ולפי"ז באם מת הבעה"ב ולא הספיק לגלות דעתו הוי תרומה, ובראב"ד בתחילת הסוגיא כתב דישל"מ אפשר לחלק מענין ברירה, וזהו פשוט כיון דמבורר כעת מה שיהי' דהיינו דיתייאש, אלא דהקשה מתרומה ויש שם ערבוב דברים אבל כנראה שזו היא כונתו דהא בתרומה אינו מבורר אם יסכים, ותירץ דאיגלאי דהוא איניש דדעתי' איפות, והיינו דזה בירור מציאותי דכיון שהוא הסכים הרי דהוא אדם הנותן יפות, ואע"פ שיכול להיות דישתנה דעתו, מ"מ כל שלא ראינו להיפך אית לן לומר דכך היא דעתו, ולפי"ז אפשר דאם ימות בעה"ב יהי' ספק תרומה, ובדברי התוס' אין ברור כונתם, דמדבריהם שכתבו משום מצוה משמע קצת כהרא"ש דהסיבה שתולים שגם עכשיו הי' רוצה הוא משום מצוה אבל לא משום שנתגלה דהוא אדם כזה, אבל גם אין משמע מדבריהם דלפני ששמענו הסכמתו אנו תולין דמסתמא מסכים.

ולפי"ז יקשה למה באמת זה מהני למ"ד אין ברירה, ובפרט דמלשון התוס' משמע דסתם יש לומר דלא רוצה שיתרמו מהיפות דאין דרך לתרום מן היפות, אלא דאם אח"כ אמר כלך אצל יפות ונמצאו יפות אנו אומרים דודאי משום מצוה מגלה למפרע, נמצא דכ"ז שלא יבורר ע"י שאמר כלך אצל יפות אז יש לתלות דודאי אינו רוצה לתרום יפות וא"כ אם מת לא הוי תרומה, ולפי"ז יקשה מאד למה זה לא תלוי בברירה, ואולי כונתם דמשום דזה מצוה אמרינן דבנמצא יפות איגלאי למפרע דהוא גברא דרוצה לעשות מצוה מהודרת היינו מן היפות ויש בזה בירור מציאותי לכן אינו תלוי בברירה.

תוד"ה מר זוטרא. הי' חושש מר זוטרא שמא בשעת חלוקה לא יאמר לבעל הפרדס תטול כנגד מה שנתתי להם. היינו דיש להאריס רשות ליקח אבל צריך לנכות מחלקו, וכאן חשש שמא בשעת חלוקה לא יוריד מחלקו, וצ"ל דחייש שמא כעת לוקח ונותן לחכמים ואין בדעתו לנכות אח"כ בשעת חלוקה דאז נמצא דזה גזל, דאילו כעת בדעתו לנכות, אז אפילו אם אח"כ לא ינכה יתכן דכעת הפירות אינם גזל.

ובמש"כ התוס' דאין לומר דסמך ר' אשי מה שמרי בר איסק יסכים דהא קי"ל ישל"מ לא מהני, ואע"ג דהשתא ניחא לי' מעיקרא לא הוי ניחא לי', והש"ך בסי' שנ"ח כתב סברא דהיכא דמסכים ממש מהני, והנה אם כדי שיוכל ר' אשי לאכול הפירות צריך שיהיו קנויים לו ממש, איך יועיל מה דהי' מסכים להקנות שיהי' כאילו הקנה ממש, דזה ודאי לכו"ע לא מהני, ודברי הש"ך הם רק משום דכדי לאכול הפירות אי"צ שיהי' הקנאה מצד מרי בר איסק וסגי בנתינת רשות אע"פ שזה עדיין של מרי בר איסק, וכעין מה שמצאנו סברת הרשב"א לקמן דף פ"ח דבאורח האוכל אצל בעל הבית פירות שלא הופרש מהן תרו"מ עובר איסור מה"ת, דאצל האורח לא מקרי לקוח, היינו דהאורח אוכל ברשות הבעה"ב אע"פ שאינו קונה את הפירות, לכן שייך סברת הש"ך לחלק דהיכא דמסכים ממש לא איכפת לן מה שכעת עדיין לא ידע מרי בר איסק שלוקחים פירותיו להאכיל להחכמים.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א