אילת השחר/בבא בתרא/קכח/א

אילת השחר בבא בתרא קכח א

דף קכ"ח ע"א

אפשר דמכוין מצרנהא וכו' אפשר דמכוין מדת ארכו ומדת רחבו וכו' דמכוין משקלותיו. הנה כל אלו הא אינו אלא בגדר סימן דיודע סימן שזה שלו מחמת סימן מצרנהא או מדת ארכו ורחבו או משקלותיו, שהסימנין כמבואר בב"מ דף כ"ח, והנה בתוס' חולין (דף צ"ו) כתבו דבסימן אינו יכול להוציא ממון ואם עדים יעידו שפלוני שיש בו סימן כזה חייב לא יוציאו ממון, והקשו שם איך מחזירים שטר ע"י סימן דנמצא דע"י הסימן יוציא ממון עי"ש. ולפי"ז איך יעידו על כל הדברים האלו הא סוף כל סוף עדותם הוא שיש סימן שזה של פלוני ואיך זה יועיל, וצ"ל דהנידון הוא היכא דלא באו להוציא ממוחזק.

רשב"ם ד"ה אינו יכול. זה המחזיק לחזור בו ולומר משטה הייתי בך. יש לעיין למה הוצרך לומר דוקא ע"י טענת משטה אני בך, הא יכול לטעון דבאמת נתכוונתי להתחייב, אבל כיון שלא חל שום קנין אלא אמירה בעלמא אני חוזר בי, ואולי לאו דוקא משטה אני, אלא כמו דאמרינן לעיל (בדף קכ"ג ע"ב) לענין מכירי כהונה גמרי ואקני בלבו לבד סגי, ע"ז נתכוין הרשב"ם לומר דלא היה גמר ואקני.

בא"ד. דלא מיבעיא שאר מטלטלין שהנתבע חייב שבועה וכו' אלא אפי' עבדים. צע"ק מה מוסיף מה דהי' מחויב שבועה לענין שזה יקרא כהודאה שחייב לו, וע"כ דכל שעדיין הדבר תלוי ועומד שייך יותר לומר דהוי כמתחייב עצמו על הצד שישבע השני דאז מאמינו נגד מה שהוא עצמו טוען, אבל כשלגמרי הי' פטור ממנו מכל וכל אין בדיבורו כל כך משמעות להודות להתחייב. והנה מהרשב"ם מבואר דזה הוי כהודאה, וצ"ע מה שייך הודאה שזה שלך אם תישבע ואם לא תישבע אינו שלך, ואם שייך כזה הודאה מה שייך לחזור מהודאתו, ומלבד זה קשה דאם זה ממש הודאה למה לפני שנשבע לא הוי הודאה רק אחרי שנשבע, ולפי שיטת מהר"י בן לב דהודאת בע"ד מועיל מדין התחייבות א"ש טפי.

ואפשר דאפי' דהודאה ממש אי"צ לדין התחייבות מ"מ יש בזה גם ענין התחייבות, ובהודאה דהכא דהוי רק אם ישבע אז כל דינו מכח התחייבות, וצ"ל דהתחייבות שבאה ע"י הודאה מהני וכשיטת מהר"י בן לב, אלא דשיטתו היא דכל הודאה היא רק מצד התחייבות, ובזה יקשה עליו קושית הקצוה"ח (סי' ל"ד) ועוד מכמה דוכתי דמשמע דבהודאה נקטינן דנאמן לגבי עצמו לחובתו, אבל מ"מ גם זה יש בדין הודאה, ולפי"ז יש לומר דרק כשכבר נשבע חל ההתחייבות, אבל כל זמן שלא נשבע ולא חלה עדיין ההתחייבות אפשר לחזור.

אמנם שיטת התוס' נראה דאינו מחמת התחייבות אלא כמש"כ הרא"ש (בב"מ דף ל"ד ע"ב) דבזה שאומר בב"ד הישבע וטול הרי זה כפסק דין, ובזה דנו התוס' אם הפס"ד הוא כבר חל בזה שאומר הישבע וטול או רק אחרי שנשבע הוא דהוי כפסק דין, וכבר הסתפקנו באילה"ש ב"מ (דף ל"ד) מאיזה דין הוא שנאמר דהוי כפסק דין, אם זה מתקנ"ח או מעיקר הדין.

והנה בטוען וחוזר וטוען מפטור לפטור מהני כגון באומר פרעתי, אז כל זמן שלא הוכח נגד טענתו יכול לחזור ולטעון לא לויתי. ולכאורה הא בזה שאומר בבית דין פרעתי הרי אומר בזה שאם זה לא נכון הרי הוא חייב, וא"כ להצד דגם לפני שנגמר דינו או כאן לפני שהשני נשבע כבר הוי כפסק דין שחייב אם ישבע, א"כ גם בטען פרעתי נימא דהוי כפסק דין שאומר שאם יתברר שלא פרע הרי הוא חייב, איברא דפסקינן דרק לאחר גמר דין מחלוקת ולפני גמר דין יכול לחזור, ובטוען פרעתי אפי' אם פסקו על סמך זה לפוטרו לא הוי כגמר דין לחייבו, דתמיד הוי רק גמר דין לפוטרו, אבל לא הוי גמר דין שחייב אם יתברר שלא פרע לכן יוכל לחזור, אלא דאפשר דגם בלי זה לא דמי, דיש לחלק דשאני היכא דאומר השבע וטול או נאמן עלי אביך דיש בזה גם משמעות מפורשת לחיוב, אבל בטוען טענה לא משמע מזה פסק לחייב עצמו ולכן יכול לחזור.

רשב"ם ד"ה ור"נ. ה"מ לדברים הכתובים בתורה כגון לקנותן בכסף ובשטר ובחזקה וכו' דאין בע"ח סומך אלא על קרקעות. מדבריו לא משמע דמעיקר הדין גם מטלטלין משועבדים אלא דתיקנו שלא יהי' שיעבוד על מטלטלין ובזה כללו גם עבד כמו כל מטלטלין, אלא משמע דמעיקר הדין לא משועבדים עבדים, דמה שיש דין שיעבוד מה"ת הוא מחמת שע"ז סומך דעת המלוה ואז נתחדש דין ערבות על הקרקעות, ועל מה שאין סמיכות דעת לא נתחדש ענין שיעבוד.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א