אילת השחר/בבא בתרא/צד/ב

אילת השחר בבא בתרא צד ב

דף צ"ד ע"ב

משום דמיחזי כי מקיים כלאים. ואע"ג דנתמעט כבר מרובע מ"מ אסור, וראי' מזה להרמב"ם (פ"ב הל"ו מכלאים) דבמתכוין שרוצה שיהי' שני מינין אסור מה"ת אף בפחות מרובע, דאל"כ מאי איכפת לן מאי דניחא לי' ומקיים בכלאים, דהא שיעור כזה אינו כלל כלאים.

ועיין בתוס' רע"ק במשניות כלאים שהקשה על הרמב"ם דפסק דביש בו רובע ממין אחר וזרע לוקה, ובגמרא משמע דאינו אלא מדרבנן, ואע"ג דיש לדחות דזה רק למ"ד קנסא, מ"מ הוי ספק אי דינא אי קנסא ולמה ילקה.

ונראה דהרמב"ם יפרש קושית הגמ' דסברוה דרובע דכלאים כיותר מרובע דהכא, פירוש דלענין שיהי' נקרא שני מינים תלוי בקפידת האנשים, ושיעור דאנשים מקפידים לא לערב באופן שאין רוצין בפירוש לזרוע כלאים זהו דהוי כלאים, וא"כ למה מספיק מיעוט, והיינו או כפירוש התפ"י דהי' לנו לקנוס הכל, וכדביאר הר"ן בשטמ"ק דיש לחשדו שעירב, דפירי לזריעה חשובין יותר ורובע דידהו כיותר מרובע משאר דברים, דחשוד שעירב בכונה והי' לנו לקונסו.

ויותר טוב לומר דהרמב"ם מפרש כאידך סברא בתוס' מצד דינא כיון דדרך להסיר הו"ל כלאים, וע"ז תירץ בגמ' דרובע אינו משום קפידא כלל ולמה ימעט משום חומרא דכלאים, היינו דזה הלכה מיוחדת שנאמר בכלאים דשיעור זה אסור, ואין זה חומרא מדרבנן אלא דזה דין חמור בכלאים דשיעור זה נקרא שני מינין, ולפי"ז אף ביותר מרובע ג"כ אינו מטעם קפידא, אלא דזהו שיעור האוסר, ולכן ביש יותר מרובע, ג"כ אינו צריך שלא למעט מרובע, וע"ז פריך שפיר למה ר' יוסי אומר לבור הכל כיון שאינו תלוי כלל השיעור דכלאים בקפידא, ומשני משום דמיחזי דכלאים, ולפי"ז נשאר להלכה דאסור היינו מדאורייתא, והשיעור רובע הוא הלכה, ואף יותר מרובע אינו תלוי לפי"ז בקפידא ולכן לא חילק דתמיד מספיק למעט.

ת"ש שנים שהפקידו. יש לעיין לסברת המקשן א"כ למה לא קנסינן לי' להמוכר שיפסיד אף דמי חיטין ממש ולמה רק מפסיד דמי הפסולת, וצ"ל דהמקשן ידע דלא שייך לקנוס אלא מה דשייך להיות בו רמאות, ושם במנה שלישי הו"ל כאילו בכל הג' מנים הי' רמאות, משא"כ כאן החיטין הו"ל כאילו קני' אחרת כיון דבהם לא שייך הרמאות הזאת כלל, אלא דהוי ס"ל דלגבי הטנופת דשייך בהו רמאות, אע"ג דלא חשדינן לי' על הרובע שייך למיקנסי' כמו שם על המנים שלכ"א מגיע ודאי, וכן ע"כ צ"ל בהא דריבית דשם הו"ל הקרן והריבית דבר א' שמשניהם יצא העבירה ביחד, משא"כ כאן דהעבירה היא רק הטנופת דשייך בזה העבירה.

שם. ת"ש שנים שהפקידו. ורוצה לפשוט דלא קונסין, ולפ"ז ע"כ יש בזה פלוגתא דר' יוסי ורבנן, דאין לומר דידע דמדר' יוסי אין ראי' כדדחינן לקמן, א"כ אחרי שתירצו דמדרבנן אין ראי' מה הוא שוב ראיתו מר' יוסי הא כבר ידע הדיחוי, ויש לדחוק דאחרי שתירצנו דשם יש יותר סברא דלזה יש ודאי מנה ואין לקנוס, ואם בכ"ז קונס ר' יוסי כ"ש כאן אע"ג דיש הסברא דודאי איכא רמאי, ולזה דחינן לי' דכיון דליכא כאן ודאי רמאי אין כלל ראי', וכן צ"ל ברבית.

מי יימר דלאו כולי' ערובי עריב. וביאר בריטב"א דאע"ג דאמרינן דרובע שריא זה על הרוב או במקצת אבל ודאי יש פירות שאין בהם רובע, והנה לעיל (דף צ"ג) דייקינן לאו דרובא גנבי, ופשטינן בזה דהולכין אחר הרוב ולא אמרינן כיון דרובא דגנבי הוא כבר חושב על עבד גנב, רק זה תלוי אם אזלינן בתר רובא, וכאן אמרינן דדעתו כפי הרוב, ועוד יותר משמע דאפילו אם במקצת שכיח דהיינו שאין ברוב הפירות טנופת, מ"מ הלוקח דעתו לכך.

וצריך לחלק דשם דהעבד הוא גנב אי לא אזלינן בתר רובא אינו רוצה עבד כזה, משא"כ כאן דהא מקבל חיטין אלא דמוחל על הקצת שנחשב טנופת כיון דרובא הכי איתנהו או אפילו מקצת השכיח כבר מסכים למחול, ואין הביאור דדעתו שבודאי יהי' טנופת, אלא דבשביל זה מוחל, משא"כ בעבד גנב דלא שייך מחילה, אלא דהרוב צריך להועיל דדעתו לקנות עבד גנב, וזה כבר תלוי ברוב.

הכי השתא התם משעת כתיבה הוא דעבד לי' שומא. הנה הא בדינא דר' יוסי דקונסין לשניהם ואם יודה יקבל מנה א' ולא נאמר דעשה כבר עבירה ונקנסנו כמו בריבית, וע"כ דשם זה נקרא שרוצה לעשות עבירה ולא קונסין אלא כל זמן שרוצה לעשות עבירה, משא"כ כאן דמשעת כתיבה עבד לי' שומא היינו דעשה כבר עבירה.

דהנה באמת מה הוצרך לומר דמשעת כתיבה עושה עבירה, והא אפילו עוד לא עשה עבירה, אבל הא מיהא ודאי דרוצה לגבות ריבית ולכן נקנסנו, דודאי רוצה לעשות עבירה כמו במנה שלישי דודאי איכא רמאי, אלא משום דכאן הא קונסין אע"פ שכעת אינו רוצה לגבות כבר הריבית, ולזה צריך האי טעמא דעשה כבר העבירה.

וכן בהא דהקשו התוס' ד"ה הכי דמוקדמין מי יימר דגבי ממשעבדי, אע"ג דרוצה לעשות עבירה מ"מ כיון דכעת אינו רוצה כבר לגבות אלא מזמן שני, נהי דרצה לעשות עבירה מ"מ כעת לא נקנסנו, וע"ז תירצו דעשה כבר עבירה.

והנה ודאי במנה שלישי ג"כ בזה שטוען שמגיע לו מאתים, אע"ג שלמעשה לא יקבל, מ"מ זה עצמו לטעון טענה שרוצה לגזול בזה כסף של השני בודאי הוי עבירה, אלא דאין זה גוף עבירה אלא רצון לעבירה, ואע"ג דגם זה אסור הוי מ"מ ע"ז לא קנסינן, ולזה צריכין לומר דבזה דעבד לי' שומא נחשב לא רק שרצה לעשות עבירה אלא דזה עצמו הו"ל לאו דריבית.

וכן במוקדם לתירוץ התוס' הו"ל איסור דמוקדם, ולזה ביאור דברי הגמ' בב"ק (דף ל') דקמחלקינן בתבנו שהוציא לרה"ר מי ייימר דקמזיק, ולכאורה הא זה עצמו עבירה לעשות בור ברה"ר, וצריך לומר דהעבירה שבשבילה קנסינן עוד לא נעשית, דהעבירה הוא ההיזק שמזיק לבנ"א, וזה עוד לא נעשה, אלא דיש כאן עבירה דתקלה ברה"ר, אבל הקנס הוא על גוף העבירה, וה"נ כאן אין הקנס על רצון לקחת ריבית ובמוקדם מפני שרוצה לגבות ממשעבדי דזמן ראשון אלא דזה עצמו הו"ל גוף עבירה ממש.

שם. משעת כתיבה הוא דעבד לי' שומא. יש לעיין דהא בהלואה עצמה ג"כ עובר לא תשימון כדכתבו בתוד"ה קונסין, א"כ מה מוסיף השטר מה שמתחייב ריבית כיון שכבר קנה המלוה, ומה שאח"כ מבטיח ריבית אינו כריבית מאוחרת, כי כבר נתחייב לפני זה, דאפילו אם נימא דבאמצע זמן ההלואה שייך ריבית קצוצה לדעת הראב"ד, היינו בארווח לו זמן, משא"כ כאן דכבר בין כך לוה ואין כאן כעת הלואה חדשה שיחייבהו בריבית, ומה שמסכים אינו אלא כהבטחה על הלואה קודמת, ואם נימא דכאן ההלואה לכתחילה היתה ע"מ לכתוב שטר, א"כ כשכותב שטר בריבית אז השומא הוא מחמת הלואה, אלא דבלי השטר אינו מסכים המלוה להלוות, נמצא דשעת השטר הוא כעין תנאי לההלואה והאיסור הוא מחמת שיש כאן הלואה על רבית.

ולפי"ז התוס' (בד"ה קונסין) שכתבו דכאן יש איסור בלי השטר, היינו דגם כשכותב שטר אין האיסור כתיבת השטר דהוא לא מוסיף כלום, אלא דעצם ההלואה היא האיסור ולא משמע כן.

והתוס' ד"ה וחכמים הקשו דהא העדים פסולים, ואין לומר דבדכתב מפורש מה הקרן ומה הרבית אין כאן לא תשימון, דהא בשטר דאיירינן הכא אמרינן משעת כתיבה עבד לי' שומא, ולכאורה הא לגבי המלוה דאיירינן לקנסו שפיר משעת כתיבה עבד לי' שומא דאז היא גמר הפסיקה וההלואה ואז עובר ע"י ההלואה, משא"כ העדים, דבהלואה בלי שטר אין עוברין דהא לא מוסיפין כלום לגבי ההלואה, וכל מה שעוברים משום שעל ידם נעשה שטר שיוכלו לגבות אף נגד רצון הלוה, ולזה באמת אם כתוב כמה הרבית דב"ד לא יגבו באמת אין עוברין משא"כ המלוה.

ומשמע לכאורה מזה דבשטר יש איסור נוסף דלא תשימון לא רק בגלל דאז נשלם ההלואה, אלא דחוץ מזה יש איסור לעשות מלוה בשטר, וע"ז כתבו כיון דאמרינן משעת כתיבה, היינו נהי מצד מה דקנסינן לא הי' ראי', דהי' אפשר לומר דהקנס הוא מחמת ההלואה דרבית שע"ז המלוה עובר בלא תשימון אע"פ שלא יוכל לגבות בב"ד דהא אין לו עדים ויוכל להכחיש, מ"מ לא תשימון עוברין גם בזה.

וזה ודאי גם לפני זה ידעו התוס' דהמלוה עובר בלא תשימון בלי שטר, וכדהביאו בב"מ מהתוספתא דגם מלוה בע"פ קנסינן, אלא דהי' סברא לומר דבשטר כיון דכתוב מפורש ואינו יכול לגבות הריבית אז השטר אין לו שום עדיפות לענין ריבית ולא יעבור בלא תשימון מחמת השטר, וע"ז הוכיחו מהלשון דמשעת כתיבה משמע דבשטר דאיירינן עובר ג"כ על הכתיבה, וע"כ גם העדים עוברין, דהא להמלוה ג"כ השטר הזה לא מוסיף כלום לענין גבי', והי' צריך להיות שיעבור רק על לא תשימון של כל מלוה ולא על הכתיבה.

תוד"ה קונסין. והיכי מדמה דהכא מפסיד גוף המלוה והתם אינו מפסיד המלוה אלא דהשטר פסול. ומבואר בתוס' בב"מ דקנסינן דע"י השטר אינו גובה אפי' מבני חורין, ויש לעיין איך באמת נוכל לקנוס כה"ג כיון דלא קנסו לפוטרו לגמרי והלוה דיודע בעצמו שחייב אינו נפטר מלשלם, וכיון שגם אנו הא יודעין מכח השטר שבאמת הוא חייב, א"כ בזה שאנו לא גובין הרי אנו רק עוזרים ללוה להיות לוה רשע ולא ישלם. ובאמת דזה קשה ג"כ כשבאו עדים שפסולין מדרבנן דאיך לא גובין, אלא דהתם אפשר כיון דפסלום הרי ב"ד לא מאמינים לדבריהם, אבל כאן הא לא פסלו העדים אלא קנסו ואיך שייך קנס כזה, וע"כ דשייך גם לפסול עדות אע"פ שלא קנסו העדים, ומשום קנס פסלו העדות לומר שאין נאמנות להעדות.

וצריך טעם מאיזה כח יש להם לפסול עדים או עדות, דבשלמא לאסור יש להם כח מדין לא תסור, ובממון יש להם כח להפקיר דהפקר ב"ד הפקר, אבל כאן הא לא הפקירו ממון המלוה אל הלוה דהלוה נשאר חייב, וצ"ל דיש כח לב"ד לא להזדקק לדברי העדים כשיש להם איזה טעם.

תוד"ה הכי השתא. קשה לרשב"א דאמאי לא מייתי ההוא דשט"ח המוקדמין דקנסו התם בכוליה מזמן ראשון ומזמן שני אע"ג דאיכא למימר נמי מי יימר דגבי ממשעבדי דשמא לא יבוא לגבות ממשעבדי לעולם וכן יש להקשות בסוגיא דהמניח את הכד. לכאורה יש לחלק דכאן דהשאלה היא על העבר אם עריב, נמצא דעל הצד דלא עריב אין שום טעם לקונסו, אבל כשעושה דבר שאפשר שיצא מזה הפסד לאנשים, יש לקונסו על זה שעשה דבר שאפשר להפסיד לחבירו.

ת"ש וכו' אלא מחזיר לו את כל הרבעין כולן. לכאורה עכשיו נדינן מהסברא שבתחילת הסוגיא דכאן אין אדם מוחל כלום אלא משום הטריחא לי' מילתא, ולכן ביותר מרובע דאינו חס על טירחתו אינו מוחל, ולא משום דאם כבר יותר משיעור אינו מוחל, אלא משום דגם על פחות מרובע אם רק הי' צריך בין כך לטרוח לא הי' מוחל, ואיזה שייכות הוא לההיא דרבעין דאמרינן דאם יש יותר משיעור אינו מוחל כלל גם על קצת, וכן יש להקשות בהא דמדמה לאונאה ולמקבל שדה ליטע.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א