שיטה מקובצת/בבא מציעא/טו/ב

שיטה מקובצת בבא מציעא טו ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בדלא מסיק שיעור ארעא ושבחא. ואם תאמר כיון דלא מסיק ביה היכי שקיל בעל חוב השבח כנגד הוצאה היה לנו לומר דלא יטול בעל חוב אלא כשוויו ממש. ויש לומר דלפי המסקנא ניחא דמוקי לה בשעשאו אפותיקי ואם כן הוי הלוקח כיורד לתוך שדה חברו שלא ברשות דאינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח.

הכא במאי עסקינן דשוייה ניהליה אפותיקי. קשה למורי הרב כיון דהמקשה דפריך הניחא למאן דאמר לא הוה ידע האי שינויא דשוייה אפותיקי אם כן אמאי לא פריך נמי כיון דלא מסיק ביה וכו' אם כן היכי הוא שקיל השבח כנגד הוצאה היה לו לומר דלא יטול אלא שוויו ממש. ונראה לו דכל זה בכלל הניחא וכו'. פירוש אתה אמרת דבעל חוב גובה את השבח בדמי הוצאה ולא יהיב ליה כל שוויו וגם אמרת דמה שנותן לו היינו הדמים ולא הקרקע דהכי פריך הניחא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה לבעל חוב ואם כן הקרקע קנויה ללוקח מכל וכל ואפילו בדלא שוייה אפותיקי כמאן דשוייה אפותיקי דמי והשתא ניחא שפיר דנוטל את השבח בדמי היציאה ולא יוכל הלוקח למכרו בשוויו משום דכיון דקרקע קנויה לו לבעל חוב כדפרישנא כמו אי שוייה אפותיקי דמי אם כן הלוקח הוי כיורד לתוך שדה חברו שלא ברשות דאינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח. אלא אי אמרת אי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק לבעל חוב אם כן אין הקרקע קנויה לבעל חוב כיון דמצי לסלקו בזוזי השתא נמי דלית ליה זוזי יכול למימר ליה אי הוו לי זוזי הוה מסליקנא לך מכולה ארעא השתא דלית לי זוזי הב לי גריפא דארעא שיעור שבחאי פירוש כל השבח בשווייו ממש. ומשני הכא במאי עסקינן דשוייה ניהליה אפותיקי ואם כן הוה ליה לוקח כיורד לתוך שדה חברו שלא ברשותו כדפרישנא. תלמיד הר"פ ז"ל.

כתוב בתוספות אבל לוקח שאינו מפסיד כלום וכו'. צריך עיון אם כן מאי קאמר לעיל תדע לוקי בשעשאו אפותיקי ומסיק ביה שיעור ארעא ושבחא דאז לא יקשה מועמליהון כדפירש תוספות הכא דלא יהיב ליה יציאה ויש לומר הא דקאמר תוספות בבעל חוב דאינו נותן וצריך היינו אי בעל חוב גובה שבח ומשום דלא גרע אבל לעיל אי בעי למידחי כך תדע דקאמר ובעיא למימר דבעל חוב גובה שבח אי באפותיקי צריך ליתן היציאה. וצריך עיון. גליון.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: אלא לא קשיא. פירוש דלעולם לא שני ליה בין שבח המגיע לכתפים לשאינו מגיע והכי מיתרצה מתניתא לשמואל דלא תיקשי ליה הא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא פירוש דמימרא דשמיאל במסיק ליה ללוה כשיעור האי ארעא וכוליה שבחא הילכך שקיל ליה כוליה דלהכי כתב ליה מוכר ללוקח אנא איקום וכו' כדי שלא יפסיד בעל חובו שהיה קודם ויתרעם עליו ומתניתא בדלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא דלהא ודאי לא כתב ליה אנא איקום וכו' דמסתייה ללוה שיגבה כשיעור חובו ולמה יפקיע זכותו של לוקח לתת לבעל חוב יותר על חובו. ופרכינן על מתניתא הניחא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי לסלוקי בזוזי שפיר אלא למאן דאמר מצי לוקח לסלוקיה בזוזי לימא ליה הב לי גריבא דארעא שיעור שבחא. לכאורה היה נראה דלא קשיא לן אלא על מאי דשקיל לוקח הוצאה אמאי שקיל ליה במעות ולא שקיל ליה בארעא אבל לא קשיא אמאי שקיל בעל חוב שבחא יתר על ההוצאה כיון דלא מסיק אלא שיעור גופא דארעא בלא שבחא. אבל אי אפשר לפרש כן דהא מהאי טעמא גופא אית לן למיקשי אידך נמי. לכך פירש ר"י ז"ל והרמב"ן ז"ל דתרווייהו קשו לן דלימא ליה הב לי גריבא דארעא שיעור שבחא כוליה ואת לא תשקול אלא גופא דארעא בלא שבחא וכן עיקר. והא דאמרינן הניחא פירש ר"י ז"ל כאן כי פלוגתא היא בכתובות. פירוש לפירושו מההיא דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי בההוא גברא דהוו מסקי ביה אלפא זוזי והוו ליה תרי אפדנא וכו' וכדכתיבנא התם בסייעתא דשמיא ואמרינן הכא בשלמא למאן דאמר התם דלא יכול לוקח לסלוקי בעל חוב בזוזי ניחא דכיון שכן הרי בעל חוב חשוב כאלו קרקע שלו היא והלוקח אינו אלא כיורד לשדה חברו שאין לו אלא דמי שבח שכנגד ההוצאה אלא למאן דאמר דמצי לוקח לסלוקי בזוזי הרי הקרקע חשוב של לוקח ושבחא דידיה הוא דארעא גופיה אשבח כיון דבעל חוב לא מסיק אלא שיעור ארעא. ופרקינן הכא במאי עסקינן בדשוי אפותיקי מפורש. פירוש דהשתא לכולי עלמא לא מצי לוקח לסלוקי בזוזי וארעא דידיה הוא דאשבח ואין לוקח אלא כיורד לשדה חברו הילכך אפילו לא כתב ליה אנא איקום ואשפי ולא כתב ליה דאקנה גובה את הכל אלא שנותן בעל חוב את ההוצאה.

נמצא פסקן של דברים דהיכא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא אי שוייה ניהליה אפותיקי מפורש גובה בעל חוב כל השבח ונותן הוצאה ואפילו לא כתב לבעל חוב דאקנה ולא כתב לו ללוקח אנא איקום וכו'. ואי לא שוייה ניהליה אפותיקי אינו גובה אלא שיעור ארעא בלחוד ואפילו כתב לבעל חוב דאקנה וכתב ללוקח אנא איקום וכו'. והיכא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא כל היכא דכתב ליה ללוקח אנא איקום וכו' חזינן אי לא כתב לבעל חוב דאקנה אינו גובה כלום אלא שבחא דממילא ואי כתב ליה דאקנה גובה חצי שבח שכנגד ההוצאה. ובמתנה דלא כתיב בה לבעל חוב דאקנה יפה כחה מכח מכר דלא שקיל מיניה שבח כנגד הוצאה ואי כתב ליה דאקנה יפה כח מכר ממנה שגובה כל השבח ונוטל הוצאה בלבד. והיכא דשקיל לוקח גריבא דארעא שיעור שבחא ואידך שקיל ליה בעל חוב איהו דבר הראוי לכל חד וחד מאי דשקיל ניחא. ואי ליכא לחד מינייהו דבר הראוי אית דינא דגוד או איגוד כדין השותפין. ואי איכא לחד מינייהו דבר הראוי אף על פי שאין לחברו דבר הראוי לית דינא דגוד או איגוד שלא כדברי הרז"ה. מרבי. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א: לא קשיא הא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא וכו'. פירוש ברייתא דקתני וההוצאה מבעל חוב בדלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא והילכך נוטל את היציאה מבעל חוב דמשתרשי ליה זוזי ואיהו נהנה בהן משבח מבעל הקרקע דאלו בעל חוב אמר ליה ארעאי הוא דאשבחה. ואוקימנא בדשויה ניהליה אפותיקי אבל אי לא שויה ניהליה אפותיקי ולא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא לא שקיל לה לכולה שבחא אלא כשיעור חובו דהא אי אית ליה זוזי ללוקח מסלק ליה בזוזי והשתא דלית ליה קיימא ליה ארעא במקום זוזי ומישם שיים ליה ארעא בזוזי ויהיב ליה כשיעור חובו וטופיינא שקיל ליה לוקח. והיינו דאקשיה הניחא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח וכו' כלומר משום דאמר ליה ארעאי הוא דאשבחה אלא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסליק ליה בזוזי אמאי שקיל ליה לכוליה שבחא ואפילו מאי דיתר מחובו לימא ליה הב לי גריבא דארעא שיעור שבחאי דמישם הוא דשאימנא לך ארעא בזוזי. ומכל מקום שמעינן מיהא דאי שויה ניהליה אפותיקי אף על גב דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא גבי לה כולה ולא משלם ליה אלא הוצאה בלחוד. וכן כתב הרי"ף ורבינו האיי גאון בספר מקח וממכר בשער כ"ז ובשער כ"ח. אבל רש"י פירש דלעולם לא שקיל בעל חוב יתר מכנגד חובו וברייתא דקתני אם השבח יתר על ההוצאה נוטל את השבח מבעל הקרקע ואוקימנא דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא לאו דלא מסיק ביה כנגד שבחא כלל אלא דלא מסיק ביה שיעור ארעא וכוליה שבחא קאמר אבל שיעור מקצת שבחא אסיק ביה. וכתב הרב דבדין היה דליתני הכי נוטל כנגד החוב מבעל הקרקע והמותר מבעל חוב אלא נקט למילתיה בלשון הוצאה משום דהיא גופה קמשמע לן דהיכא דהוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה כנגד השבח והא דאקשינן הניחא למאן דאמר אי אית ליה זוזי וכו' לא קשיא ליה אלא אמאי אינו נוטל בהוצאתו קרקע וכן בפירוש ר"ח. ואין פירושם מחוור דכיון דלעולם בעל חוב אינו נוטל אלא כנגד חובו בלחוד אמאי פליג בין שבח להוצאה ואי משום סיפא מי תני שבשתא ברישא משום לאשמועינן דינא דסיפא דהא לא שקיל בעל חוב שבח לעולם אלא כנגד חובו ויתר מהוצאה נמי שקיל לוקח מיניה דבעל חוב ועוד דדינא גופא דסיפא לא איצטריך לאשמועינן דפשיטא הוא דאי הוצאה יתירה על השבח לא שקיל אלא הוצאה כנגד השבח ואין לך יורד לתוך של חברו ונוטל יתר משבחו אלא יורד ברשות בלחוד. והא דאקשינן נמי הניחא למאן דאמר וכו' לפי פירושם לא ניחא דמאי קושיא דילמא מאי נוטל דקתני נוטל בקרקע כשיעור הוצאתו ואף על גב דקתני מבעל חוב כיון דארעא גבי דידיה הוא מבעל חוב הוא דשקיל. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן: הא דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא בלחוד ולפיכך נוטל הוצאה מבעל חוב דמשתרשי ליה זוזי ואינו נהנה בהם ושבח מבעל הקרקע דאלו בעל חוב גופיה אמר ליה ארעאי אשבח. ואוקימנא דשוייה ניהליה אפותיקי ושמע מינה דאי שוייה ניהליה אפותיקי ולא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלחוד גבי לה כולה ולא משלם אלא הוצאה בלחוד וכן כתב רבינו הגדול. ורש"י ז"ל כתב בפירושיו והאי דנקט למילתיה בלשון הוצאה ולא תני הכי נוטל כנגד החוב מבעל הקרקע והמותר מבעל חוב משום דהיא גופה קמשמע לן דהיכא דהוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח. נראה שהוא מעמידה כגון דמסיק ביה שיעור ההיא שבחא דממילא כגון דשויא ארעא אלפא ושבחא דממילא מאה ודמחמת ההוצאה מאה ומסיק ביה אלף ומאה זוזי וגבי שבחא דממילא דהא מסיק ביה כנגדו והוצאה שקיל ליה מבעל חוב. ולפום האי פירושא לא גבי לעולם בעל חוב אלא בכדי חובה בין בשבחא דממילא בין דמחמת הוצאה. ולא סליק שפיר דאם כן אמאי פליג בין שבח להוצאה אטו משום סיפא תנא טעותא וכיון דמפליג בין שבח להוצאה טעותא היא. ועוד דהוה ליה למיתני אם השבח יתר על ההוצאה נוטל כנגד חובו מבעל הקרקע והשאר מבעל חוב ואם ההוצאה יתירה על השבח אין לו בהוצאה אלא שיעור אחד שבח. ועוד דסיפא גופא לא איצטריכא ליה שאין לך מוציא הוצאות על נכסי אחר שיטול בהוצאה שיתירה על השבח אלא אם כן עשאו שליח וירד ברשותו ואפילו מוציא על נכסי אשתו קטנה ולישנא דגמרא נמי לא דאיק כוותיה והא דאקשיה הניחא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח וכו' נימא ליה השתא הב לי גריבא דארעא בארעאי שיעור שבחאי הכי קא קשיא ליה אמאי אמרת דטריף שבחא דממילא לימא ליה הב לי שבחאי כוליה שעכשיו אני פורע לך קרקע בחובך ואין לך לטרוף יותר מחובך שהרי הקרקע שלי שאם רציתי לפרעך מעות הייתי פורע ועכשיו קרקע זו שלי תעלה לי במקום מעות והב לי כוליה שבחאי ומגופא דארעא ולא תסלקני בדמים. וכן פירש רבינו האיי גאון שמצינו שכתב בספר מקח וממכר בשער כ"ח והיכא דהיה אותו שבח יתר על חובו של בעל חוב ונטלו בעל חוב דאין אתה מוצא בזה הענין שאם יש שם יתירות על חובו שיטול אותו בעל חוב אלא כגון שהיה השדה אפותיקי וכן כתב אף בשער כ"ז. וכן כתב רבינו הגדול. אבל רבינו חננאל פירש דלא קשיא ליה אלא אמאי אינו נוטל בהוצאתו קרקע. וכדברי רבינו הגדול ז"ל עיקר ואי כפירוש ר"ח ז"ל מאי קושיא דילמא מאי נוטל נוטל בקרקע ואף על גב דקתני מבעל חוב כיון דארעא גבי דידיה היא מבעל חוב הוא דשקיל ומי קתני נוטל במעות. ורש"י יפרש בעל כרחו כדברי ר"ח ז"ל לפי סוגייתו שכתבנו למעלה וכמו שמפורש בפירושיו. עד כאן לשונו.

וזה לשון הריצב"ש ז"ל: אלא לא קשיא הא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא הא דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא. רש"י ורבינו חננאל ז"ל פירשו דהיכא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא גובה כל השבח ואפילו ההוצאה משום תנאה והיינו דשמואל. וברייתא בדלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ומשום הכי אינו גובה ההוצאה והא דקתני גובה את השבח מבעל הקרקע דאלמא בעל חוב גובה שבחא דממילא היינו משום דמסיק ביה שיעור ארעא ואותו שבח דממילא. ולפי זה הא דאמרינן דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא רצה לומר דלא מסיק ביה שיעור ארעא וכוליה שבחא אלא שיעור מה שגובה ממנה ולעולם אין הפרש בין שבחא דממילא לשבח דמחמת הוצאה בזה אלא דאי מסיק ביה גבי מאי דמסיק ביה. והקשה רש"י ז"ל אם כן אמאי קתני גובה את השבח מבעל הקרקע וההוצאה מבעל חוב הוה ליה למימר גובה כשיעור החוב מבעל הקרקע והמותר מבעל חוב. תירץ ז"ל משום סיפא נקט הכי דבעיא לאשמועינן דאין לו אלא הוצאה לשיעור שבח ולעולם לפי זה אינו גובה יותר מחובו אלא שנוטל יותר מחובו בקרקע ופורע מעות משום דמיירי דלא מסלק ליה בזוזי ומשום הכי מצי אמר ליה ארעי אשבחה ופורע לו ההוצאה במעות.

אבל רבינו האיי גאון ז"ל וכל המפרשים ז"ל פירשו דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא כלל אלא שיעור ארעא לחוד ואפילו הכי גובה שבחא דממילא יותר מחובו כיון דלא מצי מסלק ליה בזוזי דאמר ליה ארעאי אשבחה ונוטל יותר מחובו אלא שפורע ההוצאה. והשתא אתי שפיר לשון דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא וכן אתיא הברייתא שפיר. אבל קשה כי מקשים בתר הכי למאי דסלקא דעתין דמיירי בענין דמצי לוקח לסלוקי בזוזי אמאי גובה בעל חוב ההוצאה בקרקע ופורע מעות לימא ליה לוקח אלו הוו לי זוזי וכו' ולפי פירוש זה הוה ליה לאקשויי פירכא אלימתא אמאי גובה שבחא דממילא בולא כלום כיון דלא מסיק זוזי והלוקח היה יכול לסלקו אלא שפירשו שבכלל קושית הב לי גריבא דארעא שיעור שבחאי הוא הכל. ואינו נראה. ולי נראה לפי פירושם ז"ל דהשבחא דממילא שנוטל חנם לא מקשי דדינא הוא כיון שאינו מסלקו וזה נוטל הקרקע שיטול שבחא דממילא עמו דאמר ליה ארעאי אשבחה אבל מן ההוצאה שהוא חייב לפרוע לו בזה קשה כיון דאלו הוו ליה זוזי הוה מצי לסלוקיה השתא דלית ליה והבעל חוב חייב לתת לו מעות יסתלק מן הקרקע כשיעור הוצאתו מאותן מעות שהוא חייב להחזיר לו וזהו פירוש גריבא דארעא שיעור שבחאי כי אני מסלק אותך באותם מעות שאתה רוצה ליתן לי. כן נראה לי לפירושם ז"ל. ומכל מקום נראה לי דינו של רש"י ז"ל יותר נכון בטעם כי איך אפשר שאף על פי שאינו יכול לסלקו שיקח יותר מחובו והלא הקרקע עדייך אינה שלו עד שיגבוהו לו בית דין ואם כך איך יגבוהו בית דין יותר מחובו אף על פי שהוא מה שהשביח הקרקע באמת זהו זר מאד. עד כאן.

וכתב הר"ן ז"ל וזה לשונו: ומכל מקום דברי רש"י אינן אלא מקמי דאוקימנא לה כגון דשויה ניהליה אפותיקי דכיון דלא מקשינן אלא דלימא ליה הב לי גריבא דארעא בארעא כלומר ולא בדמים משמע דלא הוה קשיא לן מילתא אחריתי ואם איתא דברייתא הכי קתני דשבח שהוא יתר על ההוצאה בעל חוב נוטלו יותר על חובו מיהא נמי הוה לן לאקשויי דכיון דמצי לסלוקיה בזוזי לא מצי אמר ארעאי אשבח ואין לו ליטול אלא כנגד חובו. אבל למסקנא דאוקימנא כגון דשויה ניהלית אפותיקי מתוקמא ברייתא שפיר כפשטה דכשיעור הוצאה אינו נוטל אלא בכדי חובו. אבל שבח יתר על ההוצאה נוטל יתר מחובו דמצי אמר ארעאי אשבח דהוה ליה לוקח כיורד שלא ברשות דאינו נוטל אלא הוצאה.

נמצאו כללי השמועה. דבמכר היכא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא בעל חוב גובה את השבח בין דממילא בין דמחמת הוצאה. ולפי תירוצו של הרמב"ן שכתבנו למעלה בשבח שאינו מחודש גובה את כולו ואף על גב דלא כתב ליה דאקנה אף על פי שבא מחמת הוצאה ודינו לענין זה כשבחא דממילא גמור דדיקלא ואלים וכיוצא בו. אבל לפי מה שנראה לי מדברי הראשונים לעולם בעל חוב אינו גובה את השבח כולו אלא בשבח דממילא גמור דבכהאי גוונא גבי כוליה ואפילו לא כתב ליה דאקנה. אבל כל שבח דאתי מחמת הוצאה בין שהוא מחודש או שהוא בגופו של קרקע בשלא כתב לו דאקנה אינו גובה ממנו מלוקח כלום וכשכתב לו דאקנה גובה את חציו.

והיכא דמסיק ביה שיעור ארעא ולא שבחא גובה כנגד חובו על הדרך שפירשנו בין בשבחא דממילא בין בשבחא דמחמת הוצאה אבל יתר מחובו לא גבי כלל אפילו בשבחא דממילא דהא לא מצי אמר ארעאי אשבחה אלא אם כן שויה ניהליה אפותיקי דבכהאי גוונא גבי יתר על חובו כוליה שבחא דממילא וכוליה שבחא דמחמת הוצאה במה שהוא יתר על ההוצאה דמצי אמר ארעאי אשבח אבל בכנגד הוצאה לעולם אינו נוטל יותר מחובו דבכדי הוצאה מטעם שכך כתב לו מוכר ללוקח אתה בא עליו ולא כתב לו מוכר ללוקח על דעת שיגבה בו יותר מחובו. וכתב הרמב"ן דכי סליק ליה בעל חוב ללוקח בזוזי היכא דשויה ניהליה אפותיקי אף על גב דבשבחא דממילא טריף בלא זוזי מיהו פעמים נותן לו יתר מהוצאתו כדאמרינן לקמן בפרק המקבל דבשדה העשויה ליטע שמין לו כאריס ולא יכול בעל חוב למימר ליה טול עציך ונטיעותיך אפילו שדה שאינה עשויה ליטע אף על גב דביורד לתוך שדה חברו שלא ברשות מצי אמר ליה הכי דהתם היינו טעמא משום דלא ברשות ירד אבל זה כיון שהיה סבור שהיא שלו אף על פי שנמצאת כמי שאינה שלו אין שומעין לו לומר טול עציך ונטיעותיך. אבל במתנה לא גבי בעל חוב שבחא כלל ואפילו מסיק כנגדו אלא בכגון דיקלא ואלים אבל בשבח שהוא יתר על ההוצאה לא ואין צריך לומר כנגד הוצאה. אבל לפי דרך הרמב"ן ז"ל כל שבח שהוא יתר על ההוצאה הרי הוא כשבחא דממילא גמור וגבי ליה. ואין דרכו מחוור וכמו שכתבנו למעלה. ומיהו במתנה אי כתב ליה נותן אנא איקום וכו' גבי ליה בעל חוב מיניה במכר. ובמכר אף על גב דלא כתב ליה נמי גבי וכן כתב הרמב"ם ז"ל. וטעמא דמילתא דכיון דהורגלו לכתוב כן אף על פי שלא כתב כמו שכתב דמי דאחריות אפילו בהא מילתא טעות סופר הוא. וכתב הרי"ף דכל היכא דהוי דיניה למשקל גריוא דארעא ולא חזיא ליה שקיל לדמיה מבעל חוב כדאמרינן התם כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקים ואם לאו מעלין אותו בדמים. והיכא דלית ליה דמי דיינינן ליה דינא דגוד או איגוד ואף בבעל חוב דעלמא נראה שהדין כן דאי לית ליה זוזי ללוה ואיבעי ליה למלוה לאפרועי ממקרקעי דאי כנגד חובו לא הוי ראוי דאמרינן גוד או איגוד עד דליתן ליה שיעור הראוי. עד כאן.

וכתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: והיכא דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ולא שויה ניהליה אפותיקי ולית ליה זוזי ללוקח לסלוקי בזוזי שקיל בעל חוב מההוא ארעא כשיעור חובו ומנח גריוא דארעא קמי לוקח אי הויא חזיא ליה כגון דהוה מותר שדה בית תשעה קבין ובגנה בית רובע. ואי לא חזיא ליה ללוקח דלית בה כי האי שיעורא ולא סמיכא נמי לארעא דיליה לצרופה בהדה שקל מיניה דבעל חוב דמי כל המותר. וכן אמרינן התם כל שאלו יחלק ושמו עליה חולקים ואם לאו מעלים אותו בדמים. מיהו היכא דלית בה שיעור תשעה קבין ואמר לוקח אנא בעינא ליה לגנה או למאי דמתהנינא ביה נראה לומר דטענתיה טענה ושקיל גריוא בארעא. והכי נמי היכא דאית ביה ההוא מותר שדה בית תשעה קבין או בגנה בית רובע ואמר לוקח לא בעינא ליה הב לי דמיה נראה לומר דמצי למכפייה לבעל חוב בהכי היכא דאית ליה זוזי לבעל חוב או דילמא לאידך גיסא מצי בעל חוב טעין לא בעינא למזבן ואי הוו לך זוזי לסלוקי מכולה טפי הוה בעינא להו. וכן הוא סברת הרמ"ה ז"ל שאפילו על המותר אינו יכול לחזור. מיהו נראה לומר דעליה דמוכר מצי למהדר בהא או העמד לי שדה שלימה או החזר לי כל מעותי וטול המותר. והיכא דשוייה ניהליה אפותיקי ולא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ואית מותר בשדה בית תשעה קבין נראה לומר דלא מצי בעל חוב למימר ליה ללוקח לא בעינא לי לההוא מותרא ולא יהיבנא לך דמיה אלא שקול גריוא דארעא דכיון דשוייה ניהליה מוכר אפותיקי ברשותיה קיימא לגמרי ומצי לוקח למימר ליה או שקול מינאי דמי כדי חובך או שקול יתה כולה דלא בעינא אנא למזבן גריוא דארעא. וצריך עיון.

להרמב"ם היתה השדה אפותיקי בעל חוב נוטל את כולה ורואין חצי השבח הנשאר ללוקח אם היה חצי השבח יתר על ההוצאה כולה נוטל ההוצאה מבעל חוב שהרי אומר לו בעל חוב שדה שלי השביחה והנשאר לו מן השבח נוטל מן המוכר. ואם היה חצי השבח פחות מן ההוצאה אין לו מן הטורף אלא דמי חצי שבח וגובה מן המוכר חצי שבח שנטרף בלבד. עד כאן דברי הרב ולא חילק בדבריו בין מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא בין לא מסיק ביה. וצריך עיון היכא דאין חצי השבח כדי כל ההוצאה כיון דכל השבח הוא יותר על ההוצאה למה לא יטול שיעור כל ההוצאה מבעל חוב כדין היורד לשדה חברו שלא ברשות דשמין לו וידו על התחתונה ואי בדלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא כל שכן הוא דהוה ליה למיתב ליה ללוקח או שבחא דבציר מהוצאה או הוצאה דבציר משבחא דהא אי לאו הוצאה לא הוה שבחא מכל מקום קרוב לומר בדשוייה ניהליה אפותיקי דשקיל בעל חוב כוליה שבחא כיון דכתב ליה מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי וכו' ועמליהון דהוא שבח הוצאה וצבי זבינא דההוא לוקח וקביל עלוהי דליהוי אחריות המכירה כולה על המוכר ולא על אותה שדה שקנה כיון דידיע ליה דאפותיקי הוא גבי אותו בעל חוב. אבל היכא דלא שוייה ניהליה אפותיקי אף על גב דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא הוא דאמרינן בפרק מי שמת דהא דתניא בברייתא בעל חוב גובה את השבח חצי שבח הוא ואף על גב דכתב ליה אנא איקום ואשפי כיון שאין אותה שדה אפותיקי ידוע אותו הלוקח סומך הוא אחריות מעותיו עליה כמו שסומך על שאר נכסי המוכר ואף על גב דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא דיינין הכי.

והרמ"ה ז"ל גם הוא הלך על דרך קצת סברא זו ואמר דדוקא היכא דפריש בשטרא וכתב וצבי זבינא דנא וקביל עלוהי הוא דאמרינן דהדר לוקח עליה דמוכר בכוליה שבחא אבל בסתמא לא קביל עליה לוקח הכי אלא אחריות שבחו על אותה שדה שקנה והשביח ונוטל חצי השבח. (חסר כמו שורה אחת). מיהו רבינו הגדול זק"ל פריש הכא מילתא דשמואל דאמר בעל חוב גובה את השבח אף על גב דלא שויה ניהליה אפותיקי כיון דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ונכסיו כולם משועבדין לחוב זה ואין לו נכסים אחרים ללוה דאי הוו ליה עלייהו ליהדר מלוה דאין נפרעים ממשועבדים במקום שיש בני חורין. והדבר צריך עיון וחקירה. בעל חוב גובה את השבח בענין שאמרנו אבל אינו גובה פירות שאכל לוקח או שתלשן ואף על גב דשויה ניהליה אפותיקי. עד כאן לשון הרמ"ך.

הכיר בה שאינו שלו ולקחה אמר רב מעות יש לו שבח אין לו. פירוש נוטל מעות שנטל בלבד ואף על פי שהוזלה או הוקרה דהא כמאן דליכא זביני כלל דמי וכדאמרינן בסמוך שלא נתן אלא לשם פקדון בלבד מה שאין כן בנמצאת שדה שאינה שלו או בטרפה ממנו בעל חוב שיש לו ליטול בדמים שהיתה שוה בשעה שיצאה מתחת ידו. והא דקאמר שבח אין לו כלומר מן הגזלן אבל מן הנגזל פשיטא דשקיל הוצאה כנגד שבח כאיניש דצלמא. והא דלא נקיט שבח מגזלן אפילו שיש לגזלן קרקע בשעה שמכר או שקנו מידו ולא תימא דמשמואל דלעיל נשמע להא דרב דשאני התם דמדינא שבח יש לו אלא דהוי מיחזי בשכר מעותיו ומשום הכי סגי כשיש לו קרקע או שקנו מידו אבל היכא דמדינא שבח אין לו שהרי לא נתן מעות אלא לשם פקדון כי יש לו קרקע או קנו מידו מאי הוי. ומיהו כשפירש לו את השבח כלומר שהתנה בפירוש אחריות אף על השבח השתא ליכא למימר דנתן לשם פקדון ולא לשם מתנה ויש לו שבח בין לרב בין לשמואל אלא אליבא דשמואל בעינן שיש לו קרקע או שקנו מידו דלא מיחזי כריבית. כן נראה לי. אבל אין זה דעת מורנו הרא"ה. הריטב"א.

והרשב"א כתב וזה לשונו: הכיר בה שאינה שלו וכו'. ושמואל אמר אפילו מעות אין לו. ודוקא בשלא כתב לו את האחריות הא כתב לו אפילו לשמואל מעות יש לו דהא טעמא דשמואל משום דמעות מתנה וכשכתב לו הא גלי דעתיה דלא נתכוון למתנה ומיהו שבח אין לו דהא מיחזי כריבית כיון דהכיר בה. ומכל מקום אי קנו מידו או שיש לו קרקע וכתב לו את האחריות מסתברא דאפילו שבח יש לו בין לרב בין לשמואל. עד כאן. ועוד כתב בענין זה הרשב"א במימרא דרבא כמו שכתוב להלן עיין שם.

וזה לשון הראב"ד: הכיר בה שאינו שלו ולקחה אמר רב מעות יש לו שבח אין לה מפני שנראית כריבית דכיון דלאו אדעתא דארעא נחית מיחזי כשכר מעותיו. ושמואל אמר אפילו מעות אין לו. הא ודאי בשלא כתב לו אחריות נכסים דאי כתב לו היכי אמר שמואל מעות מתנה. ואי אמרת כיון דלא קביל עליה אחריות מאי איריא משום דאדם יודע תיפוק ליה דהא לא קביל עליה אחריות. לא היא דכיון דיודע שקרקע אין לו הוה ליה האי זביני כהלואה אלא שאנו אומרים שהן במתנה. ויש בזה דעת טועה לומר דקסבר שמואל דאף על פי שאינו גובה ממשעבדי גובה מבני חורין. ולאו מילתא היא דלא דמי לשטר חוב דהא אמרינן עביד איניש דזבין ליומיה. עד כאן.

והא איפליגו בה חדא זימנא וכו'. ואין להקשות דלימא דהך דהכא איצטריך דלא נימא כדפריך האי לארעא במאי קא נחית ופירא היכי אכיל וכו'. דיש לומר דאם כן לא הוה ליה למימר לרב מעות יש לו אלא רק אין לו שבח דפשיטא מכח ההיא דהתם דלרב יש לו מעות. גליון.

וגמר ונתן לשם פקדון. רצה לומר כי אתי מאריה דארעא דהיינו נגזל ושקיל לארעיה ליהוו פקדון גביה דמהדר ליה ניהלייהו. אבל לא בעי למימר דליהוי תורת פקדון עלוהי ואי מיגנבי ומיתנסי דמפטר דהא ודאי אדעתא לאשתמושי בהו יהיב ליה ואידך נמי אדעתא דהכי שקיל להו לפיכך הוי תורת מלוה עלייהו ומחייב באחריותייהו והאי דלא קאמר וגמר ונתן לשם מלוה משום דרב סבר דהאי דיהיב זוזי להנאתיה שיהיו מעותיו נשמרים הוא שמתכוון לפיכך קאמר דגמר ונתן לשם פקדון. כן נראה לי. שיטה.

וכן כתב הריטב"א וזה לשונו: וגמר ונתן לשם פקדון. פירוש לאו לשם פקדון ממש דאם כן לית ליה רשותא למוכר לאנפוקינון וגם אם נגנבו או נאנסו לא יהא חייב באחריותן ואין לזה מעות והא לא מסתבר דאם כן למאי טרח וזבין ומאי האי דיהבינהו ניהליה סתמא לשם מקח דאית ליה רשותא לאנפוקינון אלא ודאי לשם מלוה קאמר. אי נמי לשם פקדון שהוא כמלוה כמפקיד אצל שולחני מעות מותרין. ובדין הוא דמצי למימר וגמר ונתן לשם הלואה אלא משום דפעמים דאדם קונה במלוה בתורת מקח כשאין מלוה קודמת נקט הכא לשם פקדון. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: האי גמר ונתן לשם פקדון דאמר רב כמו מלוה הוא שהרי הוא יכול להשתמש בהן וחייב באחריותן ומשום הכי אם נוטל ממנו שבח הוה ליה כריבית. ואי נמי אם כתב לו אחריות ופירש לו את השבח אין בו משום רבית כפקדון. עד כאן.

מכדי בין לרב בין לשמואל וכו'. יש אומרים שזה לשון רב יהודאי גאון שהקשה דאם כן שזה לא ירד לשם מקח אלא לשם פקדון או מתנה היאך ירד לקרקע ואוכל פירותיו דהא כיון שכבר קבל מוכר מעות נגמרה כוונתו שהיה לפקדון או למתנה דודאי משום דהאי לא ליחות לארעא לא ליהדרינהו ניהליה דלא לקבולי מיניה. ופריק דהא מימר אמר אנא איחות וכו' כלומר שדעתי היה לשם מקח אם אפשר וסומך שאולי תעמוד בידו ואף אם תצא מידו גמר בדעתו שיהיו מעות פקדון לרב ומתנה לשמואל. הריטב"א.

אמר רבא הלכתא נמצאת שדה שאינה שלו וכו'. הא דפריט נמצאת שדה שאינו שלו הכיר בה שאינה שלו ולא קאמר הלכתא כרב בתרווייהו. משום דבעי למימר ואחריות טעות סופר הוא דלאו רב אמרה אי נמי משום דאיצטריך לאשמועינן אפילו לא פירש לו את השבח ואי סתים ואמר הלכה כרב הוה אמינא דילמא בשפירש לו את השבח דאפילו בהא פליג שמואל ואמר אין לו. הרמב"ן והרשב"א.

הכיר בה שאינה שלה מעות יש לו וכו'. הרב בעל המאור כתב דדוקא בשלא קנו מידו ואין לו קרקע הא קנו מידו אי נמי יש לו קרקע אפילו שבח יש לו הכיר בה לרב בשלא הכיר בה לשמואל. ואינו מחוור דהא בשהכיר בה לרב מעות פקדון ואם כן היאך יש לו שבח. ועוד דאם איתא לא הוה סתים רבא ואמר שבח איו לו דהא ביש לו קרקע אי נמי קנו מידו יש לו אלא ודאי לא שנא הכי ולא שנא הכי אין לו אלא אם כן כתב לו את האחריות וכמו שכתבתי למעלה. הרשב"א.

ועדיין אין זה מחוור בעיני דכיון דהכיר ומעות הללו לפקדון דומיא דמלוה יהבינהו ניהליה אף על פי שפירש לו את השבח אין לו אלא כמתנים על שכר המעות מה שאין כן בלא הכיר בה לשמואל. הר"ן.

שאלו מהריא"ף וזה לשון השאלה והתשובה מועתקים מלשון ערבי: יורנו רבינו במה שאמרו בהכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו ופירש רבינו בהלכות שבח אין לו דכיון שהכיר בה שאינה שלו ולקחה הוו זוזי גבי מוכר כי מלוה ואי שקיל מיניה שבחא הוה ליה כנוטל שכר מעותיו דהוי רבית מי הויא אבק רבית או רבית קצוצה.

תשובה מה שנראה לי בזה הוא שאם כתב עליו אי טרפי לה מינאי מגבית ליה שבחא אז היא רבית קצוצה ואם לא התנה עליו בזה לא הוי אלא אבק רבית. עד כאן.

אחריות טעות סופר בין בשטרי הלואה וכו'. יש מי שמשבש ואומר הני מילי היכא דאמר להם כתבו לו את השטר אבל אם לא כתב לו שטר לא. ואף על גב דקיימא לן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים הני מילי בשקבל עליו אחריות מפורש אבל לא קבל עליו אלא מכר סתם ולא כתב לו שטר מכר אינו גובה. ואין בדברי זה ממש אם כן היכי איכא קלא לאחריות זה בלא שטר אלא מתוך שכל מקח יש לו אחריות וכי זבין בפרהסיא זבין משום הכי גובה הא אם היה צריך לפרש הרי הוא כמלוה בעדים ובשאר תנאין בדיני מקח והכי נמי מוכח בפרק חזקת בהויה דמכר לו בית מכר לו שדה אין מעיד לו עליה וכו'. ובמסכת בבא בתרא אכתוב בעזרת השם. הרמב"ן ז"ל.

וכתב רבינו האיי גאון ז"ל בתשובה. דהיכא דקביל עליה אחריות דמחמתיה סתם כמאן דמפרש דליכא עליה אחריות אחר דמי ואי אתי בעל חוב וטריף לה מיניה חוזר עליה דבעל חוב מחמתיה הוא אבל אי נמצאת שדה שאינה שלו אינו חוזר עליו דהא לאו מחמתיה הוא אלא מעלמא הוא. ואי קביל עליה אחריות דמעלמא סתם כל שכן דמחייב באחריות דמחמתיה. ובמתנה אי נמי קביל עליה אחריות דילמא לא מחייב באחריות דמחמתיה. אבל קביל עליה אחריות סתם כולם בכלל. עד כאן.

ומילי דתמיהי קא חזינא הכא דאדרבה איפכא מסתברא דיותר ראוי שאדם מקבל עליו אחריות דמעלמא דהיינו אם נמצאת שאינה שלו שאין כאן מכירה כל עיקר מאחריות דמחמתיה דהיינו בעל חוב דאיכא הכא מכירה ליומיה. וכן אתה למד הסברא זו דאמרן ברורה וחזקה לרבותינו בעלי הגמרא עד שרב פפא קאמר בפרק חזקת הבתים דאפילו זבין ליה שלא באחריות בפירוש נמצאת שאינה שלו חוזר עליו שהרי אין כאן מכירה כלל ולא רצה לומר שלא באחריות אלא דאי אתי בעל חוב וטריף לה דלא הדר עליה שהרי יש כאן מכירה ליומיה כדאמרן. ונראה לי שדעת הגאון ז"ל דטעמא דאחריות טעות סופר הוא לפי שכל אדם בסתם רוצה לקיים מקחו בידא דלוקח כי היכי דליקום בהימנותיה לפיכך כי אתו מחמתיה קפיד טפי לקיומיה ולסלק בעל חובו מעליו מבנמצאת שאינה שלו והוא גזלן כיון דגזל כל שכן דלא קפיד לקיים מקחה ואין זה נכון עד כאן. שיטה. ועיין בלשון הר"ן ז"ל הכתוב בנמוקי יוסף.

כתוב בהלכות פירוש הא דאמר רבא שבח אין לו לאו שבח דאתי מחמת הוצאה הוא וכו'. ככתוב בהלכות. יש מי שאומר שאפילו בשבח הבא מחמת הוצאה לא משלם ליה נגזל אף על גב דאמרינן לקמן דגבי לשבחא מיניה דנגזל דהכא איירי כגון שהקרקע היתה משובחת כמו שהיתה עתה בשעה שגזלה והכסיפה ביד הגזלן שהיתה עומדת חרבה ובא הלוקח והחזירה לדמיה הראשונים מחמת שזבלה וגדרה דמצי למימר נגזל אני לא הרוחתי דבר בהשבחתך שהרי כך היתה שוה. ועוד דמצי למימר שמא הגזלן עצמו היה משביחה אף על פי שהכחישה מתחילה. דברי הריא"ף ז"ל שחולק בין שבחא דממילא לשבחא דאתי מחמת הוצאה צריך עיון גדול לדברי ה"ר אפרים ז"ל ובעל המאור דאליבא דגמרא משמע דאפילו שבח דמחמת הוצאה לית ליה מנגזל לעולם אלא הוצאה שיש שבח כנגדה. וההיא דאמר רבא מה שהשביח מכר ומה שמשביח הוריש לענין גזילת מטלטלין אתאמרא. דנגזל קונה בשינוי ואין זו ראיה לגזילת קרקע דקרקע אינה נגזלת. ובמטלטלין אפילו מה שהשביח יותר על ההוצאה הוי לגזלן וללוקח מגזלן משום תקנת השבים ואפילו בשהשביח ממילא דליכא הוצאה כוליה הוי דגזלן משום דקני ליה בשינוי או משום תקנת השבים ואף על פי שהגזילה חוזרת בעיניה כדקאמר מה שהשביח מכר דמשמע אבל גוף הגזילה לא קני ומחזירה לבעלים אהני שאותר שבח כוליה אתי נגזל ומהדר ליה ללוקח או לגזלן מהאי טעמא כדפרישית. עוד כתוב בהלכות ואיכא מאן דאמר הא דשמואל שינויא דחיקא הוא וכו' כלומר הא דאמרינן לעיל דמילתיה דשמואל דאמר בעל חוב גובה את השבח בלא שום הוצאה ולא מהדר ליה כלל ללוקח היכא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא שינויא היא כלומר שיטת המקשה היא ולא סמכינן עלה דמעולם לא היתה דעת שמואל בכך משום דקשיא עליה הא מתניתא דלעיל דתני ואת ההוצאה מבעל חוב. ולכאורה הכי רהטא דלא גרע מיורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות דשמין לו וידו על התחתונה. ה"ר יהונתן ז"ל.

נקטינן משמעתין דכי היכי דמחייב מוכר ללוקח באחריות שבחא בשטרפה בעל חוב ממנו הכי נמי מחייב ליה בשטרפה נגזל ממנו בין לענין שבח הבא מחמת הוצאה במה שהוא יתר על ההוצאה בין לענין שבחא דממילא בדיקלא ואלים ויוקרא כל שלא הכיר בה שבענין זה הם שוין לגמרי. אבל היכא דהוזל הקרקע יפה כח האחריות היכא דטריף לה נגזל מהיכא דטריף לה בעל חוב שאם מכרה במנה ועומדת בחמשים אי טריף ליה בעל חוב אינו נותן לו אלא חמשים כשער של עכשיו אבל נמצאת שאינה שלו כיון דאיגלאי מילתא שלא היתה מכורה מעולם זוזי הלואה נינהו גביה וכיון דטרפוה ממנו מחזיר את כולן. הר"ן ז"ל.

בעא מיניה שמואל מרב חזר ולקחה מבעלים הראשונים. כלומר אחר שבא נגזל וטרפה מן הלוקח ואחר חודש או שנה חזר הגזלן ולקחה מבעלים הראשונים מהו. מי אמרינן בודאי על דעת כן לקחו מן הנגזל כי היכי דתיתי לוקח ראשון שטרפה ממנו ותהיה שלו דכיון שלא צעק בבית דין כשבא לו הפסד על ידו בודאי לצורך עצמו טרח לקנותה ויכול להוציאה ממנו בדין כיון שלא גלה דעתו בשעת המקח או דילמא מעולם לא היה כוונתו לקנותה בשבילו. ומשני דבודאי לצורך לוקח שנטרפה ממנו קנאה דמה מכר ראשון לשני. הגזלן נקרא ראשון והלוקח נקרא שני ועל מנת כן מכרו לו בתחילה שאם היום או מחר יתרבה זכותו בזה הקרקע מעכשיו מקנה לו אותו זכות שיבא לידו וכיון שנתקיימה בידו נתקיימה נמי ביד הלוקח ומצי להוציאה נמי בדיינים כיון דלא גלי דעתיה בשעה שלקחה מן הגזלן. ה"ר יהונתן ז"ל. ורש"י והתוספות ז"ל לא פירשו כן עיין שם.

חזר ולקחה מבעלים וכו'. פירש רש"י ז"ל מהו להיות במקום וכו'. בזה יישב קושית התוספות לקמן דלא הוי כדבר שלא בא לעולם ומכל מקום פריך שפיר לקמן עלה דעיקר קושייתו ממה שתעלה מצודתי דהתם נמי נימא כשזוכה זוכה לצורך הלוקח. גליון.

חזר ולקחה מבעלים הראשונים מהו. נראין דברי רבינו דכיון דמייתי לה הכא בתר הא דהכיר בה שאינה שלו דסוגיין כולה אפילו בשהכיר בה שאינה שלו ולקחה דאף על גב דאמרינן שגמר ונתן לשם מתנה או לשם פקדון הא פרישנא ללישנא דרב יהודאי גאון ז"ל דהאי משום סירכא דארעא נקט וסמך שאולי יעמידנה המוכר בידו ולא עוד אלא דכל שכן שהמוכר רוצה להעמידה בידו וניחא ליה דליקום בהימנותיה ולא ליקרייה גזלנא כיון שזה נתן מעותיו על קרן הצבי לאמונתו וגמר ונתן לסוף לשם מתנה או לשם פקדון. וכן נראה דעת רש"י ז"ל לקמן. ומיהו חזינא לריא"ף ז"ל ושאר הגאונים ז"ל דכתבו דסוגיין ליתא אלא בשלא הכיר בה דבהכיר בה לא שייך טעמא דלא ליקרייה גזלנא או דליקום בהימנותיה. אמר ליה מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו. ואם תאמר והא אין אדם מוכר דבר שלא בא לרשותו. וכי תימא דהא כרבי מאיר אמרה לשמעתיה וכאידך דרב דלקמן וכמו שפירש רב האיי בספר המקח. הא ליתא. חדא דלא אפשר דתיהוי כולה סוגיין דלא כהלכתא ועוד דאם כן מאי האי דפרכינן לקמן מדתניא מה שאירש מאבא לא אמר כלום דההיא רבנן היא ועוד דאם כן היכי אמרינן לקמן לוקח במאי קני לה ועוד היכי אמרינן דהיכא דירתה או דיהבה ניהליה במתנה לא זכה לוקח והלא כבר מכר לו כל זכות שתבא לידו. ויש לומר דלעולם רבנן היא והאי לישנא לאו דוקא אלא לומר דודאי דעת המוכר כשחזר ולקחה שיזכה בה לוקח שלו שכן גמר בדעתו בשעה שמכרה לו והיינו דשיילינן בסמוך מאי טעמא כלומר מאי טעמא אמרינן שכן היה דעת המוכר וכך היה דעתו ואמרינן מר אמר ניחא ליה דלא ליקרייה גזלנא וכו'. ולקמן בשמעתין בעינן לוקח במאי קני לה השתא להאי ארעא כלומר דהא לא זכה בה משעה ראשונה שאין אדם מוכר דבר שלא בא לעולם אליבא דרבנן מיהא ואפילו לרבי מאיר נמי היינו בשפירש לכשאקחנה קנויה לך ולא כשמכר סתם וכדמוכח לקמן ובכל דוכתא וכדפרישנא בפרק קמא דקידושין בסייעתא דשמיא. הריטב"א ז"ל.

מאי טעמא מר זוטרא אמר ניחא ליה וכו'. הקשה ר"מ מאי קמיבעיא ליה מאי טעמא הא כבר אמר טעמא מה מכר לו ראשון וכו'. ותירץ דהכי פירושו מאי טעמא אמרת מה מכר ראשון לשני פירוש הגזלן ללוקח כל זכות שתבא לידו אדרבה אימא מה מכר הנגזל לגזלן כל זכות שתבא לידו וכי היכי דנגזל מצי לטורפו מיד לוקח הכי נמי יטרפנה הגזלן מידו. הרא"ש ז"ל.

והר"ן פירש דהכי קמיבעיא ליה מאי טעמא כלומר במה קנאה דהא דבר שלא בא לעולם הוא ואי משום דרב כרבי מאיר סבירא ליה היאך קבלה ממנו שמואל ושמואל גופיה היכי מיבעיא ליה דהא לא סבירא ליה כרבי מאיר. ואמרינן מר זוטרא אמר ניחא ליה דלא ליקרייה גזלנא כלומר ואנן סהדי דלאוקמי קמי לוקח קא בעי לה וכשקונה אותה מקנה אותה ללוקח. ומיהו אכתי לא פרשינן לה לכוליה מילתא לומר לוקח אף על פי שמוכר זה רוצה להקנותה לו במה קנאה אלא דאמרינן שלאחר שלקחה מקנה אותה. ולקמן הוא דבעי אפילו הכי לוקח במה קנאה והיינו דאתקיף ליה רמי בר חמא מכדי לוקח וכו' וכמו שנפרש בסייעתא דשמיא. עד כאן לשונו.

והרשב"א ז"ל פירש דהכי השיב אמר מר זוטרא ניחא ליה לאיניש וכו'. כלומר ואנן סהדי דלאוקמי קמי לוקח קא בעי לה ונגזל על דעת לוקח מוכרה לו ולו הוא מקנה אותה על ידי גזלן זה ואפילו למאן דאמר התם בפרק הגוזל עצים מי הודיעו לבעל החטים שיקנה חטיו לבעל המעות התם הוא דלא ידע בשליחותו של זה אבל הכא דידע נגזל דמכרה זה לאחר ועכשיו הוא מחזר אחריה כדי להעמידה לפניה גם הוא מתכוין להקנותה לו ללוקח. ע"כ לשונו.

והרמב"ן ז"ל כתב וזה לשונו: אמר ליה מה מכר ראשון לשני כל זכות וכו'. ובעינן מאי טעמא דאפילו לרב דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הני מילי כשאמר לכשיבאו לידי קנה מעכשיו אבל מכר לו סתם ואחר כך באו לידו יכול לחזור בו. אי נמי דשמואל דקבלה מיניה קאמרינן מאי טעמא קבלה. אי נמי דאליבא דרבנן בעא מיניה דאלו לרבי מאיר פשיטא דקנה ולהכי בעיא מאי טעמא הא דבר שלא בא לעולם הוא והיינו דהוינן בה מברייתא דמה שאירש מאבא ולא אמרינן הא מני רבנן היא ואנא דאמרי לרבי מאיר אלמא לרבנן קאמר. ואוקימנא משום דניחא ליה דליקום בהימנותיה כלומר ועכשיו כשלקח לצרכו של לוקח לקח ונעשה כשלוחו דלא קיימא לן כנהרדעי דאמרי מי הודיעו לבעל החטים שיקנה חטיו לבעל המעות. אי נמי הכא כיון דידע דמכרה קים ליה דלצורך לוקח הוא לוקחה הילכך קנאה לוקח מיד המוכר שהוא הנגזל ואף על פי שעמד גזלן וצווח אחר שלקחה מיד. עד כאן.

אבל הריצב"ש כתב וזה לשונו: אמר ליה מה מכר ראשון לשני כל זכות וכו'. פירוש שקנה לוקח ראשון ומשום דהאי לישנא לא אמרינן ליה בעלמא אלא היכא שהמכירה חלה דאמרינן שכל זכותו של מוכר ושיבא לידו נתרוקנה ללוקח אבל זה לא קנה כלום בלקיחה ראשונה משום הכי בעינא מאי טעמא ומתרצינן מר זוטרא אמר ניחא ליה לאיניש דלא ליקרייה גזלנא רב אשי אמר ניחא ליה לאיניש דליקום בהימנותיה ומשום הני טעמא בשעה שהמוכר חוזר ולוקחה מבעלים הראשונים קנה לוקח ראשון שהרי הוא לוקחה לצרכו ואפילו עומד וצווח אחר כך. עד כאן.

דמית לוקח. מתוך כך נדחק רש"י ז"ל לפרש דמית לוקח לאחר שלקחה. ולא נהירא דאם כן הוה לן למימר איכא בינייהו לאחר מיתת לוקח דמית לוקח בשעה שחזר ולקחה זה. והרב אב"ד פירש דמית גזלן ובנו של גזלן ולקחוה מבעלים הראשונים, ולא היא. ויש שדחקו דמית גזלן היינו שהיה עומד למיתה כלומר שהיה גוסס או שהוא מצוה מחמת מיתה ואומר תנו מנה לפלוני אם אמות ושדהו תהא קנויה לי מעכשיו דשוב אינו חושש אם יקראוהו גזלן. ויש ספרים דגרסי דמאית גזלן כלומר שהוא נוטה למות. ולענין הלכתא לא נפקא לן מידי. הרמב"ן והרשב"א ז"ל.

והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: ר"י ז"ל פירש דמית לוקח קודם שלקחה ומית גזלן נמי היינו דמית קודם שלקחה ובניו לקחוה מבעלים הראשונים. ולא נהירא דאם כן לדידהו זבינו וכל זכות שתבא לידו קאמרינן ולא זכות שלקחו בניו. לכך פירש ר"ת ז"ל דמית גזלן כלומר כי כשחזר ולקחה היה חולה מסוכן ההולך למות ולישנא דגמרא לא דייק שפיר. ורבינו פירש כי כשחזר גזלן ולקח מבעלים הראשונים חזר ולקחה מהיום ולאחר מיתה דנגזל ומית לוקח או גזלן קודם שימות נגזל שאז נגמרה מכירתו. עד כאן.

ותלמיד הר"ף ז"ל פירש כפירוש רבינו תם ז"ל. וכתב עוד למאן דאמר ניחא ליה דלא ליקרייה גזלנא הא מית. פירוש ואינו חושש מזה שיודע שאין לו המלטה כיון דנטוי למות ולא נתקיים המקח בידו כיון דלא לקחה להעמידה גביה. עד כאן.

וזה לשון הגליון: מאן דאמר ניחא ליה דלא ליקרייה גזלנא וכו'. פירוש אז אינו מכוון למצוא אלא רק שלא יביישוהו אבל מאן דאמר דליהוי בהימנותיה אז מכוון לנאמנות משימות ומכל מקום פריך דאינו חפץ שיביישו את בניו. גליון.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף