אילת השחר/בבא בתרא/מז/א

אילת השחר בבא בתרא מז א

דף מ"ז ע"א

תוד"ה קבלן. דמשום איחלופי בינונית לזיבורית לא יעיד שקר. יש לעי' קצת דהא תיקנו לבע"ח בינונית כדי שלא תינעל דלת בפני לווין, הרי דזה חילוק גדול לאנשים בין בינונית לזיבורית ולמה לא יהא נחשב נוגע בשביל זה.

ומלשונם דלא יעיד שקר, משמע דפסול נגיעה משום חשש שקר, דאין לומר דכונתם דבשביל זה לא סגי למקריי' בעל דבר, דא"כ לא הי' תלוי באם בשביל זה יעיד שקר [ויש לעיין אם היכא דהקרקע הזאת יותר קרובה אליו, או דהוי אחד מיצרא ממש, אם נקרא נוגע בשביל זה].

וצ"ע דהרא"ש כתב ג"כ כהתוס', והתומים הוכיח דהרא"ש ס"ל דנוגע פסול להעיד גם לחובתו כי טעם פסולו משום דהוי כבעל דבר כמובא בקצוה"ח סי' ל"ז, והעירוני דלפי מש"כ בקצוה"ח (שם ס"ק ד') דהיכא דהוי כנוטל שכר אין בו פסול אלא משום דחשוד לשקר ופסול מדרבנן, לא קשיא. אבל עיקר דבריו צ"ע דנוטל שכר להעיד אינו אם יעיד רק לטובתו דאז פסול מה"ת, ונוטל שכר היינו בין אם יעיד לטובתו או לא ואז פסול רק מדרבנן.

אי דאתו בטענתא דאבוהון אפי' הנך נמי לא. הנה בפשוטו לא מיירי דיש עדים שראו זה אצל אביהן, וא"כ הא כה"ג אביהם אם הי' חי הי' נאמן לומר לקוח במיגו דלהד"ם או במיגו דהחזרתי, ולמה לא נטעון להם לקוח כיון דאביהם הא הי' נאמן, ויש לומר דאע"ג דמיירי אחרי מות אביו זמן שרגילין להחזיר כמש"כ התוס' (ד"ה ירד), מ"מ כיון דהוא אומר דקיבל זה מאביו משוי לי' כראה, וכמו דאם היו עדים מעידים עכשיו דראו אצל אביהם, דודאי אין נפק"מ אם אומרים זה עכשיו או שאמרו זה בעוד אביהם הי' חי, ולכן אין טוענין בשבילו, ואע"ג דנאמן במה שאומר, במיגו דמצי אמר לקחתיה ממך, מ"מ הוי חזקה בלי טענה, כיון דאביהם לא הי' נאמן, משום דהוי כראה.

שם. אי דאתו בטענתא דאבוהון אפי' הנך נמי לא. בשטמ"ק בשם רבינו יונה פי' דלכן לא מהני בבן אריס בבא בטענת אביו, משום דחסר בו הראיה דדר בה חד יומא, והנה לא הזכיר זה על בן אומן, ואפשר משום דבבן אומן מיירי בעיקר במטלטלין, דבמטלטלין אין הראיה מדשהה זמן אלא עצם תפיסתו מוכחת עליו, משום דאל"כ איך זה בא אליו, וכאן דזה בא מאומן אין הראי' הזאת, אבל באריס דמיירי בקרקע דהראי' היא מדלא מיחה ג' שנים הר"ז שלו הוקשה לו דיהיה הוכחה דאביו קנה, ולכן תירץ דחסר הראי' דדר בה חד יומא [ואע"ג דבתוס' כאן מבואר דבשהה זמן שרגילות להחזיר מהני, היינו משום שאז הפסיק הדין אומן].

והנה מדבריו חזינן דהיה שייך לעשות טענינן אע"ג דהמוכר עצמו במציאות לא היה נאמן, ואפשר להסתפק אם משום דהאריס עצמו אם הי' לו חזקה ג"כ היה נאמן, וכאן הו"ל כאילו יש להאריס חזקה ע"י חזקתו של זה שבא מכחו, ולכן טענינן, או דאפשר דיסבור רבינו יונה דכאן לא צריך לחידוש טענינן כבשאר דוכתי כגון החזרתי דאביהן היה נאמן, דהתם אין לנו שום הוכחה דהחזיר אלא דכיון דאביהן היה נאמן טענינן בשבילם, וזהו דוקא מחמת דאביהם הי' נאמן, אבל כאן דיש לנו הוכחה, נהי דבלי טענה לא מהני כיון דאין אמתלא לתלות שהיתה של אביו או של המוכר, אבל אם היה דר בה חד יומא היינו טוענין לא בשביל נאמנותו של המוריש, אלא דליורש מצד עצמו טוענין כיון דיש הוכחה להטענה שרוצים לטעון בשבילו, והא דצריכין לחידוש דטענינן ביורש הוא רק היכא שרק אביו החזיק ג' שנים, ומ"מ יותר פשוט כהסברא הראשונה.

והנה מה שתירץ הרבינו יונה דחסר הוכחת דר בה חד יומא, יש לעיין דהנה הרבנו יונה לעיל (ל"ה ע"ב) כתב בטעם שלא מהני חזקה ג' שנים לישראל הבא מחמת עכו"ם, משום דיכול לומר לא חששתי למחות, וכ"ה בנימוק"י, וכן הוא בתשו' הרשב"א סי' ט"ז, ולכאורה תיפוק לי' דחסר ראית דר בה חד יומא, ובאמת כ"כ הנתיה"מ (סי' קמ"ט ס"ק ד') דלכן לא מהניא ליה חזקה, וצ"ל לדבריהם דיש לחלק דגוי יש לו המעלה דדר בה חד יומא, ולא דמי לאריס דיש לתלות יותר באריסות מאשר לומר דהגוי ודאי גזל.

ואין לומר דכשהמוכר לפנינו וטוען לא בעי הוכחת דר בה חד יומא, ולכן הוצרך להוסיף דאפילו אם הגוי לפנינו וטוען דאז אין החסרון דחסר ראית דר בה חד יומא, ומ"מ לא מהני מחמת לא חששתי למחות, דהא הגרעק"א ז"ל (בשו"ע סי' קמ"ו) הוכיח מהנימוק"י דס"ל דגם כשהמוכר לפנינו וטוען בעי דוקא דר בה חד יומא [ואולי רבינו יונה יחלוק ע"ז].

אבל הנה יש להסתפק בהא דבעי דר בה חד יומא להמוכר או להמוריש ובלי זה לא מהניא חזקה בלא טענה, ופי' קצת ראשונים, וכן נוקט בקצוה"ח (סי' קמ"ו סק"ה וסק"ט) משום דזה קצת ראיה ואמתלא לומר שזה של המוכר, אם זה משום שיש קצת ראיה מדלא עירער המערער באותו יום יש הוכחה קצת שהיה שלו, ובצירוף החזקה ג' שנים של היורש זה מהני, או שזה סתם ראיה דלא מחזקינן אינשי בגזלני, וכיון שהיה בידו קצת זמן יש קצת הוכחה דהוא שלו, וזה כבר סגי לענין שנטעון בשבילו, ונראה דכן מסתבר, דאין לומר דמה דהיה שעה אחת ביד המוכר הוא ראי' מדלא מיחה, דמי יימר דהמערער ידע שהיתה ביד המוכר של זה, ולא נזכר שצריך לברר שהמערער ידע מזה, וע"כ דזה ראיה מצד דאין לומר שהוא גזלן, ואף כי זה לבד לא מספיק מ"מ בצירוף הג' שנים של הקונה אמרינן דהוי קצת ראי' דהוא שלו.

והנה אמרינן דבגזלן ירא למחות, וא"כ לכאורה צריך ביאור מה דאמרינן תמיד דמדלא מיחה הרי הוא של המחזיק, דממנ"פ על איזה צד אנו דנין שהיה לו למחות, וע"כ דעל הצד שהמחזיק גזלן ואז הא לא היה בידו למחות דירא ממנו, וברבנו יונה כ' כאן דאין לנו לומר שהוא גזלן וירא למחות כ"ז שלא ידענו שהוא גזלן, ואינו מבואר עדיין דהא ממנ"פ אם כל השאלה הוא אולי הוא גזלן ועל הצד הזה אין ראיה מדלא מיחה, וע"כ דמה דיורד ומחזיק השדה שלא ברשות הבעה"ב, נהי דיש בו איסור גזל מ"מ אינו גזלן עדיין שנימא שירא למחות, אלא דכל שבא בתקיפות אל השדה, או אחרי דהבעה"ב רוצה שיחזיר לו גירשו בתקיפות, אז הוא דהוי גזלן לענין זה שירא ממנו למחות, ולזה כתב הרבנו יונה דכ"ז שלא ראינו שעשה כן אינו בחזקת שתקף בחוזק ושפיר אמרינן שהיה לו למחות.

וכן בגוי דאמרינן דאין לו חזקה משום דסתם גוי בחזקת גזלן, אין לומר דודאי תקף בחוזק את הבעה"ב בשדהו או שהוא בא אליו אחרי שהחזיק וגירשו בתקיפות, אלא דכיון דסתם גוי גזלן ואם יבוא אליו יקח גם בתקיפות, ולכן אין לו חזקה דהו"ל כידוע בודאי שהשדה שהוא לוקח בלי רשות בעה"ב, אז אפי' אם יבוא אליו הבעה"ב ויוציא ממנו לא יתן לו וישאר בתקיפות ובאלימות, אמנם אין ראיה מכל שדה שגוי מחזיק שבודאי גזלה דלכן לענין ראית יום אחד שפיר מהני גם ראית הגוי, כיון דנתבאר דחזקת יום אחד אינה ראיה מחמת דלא מיחה, אלא דאין לנו לומר דהוא בלי רשות בעה"ב ואין לנו להחזיק שלוקח בגזלנות, דגם גוי אין לנו לומר שהכל הוא גוזל רק מה דלוקח בלי רשות בעה"ב, גם כשיבוא אליו הבעה"ב לתבוע שדהו יגרשהו העכו"ם ויחזיק באלימות ולכן חזקת יום אחד יש לו, ומשו"ה כתבו הראשונים הרשב"א (תשו' סי' ט"ז) והרבינו יונה והנימוק"י, דהא דלא מהני ישראל הבא מחמת עכו"ם והחזיק ג' שנים מפני שיכול לומר לו כיון שאתה בא מכח הגוי לא הוצרכתי למחות כיון שמפורסם דחזקת עכו"ם אינו כלום, אבל אין חסרון מחמת חזקת יום אחד של העכו"ם [ובישראל הבא מחמת ישראל אין יכול המערער לומר לא חששתי למחות כיון שאתה בא מחמת ישראל שאני יודע שהישראל לא קנה ממני, כיון שהישראל הראשון בר חזקה הוא, וכיון שלא היית בטוח שלא דר בה יום אחד היית צריך למחות בידי], משא"כ באריס דכל אריס ואומן מחזקינן שזה אצלם בתורת אריסות ואומנות ואין כאן שום ראיה ואמתלא שזה שלהם, ולכן חסר בזה הוכחת דר בה חד יומא וכאן אינו צריך להטעם שלא חששתי למחות.

והנה בהא דצריך דוקא דר בה חד יומא, הביא בקצוה"ח (סי' קמ"ו סק"ה) שיטת המהרי"ט דס"ל משום דבלי זה מי יימר שבכלל הוא קנה ממי שטוען שמכר לו, והקצוה"ח הקשה עליו. ומרבינו יונה ודאי משמע דלא כן, דהא באריס אין שאלה שמא הבן לא קיבל מאביו האריס, וא"כ למה צריך דר בה חד יומא.

והקצוה"ח ביאר משום דחד יומא זה קצת אומדנא שזה שלו וזה מהני בצירוף החזקת ג' שנים של היורש או של הלוקח. ולדבריו צ"ע מהא דפריך רב לעיל (דף מ"א ב') וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה, ואי כל הטעם הוא משום דבעי שיהא קצת הוכחה, א"כ מאי קשיא לי', נהי דאפשר ליקח ולמכור בלילה ומשום זה אין הכרח שלא קנה, מ"מ כשאין דירת יום א' חסר הקצת הוכחה. ומדברי רבינו יונה מבואר דמפרש כהקצוה"ח, אלא דהא דפריך לעיל (דף מ"א ע"ב) וכי אין אדם עשוי, הוא מפרש דרב הבין דלר' חייא לא מהני אפי' אם יאמר בפני לקחו ממך, משום דאם קנה לא יתכן שלא הי' דר אפי' יום א', וע"ז פריך וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה, וחזיתי לדעתי' היינו דאח"ז ראה שר' חייא מודה שאם יטעון בפני זבן ממך יהי' נאמן.

אבל משאר הראשונים משמע דלא מפרשי דרב הבין דלר' חייא לא מהני שראיתי דקנה ממך, וע"כ לדידהו אין לפרש כהקצוה"ח, דא"כ מאי פריך וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה, דמ"מ איזה קצת אומדנא יש שזה שייך למוכר, וע"כ לדידהו מה דלא דר חד יומא הוי ריעותא, לכן פריך למה זה ריעותא וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה.

בפנינו הודה לו. בריטב"א הקשה דהא לא מהני הודאה אלא כשאמר אתם עדי היינו דצריך להודות בפני עדים ולומר אתם עדי, ותירץ תירוץ א' דהמערער אינו טוען משטה אני בך. וצע"ק דהא רבא מסיק בסנהדרין (דף כ"ט ע"ב) דכשהודה בפני עדים ולא אמר אתם עדי אז אפילו כשאח"כ מכחיש דלא הודה מעולם מ"מ לא הוחזק כפרן, דכל מילי דכדי לא דכירי אינשי כיון דההודאה לא היתה הודאה, א"כ מה איכפת לן איזה טענה שהוא טוען.

רשב"ם ד"ה פעמים שאפי' בן גזלן. שטוען מאבי אבי אני יורש. הנה לא ביאר דאיך יודע שהי' שייך לאבי אביו, דאם משום דהחזיק אבי אביו, הא הרשב"ם ס"ל דאינו נאמן לומר שהי' יום אחד אע"פ דיש לו מיגו דמינך זבינתה כדמוכח לעיל דף מ"א ע"ב, וצריך דוקא עדים שיעידו שהי' דר בו יום אחד, ובודאי הוא הדין אם יטעון דהי' דר ג' שנים לא יהא נאמן, וא"כ שוב אין לו טענה, ואין לומר דכונת הרשב"ם דטוען דראיתי שאבי אבי קנה ממך, דא"כ אפי' אם טוען דאבי הגזלן קנה בפני ג"כ נאמן, כמש"כ להדיא בד"ה אי דאתו, וכיון דע"כ צ"ל דטוען דראיתי שהי' לאבי אבי יום אחד או הרבה זמן ולמה זה יועיל [ועי' רבינו יונה].

תוד"ה פעמים. וקמ"ל דאע"ג שהיתה ביד מי שאין לו חזקה דהיינו אביו הגזלן מ"מ יש לו חזקה כיון שאמר שהיתה של אבי אביו. צע"ק מאי הרבותא, דהא כיון דאומר שהיתה של אבי אביו מה מגרע מה דעבר דרך אביו הגזלן, דהא נהי דלהגזלן אין הוכחה אבל למה יקלקל מה שעבר דרכו את ההוכחה שיש ע"י שהי' ביד אבי אביו דלא הי' גזלן.

בא"ד. והכי פירושה כגון דאתא בטענתא דאבא דאבוה ואומר שאמר לו אביו דהיינו בן הגזלן שהניחה לו הגזלן אביו דאם איתא דהדר זבנה מיני' הוה א"ל אנא זבינא. יש לעיין אם מה דלא אומר כן הוי כאומר לו בפירוש דלא זבן, וכדאמרינן בסנהדרין (דף ל' ע"א) במוסר דבריו, דדין הודאה על זה ולכן לא טענינן, או דאע"ג דאין עליה נאמנות כדין הודאה ולא הוי כמוסר דבריו, מ"מ כבר א"א לטעון בשבילו טענה שמדבריו לא משמע שהי' טוען זה.

בא"ד. אי נמי נראה לר"י דלא טענינן ליורש כה"ג דמילתא דלא שכיחא היא. ועי' בהג"א דכתב דמילתא דלא שכיחא היא שיהי' קונה בן הגזלן מן המערער כל זמן שלא הוציא המערער מידו של גזלן בבית דין. וצע"ק למה לא שכיח אדרבה כיון דהאב גזלן וידוע שירד בגזלנות והבן אינו גזלן למה לא נימא דודאי הבן קנה דהא אסור להשתמש בזה כל זמן שלא יקנה זה מהנגזל, ואיך מותר להבן לסמוך על מה שאביו השאיר כיון דירד בגזלנותא, ואולי כונתם דטבע הדברים דאין מאמין הבן שהאב ירד בגזלנות כל זמן שלא הוציא ממנו בב"ד.

תוד"ה ירד. מצינו לפרש מאותן כלים שנתן לו לאחר שירד מאומנותו. לכאורה כונתם דידוע שנתנו לו לאחר שירד מאומנותו, וכיון דע"כ מיירי ג"כ דיש עדי ראיה, דבלי ראיה הא בין כך נאמן, דקי"ל כאביי דדוקא בראה אינו נאמן, וכיון דיש עדי מסירה וראה הא אפי' מי שאינו אומן אינו נאמן כדאמרינן לעיל דף מ"ו, ודוחק לומר דכונתם דאיירי דראינו מסירת הדבר ורק לא שמענו לשם מה מסרו לו, וכמש"כ התוס' לעיל {{ממ|[[תוספות/בבא בתרא/#|דף מ"ה ד"ה אבל), דבאומן תלינן דמסרו לתקן משא"כ באחר תלינן שזה מכר או מתנה, אלא דיש לפרש דמיירי שיש עדים שכלי זה לא היה אצלו כשהוא היה אומן, אבל לא ראו מסירת החפץ לידו.

ואפשר לומר דמיירי דיש עדי מסירה וראה, אלא דכיון דדרך להחזיר הו"ל כקיבל אח"כ שלא בפני עדים, כיון דנשתנה ענינו והפסיק להיות אומן כמש"כ בסמ"ע (סי' ק"נ סק"ד), וצ"ל דעדיף מכל מסירה לפקדון דתלינן דעדיין אוחזו לשם פקדון ואע"ג דעבר הזמן שקבע להיות לו לפקדון, משא"כ כאן דלא נתן לו לשם פקדון, ולומר שנשתנה מאומן לפקדון הו"ל כקבלה חדשה לכן נאמן לומר דקנה.

ומ"מ צ"ע דהא מה דאומן אינו נאמן הא אין זה משום דהוא יותר רמאי משאר אנשים, אלא כיון שיש לנו סיבה לתלות איך זה בא אליו לכן אין ראיה שזה שלו, א"כ למה ע"י שהפסיק להיות אומן יהיה נאמן שזה שלו, ולמה לא נימא דהוא לא רצה להחזיר משום שרצה לעכב לעצמו, וצ"ל דהראיה משום דהתובע לא היה מחכה דבאומן רק כ"ז היותו אומן דאז דרך הבעה"ב להשאיר אצל האומן, ומ"מ צ"ע דלכאורה גם אצל אומן אין דרך להשאיר הרבה שנים ומ"מ לא הוי ראי' שקנה. (מהדו"ק)

בא"ד. היינו אחר ששהה אחר מות אביו דאל"ה אין נראה שיהא נאמן במיגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי דאי טעין נמי לקחתיה ממך לא הי' נאמן. והיינו כמו דבאומן תלינן דודאי נתנו לו לתקן ואינו נאמן דלא קיבל זה לתקן, ה"נ ודאי בא אליו מכח אביו שנתנו לאביו לתקן.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א