אילת השחר/בבא בתרא/קכח/ב

אילת השחר בבא בתרא קכח ב

דף קכ"ח ע"ב

תיובתא דכולהו תיובתא. ברשב"ם מבואר דלכן קשה דכולן הכשירו מיהא לעדות קרקע והכא קא פסיל לכולהו מדחזר וקתני זה הכלל כל שתחלתו או סופו בפסולת ולמ"ל למיהדר ולמיתני בזה הכלל אי לאו לאתויי כל הני.

והנה לולא הרשב"ם הי' אפשר דבשלמא אי סומא פסול גם למה ששייך שידע, אז אפשר לומר דהי' בו דין פסול, אבל אי למה שיכול לדעת ולהעיד הוא כשר, ופסול רק למה שא"א לו לדעת, הא זה לא מקרי דהי' פסול ולא שייך לומר ע"ז דהי' תחילתו או סופו בפסלות, משמע דגם על מה דאמרינן דא"א לו לידע אין הכונה שא"א בשום אופן לדעת, אלא דכיון דקשה מאוד לדעת לכן לא מהני מה שמעיד, וכיון שכן שייך למקרייה פסול ושיהי' עי"ז דין תחילתו או סופו בפסלות, אלא מדקמהדר ותני זה הכלל משמע דבא לאתויי אפי' דברים שיש יותר סברא שיוכל לדעת ג"כ פסול.

אמנם גם לפי"ז יוצא דלהיות לו דין פסול הגוף אי"צ שיהי' דין פסול על כל הגברא, דגם אם הוא פסול רק לעדות מסוימת ולא להשאר, ג"כ אפשר דמקרי פסול הגוף, ועי' בקצוה"ח (סי' מ"ו ס"ק ח' וס"ק י"ט).

ור' יוחנן אמר אינו נאמן כרבנן. ופשוט דלרבנן יקבל המוחזק פי שנים, ויש לעיין דהנה הא לאב יש נאמנות היכא דצריך הכירא, ובלי שהאב יגיד יש לנו להתחשב עם המוחזק, א"כ כשהאב אומר על מי שאינו מוחזק שהוא בכור, למה נשאר המוחזק בכור דמנ"ל דכה"ג נשאר להמוחזק, דהא אם היו עדים מעידים נגד מה שמוחזק ודאי היו העדים נאמנים, א"כ נהי דהוא אין לו נאמנות כעדים, מ"מ יהי' נאמנות נגד נאמנות ולאף א' מהם לא יהי' דין בכור, ויהי' דינם או חולקין או שיקבלו פי שנים רק ע"י הרשאה. ויש להסתפק אם משום דאין מציאות שיהי' נאמנות נגד נאמנות שוה רק בתרי כתי עדים אבל ב' סוגי נאמנות לא יכול להיות שיהי' לשתיהם אותו כח נאמנות, וכיון שלא חידשה תורה נאמנות להאב יותר ממה שמוחזק נשאר להמוחזק, דדין מוחזק מצינו בכל התורה שהולכין אחריו דהא סוקלין ושורפין על החזקות, או דאפי' אם הי' שייך שיהי' שתי דינים שוים בכח נאמנותם, מ"מ מוחזק ויכיר מסתבר יותר דכ"ז שלא נתחדש כח נאמנות דיכיר להאב נגד מוחזק, ממילא נשאר המוחזק כיון שדין מוחזק מהני בכל שאר דינים ג"כ.

רשב"ם ד"ה נאמן כר' יהודה. הרשב"ם מוכיח דבמוחזק שהוא בכור לכו"ע יקבל פי שנים אע"ג דזה נקרא להוציא ממון מיתר האחין הפשוטין. ויש לעיין דלעיל (דף צ"ג) רוצה הגמ' לתלות פלוגתת ר' אחא ורבנן בגמל האוחר בין הגמלים דלר' אחא תלינן שהוא הרגו דאזלינן בתר חזקה לגבי ממון וה"נ ברוב, ולרבנן לא אזלינן בתר רוב ולא בתר חזקה לענין ממון, ודחינן דאפי' לשמואל דלא אזלינן בתר רוב מ"מ יכול לסבור כר' אחא דבתר חזקה דגופי' אזלינן לענין ממון, ולרב איפכא דבתר חזקה ס"ל לת"ק דלא אזלינן אבל בתר רובא כולהו מודו דאזלינן, עכ"פ איכא מאן דסבר דלא אזלינן בתר חזקה להוציא ממון, ואיך זה פשוט דאזלינן בתר חזקה להוציא ממון לכו"ע.

והנה ידוע חידוש ההפלאה (סופ"ק דכתובות) דהיכא דלשאר דינים הכריע הרוב מהני גם להוציא ממון, וא"כ לענין חזקה ג"כ נאמר כן כיון דהחזקה הכריעה דהוא בכור לכן זה מהני גם לענין ממון, אלא דלכאורה כאן מה נוגע לנו אם הוא בכור או לא, הא זה רק לגבי נחלה דהיינו ממון, ואיך יועיל חזקה לגבי ממון, הא בין לרב ובין לשמואל איכא למ"ד דלא יועיל חזקה לענין ממון.

וע"כ מבואר דחזקה שאנו מוחזקין בו שהוא בכור עדיף, וכמו דסוקלין ושורפין על חזקה שהוחזק כמבואר בקידושין (פ' ע"א) ה"נ מוציאין ממון עפ"י זה.

אלא דצע"ק מה דהרשב"ם טורח להוכיח דגם לר' יהודה כ"ז שהאב לא אמר על אחר אמרינן דזה שמוחזק לבכור מקבל פי שנים, דהא כיון דחזקה שמוחזק לנו מהני לכל דיני התורה איך ס"ד דלגבי בכורה לא יועיל מוחזק.

ולוה אומר פרעתי מחצה. בקצוה"ח (סי' צ"ב ס"ק ה') הביא תשו' הרשב"א דאם התובע טוען ברי לי שהנתבע עבר על שבועה ואין לו עדים מסתבר לו יותר דאינו מפסיד השבועה מחמת דהוא חשוד, והתובע הא אינו נשבע ונוטל כיון דלא מצי להוכיח שהנתבע הוא חשוד דלא מצינו כשר לגבי עלמא ופסול לדידי', וצ"ע דמ"ש מהא דאם הלוה טוען פרעתי מחצה והעדים מעידים שפרע הכל דאין פוטרים את הנתבע מלישבע כיון דלדידי' הם פסולים כמבואר בשו"ע (סי' פ"ב סעיף י"ג), ולמה לא נימא כיון דכשרים לגבי עלמא כשרים נמי לדידי'.

תוד"ה נשבע וגובה. מ"מ שטר אינו מתקיים אלא ע"י הודאתו. בקובץ שיעורים הכריע דהכוונה מחמת הפה שאסר הוא הפה שהתיר, דהא מיגו אין לו דמירתת כמבואר בגמ' ובתוס' ד"ה אבל, והיינו דכיון דכל השטר נעשה רק על פיו, אין לו כח שטר כי אם לפי מה שאומר, לכך יכול לטעון פרעתי חציו והו"ל כמודה במקצת בתביעה בע"פ. אלא דמ"מ צ"ע קצת דבשלמא באומרת א"א הייתי וגרושה אני, דאפילו אם היא א"א הא אין הוכחה דלא נתגרשה, אלא דאשה המוחזקת לא"א אינה נאמנת לומר שנתגרשה אע"ג דאין הוכחה נגד זה, וכיון דכל הידיעה שהיא א"א בא רק ממנה אמרינן דדין א"א שלה הוא רק כפי דיבורה, ולכך נאמנת לומר גרושה אני, אבל הכא דיש שטר והוא הוכחה שלא שילם מחמת שטרך בידי מאי בעי, מאי מהני מה דכל השטר הוא רק על פי דיבורו, מ"מ הא כעת יש הוכחה שלא פרע, וכדי לסתור הוכחה של שטרך בידי מאי בעי צריך לכח מיגו, והוכחת מיגו כזו הא אין לו כאן, ומאי מהני מה דהוי הפה שאסר הוא הפה שהתיר, אמנם לפי מש"כ בכתבים בשם הגרי"ז ז"ל דדין שטרך בידי מאי בעי, הוא דין דנגד שטר אינו יכול לטעון פרוע, וכמו דביאר דהו"ל כאומר אל תפרעני אלא בעדים כ"ז שהשטר בידך, וזה הוא רק כ"ז שיש לו שטר, וכאן דכל הדין שטר שלו הוא רק ע"י דיבורו, אז מכח הפה שאסר הוא הפה שהתיר אמרינן דלגבי זה כאילו אין לו דין שטר, ויש לו נאמנות לטעון פרוע, כיון דכל כחו של השטר ע"י הודאתו, אין לו דין שטר של נאמנות כנגדו.

ויש לעי' קצת אמאי לפי דבריו הם פסולים, הא כיון דהודה שחציו לא פרע, עדותן מה שמעידין אחר הודאתו לא מעלה ולא מוריד לחייבו או לפוטרו, ולכאורה לא יעברו על לא תענה על החצי הזה, וא"כ יהיו נאמנים על אידך חציו, דנמצא דגם לפי דבריו הם כשרים, ואין לומר משום דהם לא ידעו שכבר הודה על חצי, דא"כ הוי רק כנתכוונו לאכול בשר חזיר ועלה בידם טלה, ונהי דצריכים כפרה מ"מ אינו ברור שיפסלו משום כך לעדות, ולכאורה יש להוכיח מזה דגם עדות שברור שלא תועיל, בכל זאת עוברים על לא תענה, ואם נאמר משום דמפסידים ללקוחות, א"כ אם זה שטר שאין בו משועבדים יהיו כשרים לגבי דידיה אפי', וייפטר משבועה, וזה יהיה חידוש, וצע"ק.

עוד יש להעיר דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה על החצי מהשטר שהודה שחייב, ואין כאן עדות כלל, כיון דהוא עצמו מודה שלא פרע הרי אי אפשר לעדותן להועיל למלוה, והא דאמרינן בסנהדרין דף פ"א תוד"ה ונגמר, דשנים שהעידו שחייב מיתה ואח"ז באו עוד עדים אחרים וחייבום מיתה חמורה, מקרי עדות שאתה יכול להזימה, היינו כמש"כ בתוס' שם משום דכאשר תוזם הכת הראשונה תועיל השניה, אבל הודאת בע"ד הרי לא יכולה להתבטל כלל, ואי אפשר שתועיל עדותן, והו"ל אין יכול להזימה, ויקשה להני דסברי דגם בממון בעי עדות שאתה יכול להזימה, ועי' באפיקי ים (ח"א סי' כ"ג סק"ה) דנוקט בפשיטות דאם פסול משום דאין אתה יכול להזימה אינם עוברים בלא תענה, ואע"ג דבתוס' סנהדרין (דף מ"א ע"ב ד"ה כמאן) כתבו דעדים שאומרים איני יודע בחקירות, פוסלים השאר מדין נמצא א' מהם קוא"פ עדותן בטילה, הרי דהוי דין עדות לענין פסול, מ"מ יכול להיות דאינם עוברים בלא תענה, דהא גם קרוב שהעיד כתב באפיקי ים הנ"ל וכן בנתיה"מ (ריש סי' ל"ג) דאינו עובר בלא תענה, אע"ג דדין עד עליו לגבי לפסול השאר, וצע"ק.

תוד"ה הלכתא. וא"ת והא קי"ל דהילך פטור וכו' והא הך שטרא כיון דקא מודה ביה הילך הוא. יש לעי' דהא כל מה דשטר הוי הילך משום דע"י השטר גובה, וכאן דהשטר לא יועיל כלום, וכל גבייתו הוא ע"י הודאתו, אמאי יהיה הילך, וא"כ אפילו אי נימא דשטר דאינו גובה ממשעבדי מקרי הילך, מ"מ כאן גרע דהשטר לא מועיל כלום כאן, ומשמע מזה דעל החצי שהודה שלא פרע הו"ל שטר, ונפק"מ דאם יטעון פרעתי אח"כ החצי, לא יהיה נאמן דאמרינן שטרך בידי מאי בעי, ושפיר דין שטר עליו, ולהסוברים דשטר שאינו גובה ממשועבדים נאמן לומר פרעתי אין הנפק"מ הזאת [והנה רש"י בב"מ כתב דלא גרסינן כיון דמודה ביה הילך הוא, משום דבלא הודאתו ג"כ הוי כהילך, אבל גם לרש"י אם ע"י הודאתו נהיה השטר וכל דיני השטר עליו שפיר הוי הילך, ולכך קושיית התוס' מחמת דאחרי דקא מודה ביה נהיה שטר, וצריך להיות הילך גם לרש"י], ויש לעי' לפי"ז על הנכסים שימכור מכאן ואילך אם יגבה מהלקוחות, כיון דדין שטר עליו, ונהי דהלקוחות שקנו לפני זה יטענו אנן אעדים סמכינן ואי אפשר לגבות מהם, מכל מקום כיון דהודאתו מהני למשוי ליה שטרא, א"כ יוכל לגבות מלקוחות שיקנו אח"כ, ואין לומר דהוי מוקדם, דלמאן דסובר דמוקדם לא גובה ממשעבדי מהזמן האמיתי משום דקנסינן ליה, ודאי יש סברא לומר דכאן לא קנסינן ליה, ואפי' למ"ד דהטעם משום הגזירה דלמא יקדום לזמן הראשון, ג"כ יש לעי' דיתכן דגזרו רק אם בתחלה היה שלא כדין ולא כמו כאן, וצ"ל דלגבי הלקוחות שמכאן ולהבא הוי כאין כאן שטר, ויטענו שכבר פרוע, ואע"ג דהוא אינו נאמן לטעון פרעתי, דלגבי דידיה איכא שטר, אבל לגביהם הוא כבר פרוע, ומ"מ הוי קשה להם דהוי הילך, כיון דממנו איכא למיגבי ע"י השטר, שלא יועיל פרעתי עי"ז.

בא"ד. וא"ת והא קי"ל דהילך פטור וכו' והא הך שטרא כיון דקא מודה בי' הילך הוא ויש לומר דלא חשיב שטר הילך אלא שטר דגבי ביה ממשעבדי. והנה גם אפי' אם נימא דשטר דאינו גובה ממשועבדים ג"כ הוי הילך, ע"כ זה דוקא אם לכל הפחות הוא גובה מיני' דידי' מדין שיעבוד, דאם זה רק מחמת דמיני' גובה הכל, א"כ מ"ש ממלוה על פה דלא הוי הילך ומ"ש שטר דאין בו דין שיעבוד, ואע"ג דלהפוסקים דבשטר אפי' היכא דלא גובה ממשעבדי אינו נאמן לטעון פרעתי א"כ יש נפק"מ, מ"מ זה לבד לא משמע דסגי להיות נקרא הילך, דהא במלוה ע"פ אפילו אם התנה הלוה דנותן נאמנות להמלוה שלא יהי' נאמן בשום אופן לטעון פרעתי מ"מ לא יהא דינו כהילך, וא"כ איך ס"ד להקשות דיהי' כהילך, וע"כ דס"ל דמיני' דידי' גובה מדין שיעבוד, וכבר ביאר בנחל"ד (ב"מ דף ד' ע"ב) דיש פלוגתת הראשונים למ"ד שיעבודא דאורייתא דמ"מ מלוה ע"פ תיקנו דלא יגבה מלקוחות אם ביטלו כל דין שיעבוד ואפי' מיני' דידי' אין שיעבוד על קרקעות הלוה, או דרק ביטלו שיעבוד מהלקוחות אבל מיני' דידי' גובה הקרקעות מדין שעבוד.

וכאן משמע דבמלוה ע"פ אינו כלל משועבד אפי' כשיש בני חורין להלוה, דאל"כ הא גם במלוה ע"פ נימא דהוי הילך, ואע"ג דבמלוה ע"פ מצי טעין פרעתי משא"כ כאן, מ"מ מלוה ע"פ שהתנה דלא יהי' נאמן הלוה לומר פרעתי למה בכ"ז אינו חייב ע"כ דזה משום דאין לו שיעבוד, וע"כ דעקרו לגמרי השיעבוד ולכן לא הוי הילך, אלא דמ"מ בשטר כזה דאינו גובה משועבדים ס"ד דהוי כהילך דמיני' דידי' יש לו שיעבוד על הנכסים, אפי' שזה רק מכח הודאתו, דהא ביארו לעיל (בד"ה נשבע) דכאן דעדים מעידים שפרע אז כל כח השטר רק ע"י הודאתו, ומ"מ משמע דלכל הפחות הקרקעות כל זמן שנמצאים אצלו הם משועבדים להמלוה.

וצע"ק דלפי"ז התוס' כאן לא סוברים כהתוס' בב"מ (דף ד' ע"ב), דהתם משמע דאחרי שביטלו שיעבוד במלוה ע"פ מ"מ הבני חורין דין שיעבוד עליהם כמו שביאר שם בנחל"ד, וכאן אי הוי ס"ל דגם במלוה ע"פ דין שיעבוד על הבני חורין, א"כ מה הוקשה להם כאן בשטר הזה דיהי' כהילך יותר מבכל מלוה ע"פ דגם התם הא נשאר שיעבוד על הבני חורין.

והנה מהתוס' יש גם להוכיח דענין הודאת בעל דין אינו מגדר התחייבות, דהא לפי"ז נהי דמחויב לשלם הא מ"מ אינו משנה כלום לגביו אם יש על הבני חורין דין שיעבוד או לא, דהא כשימכרם לא יגבה מהקרקעות ולא יוזלו הקרקעות מחמת שיעבוד הזה, וכשנמצאים אצלו בין כך יגבם, א"כ לא שייך התחייבות שיהי' ע"ז דין שיעבוד כיון דזה לא מעלה ולא מוריד לגבי הלוה, וא"כ איך יחול ע"י הודאתו דין שיעבוד מיני' דידי'.

עוד יש להוכיח מכאן דדין הודאת בעל דין הוא נאמנות ממש כמו שאומר ולא רק שנאמן שחייב לשלם, אבל לא נאמן שהחיוב הוא כמו שאומר, דנסתפקו האחרונים באומר גנבתי אם נאמן ממש שגנב, או דנאמן שחייב לשלם כפי מה שאומר אבל אין לו נאמנות ממש שגנב, אלא דכל מה שנוגע לחיובו מחייבים כמו אם גנב.

דהנה במה שמודה שזה שטר לא מתווסף כלום לגבי המלוה, דהא בין כך יוכל לגבות, ומאי נפק"מ אם זה מדין שיעבוד או לא, דמהיורשין בין כך יגבה, ודין קדימה נגד בעל חוב אחר לא יהי' לו, כיון דהודאת בעל דין לא יועיל לחובת הבע"ח המאוחר דמנ"ל דהוא המוקדם, וא"כ בשלמא אם הודאת בעל דין צריך להאמין לו ממש, יש לומר דמקרי הילך דיש לו שיעבוד נכסים מיני' דידי', אבל אי אין נאמן אלא שחייב, למה יהי' לו נאמנות שיש לו דין שטר שלכן יהי' הילך, וג"ז אין ראי' אם כאן יועיל שלא יוכל לטעון פרעתי.

אמנם הגרעק"א (בגיטין ר"פ הנזקין) הסתפק באם יש קרקע משועבדת וקרקע שקנה אח"כ באופן דאינה משועבדת אם יכול הלוה לסלק את המלוה בקרקע שאינה משועבדת, או דיכול לומר אני רוצה שיעבודי ואינך יכול לסלק שיעבודי רק בזוזי, ולהצד הזה אין ראי' דהוי הודאה ממש, אלא כיון דבזה שמודה שהוא שטר הרי לדבריו הקרקעות שהיו בשעת ההלואה משועבדות ולא יכול לסלק להמלוה בקרקע שאינה משועבדת, נמצא דכבר הועילה הודאתו לענין שיהא משועבד ושייך לומר דעי"ז הוי הילך.

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף