אילת השחר/בבא בתרא/צה/א

אילת השחר בבא בתרא צה א

דף צ"ה ע"א

התם הן חסר הן יתיר א"ל מיהו רביע לא חשיב. עיין ברשב"ם, וביאור הדברים דאם אמר הן חסר הן יתר אהני מה שאמר בית כור לגבי שמקפיד דאם יהי' יותר מרובע אינו מוחל כלל, ואהני הן חסר הן יתר אם יהי' רק יתר רובע, ולפי"מ דפשטינן דגם בלי שאמר הן חסר הן יתר ג"כ מהני מחילת רובע, מ"מ בטנופת יש טעם למה שהוא מוחל מחמת דיודע שמסתמא יש טינופת, לכן אפילו כשיש יותר מרובע, מ"מ את הרובע דזה מסתמא הי' כן מתחילה הוא מוחל, משא"כ בבית כור אני מוכר אז מוחל רק אם יהי' רובע, אבל כשיש יותר חוזר הדבר דאינו מוחל כלל.

תוד"ה התם הן חסר והן יתר. להרשב"ם בין אם גרסינן הן חסר הן יתר, בין לא גרסינן, אבל פירוש הדבר דאינו חושב שיתנו פחות או יותר מבית כור, אלא דאמדינן דעתו דלזה מוחל לכן ביותר מזה אינו מוחל כלום, משא"כ כאן דחושב דשכיח ואפשר שיהי' רובע טנופת הוא מוותר לגמרי על רובע ולא ישתנה אפילו אם נמצא יותר מרובע, ולהתוס' משום דסאה פירושו עם רובע טנופת, ולכן מה ישנה מה שיש בו יותר מרובע, דהרובע הוא כבר נחשב להסאה תבואה ולכן צריך להחזיר רק היתר.

התם מעיקרא שוה בשוה א"ל מיהו פחות משתות לא ידיעה במנה ומחיל איניש שתות ידיעה ולא מחיל איניש. הנה מה דקאמר ידיעה או לא ידיעה, ודאי אין הכונה דהלוקח ידע בשעת קנייה דא"כ למה קנה, וכן אם נתאנה מוכר וידע בשעת המכירה א"כ למה מכר כיון דאינו מוחל, וע"כ הכונה דעכשיו התברר וידיע דלא שילם כשוויו האמיתי, אמנם ע"כ גם עכשיו ידוע רק על ההפרש של פחות משתות לשתות, כגון במכר חפץ ששוה נ' בס' אז הפרוטה השישים היא הידוע ששילם יותר, דאילו מנ' עד נ"ט לא ידיעא כל כך, וא"כ למה יחזיר כל העשר.

רשב"ם ד"ה ואמאי. מבואר דקושית הגמ' בין על שתות בין על יתר משתות, ולסברת המקשן הי' צריך להיות אונאה ממשהו אחרי פחות משתות, היינו משהו המשלים לשתות עד שתות מהמקח, כגון בשוה ה' דינרים בו' הפרוטה האחרונה הוי אונאה, וכך אם יהי' כ' פחות פרוטה הוי עדיין אונאה עד ז' שלמים, דאז הוי אונאה שאינו מוחל יתר משתות והוי בטל מקח, והריטב"א מפרש דביטול מקח לא קשה לי' כיון דעל יותר משתות אין אדם מוותר ולא רוצה לקנות כלל בכה"ג, א"כ מאי איכפת לי אם זה רק משהו, אבל בשביל אונאת משהו הזה הא אינו רוצה כלל לקנות והו"ל ביטול מקח שפיר, וקושית הגמ' היא רק על שתות.

רשב"ם ד"ה אמר ר' הונא ברי' דר' יהושע. ומשראוי לקרות שדה וכו'. דבריו צ"ב דהא י' אילנות הם שיעור שדה, ואם הכל תלוי מחמת שנשאר שיעור שדה הא גם בי' אילנות הי' מחויב לחזור וליטע.

תוד"ה כל. להרשב"ם אין החילוק אלא בין קרקע למטלטלין דקרקע דהוי דבר חשוב מאד, ולכן בי"א הו"ל שדה שלא נטעה מצטרף שפיר למחשב כאילו לא נטע כלל משא"כ במטלטלין, ולהתוס' חידשו דכל זמן שלא גמר אף אם נמצא חלק א' שאינו טוב צריך לנטוע טוב ממקומו, אלא דאם גמר אינו מחויב, משא"כ בי"א דלכה"פ א' הוא מחויב, נמצא דהו"ל נוטע רק צ"ט ועדיין לא נטע ק' ונודע לו על אילנות לא טובים דצריך לחזור וליטע אותם.

תוד"ה כל יתר מכאן. ואם נודע כל זמן שהוא עסוק במלאכה שנטע אפי' אחד שאינו טוב חייב להסירו וליטע אחר במקומו. צ"ע איך זה פשוט דחלוק דכ"ז שהוא עסוק עדיין במלאכה לענין זה דצריך ליטע אחר אם נודע שזה האילן לא יצמח, משא"כ אם נודע אחרי שכבר גמר ליטע כולם.

תוד"ה נותן. הנה לכאורה בין למ"ד דטעמי' חמרא הו"ל חמרא בין למ"ד דכיון דריחי' חלא חלא, מ"מ הא בטעם לא פליגי דלכו"ע יש לו טעם יין, אלא דפליגי איזה דין יש לו, וא"כ למה יהא מחלוקת בין אביי לרבא, ואביי ס"ל דהו"ל מין במינו הא טעמיה יין, צ"ל דכיון דיש לו דין חומץ ממילא טעם כזה הו"ל חומץ כבר לאביי, משא"כ לרבא דכל דהוי ריחי' חלא הא בודאי דהו"ל שינוי בעצם היין, ולאביי דהו"ל חומץ פירוש דטעם כזה הו"ל כבר חומץ, וצ"ל דגם בטעמו הו"ל שינוי קצת דנרגש בבליעתו טעם יין המעורב בריח חזק של חומץ וזה נקרא כבר טעם אחר, ולרבא מקרי עדיין טעם יין, והנה ודאי דמיני יינות שטעמם אינם שוין, מ"מ מין במינו נקראו כיון דכולן יין הן, וה"נ לרבא ולאביי דדין חומץ הרי דהוי לגמרי כאלו טעם חומץ.

בא"ד. ואת"ל אפי' למ"ד חלא מיקרי חמרא א"כ לימא דלכו"ע ריחי' חלא וטעמי' חמרא חלא והו"ל מין במינו ורבא לטעמי' דאמר התם בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד. הנה בשו"ע (יו"ד סי' צ"ח סעי' ב') פסק הרמ"א דלענין מין במינו אזלינן בתר שמא אבל לא אזלינן בתר טעמא אם הוא שוה, ולפי"ז בנפל דבר שאינו שוה בהטעם אבל שוה בשמא יהי' לו דין כמין במינו דבנשפך וא"א לעמוד אם הי' ששים יהי' מותר, ותמה ע"ז בש"ך (סק"ו) דאיך נוכל לומר כן כיון דנותן טעם הא אסור מן התורה ומה יועיל מה דשוה בשמא, דמ"מ הא הוא נותן טעם, וכשיש ספק צריך להיות אסור דהו"ל ספיקא דאורייתא, וע"כ דמה דרבא אזיל בתר שמא הוא רק ביי"נ וטבל דמין במינו לא בטל, וע"ז אמרינן דאם זה שוה בשמא דינו כמין במינו ולא בטיל אפי' במשהו. ומשמעות הדברים הי' נראה לכאורה דלענין יין נסך ג"כ רק משום דע"י דאזלינן בשמא יוצא חומרא, אבל א"כ יקשה דהא כאן סברת התוס' דלרבא יצא קולא דאם אינו שוין בשמא יועיל להתבטל אם אין בנותן טעם, אע"ג דאם ניזל בתר טעם הרי זה מין במינו ולא צריך להתבטל אפי' משהו, וע"כ דבאופן שזה נוגע לאיסור דרבנן גם הש"ך מודה דאזלינן בתר שמא אף לקולא.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א