אילת השחר/בבא בתרא/קכד/ב
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רשב"ם תוספות רמב"ן רשב"א שיטה מקובצת מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א רש"ש |
מטין איתמר. בקובץ שיעורים הביא בשם חותנו הג"ר מאיר אטלס ז"ל דמה דאמרינן בכמה דוכתי דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד, זה רק אם הוא דיין שבכחו להכריע אבל סתם דיין שאינו יכול להכריע הוא צריך לפסוק הממע"ה, וכן הביא שכתב הרא"ש בסנהדרין, ולעיל (באות רע"א) הקשה למה לענין להתפלל מנחה ומעריב דפליגי ר' יהודה ושאר תנאי אי עד פלג המנחה הוא זמן מנחה או עד לילה, פסקינן בברכות דף כ"ז דעביד כמר עביד, והתם כל א' יכול לעשות כמו שרוצה ולא רק מי שיודע להכריע.
ויש לחלק דבדיני ממונות הא הוא רוצה לכוף להבעל דין, והבע"ד מוכרח לציית לו רק משום כח הכרעתו, דבדין שלא מוכרע יכול המוחזק לומר הממע"ה, והפס"ד של דעביד כמר עביד הוא להת"ח שיש לו כח הכרעה לפסוק ולכוף את המוחזק, אבל לענין תפילה אינו פוסק ומכריע בזה פסק לאחריני, רק הכריעו חכמים דכל א' ינהוג לעצמו, ובאמת אין הנהגתו קובעת שום דין לגבי אחרים, ואדרבה התם אפי' הת"ח הגדול ביותר שירצה להכריע לא יוכל להכריע נגד הפסק של דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד.
ויש לעיין לפי"ז דרבא הא פסק הלכתא כרבי [לגירסת הב"ח ברשב"ם ד"ה אמר רבא, ובמסורת הש"ס גורס ברשב"ם אסור לעשות. וקצת משמע כהב"ח דהא בד"ה אסור לעשות כתב דעובר על לא תטה משפט רק משום דבדיעבד מה שעשה אינו עשוי, הרי דאם מה שעשה עשוי אין איסור ואיך קאמר רבא אסור לעשות כרבי ואם עשה עשוי]. והנה לכאורה לר"נ דס"ל אסור לעשות כרבי הוא אפי' למי שיודע להכריע, ויש להסתפק לרבא אליבא דרשב"ם דמטין לפסוק כחכמים אבל אם עשה עשוי, אם זה רק לחכם היודע להכריע, אבל מי שאינו יודע להכריע לא מהני כלל מה שפסק כרבי כיון דצריך לפסוק כחכמים, ואפי' אם הי' רק ספק הי' צריך לפסוק דהממע"ה והבכור נקרא מוציא, א"כ מה שפסק כרבי לא מהני, ורק למי שיודע להכריע אמרינן דאע"ג דאסור לפסוק כרבי מ"מ א"א לבטל הכרעתו וצ"ע.
רשב"ם ד"ה אסור לעשות כדברי רבי. אסור לדון כן דקעבר אלא תטה משפט. יש לעיין אם נוקט טעם זה משום דזה עובר תיכף באמירת הפסק דין אבל יש עוד כמה עבירות, דהא למ"ד אחד הא דן את הדין וחייב את הזכאי חייב מדינא דגרמי הרי דמקרי דהזיק לו, ואפי' למ"ד דרק בנשא ונתן ביד חייב, מ"מ הא גורם להפסיד להפשוט ואמרינן לעיל (כ"ב ע"ב) דגרמא בנזקין אסור, ואולי אינו אסור אלא מדרבנן לכן נוקט איסור דלא תטה משפט דזה איסור דאורייתא.
והנה עובר ג"כ בלפני עור לא תתן מכשול, דמכשיל את הבכור ליקח ולגזול מה שלא מגיע לו.
והנה רשב"ם הדגיש דעובר אלא תטה משפט משום דאם עשה כרבי אינו עשוי, משמע דאם הי' הדין דהעושה כרבי עשוי לא הי' עובר, מבואר דאע"ג דצריך לפסוק כרבנן, מ"מ כיון דבדיעבד מה שפסק כרבי מהני אינו עובר משום לא תטה משפט. וצע"ק דהא מדחזינן דרק מטין ובדיעבד מה שפסק מהני, הרי דאע"ג דאינו דין כל כך ברור מ"מ כך צריך לפסוק, א"כ כשפסק אחרת נהי דלא עובר על גורם הפסד וכדומה, מ"מ הא עובר שפוסק שלא כדין, וא"כ אפי' אם בדיעבד מה שעשה עשוי למה לא עבר על לא תטה משפט.
יש לעיין אם יודע שפסק דינו לא יבוא לידי מעשה, אם אפ"ה עובר על לא תטה משפט כשפוסק שלא כדין, ואם נאמר שאז אינו עובר, אפשר שגם בפסק שבדיעבד חל הו"ל כאילו הפסק שלו שלא כדין לא בא לידי ביצוע, דהא אחר שבא לידי ביצוע הוא כדין, ולכן אינו עובר אם בדיעבד מה שפסק מהני, ורק אסרוהו לפסוק כן לכתחילה ועובר בזה שלא ציית לדברי חכמים שמורין לו לא לפסוק כרבי.
תוד"ה מספקא ליה. ונראה לר"י וכו'. ברעק"א ביאר לפי מש"כ הר"ן הובא בשיטמ"ק אליבא דר"י מיג"ש, דמטין היינו דמסתבר טעמא דרבי, ומ"מ לכתחילה צריכים לעשות כרבים, אלא כיון דמטין, לכן בדיעבד אם עשה כרבי עשוי. משמע דלולא מטין אע"פ שלא נפסק כחכמים מ"מ אם עשה כרבי אינו דין. וצ"ע לפי"ז טעם דר"נ דאמר מותר לעשות כרבי, דאם הוא פוסק כרבי אמאי אמר לשון מותר לעשות, הול"ל צריך לעשות, כמו שהק' התוס' בקושייתם, וע"כ דר"י אינו חושש לקושיא זו, ובתוס' לקמן בד"ה לטעמייהו משמע ג"כ קצת דר"נ פוסק לגמרי כרבי.
והנה הגרעק"א הק' למה ליה להגמ' למימר דמספקא לי' אי הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו, דהיינו אם נאמרה הלכה כחכמים, או דכשנחלק עם חכמים לא נאמרה כמאן הלכה, והגמ' הי' יכולה לומר דפשיטא ליה דלא נפסק כחכמים ולכך אם עשה כרבי עשוי. ולפי משנ"ת בדברי הר"י מיג"ש אם לא נאמר מטין כרבי אז אי עשה כרבי אינו עשוי, וא"כ מאי מספקא ליה לר' חייא, וע"כ צ"ל דהוא בעצמו פוסק כרבי, אלא דאם כבר נפסק הלכה בדורות שקדמו לו כחכמים אין כחו לחלוק, משא"כ אם לא נפסק אז הוא פוסק כרבי, ולכך הוא מוכרח לומר דמספקא ליה, דאי לא הוה מספקא ליה אלא היה ברור לו שלא נאמרה שום הלכה מה הדין היכא דחולק עם חכמים, א"כ אם רוצה לפסוק כרבי הול"ל הלכה כרבי, וע"כ דמספקא ליה דאולי כבר נאמרה הלכה כחכמים, ולכך רק אם עשה עשוי, אבל אינו יכול לפסוק כרבי לכתחילה, דאולי כבר נפסקה הלכה כחכמים.
רשב"ם ד"ה אבל לא ברבית. והרי הוא כמו משכון. לעיל (ע"א) כתב הרשב"ם דהשטר הוא גוף, ומקבל פ"ש משום דהוי שבח, והיינו דהתם קאי אליבא דרבי, אבל לרבנן דבשבח אינו מקבל פ"ש ע"כ הא דמקבל בהחוב פ"ש משום דהוי כמוחזק וכמשכון, וע"ז הוא מחלק דמה דהוי כמשכון משוי ליה כמוחזק, על המלוה ולא על הרבית, ולקמן הביא יש מחלקין דבמלוה דעכו"ם מקבל פ"ש אף לרבנן, ולא במלוה דישראל, והק' הרש"ש דמאי פריך לעיל, לפי מה שרצה לומר דלרבי אינו נוטל פ"ש במלוה, מהא דתניא ירשו שט"ח בכור נוטל פ"ש בין במלוה בין ברבית, הא התם דמיירי בעכו"ם מדקתני בין ברבית לכך נוטל פ"ש, משא"כ ר"י אמר שמואל מיירי בלוה ישראל, אבל לא קשיא מידי דמה דמחלקין בין ישראל לעכו"ם, זה רק דהוי כגבוי וכמשכון, אבל לרבי דמקבל פ"ש מחמת דהוי שבח, ואם אעפ"כ היה ס"ד דאינו מקבל פ"ש בשטר, ע"כ דגרע מכל שבח שיוצא מגוף הנכסים דהוי כנייר בעלמא, וא"כ גם גבי עכו"ם כן, ועדיין לא מחלקין עכשיו בין כגבוי או לא כגבוי, גם בסברא אי הוי כגבוי או לא לא מצינו מחלוקת בין רבי לרבנן, אלא דרבי סובר דאף אם לא הוי כגבוי מ"מ נוטל משום דהוי שבחא דממילא, וזה שייך רק לרבנן לחלק בין לוה עכו"ם ללוה ישראל.
והנה בקובץ שיעורים הק' על מש"כ הרשב"ם דהוו כמשכון, הרי מצינו דמלוה על המשכון אינו משמט ומלוה בשטר משמט. והנה דברי הרשב"ם צ"ב, דהא טעם דבמשכון מהני להיות מוחזק משום שקונה משכון, אבל בשטר לא שייך קנין זה, וצ"ל דענין המשכון הרי הוא לקבל דבר אחר, אלא דע"י זה חידשה התורה דגם עצם המשכון יש לו קנין, דהיינו מלבד זכותו לקבל דבר אחר יש לו דין קנין בעצם המשכון לגבי לקבל דבר אחר, וקנין זה שייך באמת גם בשטר, אלא דמשכון דהוא חפץ מצד עצמו שייך שעצם המשכון יקנה, משא"כ בשטר דכל מהותו הוא רק כדי לקבל הממון הנגבה, הא מיהא חזינן דמדקונה משכון הרי דכחו לגבות עושה דין בעצם החפץ, דלכן גם המשכון נקנה, ולכך גם בשטר דינו לגבות עושהו כמוחזק ואע"פ שאין השטר כחפץ, ולא שייך בו שעצם השטר יהיה קנוי, שהרי אין גופו שיווי, דמצד הנייר ודאי הוא קנוי לו כל זמן שלא נפרע החוב, והשטר בתור חפץ בלי לגבות אין בו שום ענין מצד עצמו, מלבד התכלית לגבות על ידו, וזה מש"כ הרשב"ם דבמשכון הכל מודים דהוי מוחזק, משום דאז החפץ ממש קנוי לו, מחמת שיגבה לבסוף, ולפי"ז מובן מה שמשכון אינו משמט, דהתם הא דרשינן ולא של אחיך בידך, ובמשכון ע"י שהוא קונה עצם המשכון נמצא דיש לו ממש חפץ של חבירו הקנוי לו, משא"כ בשטר דעצם השטר בתור חפץ אינו שייך שיהיה קנוי לו, אלא דזה סגי למשוי ליה כמוחזק, כיון דכמו דבמשכון מצד קניינו וזכותו לגבות מזכהו בעצם החפץ, ה"נ בשטר יש לו כח לגבות וזה סגי למשוי ליה למוחזק.
רשב"ם ד"ה הא דשלחו מתם. ויש מפרשים דהא דשלחו מתם במלוה של עובד כוכבים כדקתני אבל לא ברבית והך דר' יהודה אמר שמואל במלוה של ישראל ולא פליגי והבל הוא בידם דאדרבה איפכא מסתברא דבמלוה של ישראל הוי מוחזק טפי ממלוה של עכו"ם אשר פיהם דבר שוא. ובאור שמח (פ"ג הל' ה' מהל' נחלות) רצה ליישב שיטתם כיון דבדיני הגויים כשאין להלוה לשלם, לוקח את הלוה לעבד, וישראל המלוה לגוי הא אם אפשר לזכותו בדיניהם דנין אותו כדיניהם ויוכל לקחתו לעבד, א"כ יש לו שיעבוד בגוף ממש ולכן הוי טפי מוחזק מאם הלוה ישראל, ולפי"ז מיירי רק במדינה ששם הדינא דמלכותא הוא ליקח את הלוה לעבד.
ואפשר לומר להמבואר בב"ק (דף קי"ד) דבעכו"ם דדייני בגיתי דחובטין במקלות ובזרוע לא מתייאש מהגזילה משא"כ בישראל, א"כ גם לגבות חוב מצפה יותר מעכו"ם ע"י ב"ד של עכו"ם, משא"כ בישראל דרק אמרי מימר כמבואר שם, וכ"כ ברש"ש כאן. ויש לחלק דגזילה הא רוצה שיוציאו מה שגזל, וב"ד של ישראל לא יוכלו לעשות כלום אם הגזלן יעלים את הגזילה, והגויים דייני בגיתי שיוציא ויראה דבר הגזול ממש, אבל בחוב דכל הנידון לגבות מהנכסים, אז גם ב"ד של ישראל יגבו דלא צריך ע"ז להכותו.
עוד אפשר לומר דהנה בש"ש (שמעתתא ד' פ"ו ופ"ז) הביא דעת הרב המגיד והרשב"א בסופ"ק דכתובות והרא"ה דבגוי אין דין מוחזק, ולפי"ז אפשר דלכן אין מה שזה אצלו גורם שהישראל המלוה לא יהי' לו דין מוחזק וכאילו זה מונח ברה"ר דמי דיש להחשיבו יותר מוחזק, אבל בישראל דלהלוה יש דין מוחזק אז אין להמלוה דין מוחזק במעותיו, דאפשר דביש לאביהם חוב על גר ומת, דמבואר ברשב"א (ב"ק מ"ט ב') דהמלוה יגבה אפילו מטלטלין, א"כ כשמת המלוה הוי מוחזק, וה"נ כשהם ביד העכו"ם דאין לו דין מוחזק, אלא דהרשב"ם ס"ל דשאני התם דאין חסר גוביינא, משא"כ בנמצא ביד הגוי דחסר גוביינא ולא ישלם מדעתו כיון דפיהם דיבר שוא וקשה לגבות, משא"כ בישראל דמדעתו ישלם.
וסברא זאת דיש להתחשב יותר על מה שישלם מדעתו ליתן לו דין מוחזק, יש ג"כ להבין מהתוס' ד"ה גבו מעות שכתבו בסוה"ד, והוי מוחזק בגבו מעות משום דסמיכי עלייהו אבל קרקע שאין דרך קרקע ליתן בחובם, לא סמכי עלה ולא הוי מוחזק, דלכאורה צ"ע דבכולי דוכתא מבואר להיפך דרק על קרקעות סומכים לכן רק קרקעות משתעבדים, וע"כ דלגבי לסמוך שהלוה ישלם הוא סומך יותר שישלם מעות, אבל לגבות בע"כ של הלוה סומך יותר שיגבה מקרקע, דזה אינו יכול להעלים ולהבריח ממנו משא"כ מטלטלין, וס"ל להתוס' כהרשב"ם דלגבי מוחזק מהני יותר מה שמצפה שישלם מדעתו ולא מה שישלם בע"כ.
רשב"ם ד"ה גבו קרקע. וכמי שהיה לו במשכון דמי וחשבינן ליה מוחזק. ויש לעי' אם שיעבוד בקרקע מהני כבמשכון, הא במשכון אפי' גבה דבר אחר נוטל פ"ש, א"כ גם כשגבה מעות לבסוף למה לא יטול פ"ש, וצ"ל דמשכון דקנינו בשביל לגבות דבר אחר, אז הדין מוחזק שלו הוא זה גופא להיות מוחזק במשכון בכדי לקנות דבר אחר, משא"כ בשיעבוד על הקרקע הא כל כחו הוא רק על הקרקע, ואין לו כח בקרקע בכדי לקבל דבר אחר, ולכך אם גבו מעות אין לו.
רשב"ם ד"ה גבו מעות אין לו. דמלוה להוצאה ניתנה והני מעות אחריני נינהו וכאילו לא הוחזק בם אביהן. מש"כ משום דמלוה להוצאה ניתנה, לכאורה מיותר, דאפי' אם לאו להוצאה ניתנה דזה רק שייך אם הלוה עוד לא הוציא הממון, ואולי דרוצה לכלול באופן שהלוה עוד לא הוציא, דמ"מ להוצאה ניתנה.
ולכאורה למה הוצרך לכל זה, הא בפשוטו ניחא, דלמ"ד גבו קרקע יש לו משום דיש ע"ז דין שיעבוד, א"כ במעות דאין ע"ז דין שיעבוד ודאי זה ראוי, וצ"ל דבא לאפוקי הסברא דזוזי יהיב וזוזי שקיל, וזה משוי כאילו הם אותם המעות והוי מוחזק, ע"ז קאמר דכיון דלהוצאה ניתנה לא מצי למשוי ליה כאילו זה אותם המעות.
ויש לעיין אם חולק על שיטת הגאון המובא בטור (חו"מ סי' צ"ו) דאם הכסף לא הוציאו יש לו זכות לגבות אותם המעות דוקא. ועי' ברעק"א ב"מ דף ס"א ע"ב, דלפי"ז יש לגבות אפי' מיתמי אע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב, וא"כ הו"ל כלא ניתנה להוצאה דלא שייך לומר הני מעות אחריני נינהו ויהי' לזה דינו כמוחזק וצ"ע.
תוד"ה אין הבכור. דהא פשיטא דאחר שיחלקו כל השבח שיבוא מחלקו שהוא שלו. יש לעי' דהא קי"ל דאחין שחלקו לקוחות הם, וכיון דמוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול, וביארו הראשונים משום דשיעבוד הגוף אי אפשר למכור, א"כ יש סברא כיון דאפי' אם יחלוקו, מ"מ בשיעבוד הגוף ישארו שותפין, ואי אפשר להכריח חלוקה אם זה לא יהיה חלוקה גמורה, ואפי' אי נימא דשייך להכריח חלוקה שאינה גמורה [כמו שיש שרוצים לומר בח"ע וחצי ב"ח דזה דין חלוקה אע"פ דאינה חלוקה גמורה], מ"מ איך יוכל להכריחו לחלוק, וישאר להשני עדיין אפשרות למחול, וממילא יופסד בחלק שקיבל [ועי' בקצוה"ח סי' רע"ח ס"ק ו' שתי' לפי מש"כ הרשב"א דאין חולקין שטרות דאין גופן ממון, וקשה להעמיס מה שכתבנו בדעת הרשב"א במה שכ' אין גופו ממון, והיינו דלכך אין זה חלוקה גמורה, או שאי אפשר להכריח לקבל חפץ שיוכל השני למחול ולהפסידו]. שו"ר שם בב"י (סי' קע"ו מחודש ט"ז) דשמא שטר א' יפרע והשני לא, גם לא שייך שומא על מילי.
והנה בין לפי מה שכתבנו, ובין לדברי הקצוה"ח (סי' רע"ח סק"ו) דאין חולקין שטרות, עדיין קשה דא"כ בבעל דלא שייך האי טעמא צריך להיות דאפי' לרבנן יזכה בחוב, ובגמ' ב"ק (דף מ"ג) מבואר דלרבנן אי גבו קרקע לרב נחמן, או מעות לרבה, אין הבעל זוכה בזה, ואמאי לא יזכה, הא כיון דזוכה בהחיוב דהוא הקרן ממילא כבר השבח שלו, ואע"ג דאין התם שטר, מ"מ הא חזינן התם דאע"ג דאין שטר אמרינן התם דלרבי נוטל פ"ש, הרי דא"צ דוקא שטר [וכבר הק' בקצוה"ח הנ"ל על מש"כ הרשב"ם דף קכ"ד ע"א בד"ה ירשו דלרבי בעי דוקא שטר, ובאמת שיטת רבינו יונה דף קכ"ד ע"ב, וכן שיטת התורי"ד דאין חילוק בין שטר לעל פה, עכ"פ התם מבואר דלא בעי שטר, ואמאי לא יזכה בזה הבעל].
ונראה בסברת הרשב"ם, דהנה שיטת התורי"ד דאע"ג דלר' יוסי הגלילי קדשים קלים הוו ממון בעלים, מ"מ הא דנוטל בזה בכור פ"ש הוא רק אליבא דרבי, דכיון דאי אפשר ליהנות מזה עד לאחר שחיטה, הו"ל שבח שהשביח לאחר מיתת אביהם, ורק אליבא דרבי נוטל בזה פ"ש, א"כ אפשר דה"נ שט"ח כיון דאין גופו ממון וכל עיקרו אינו אלא משום דכשיגבה יהיה בזה ממון, נמצא דכל דין ממון שבו הוא מכח המעות שיהיה לבסוף, ולא שייך לדון בו בלי לדון על הממון שיגבה אח"כ, ומש"כ הרשב"ם דהוי גוף, היינו לבאר למה זה שבחא דממילא, דיש כבר דבר שיהיה ממנו השבח, אבל מ"מ דין ממון שבו הוא משום מה שיהיה אח"כ, ולכך הבעל לא יירש את זה, שאם נרצה לומר שיירש הרי דנין על הממון שיגבה, וזה הוי ראוי לרבנן.
הנה כבר הבאנו מה שהקשה בקצוה"ח הנ"ל על מש"כ הרשב"ם דדוקא שטר הוי לרבי שבחא דממילא ונוטל בזה הבכור פ"ש, דהא בב"ק (דף מ"ג) מבואר דלרבי יורש הבעל חיוב נזקין מאשתו אע"ג דאין שם שטר, והנה כעין דהק' ממש"כ הרשב"ם אליבא דרבי, ה"נ יש להקשות על מש"כ הרשב"ם (ד"ה מלוה ובד"ה אבל לא ברבית) דמשמע דרק שטר מהני לרבנן דהוי כמאן דגביא דמי, וא"כ איך פרכינן נוקי לרבה רק שגבו מעות ולר"נ רק שגבו קרקע, דהא בלי שטר לא אמרינן דכמאן דגביא דמי, ומה שיגבו הוי תמיד ראוי, והנה הרשב"ם כתב דשטר דנקט הוי כמשכון, ולרבה דס"ל דגבו קרקע יש לו, ביאר ג"כ משום דשיעבוד הקרקע הוי כמשכון, וצ"ע דאם השטר הוי כמשכון אמאי צריך עוד טעם לומר דשיעבוד הקרקע הוי משכון, ולכך נראה דגם להרשב"ם ע"כ דלרבה ור"נ דס"ל רק בקרקע או רק במעות, ע"כ דלא סבירא להו דהשטר הוא דמשוי ליה כגבוי, דאז ודאי לא יהיה נפק"מ במה דגבו, וע"כ תרווייהו ס"ל דהשטר לא משוי ליה גבוי, ולכך זה תלוי במה שיגבו אח"כ, ולדידהו לא יהי' נפק"מ אם יש שטר, ולכך פריך שפיר דבגבו מעות לרבה או לר"נ רק בקרקע אז לא יהיה כגבוי, דאילו גבו קרקע לרבה הוי כגבוי אף בלא שטר, וכן לר"נ אי גבו מעות הוי כגבוי אף בלא שטר. ולפי"ז אפשר לומר ג"כ דמה שכ' הרשב"ם דלרבי אינו נוטל פ"ש במלוה רק ע"י שטר, זה נמי רק אם לא אמרינן אליבא דרבנן דהוי כגבוי, אבל לרבה דס"ל דבגבו קרקע הוי מוחזק, וכן לר"נ בגבו מעות ואינו תלוי בשטר, אז בודאי גם לרבי לא אמרינן דהוי שבח דוקא ע"י שטר, אלא כיון דעצם החוב שייך בו להיות מוחזק, אם יגבו קרקע או לר"נ אם יגבו מעות, אז בכל אופן שיגבו נוטל לרבי מצד שבח, והתם בב"ק דקיימינן אליבא דרבה ור"נ שפיר קאמרינן דלרבי לא הוי חיוב הנזקין ראוי. (מהדו"ק)
בא"ד. דכיון שיחלקו שטרות ויטול (הבכור) בשטרות פי שנים. היינו דבשלמא הא דבמוחכרת ומושכרת דמיירינן אחרי שכבר בא השבח ולא חלקו קודם לכן לא מקבל לרבנן פי שנים, אבל בירשו שטר הא לא מיירי דכבר גבו אלא דיש עדיין שטר א"כ למה לא יחלקו.
ובקצוה"ח (סי' רע"ח סק"ו) תירץ דס"ל להרשב"ם כהרשב"א דאין חולקין בשטרות דאין גופן ממון, ועי' משנ"ת בזה לעיל במהדו"ק.
והנה קושית התוס' צ"ע, דהא בברייתא משמע דמיירי בירשו שטר א' ואיך יחלקו, ואע"ג דהזכירו בדבריהם שטרות, מ"מ הא אותו דין גם בשטר אחד, וע"כ צ"ל כמו שהביאו בשם מהר"ח אור זרוע דשייך לעשות חלוקה דמעכשיו יהי' כ"א שותף לפי חלקו ולא כמו שזה עד עכשיו דין מיוחד של תפוסת הבית, וא"כ יש לומר דשפיר קשה להם להתוס' על הרשב"ם אף אי אין חולקין שטרות, דהא מבואר שם בב"י (סי' קע"ו מחודשים ט"ו) דטעם דאין חולקין הוא משום דהא יכול להיות דשטר זה יפרע ולא השני וא"א להכריחו לקבל שטר נגד שטר, וכן אין שומא על מילי היינו דב"ד לא נזקקין לשום על דבר שזה מילי, כי כל שטר עומד בספק שמא ישולם שמא לא, וכל זה שייך בחלוקת שטר נגד שטר, וביורשים אם רוצים לחלוק ע"כ הוא חלוקה כזאת, דאילו לחלוק שלא יהא דין תפוסת הבית מה נוגע לו להשותף לעשות חלוקה כזאת, וע"כ דרוצה שטר נגד שטר דאז שייך טעמים של הרשב"א, אבל אם באו לחלוק שטר שבמקום דין תפוסת הבית יהי' להם דין שותפין, אז לא שייך שא' יפסיד יותר משאם לא יחלוקו, דהא אם לא יפרע השטר כולו או קצת ממנו תמיד שניהם יפסידו לפי הערך, וכן ל"צ שומא דהא יחלקו שהבכור יהי' לו ב' חלקים והפשוט חלק א' ואי"צ לזה שומא אז בודאי שייך לחלוק, וכיון דס"ל כהמהר"ח אור זרוע דשייך חלוקה כזאת א"כ שפיר קשה דנחלוק, ועי' מש"כ לקמן דעדיין צ"ע למה הבעל אינו יורש חוב מחמת ראוי דהא התם אי"צ חלוקה.
תוד"ה גבו. אלא נראה וכו'. יש לעי' אפי' לשיטתם, הא מ"מ כו"ע מודו אליבא דרבנן אינו נוטל בריבית פ"ש, אע"ג דרגיל לשלם בזוזי, ומ"ש נזקין מריבית, דאע"ג דעכו"ם חייב בריבית כיון דזה לא תמורת המעות שנתן לו לא הוי מוחזק, וה"נ בנזקים, ואולי יש לומר דכיון דחזינן בגמ' ב"מ (דף ס"א) דריבית הוי ממש גזילה, אלא דכיון דהוי מדעתו ס"ד שיהיה מותר, ובאמת בעכו"ם מותר לכן, ועכו"ם הגובה ריבית מעכו"ם יש סברא בתוס' (שם בדף ס"ד) דאסור, הרי דהלואת ממון מצד עצמו אין ראוי שיתחייב ממון, ואפי' כשמתנה להתחייב דלכן הגוי מחוייב לשלם הריבית, מ"מ יש סברא לומר דאין זה נקרא דעצם נתינת המעות מחייבת ריבית, דכל החילוק בין קרן לריבית הוא דהיכא דהחיוב ללוה מחמת שהוא לקח משהו מהמלוה אז נקרא מוחזק, אבל היכא דמחמת שהלוה התחייב יש מעות למלוה אצל הלוה, ואין תחילת החיוב מחמת שקיבל כסף מהמלוה אינו נקרא מוחזק, ולפי"ז בנזקין דהחיוב אינו מתחיל מצד שהמזיק התחייב אלא מחמת שכאילו לקח מהניזק, שהרי הפסיד לו, שייך שפיר לומר דהוי כמוחזק.
והנה לעיל (דף קכ"ג ע"ב) נסתפק רבנו יונה במוחכרת ומושכרת אם יטול הבכור פ"ש על הזמן שהיתה אצלו בחיי אביהם, לרבנן אליבא דבני מערבא דס"ל דבכור נוטל פ"ש במלוה, או דדמי לריבית, ולכאורה הא הרי זה כריבית, דהא לא נתן לו מעות, אבל להנ"ל אדרבה יש יותר להשוות את זה למלוה, וצע"ק מה הם צדדי הספק של הרבינו יונה.
והנה הרשב"א (בשו"ת המיוחסות סו"ס רכ"ג) כתב דריבית הוא כשכירות, ולדבריו ע"כ לא שייך שיהי' אסור לגוי להלוות ריבית לגוי, וכל מה שכתבנו לחלק בין ריבית לנזקין א"א לומר לדידי'. גם לסברתו יש להבין מה דהסתפק רבינו יונה דאולי ריבית ג"כ הוי כמושכרת ולכן כמו דריבית אינו נוטל פי שנים ה"נ בשכירות, או דילמא דלא הוי כשכירות אלא כסתם התחייבות, ומ"מ אינו ברור אם זה כוונת רבינו יונה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |