אילת השחר/בבא בתרא/עז/א

אילת השחר בבא בתרא עז א

דף ע"ז ע"א

אמר אמימר הלכתא אותיות נקנות במסירה. הנה להראשונים דס"ל דמכירת שטרות מהני מן התורה, יש לעיין אם המחלוקת אי מהני מסירה או דצריך גם כתיבה, היא ג"כ מה"ת.

רשב"ם ד"ה הכי גרסינן. ולא צריך למכתב קני לך וכל שעבודיה ולא שום שטר. יש לעיין מה בא להוסיף במש"כ ולא שום שטר.

רשב"ם ד"ה מילי נינהו. דמילי במילי לא מיקנו שטר לא יקנה בשטר. הנה לפי' רשב"ם רב פפא ביאר בטעם דבעי כתיבה מלבד המסירה משום דבל"ז אפשר דכונתו לצור, וצ"ל דאע"פ שיודה שלא התכוין לזה או שיאמר בע"פ בשעת מעשה דכונתו למכור גם השיעבוד, מ"מ לא מהני דבעי שיהי' ביד הקונה ראי' ובל"ז ס"ל דלא מהני כלל לקנות, וכמשנ"ת בדברינו לעיל (דף ע"ו ע"ב ד"ה למיכתב לי'), וא"כ נמצא דעיקר הקנין עושה המסירה אלא בתנאי שיהי' בידו ראי' על קניית החוב, וא"כ למה זה מקרי דמילי קונין המילי הא להרשב"ם הקנין הוא המסירה ולא המילי.

תוד"ה אמר. מ"מ להימנה משום דאותיות נקנות במסירה. פי' ואיכא מיגו דמצי אמרה לקוח הוא בידי, כמבואר בנימוק"י שם, ואע"ג דאיכא למ"ד לקמן (דף קע"ג) דצריך ראיה שמסרו לשם קנין, מ"מ רבא ס"ל לקמן דלא בעי ראיה, והנה בנימוק"י שם ביאר דס"ד דרבא דאע"ג דראוהו ב"ד ואין כבר מיגו, מ"מ כיון דאומרת לא על עצמה אלא על הלוה, ס"ד דיועיל מיגו כל דהו, וע"ז תירץ דגם כה"ג לא יהני מיגו גרוע כזה, ויש לעיין לפי ההו"א דהא מאומד דאומר אמת א"א להוציא ממון, וכמבואר בכתובות (דף פ"ה) דאפי' אי קים לן ביה דאינו משקר, מ"מ לא מהניא לאפוקי ממונא, או לקרוע את השטר, אלא דלא קרעינן ולא מגבינן, וה"נ התם יועיל אמירתה פרוע דלא מגבינן ולא קרעינן כיון דמיגו אין כאן, דאין עכשיו אפשרות לשרוף את השטר, אלא שכיון שאינה אומרת על עצמה ס"ל בס"ד דאינה משקרת, או דמחמת סברא הזאת הו"ל כמיגו אע"ג דאינו מיגו גמור, ועדיף מאומדנא דאיש הזה אינו משקר ושפיר יקרעו השטר ע"י זה.

ויש לעיין דלכאורה אינה חייבת היסת כשמעידה שהוא פרוע, משא"כ אם היתה טוענת דהיא קנתה את השטר היתה חייבת היסת ולמה נאמינה במיגו כה"ג, ובשלמא אי בעי קלתיה יש לה מיגו לטעון שנשרף באונס והיתה פטורה, דהא התובע אינו יכול לטעון ברי שלא נשרף, אבל בטענת לקוח הא הוא טוען ודאי שלא מכר וחייב היסת ואיזה מיגו יש, וא"כ איזה ראי' יש דאותיות אין ניקנות במסירה, דאפשר דנקנה ומ"מ אין להאמינה במיגו משום דאז היתה צריכה להשבע ע"י טענת ודאי של המלוה, משא"כ בטוענת פרוע דאין תביעה אליה, ועי' הג"א סנהדרין ס"פ זה בורר.

והנה לכאורה אפשר דגם בטוענת פרוע תצטרך להשבע, דהא ע"י אמירתה מפסדת להמלוה חובו, וחייבת מדינא דגרמי, כמו עדים שהעידו לחייב ממון, באופן שא"א להחזיר דחייבים מדינא דגרמי, כמבואר חו"מ סי' ל"ט, אלא דצ"ע דאיך נאמנים תמיד עדים להעיד על פרעון היכא דהמלוה טוען שעוד לא נפרע, נימא דישביעם היסת מחמת שמפסידים אותו, ותובע אותם מדינא דגרמי, וממילא לא יהיו נאמנין כלל, כיון דהוי עד החייב שבועה כמבואר בקידושין דף מ"ג ע"ב. וע"כ צ"ל דכיון דזה נתחדש אחרי נאמנותם אין כלול בתביעת המלוה ללוה תביעה גם על העדים, ולא דמי להיכא דתובע להעדים שיחזירו לו המעות שנתן, דמה שיתחדש אח"כ תביעה, ויש להאמינה במיגו, אע"פ שיוכל לתובעה להם ממילא כבר אין נאמן להשביעם היסת, דהא יהיה להם דין נאמנות עדות על מה שאמרו, וא"כ יש לעי' דאע"ג דתובע להאשה שתתן לו את השטר, מ"מ אמירתה פרוע אינו כפירה על טענתו, אלא דע"י אמירתה מזיקה לו, ואח"כ יוכל לתובעה מדינא דגרמי, וא"כ כעת אין עדיין תביעה, ויש להאמינה במיגו, אע"פ שיוכל לתובעה ע"ז, מ"מ כעת אין עדיין תביעה ואין חיוב שבועה, ויש להאמין לה במיגו, ואע"פ שאח"כ יוכל לתובעה עי"ז, מ"מ כעת אין התביעה על השבועה, נמצא דאין לו מיגו דלטענתה לא יהא חיוב שבועה, משא"כ אם תטעון קניתי את השטר תצטרך להשבע היסת דהמלוה תובעה שתתן לו השטר, ולמה זה יהי' מיגו.

בא"ד. והיו סבורים דמשיכה מיהא בעי. לכאורה הא בקנין גרע לשמואל לקמן דף קנ"ב ע"א, ומתוס' שם (בד"ה שלחו) משמע קצת דס"ל דהלכתא כשמואל ודלא כר"ח שפסק כרב, וצ"ל דלגבי זה שאינו כל הקנין, דהא צריך כתיבה ומסירה, אז לא אמרינן דלא גמר להקנותו אלא בשטר, ומ"מ צ"ע מאי הוי ס"ד, דהא על קנין לא תיקנו שיועיל לאחר מיתה, וכל שאנו צריכים לצרף את הקנין הא ודאי אין קנין לאחר מיתה, רק אם נימא דיש תקנה מיוחדת דמשיכה עם דברי שכי"מ יועיל, ואיך היה להם ס"ד כזה. אבל אפשר להמבואר ברא"ש דעיקר הקנין הוא ע"י הכתיבה, אלא דבעי גם מסירה, לכך אפשר דלגבי זה לא נאמר אין קנין לאחר מיתה, דהוי רק כתנאי על הקנין. אלא דצ"ע מה שרצו להוכיח משם דמהני מסירה לחוד, ואיך יועיל הא אין קנין לאחר מיתה, ואולי נצטרך לומר דהיו סוברים כרב, דלא סבר שמא לא גמר להקנותו אלא לאחר מיתה ואין שטר לאחר מיתה, ויש לעיין אם לא הוי ידעי מאי דאמרינן לקמן (בדף קמ"ז ע"ב) דבאומר הלואתי לפלוני, הלואתו לפלוני, דאם הוי ידעי, א"כ השתא במלוה ע"פ קונה בלא כלום, אמאי יצטרך השכי"מ בשטרות לקנין משיכה, או דאפשר דגרע, דבשטר צריך קנין אף על השטר, ולכך ס"ד דבעי משיכה מלבד מסירת השכי"מ שזה במקום כתיבה, ומה שכתבו דאין יכול השכי"מ לכתוב, ולכאורה כמו דאפשר למשוך ממנו ה"נ אפשר לכתוב שטר, ואפי' אם נוסח השטר בנוסח שדה מכורה לך והם יחתמו ע"ז, ואולי יש בזה טירחא יותר גדולה, וברש"ש הגיה אי"צ.

בא"ד. הא לא משך וכו' והיו סבורים דמשיכה מיהא בעי. מבואר דמהני בתור מסירה, ע"י המשיכה שמשך בחיי השכי"מ, אע"ג דהקנין חל לאחר מיתה ואז אין דעת אחרת מקנה, וממילא לא יהיה כמסירה, דהא כתבו תוס' לעיל {{ממ|[[תוספות/בבא בתרא/#|דף ע"ו ע"א בד"ה אי כרבי) דבעי דוקא שיעשה קנין ויהיה גם דעת אחרת מקנה, הרי דגם מתנת שכי"מ שקונה לאחר מיתה יש לזה דין דעת אחרת מקנה, ואין להוכיח מהא דמהני מתנת שכי"מ שקונה לאחר מיתה יש לזה דין דעת דעת אחרת מקנה, אע"ג דקונה לאחר מיתה ואז המקנה אינו בעולם, דנהי דהקטן אין לו זכיה מעצמו, אבל היכא דאי"צ לעשות מעשה זכיה שפיר מהני לקנות להקטן, אפילו דאינו ממש דעת אחרת מקנה אע"ג דקונה לאחר מיתה, ואז דמועיל בשטרות הוא ע"י שיש בזה דעת אחרת מקנה, ואיך מועיל, וע"כ דלמתנת שכי"מ יש דין דעת אחרת מקנה אף שקונה לאחר מיתה מצד המעשה קנין של משיכה מה שמושך בחיים, וסגי בזה להיות נחשב למסירה.

והנה מסתבר דאפילו אם משך השטרות, אבל בזמן שמתה אמו לא היו ברשותו השטרות, לא יקנה אותם, דהמשיכה לא יכולה להועיל על אחרי מותה, דכלתה קניינו, וע"כ כוונתם דאם משך, היינו אם זה בשעת מיתה אצל עמרם בנה היה קונה בשעת מיתה, ואע"ג דאז הוא כבר תפוס ואוחז מקודם, מ"מ הוי שפיר מסירה, דעיקר המסירה היינו הדעת אחרת מקנה, דנראה דאינו תלוי כלל באחיזה בידו ממש, דה"ה דסגי אם זה בחצירו, ועי' בגידולי שמואל דנסתפק אם מועיל מה שיקנה לו אחרי שזה נמצא בידו, בתורת קנין מסירה, ובפתחי תשובה (סק"ט) משמע דלא יועיל, ולכאורה מכאן משמע שיועיל [ויש לעיין למאן דבעי מסירה מיד ליד דוקא, אם יועיל אם ימסור בחצירו באופן שע"י קנין חצר לא יועיל, כגון שרק קצת הדבר נמצא בחצירו, אלא דיתכן דלענין זה שאני מידו, דבאוחז קצת הדבר בידו הוי מסירה על כל הדבר, ולא שייך זה בחצירו, ולפי"ז לא יצוייר הספק למ"ד דבעי מסירה מיד ליד דאם ימסור כל הדבר בחצר, הא יקנה בתורת חצר, ואפי' אינה משתמרת, ג"כ הא קונה ע"י דעת אחרת מקנה].

וכן נראה להוכיח מהא דהתוס' הנ"ל טרחו למצוא לענין מה בעי מסירה מלבד הקנין, דהיינו הגבהה או משיכה, וכתבו דנפק"מ או דבעי מיד ליד, או דבעי דעת אחרת מקנה, ולמה לא כתבו בפשיטות כגון שהיה השטר בידו לפני כן, ולא יועיל משום דבעי שיהיה באופן של קנין מסירה, היינו שיתן בידו לשם קנין, ולא אם אוחז הדבר מקודם. אך אפשר לדחות, דס"ל להתוס' דבשטר לא בעי ממש קנין מסירה כבכל קנין מסירה אלא דסגי בקנין משיכה או הגבהה, ורק לגבי זה בעי שיהיה כמו במסירה, שיהיה דעת אחרת מקנה.

בא"ד. גבי ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי משמע דאי תפסינהו מחיים קניא ואע"ג דליכא כתיבה. היינו דאע"ג דגם מסירה אין, דהא אין שם דעת אחרת מקנה, מ"מ היינו יכולים לומר דס"ל דלא בעי דעת אחרת מקנה, ומאי דנקט מסירה משום אורחא דמילתא שמוסרים השטר, אבל אי בעי כתיבה, קשה איך ס"ד שתקנה, וע"ז תירצו דתפסה בתורת משכון.

תוד"ה חוזר. הקשו דלמה לא נכתוב שטר אף שאינו רוצה. וברעק"א כתובות (דף נ"ה) כבר תמה דהא בעינן דעת מתחייב, והנה מבואר מדבריהם דהא דבעינן דעת המתחייב היינו משום דהעדות הוא לחובתו משא"כ כאן דאין לו שום הפסד, אלא דא"כ קשה מאי הקשו לעיל (ל"ט ע"ב תוד"ה מחאה) דאיך יכולין לכתוב שטר מחאה בלי דעתו הא אין כאן דעת המתחייב, ונראה דהתם שפיר נקרא לחובתו דהא בהשטר מחאה יזכה עי"ז שנתלה אם לא יהי' לו שטר הרי זה של המערער אע"פ שלאמיתו של דבר יהי' באמת של קונה, והוי כמו כאן כשתירצו דיש לו הפסד, דאם אך יש לו איזה נפק"מ דמפסיד אז צריך דעת המתחייב, אבל אם אין לו שום הפסד אינו צריך כלום, וכן מבואר לעיל ד' ע"ב ברש"י, אמנם אם העדים ישלחו עדותן בזמן שכבר נוגע לב"ד אינו כלל שטר ואז הוי מפי כתבם, אבל כל שכותבין עדותן בזמן שאין עדיין דין ודברים בב"ד יועיל.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א