נחלת דוד/בבא מציעא/ד/ב
|
< הקודם · הבא > |
בגמ' והא שטרא דקמודי בי' הילך הוא כו' רש"י פי' דמשום הכי הוי שטרא הילך משום שהקרקעות משועבדים לזה ואין להקשות כיון דגם המקשה ידע דאית בשטר שעבוד קרקעות א"כ איך לא אסיק אדעתי' הא דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות דזה אינו קושיא כלל דהמקשה הי' סבור דנהי דאית בשטר שע"ק מ"מ לא מיקרי הודאת קרקע דהוי סבור דהודאת קרקע אינו רק בתבעו קרקע ממש דהיינו מכרת לי בית כור קרקע והוא מודה לו שמכר לו קרקע רק שאומר שמכר לו פחות דהיינו בית סאה וכדומה דזהו דווקא הוא הודאת קרקע דפטרתו התורה כיון דכל עיקר התביעה וההודאה הוא הכל בקרקע משא"כ הודאה בשטר נהי דאית בי' שע"ק מ"מ כיון דעיקר תביעתו הוא ממון וגם הלוה ודאי דמצי לסלוקי בזוזי ואפי' סובין יכול ליתן לו לכך הוי סבר דלא מקרי הודאת קרקע כלל ולא מפטר רק מטעם הילך דשפיר הוי הילך כיון שלא יוכל עוד הלוה להשמיט ממנו מפני שהקרקעות משועבדים לו והמתרץ הוא דחדית לן דגם זה מקרי הודאת קרקע ומטעמא שיתבאר לקמן אי"ה ובהכי ניחא נמי מה דסמכו התוס' ד"ה אין לשבן נשבעין קושייתם לסוגיא דכאן ולא הקשו בדוכתא במס' ב"ב דפליגי התם אמוראי אי שעבודא דאורייתא א"ל דלכאורה כאן אין לה ענין כ"כ ולפמש"כ ניחא דדווקא לפי מאי דחדית לן התרצן דזה הוי הודאת קרקע הוא דקשיא להו כן וגם יתיישב מאי דמשני הגמ' שאני הכא דקמסייע להו שטרא ולא סגי להו בשינויא דאין נשבעין על כפירת שע"ק לחוד [הגם שזה בלא"ה אין קושיא כלל] והיינו הכל מטעמא דהך שינויא דאין נשבעין על כשע"ק אינה סברא פשוטה כ"כ עד דנימא כיון דהך שינוייא יא הוא גלוי ומבואר א"כ למאי הוצרך לשנויי בגוונא אחרינא וכל זה פשוט ומבואר לכל מבין עם תלמיד ולא הוצרכתי לכתוב זה אלא להוציא מלב קצת המפרשי' שנדחקו בזה בישובים שונים ובאמת אין כדאי לפלפל ע"ז כלל ועיין:
שם תוס' ד"ה אין נשבעין וא"ת למ"ד שעבודא דאורייתא מודה במקצת למה נשבע הא כופר שעבוד קרקעות. דע דבישוב קושיא זו נחלקו הרמב"ן [הובאו דבריו ברא"ש ס"פ שבועת הפיקדון והרא"ש הרמב"ן כתב על הך קושיא דהיא בורכתא דכל מודה במקצת שאין בו עדים כיון שאינו יכול לטרוף בהודאתו מהלקוחות דהא הלקוחות יאמרו מי יאמר דהוא חייב לך דלמא קנוניא עשיתם לכך לא מקרי הודאת קרקע ולכך אפילו תבעו חייב אתה לי מנה בשטר ואבד השטר והלוה אומר אין לך בידי אלא חמשים בשטר אפ"ה לא מקרי הודאת קרקע וחייב שבועה דאורייתא דכיון דאבד השטר ולא יוכל לטרוף לקוחות בהודאתו לא מקרי הודאת קרקע אלו הם דברי הרמב"ן וטעמו נראה משום דבאמת כבר כתבנו בסברת המקשה דמצד הסברא היה נראה דלא מקרי זה שעבוד קרקעות כיון דעיקר תביעתו אינו קרקע רק ממונא הוא דקא תבע וגם הגוביינא הוא מיני' ואפי' מגלימא דעל כתפי' וא"כ למה זה יקרא הודאת קרקע ולא הודאת מטלטלין ואי משום דקרקע נמי נכלל בהודאתו מ"מ כיון דמטלטלין נמי נכלל בהודאתו תו הוי כהודה במטלטלין וקרקעות דאמרינן לקמן דנכסים שאין להם אחריות זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות לשבועה רק דהתרצן חידש לן דגם זה מקרי הודאת קרקע וצריך לומר דטעמו הוא דמי שיש לו שטר עיקר סמיכתו הוא על שעבוד ניכסי דאית בי' וכה"ג אמרי' ס"פ שבועת הפיקדון גבי מחלוקת ר"ש ורבנן גבי אנסת ופתית את בתי משום דמטלטלין יכול להבריחם וכן בנ"ח יכול למכרם נמצא דעיקר סמיכתו היא על שעבוד הקרקעות ולכך כשתובעו בשטר חשבינן עיקר תביעתו כמו שתובע קרקע וגם הודאתו בשטר חשבינן ג"כ כהודאת קרקע ג"כ מהך טעמא משום דעיקר סמיכת בעהש"ט הוא על הקרקע משום דאינו יכול להבריחם ולמוכרם כיון דטריף מלקוחות ולכך שפיר קאמר הרמב"ן דזה לא שייך רק היכא שיכול לטרוף מהלקוחות דהיינו ביש לו שטר ולא נאבד או למ"ד שעבודא דאורייתא ומלוה ע"פ נמי טריף מהלקוחות בעינן שיהיה לו עכ"פ עדי' שלוה ממנו ועדיין לא פרעו דאז יוכל לטרוף מהלקוחות דבזה שפיר איכא למימר דעיקר סמיכתו הוא על הקרקע ולכך הוי כתביעת והודאת קרקע משא"כ במלוה ע"פ בלא עדים [או אפי' בטען שטר הי' לי ונאבד] דנהי דשעבודא דאורייתא מכל מקום כיון שאינו יכול לטרוף ממשעבדי א"כ אין עיקר סמיכתו על הקרקע רק דהוא תובעו לגבות מיניה מה שמוצא בנ"ח או מטלטלין דהא מיני' ואפילו סובין יכול לפורעו ולכך לא מקרי זה הודאת קרקע לחוד רק הודאת מטלטלין ג"כ ובסברת המקשה ולכך צריך לישבע מדאורייתא בשביל הודאת המטלטלין כנ"ל פשוט בדעת הרמב"ן ומעתה נסתלק מעליו מה שכ' עליו הרא"ש ואין דבריו נראין כו' עיי"ש דלפמש"כ דבריו נראין היטב ולפ"ז להרמב"ן אפי' באית ליה קרקע בנ"ח מ"מ חייב ש"ד במודה במקצת אפילו למ"ד שעבודא דאורייתא כל שאין עדים על ההלואה ושלא פרעו עדיין משום שאין עיקר סמיכתו על הקרקע אף דהם בנ"ח משום שיכול למכרם ושוב לא יוכל לטרוף ולכך לא מקרי תביעת והודאת קרקע לחוד רק תביעת מטלטלין ג"כ ולכך חייב שבועה דאורייתא ולפ"ז מיושב להרמב"ן קושית התוס' דשמעתין. אך איכא למידק להרמב"ן בהא דתני ר"ח קמייתא דהעדאת עדים חייב ש"ד והא בהעדאת עדים שפיר טריף ממשעבדי מדאורייתא למ"ד שעבודא דאורייתא וא"כ ה"ל כשע"ק ולא לחייב מדאורייתא מיהו כבר תירץ ע"ז הר"ן בפ' שבועת הדיינים [גבי הא דר"ח דמייתי שם הרי"ף ע"ש] דמיירי דהעדים אינם מעידים רק שהלוהו אבל אינם יודעים אם פרעו א"ל רק דהוא חייב משום דאמר לא לוויתי וכל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי ומש"ה הוי כמודה במקצת אבל מ"מ אינו יכול לטרוף מהלקוחות בעדים אלו דהלקוחות יאמרו דלמא פרעו ולכך לא הוי כשע"ק לשיטת הרמב"ן [ובדברי הר"ן אלו יש מקום עיון ויתבאר אי"ה לקמן] ועפ"ז יתיישב נמי הא דר' יוחנן דאמר הכופר במלוה שיש עליו עדים חייב בקרבן [שהביאו התוס'] דמיירי נמי בכה"ג שאין העדים מעידים שלא פרעו ולא צריכינן להרמב"ן לאוקמי באין לו קרקע או שמחל לו על השעבוד כמש"כ התוס' בשמעתין רק דשפיר מיתוקמא ביש לו קרקע וכמש"כ:
והרא"ש בס"פ שבועת הפיקדון כתב על דברי הרמב"ן אלו ואין דבריו נראין דכיון דשעב"ד אפי' מלוה ע"פ נמי נשתעבדו נכסיו והא דלא גבי מיתמי ומלקוחות משום דאין המלוה ידוע כיון שאין עדים אבל מ"מ איהו הא מודה בשעבוד קרקעות ולכך אי אפשר ליישב הך ק' שהקשו התוס' אלא כמו שתירצו התוס' בשמעתין דמיירי שאין לו קרקע או שמחל לו על השעבוד ע"כ תוכן דברי הרא"ש עיי"ש וצריך לומר דהרא"ש מפרש דהא דאמר משום דהוי שטר שע"ק ואין נשבעין על כשע"ק דלהכי הוי שטר כהודאת קרקע היינו משום דאף דתובע ממנו ממונא מ"מ בשעת ההלואה לא נשתעבדו לו רק הקרקעות [דעיקר פירוש שעבודא דאורייתא או לאו דאורייתא הוא דמאן דסבר ש"ד הוא שתיכף בשעת הלואה נשתעבדו לו נכסיו ולכך כשמוכר אח"כ המלוה טורף מהם מפני שנשתעבדו לו מעיקרא ונמצא כשמכר מכר שעבודו של זה ומאן דסבר שעבודא לאו דאורייתא זא ס"ל שלא נשתעבדו הנכסים כלל בשעת הלואה רק בהגיע זמ"פ אז גובה מיני' משום דפריעת בע"ח מצוה ולכך מכאן ולהבא הוא גובה אבל למפרע אין כאן שעבוד כלל במלוה ע"פ מיהו במלוה בשטר לכו"ע שעבודא דאורייתא ואף דאמרינן התם במס' בב"ב דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא מן התורה אפי' מלוה בשטר נמי לא גבי ממשעבדי ורבנן הוא דתיקון שלא תנעול דלת כו' היינו לומר דעיקר התקנה הוא מדרבנן אבל לבתר דתקנו רבנן דיגבה בשטר ממשעבדי שוב חזר הדבר לדין תורה דהגע עצמך אם הי' מתנה בפירוש בשעת ההלואה שישתעבדו לו נכסיו ודאי דהיו משועבדים מדאורייתא דכל תנאי שבממון תנאו קיים הוא מדאורייתא וא"כ עכשיו דתקנו חז"ל דכל מלוה בשטר יהי' נכסיו משועבדים לו א"כ חזר הדבר לדין תורה משום דהוי כאילו התנה כן בפירוש ואף אם לא נכתב בפירוש אחריות בשטר הא אמרינן דאחריות טעות סופר נמצא דעכשיו כל מלוה בשטר הוי כאילו התנה בפירוש ומדאורייתא נשתעבדו לו הנכסי' תומ"י בשעת ההלואה מיהו היינו דווקא במקרקעי אבל מטלטלין כיון דאינם נגבים מהיתומים ומהלקוחות א"כ ש"מ דלא חל עליהם שעבוד כלל משעת הלואה בין למ"ד שעבודא דאורייתא בין במלוה בשטר] אבל מטלטלין לא נשתעבדו לו כלל בשעת הלואה דהא אינם נגבים מהיתומי' ומלקוחות ואינם נגבים רק מכאן ולהבא ולכך כשתובעו בשטר חשבינן לי' כתביעת קרקע משום דלא נשתעבדו לו בשעת ההלואה רק קרקע והתביעה היא על מאי דנתחייב לו למפרע בשעת ההלוואה ולכך לא הוי כהודאת קרקע ומטלטלין דלתחייב שבועה מפאת הודאת המטלטלין מפני שהמטלטלין כיון דלא נשתעבדו בשעת ההלוואה לא חשבינן תביעתו עליהם כלל משום דהתביעה היא על מאי דנשתעבדו לו מאז ולכך שפיר קא קשיא להו להתוס' דלמ"ד שעבודא דאורייתא א"כ אפי' במלוה ע"פ נמי נשתעבדו לו הנכסי' משעת הלואה וא"כ גם במלוה ע"פ נמי התביעה הוא תביעת קרקע אבל מטלטלין כיון דלא נשתעבדו לו מעיקרא לא חשבינן תביעתו עליהם [ [וצריך לומר דהתוס' אזלי לשיטתם במס' ב"ב דפירשו דשעבודא דאורייתא אינו חל רק על הקרקעות ודלא כהרשב"ם שפי' דנפקא מקרא דיוציא אליך העבוט עיי"ש בתוס' ד"ה דבר תורה דאילו לפי' הרשב"ם דמדאורייתא חל השעבוד גם על המטלטלין א"כ תו לא הוי תביעתו קרקע לחוד כיון דגם המטלטלין נשתעבדו מכבר א"כ תביעתו הוא ג"כ על המטלטלין] ולכך מסתבר לי' להרא"ש דאפי' במלוה ע"פ בלא עדים דלא מצי גבי ממשעבדי מ"מ כיון דמדאורייתא נשתעבדו לו קרקעות נמצא דתביעתו על מה שנתחייב מכבר היא אינו רק על הקרקעות והודאתו היא ג"כ הודאת קרקע ולא מחייב שבועה דאורייתא ואפי' היכא דלא מצי למטרף מלקוחות מ"מ הודאתו הוי הודאת קרקע ולכך כתב על דברי הרמב"ן דלא נראו לו דבריו וקושיית התוס' ליכא לתרץ רק כתירוצם דמודה במקצת לא משכחת לה אלא באין לו קרקע או דמחל לו השעבוד:
מיהו זהו לדין תורה אבל עתה דתיקנו רבנן דמלוה ע"פ אינו גובה מהלקוחות נמצא דהוי כמחל לו השעבוד וכמו שכתבו התוס' בסוף דבריהם לתרוצי ההיא קושיא דקשיא להו בהא דר' יוחנן דאמר הכופר במלוה שיש עליו עדים חייב בקרבן עיי"ש נמצא היכא דאין לו בנ"ח רק משועבדים בין להתוס' בין להרמב"ן מיחייב שבועה דאורייתא ולא נחלקו הרמב"ן והתוס' אלא היכא דאית לי' בנ"ח או היכא דטוען שטר היה לי ואבד ואין לו בנ"ח ואית לי' משועבדים דבהא להרמב"ן מיחייב שבועה דאורייתא אפי' למ"ד שעבודא דאורייתא ולהתוס' והרא"ש לא מיחייב שבועה דאורייתא בהני תרי גווני מיהו היינו דווקא לסברת התוס' דשמעתין דס"ל דהא דעקרו חכמים לשעבודא במלוה ע"פ היינו דווקא בנכסים דלקוחות אבל בנכסים בנ"ח נשאר הדבר על דין תורה דחל עליהם שעבודא למפרע משעת הלואה ולכך כתבו דהא דר"י מיירי בלית לי' בנ"ח ואית לי' משעבדי דאי אית לי' בנ"ח גם במלוה ע"פ נמי הוי כשע"ק ואי לית לי' משעבדי אפי' בשטר נמי לא הוי כשע"ק אבל באמת דבריהם דחוקים בזה לאוקמי להא דר"י בכה"ג דווקא דכל כה"ג ה"ל לפרושי לכך נראה יותר כשיטת הר"ן בפ' שבועת הדיינין דכתב דהשתא דתיקנו רבנן דמלוה ע"פ אינו גובה מהלקוחות כוונתם הי' בתקנה זו למעקר לגמרי השעבוד ממלוה ע"פ דלא ישתעבדו כלל הנכסים במלוה ע"פ משעת הלואה ובאמת הסברא נותנת כן דאין סברא שיתקנו חכמי' לחצאין למיעקר השעבוד מלקוחות ומבנ"ח ישאר השעבוד למפרע בשעת ההלוואה לכך ודאי דטפי מסתבר לומר דעקרו חז"ל לגמרי השעבוד ממלוה ע"פ דלא נשתעבדו כלל הנכסי' משעת הלוואה וממילא תו לא טריף מהלקוחות ולפ"ז לא צריכינן לאוקמי להא דר"י בלית לי' בנ"ח דשפיר איירי ר"י באית לי' בנ"ח ומשעבדי ואפ"ה במלוה ע"פ חייב בקרבן לדידן דעקרו חז"ל השעבוד ממלוה ע"פ לגמרי ולפ"ז ליכא נ"מ לדינא בין שיטת הרמב"ן והרא"ש כ"א בטוען שטר הי' לי ונאבד אבל באית לי' בנ"ח גם לשיטת הרא"ש יתחייב ש"ד לדידן בתר דעקרו חז"ל השעבוד ממלוה ע"פ והבן היטב בדברי' האלה כי הגם שהם פשוטים עכ"ז הם עמוקים קצת. ואין להקשות לשיטת הרא"ש כיון דבטוען שטר הי' לי' ואבד אפ"ה מחשב הודאת קרקע אף כי אינו יכול לטרוף מהלקוחות מ"מ הודאתו היא הודאת קרקע א"כ מאי משני הגמ' דשתים פטור משום דהוי לי' כשע"ק וג' חייב משום דעל סלע השלישי לא הוי כשע"ק ואמאי הא איהו קמודי לי' דכוונת השטר הוא על ג' וא"כ להוי כטוען שטר הי' לי' ואבד ולשיטת הרמב"ן ניחא דהא סוף סוף לא יוכל לטרוף לקוחות על הסלע הג' אבל להרא"ש לכאורה קשיא דא"כ בג' נמי לפטור דזה אינו דבשלמא בטוען שטר הי' לי ואבד ואיהו מודה דהי' לו שטר בפחות א"כ לפי הודאתו הי' לו עכ"פ שעבוד קרקעות על פחות כיון דמודה דהי' לו שטר גמור ע"ז ונשתעבדו נכסיו משעת ההלוואה משא"כ כאן דאף לפי הודאתו מ"מ מעולם לא הי' משמעות השטר ע"ז הלכך לא חשיב על הסלע הג' רק כמלוה ע"פ כיון דמעולם לא היה נכלל במשמעות השטר א"כ מעולם לא נשתעבדו נכסיו לסלע הג' וזה פשוט:
ובזה תבין דברי הרא"ש במס' כתובות ריש פ' ב' דפי' דברי הירושלמי דגרסי' התם סלעים דינרין ונמחקו אין פחות משנים מכאן ואילך מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש בן עזאי אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע וחכ"א אין ההודאה ממין הטענה ופי' הרא"ש בכוונת חכמים דה"ק שההודאה היא בקרקעות דעל הסלע הג' כיון שהודה בו חשיב כאילו נכתב בשטר וחשיב הודאת קרקע והכפירה היא במטלטלין טלין עכ"ד עיי"ש ולכאורה דבריו סותרים לסוגיא דידן דאמרי' דעל הסלע הג' לא הוי כהודאת קרקע אמנם לפמש"כ ניחא דשאני הכא שמעולם לא הי' משמעות השטר על הג' דהא בשטר נכתב סלעים סתם דהיינו שנים משא"כ הירושלמי מיירי שהי' כתוב הסכום בשטר רק שנמחק ולכך שפיר הוי הודאתו בג' הודאה כיון דלפי הודאתו הי' כתוב כן בשטר להדיא א"כ דמיא ממש לטוען שטר היה לו ונאבד ודו"ק ויתר דברי הרא"ש דשם ג"כ צריכין ביאור ויתבאר אי"ה לקמן] אך אי קשיא בדברי הרא"ש הא קשיא מאי דהקשה הט"ז בסי' פ"ח מסוגיא דפ' יש נוחלין דאמרי' התם שלח לי' ר' אבא לרב יוסף בר חמא מנה לי בידך בשטר והלוה אומר שפרע מחצה והעדים מעידים שפרעו כולו נשבע וגובה מחצה ואינו טורף מהלקוחות משום דהלקוחות יאמרו אנן אעדים קסמכינן ומשמע התם בסוגיא דהך נשבע הוא ש"ד כדין מודה במקצת וא"כ קשה אמאי הא מודה לו בשטר וא"כ הוי הודאת קרקע ובשלמא לשיטת הרמב"ן ניחא דכיון דלא מצי למטרף לקוחות משום דאומרים אנן אעדים קסמכינן שוב אין כאן הודאת קרקע אבל להרא"ש ודאי דלא גרע זה מטוען שטר הי' לי ואבד דאפ"ה חשבינן לי' להודאת קרקע וליכא לשנויי התם כתי' התוס' והרא"ש דמיירי בלית לי' קרקע או שמחל לו על השעבוד דהא מדקאמרינן עלה ואינו גובה מהלקוחות משום אנן אעדים כו' ש"מ דאיירי באית לי' קרקע ולא מחל לו דאל"כ בלא"ה לא הי' גובה כיון שמחל השיעבוד ובאמת היא קושיא עצומה ומה שתי' הט"ז ע"ז וכתב שנתגלה לו כן בחלומו באמת הן דברי חלומות ולא הועילו כלום בישוב קושיא זו כמבואר לכל מעיין ונלאתי להאריך בזה וצריך לומר דהרא"ש מפרש לסוגיא דהתם דמילי מילי קתני דנשבע היכא דאין לו קרקע או שמחל לו ואינו גובה מהלקוחות היכא דאית לי' קרקע ולא מחל ולאו בחדא גוונא משכחת לה להנך תרתי דינים רק דר' אבא ישמיענו כולהו דיני דאיכא לאשכוחי בהאי עובדא באית ליה קרקע ובלית ליה בלית ליה נשבע ש"ד ובאית ליה אינו גובה מהלקוחות כנ"ל פשוט בישוב קושיא זו ועיין:
ומתוך מה שכתבנו יתיישבו דברי הה"מ בפי"ו מהל' אישות הל' כ"ה דהרמב"ם פסק שם היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר אלמנה נשאתיך משלם מנה ונשבע על השאר ש"ד והשיג ע"ז הראב"ד דאין כאן ש"ד משום דהו"ל הודאת קרקע וכתב עלה הה"מ דעכשיו שתקנו הגאונים שהכתובה נגבית ממטלטלין חזרה כתובה כשארי שט"ח שאינם כשע"ק בלבד עכ"ד עיי"ש והקשה ע"ז בלח"מ דמה בכך שתיקנו הגאונים שתגבה הכתובה ממטלטלין הא כל בעל חוב ודאי דמיני' דהלוה גבי אפי' ממטלטלין ואפ"ה חשבינן שטר לכפירת שע"ק ולפמש"כ אין כאן קושיא כלל משום דס"ל להה"מ כסברת הרא"ש דהא דחשבינן שטר להודאת קרקע לחוד ולא להודאת מטלטלין ג"כ היינו משום דבשעת ההלוואה לא נשתעבדו רק הקרקעות ולא המטלטלין דמטלטלין אינם נגבים רק מכאן ולהבא ועיקר תביעתו חשבינן על מאי דנשתעבד לו מכבר וכמש"כ לעיל באריכות בכוונת הרא"ש ולפ"ז זהו דווקא בכל בע"ח בשטר דלא תיקנו בי' הגאונים מידי רק שנשאר על דין תורה ומדאורייתא לא נשתעבדו המטלטלין משעת ההלוואה ואף דיכול לגבות מהן בשעת גוביינא לא איכפת לן בזה רק כיון שלא נשתעבדו מעיקרא לא חשבינן תביעתו עליהם כלל דהתביעה אינו אלא על מאי דנשתעבד מעיקרא משא"כ בכתובה בתר תקנת הגאונים כיון דהגאונים תיקנו שתגבה הכתובה אפילו ממטלטלי דיתמי א"כ ש"מ שתקנתם היה שישתעבדו המטלטלין מעיקרא בשעת כתיבת הכתובה דבלא"ה ר"ל אם היה תקנתם שתגבה מכאן ולהבא לא הוי גביא מיתמי דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו אלא ע"כ דתקנתם שישתעבדו המטלטלין מיד בשעת נישואין כמו שמשועבדים המקרקעי למפרע ולפ"ז עיקר תביעתה הוא על המטלטלין כמו על הקרקעות כיון דגם המטלטלין נשתעבדו מעיקרא ולכך שפיר קאמר הה"מ שאין זה הודאת קרקע לחוד לבתר דתקנו הגאונים וזה ברור ונכון ולפ"ז גם הרמב"ם והה"מ סברי כשיטת הרא"ש:
ובדברי הר"ן דפ' שבועת הדיינים יש מקום עיון כמאן ס"ל אי כהרמב"ן או כהרא"ש דמתחילת דבריו דתירץ אהא דר"ח קמייתא דמיירי דהעדים אינם מעידים שלא פרעו ולא מצי גבי ממשעבדי משמע לכאורה דס"ל כהרמב"ן דלאו בהודאתו תליא מלתא אלא במאי דיוכל לגבות ממשעבדי תליא מלתא דאילו להרא"ש דהכל הולך בתר הודאתו ולא איכפת לן אם לא יוכל לגבות ממשעבדי משום דהלקוחות לא יאמינו בהודאתו רק כיון דלפי הודאתו נשתעבדו לו נכסיו תו הוי הודאת קרקע א"כ לא משני הר"ן אהא דר"ח קמייתא מידי ואילו מסוף דבריו שכתב ואכתי איכא למידק מודה במקצת דחייביה רחמנא היכי משכחת לה דהא הוי הודאת קרקעות תירצו בתוס' דמיירי שאין לו קרקע עכ"ד הר"ן מזה משמע דס"ל כהרא"ש דאילו להרמב"ן לא צריכינן לאוקמי כלל בדלית לי' קרקע דאף דאית לי' מ"מ כיון שלא יוכל לגבות ממשעבדי תו לא הוי כהודאת קרקע וא"כ דברי הר"ן בעצמו לכאורה סתרי אהדדי וצריך עיון:
ונראה לפרש דס"ל כהרא"ש כדמוכח מסוף דבריו והא דמתרץ אהעדאת עדים דמיירי בלא ידעו אם פרעו אם לאו ביאור דבריו הוא כך דמתחילה הקשה קושית התוס' אההיא דר"ח קמייתא [והיינו משום דאיירי התם בהא דר"ח לכך התחיל להקשות קושייתם על ר"ח] ואהא כ' דיש לתרץ דמיירי דאינם יודעים העדים אם פרעו ואין כוונתו לסברת הרמב"ן רק דאפילו לסברת הרא"ש דבהודאתו תליא מלתא מ"מ זהו דווקא היכא דקא מודה בעצמו דאז שפיר אמרינן דהוי הודאת קרקע לפי הודאתו אף דלא יוכל למגבי ממשעבדי מ"מ לפי הודאתו ה"ל הודאת קרקע אבל בהעדאת עדים כיון דאיהו עצמו לא קמודי ולא מידי והעדים נמי אינם יודעים אם פרעו וא"כ עפ"י העדים נמי לא מצי למיגבי ממשעבדי ולכך לא מיקרי הודאת קרקע כלל לא מצד הודאת פיו ולא מצד העדים דאם הי' גובה ממשעבדי עפ"י עדים שפיר הוי הודאת קרקע אפי' אם הוא אינו מודה בפיו כלל כיון דעכ"פ גבי ממשעבדי עפ"י העדים אבל כיון דאינו גובה ממשעבדי ע"פ עדים אלו ובפיו הא אינו מודה כלל א"כ במה יקרא זה הודאת קרקע אבל מ"מ מודה במקצת הוי כיון דהוא חייב לשלם עכ"פ עפ"י עדים אלו אף דהוא בצירוף פיו מ"מ כיון דעכ"פ חייב לשלם שפיר הוי כמודה במקצת משא"כ לענין הודאת קרקע כיון דאין העדים עושים שום פעולה בעדותן לענין לגבות ממשעבדי ובפיו אינו מודה כלל לכך לא הוי כהודאת קרקע ואח"ז הוקשה לו להר"ן דהתינח בהא דר"ח שפיר מצי לתרוצי כן כיון דאיהו לא מודי ולא מידי אבל במודה במקצת גמור הדק"ל דהא ה"ל הודאת קרקע למ"ד שיעבודא דאורייתא ואף דלא יוכל לגבות עפ"י הודאתו מ"מ כיון דלפי הודאתו ה"ל הודאת קרקע א"כ לא אכפת לן במאי דאינו יוכל לגבות וכסברת הרא"ש וע"ז הוצרך לשנויי כמו שתירצו התוס' והרא"ש דמיירי בלית לי' קרקע כנלע"ד פשוט בפי' דברי הר"ן ולפ"ז גם הר"ן ס"ל כשיטת הרא"ש וכן יראה גם מסיום דברי הר"ן שכ' ומיהו ה"מ לדינא דאורייתא כו' עיי"ש ודו"ק:
והטור בסי' פ"ח הביא מתחילה דעת הרמב"ן ואח"ז הביא דברי התוס' וסיים ע"ז וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל ואח"כ כתב דאם ההודאה הוא על כתב ידו אעפ"י שיש בו נאמנות הרי זה נשבע על השאר שבועה דאורייתא דדווקא שטר הוא דחשיב כשע"ק לפי שטורף בו ממשעבדי משא"כ כתב ידו לא חשיב כשע"ק עכ"ד והנה מדמחלק בין כת"י לשטר ש"מ דאיירי באית לי' קרקע דאי לית לי' קרקע כלל אפי' שטר גמור נמי לא הוי כשע"ק וכמו שכ' התוס' בשמעתין ולפ"ז תיקשה דא"כ בכת"י נמי נהי דלא גבי בי' ממשעבדי מ"מ כיון דשעבודא דאורייתא א"כ ה"ל הודאת קרקע דאפי' מלוה ע"פ גרידא נמי ליכא ש"ד באית לי' קרקע לשיטת הרא"ש ומחמת זה כתב הב"י דהטור כ' כן אליבא דהרמב"ן ובאמת שזה דוחק גדול דהטור יסתום דבריו שלא כדעת אביו הרא"ש והסמ"ע' הוכיח מכח קושיא זו דס"ל להטור דבשטר אפי' לית לי' קרקע כלל אפי' הכי חשיב שטר כשע"ק ופליג אדברי התוס' דכתבו להדיא דאפי' בשטר נמי אי לית ליה קרקע כלל לא הוי כשע"ק וגם הט"ז נמשך בזה אחרי דברי הסמ"ע וכבר צווח ע"ז הש"ך ככרוכיא דמאי סברא הוא כלל לומר דאפי' לית לי' קרקע כלל אפ"ה יהי' השטר כשע"ק והש"ך כתב דהטור מיירי בגווני דכתבו התוס' דהיינו באין לו בנ"ח ויש לו משועבדים וגם זה דחוק דכל כה"ג ה"ל להטור לפרושי:
לכך נראה יותר דהטור ס"ל כשיטת הר"ן שהבאתי לעיל דגם איהו ס"ל כהתוס' והרא"ש אלא דבהא פליג הר"ן על התוס' דשמעתין דלהתוס' אף למאי דתיקנו חז"ל דמלוה על פה אינו גובה ממשעבדי מ"מ לא מיקרי השעבוד רק מנכסי' כבר נמכרו אבל נכסי בנ"ח נשאר הדבר על ד"ת דחל שעבוד עליהן למפרע ולכך הוכרחו התוס' לאוקמי להא דר' יוחנן דמיירי דלית לי' בנ"ח ואית לו משעבדי והר"ן ס"ל כיון דעקרו חז"ל השעבוד ממלוה ע"פ לגמרי עקרוהו וכמו שבארתי דבריו לעיל עיי"ש ומעתה אתיין דברי הטור שפיר דס"ל כהרא"ש ומיירי נמי דאית לי' קרקע ואפ"ה פסק שפיר דבכת"י בנאמנות חייב ש"ד משום דעכשיו דעקרו חז"ל השעבוד ממלוה ע"פ לגמרי עקרוהו וא"כ אין כאן הודאת קרקע כלל כנלע"ד לפרש בדעת הטור [ובקצרה ליכא לשנויי דס"ל להטור דשעבודא לאו דאורייתא דלהדיא נראה מדבריו בסי' פ"ח דס"ל דשעבודא דאורייתא ועיין ש"ך סי' ל"ט]:
ודע דמדברי התוס' במס' שבועות הי' נראה להוכיח כדעת הסמ"ע דשטר לעולם הוי כשע"ק אף היכא דלית לי' קרקע כלל דבאמת דברי התוס' דהתם אינם מובנים וכמו שתמה ע"ז במהר"ם לובלין בשמעתין עיי"ש אך אם נאמר דס"ל להתוס' דהתם כהסמ"ע א"כ יתיישבו שפיר דברי התוס' דהתם ולק"מ קושיית מוהרמ"ל ודו"ק מיהו גם זה אינה ראי' כ"כ דשפיר נוכל ליישבם גם עפ"י שיטת הר"ן אלא דנצטרך לומר דזה הוי להו להתוס' דהתם לסברא פשוטה דעכשיו לדידן בתר דתיקנו חז"ל דמלוה ע"פ לא גבי ממשעבדי הוי כמחל לו על השעבוד ולא הוצרכו לפרש זה ובזה יהיו דברי התוס' דשם מיושבים עפ"י שיטת הר"ן והבן זה כי קצרתי וא"כ מוטב לנו לפרש כן בדברי התוס' משנאמר כן דס"ל כהסמ"ע דבאמת דברי הסמ"ע דחוקים מאוד כמו שכ' הש"ך ועיין:
מיהו אעפ"י שהמבואר מתוך מה שכתבנו הוא דכל הנך רבוותא הרמב"ם והה"מ והר"ן והטור כולהו ס"ל כהרא"ש והתוס' מ"מ אילולי דמסתפינא הייתי אומר דיותר נראין דברי הרמב"ן חדא דזה דוחק לומר דמודה במקצת דחייבי' רחמנא הוא דווקא בדלית לי' קרקע ועוד דלשיטת הרא"ש קשיא קושיית הט"ז ואף שישבנו זה לעיל דמילי מילי קתני מ"מ מידי דוחק לא נפיק ועוד דאף אם נפרש כן דברי הגמ' מ"מ דברי הרמב"ם ודאי דדחוק לפרש כן [ועיין בדברי הרמב"ם בפי"ד מה' מלוה] ואף דלפי תירוץ מוכרחין אנו לומר דהרמב"ם ס"ל כהרא"ש מ"מ אין דבריו מוכרחין בזה משום דהא בלא"ה הקשה הה"מ בעצמו על הרמב"ם דהא הוי כמודה בדבר שאין יכול לכפור וא"כ לא מחייב ש"ד להרמב"ם [וכמו שיתבאר אי"ה לקמן] וא"כ דצריכינן למדחק בדברי הרמב"ם דהך דכתב דחייב ש"ד מיירי במקום שכותבין כתובה ונאבדה דשפיר יכול לכפור ואף שסיים שם הרמב"ם וכל הדברים האלו במקום שאין כותבין כתובה צריך לומר בדוחק דקאי על אינך בבי דנקט התם ואגב גררא נקט להך בבא בהדייהו) וכיון שכן שפיר מתפרשין דברי הרמב"ם כשיטת הרמב"ן ודו"ק וכן בשו"ע סי' פ"ח סעי' כ"ח וכ"ט פסק כהרמב"ן וכן עיקר ועיין היטב בכל זה:
שם בא"ד אבל לר' יוחנן דאמר בפ' שבועת הפקדון כו' אע"ג דסבר ר"י שעבודא דאורייתא כו' הא דמקשו התוס' מר"י ולא מקשו בפשיטות מסוגיא דידן דמשני דלהכי שנים פטור משום דה"ל שע"ק וג' חייב דהוי כמלוה ע"פ וא"כ גם כאן תיקשה למ"ד שעבודא דאורייתא דממ"נ אי אית ליה קרקע על הג' נמי כשע"ק למ"ד שע"ד ואי לית ליה קרקע אפי' הנך שתים דבשטר נמי לא הוי כשע"ק. היינו משום דסוגיין נוכל ליישב דהגמ' משני כן למ"ד שעבודא לא"ד ומ"מ הנך דבשטר אף שהם מתקנת חכמים בכדי שלא תנעול דלת בפני לווין כדאמרינן במס' ב"ב מ"מ לבתר דתיקנו חז"ל שוב חזר הדבר לדין תורה וכמש"כ לעיל בהגה"ה באריכות בזה עיי"ש וא"כ הנך דבשטר הוי כשע"ק מדאורייתא אף למ"ד שעבודא לא"ד וליכא לאקשויי דאכתי למ"ד דשעבודא דאורייתא איך יתיישב אליבי' הברייתא דסלעים דנרין דזה אינו קושיא כלל דשפיר נוכל ליישב אליבי' הברייתא בשנוייא דקמסייע לי' שטרא אבל לר"י שפיר קא קשיא להו וכל זה פשוט:
שוב ראיתי שעל דברי הר"ן שהבאתי לעיל דס"ל דלגמרי עקרו השעבוד למלוה ע"פ אפי' מבנ"ח יש לדון בה מהא דאמר רב פפא הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשים ובקדושין פירש הטעם להדיא משום דשעבודא דאורייתא ש"מ דאפי' לבתר דתיקנו חז"ל דאינו גובה מהלקוחות כדמסיק ר"פ עצמו ואינו גובה מהלקוחות אפ"ה לגבי יורשי' אמרינן דנשאר הדבר על דין תורה וזהו כדעת התוס' דשמעתין דלענין בנ"ת נשאר הדבר על ד"ת מיהו זה יש ליישב ע"פ מה שכ' הרי"ף לתרץ הנך תרתי מימרי דר"פ דסתרי אהדדי דבקדושין פירש הטעם משום דשע"ד ובב"ב פירש הטעם שלא תנעול דלת בפני לווין וכתב עלה הרי"ף דבב"ב ה"ק דלהכי אוקמה לגבי יורשים אדאורייתא בכדי שלא תנעול דלת בפני לוין ועיין ש"ך סי' ל"ט שנתקשה בדברי הרי"ף דמה צריך ליתן טעם ע"ז וכתב עלה שגם הרמב"ן שהוא נושא כליו כתב עליו שדבריו אינם מובנים אמנם ע"פ סברת הר"ן יובנו היטיב דבריו דהסברא היתה נותנת כיון דאיצטריכו חז"ל להפקיע השעבוד ממלוה ע"פ דלגמרי עקרוהו לכך צריכינן לטעמא דכדי שלא תנעול דלת דלגבי יורשים נשאר הדבר על ד"ת. והנה אף שמדברי הרי"ף היה נראה דעכ"פ מהך טעמא נשאר על ד"ת לגבי בנ"ח מסתבר לי' להר"ן דקושטא דמלתא דלגמרי עקרוהו וכמשמע דברי ר"פ במס' ב"ב ומפני נעילת דלת עשו דיגבה מן היורשים מכאן ולהבא משום דבלא"ה מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן כמבואר בסי' ק"ז ואף מהמטלטלין רק שאין כופין אותם ומפני התקנה עשו דיכפום אבל מ"מ מכאן ולהבא הוא גובה והא דאמר בקדושין טעמא דשע"ד לאו למימרא דנשאר על ד"ת רק דלענין למגבי מנייהו הוי כמו שהוא הדין מדאורייתא כן יש ליישב דברי הר"ן בדוחק אך לפ"ז נסתר התירוץ שכתבתי לעיל על קושיית הלח"מ ודו"ק מיהו בלא"ה ע"כ הטור לא סבר לה כהך סברא שכתבתי לעיל בישוב דברי הה"מ דהא תקנת הגאונים היתה גם גבי ב"ח כמו לענין כתובת אשה וא"כ אם נאמר כהך סברא שכתבתי דלבתר דתיקון הגאוני' חזר הדבר להיות כטענו כלים וקרקעות א"כ אפי' בטוען שטר הי' לי ונאבד ג"כ חייב שבועה דאורייתא וא"כ ליכא נ"מ כלל בין הרמב"ן והרא"ש לענין דינא וא"כ למה כתב הטור נ"מ לדינא בינייהו אלא ע"כ דהטור לא ס"ל כהך סברא שכתבתי לעיל רק כהאי סברא שכתבתי עתה דאף דגובה מהיורשי' מ"מ איכא למימר דהתקנה היתה דמכאן ולהבא הוא גובה ודברי הרא"ש דר"פ האשה שנתארמלה אף שלכאורה הם כדברי הה"מ מ"מ יש ליישב ע"פ פשוטו דה"ק דבכתובה ליכא כלל ש"ד דמודה במקצת כיון דאינה ניגבית אלא מהקרקע אפי' מיני' דהבעל כמבואר בא"ע סי' ק' עיי"ש וא"כ ממ"נ אי אית ליה קרקע הא ה"ל כשע"ק ואי לית קרקע הא אינו נגבה כלל וע"ז כתב דלבתר דתיקנו הגאוני' דגובה מטלטלין א"כ שפיר משכחת לה ש"ד והיינו בלית לי' קרקע וסמך עצמו אמ"ש במס' שבועות דשבועת מודה במקצת לא משכחת לה אלא בלית לי' קרקע כן יש לפרש בדברי הרא"ש אבל דברי הה"מ רחוק לפרש כן. שוב התבוננתי שגם דברי הה"מ מתפרשם כפשוטו ע"פ מה שכ' הלח"מ בפ"ד מהלכות טוען שהרמב"ם אינו פוסק כהך שינויא דאי נמי משום דה"ל שטר כשע"ק רק כסברת המקשה דלא הוי הודאת קרקע רק בטענו קרקע ממש אבל שטר ה"ל כטענו כלים וקרקעות והה"מ הבין בכוונת הראב"ד דלהכי השיג עליו מפני שהכתובה אינו נגבית מהמטלטלין כלל וא"כ דה"ל שע"ק כטענו קרקע ממש וע"ז כתב הה"מ דלבתר דתיקנו הגאונים שוב ה"ל כתובה כשאר שט"ח דעלמא שאין כאן כשע"ק לפי פסק הרמב"ם ומעתה אין כאן מקום כלל לקושיית הלח"מ ומהתימא על בעל לח"מ ששכח דברי עצמו מה שכ' בפ"ד מה' טוען ועיין במל"מ בפי"ו מה' אישות שגם הוא הבין בכוונת הה"מ כמו שכתבנו וכדברי הלח"מ שבפ"ד מה' טוען ודברי המשנה למלך שם מגומגמים ועיין. סוף דבר לדעתי דברי הלח"מ שבפ"ד מה' טוען המה ברורים ונכונים בכוונת הרמב"ם והה"מ אך קשה ע"ז דהא הרמב"ם פסק להא דר' יוחנן דכופר בממון שיש עליו עדים וכופר בממון שיש עליו שטר וא"כ ע"כ ליתא לדברי הלח"מ וע"כ צריכינן לשנויא דלעיל וצ"ע] ואף שדברי הה"מ שבפ"ד מה' טוען דחוקים קצת מ"מ דברי הרמב"ם עצמו שלא הזכיר כלל הך שינויא דאין נשבעין על שטר משום כשע"ק וכן דברי הה"מ שבפ' י"ו מה' אישות ודאי מורין כן בלי שום ספק:
ומעתה מה שהוציאו בדברי הרמב"ם דבדבר שאינו יכול לכפור הוי כהילך ולכך אפי' בכת"י בנאמנות אף דלא הוי שע"ק מ"מ כיון דלא יכול לכפור הוי כהילך וכן הבינו בדבריו הנ"י בשמעתין ועי' בב"י בסי' פ"ח בבד"ה הנה לפי המבואר מעולם לא כיון הרמב"ם לזה רק דהרמב"ם פוסק כסברת המקשה דשטר ה"ל הילך וכמו שפי' רש"י בשמעתין מפני שהקרקעות משועבדים לכך רק שהרמב"ם הוסיף לומר דאם הי' באופן שיכול לכפור מה מועיל בזה שהקרקעות משועבדים דהיינו שטר שלא נתקיים וכדומה דאינו שטר רק ע"י הודאת הלווה א"כ מה בכך שהקרקעות משועבדי' הא הלקוחו' לא יאמינו להודאתו לכך הצריך הרמב"ם דבעינן שלא יוכל לכפור בהשטר דאז ודאי דהוי הילך ולזה כיון גם רש"י במאי דמחק הגרסא כיון דקמודי ביה כו' וא"כ דברי הרמב"ם ורש"י מתאימים ועולים בקנה אחד והיינו דסיים הרמב"ם והרי כל נכסיו משועבדים לו וזה ברור וא"כ אין להאי דינא דאינו יכול לכפור שום מקור מדברי הרמב"ם כלל רק מדברי הרא"ש רפ"ב דכתובות יש קצת מקור להאי דינא מיהו דברי הרא"ש דשם המה מוקשים וצ"ע גדול לעמוד על סוף כוונתו מאי דהביא ראיה מהירושלמי ולא הספיק הזמן בידי לעיין כראוי:
שם תוס' ד"ה הודה במקצת כלים וא"ת כו' וי"ל שמא חפץ בקרקעות יותר עכ"ד מכאן ראי' למש"כ לעיל דהעיקר כהאי תירוצא דא"נ שכתבו התוס' בפ' הגוזל (ק"ז א') דהא כאן אי אפשר לשנויי באופן אחר והבן:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |