אילת השחר/בבא בתרא/מו/ב

אילת השחר בבא בתרא מו ב

דף מ"ו ע"ב

ואי חכים משוי לי' ראה וכו' לאו משום דאית לך גבאי וכו'. ברשב"ם מבואר דיאמר לו בחשאי לאו משום דאית לך גבאי, אבל בריטב"א כתב דקמ"ל דמאי דאמר לי' דחייב לו כיון דאמר לו מחמת האונס כדי שיוציא הטלית לכן אינו חייב בכך. והיינו דזה אמתלא למה שהודה, ולדבריו אמר זה בפני עדים וקמ"ל דלא מהני הודאה. ועי' בקצוה"ח (סי' פ' סק"א) דבממון שהודה אז רק טענת שלא להשביע או משטה, דדרך כל העולם כן, מהני שלא יהי' הודאה, אבל חוץ מזה לא מהני אמתלא, ויש לעיין לפי הקצוה"ח למה יועיל אמתלא דכאן.

אריס שהוריד אריסין תחתיו יש לו חזקה וכו'. ופרשב"ם דלא עביד בעה"ב דנחתי אריסין נכרים בארעיה בלא רשותו ושתיק שמא יקלקלו. והנה כאן אוכל הפירות האריס בתי אבות, וזה מצד עצמו אינו ראי' דהא מנהג של האריס של בתי אבות לאכול ג' שנים, אלא דהראי' מחמת דאינו מסכים שיעבוד בה איש אחר שמא יקלקל, והא זה לבד לא הוי חזקה, דהא כל חזקה לא מהניא בלי אכילת פירות, ולא סגי מה שעובד בה לראי' שזה שלו משום דאין בעה"ב מסכים שיעבוד בקרקעותיו אדם אחר ויקלקלם וכיון שהניחו לעבוד הרי דזה שלו, ולא דמי להא דלקמן (דף נ' ע"ב) בחפר בה בורות, דהתם מקלקל ממש, אבל משום שמא יקלקל לא הוי חזקה, א"כ למה כאן הוי חזקה, וע"כ צ"ל דבכה"ג שמקפיד על עבודתו אז גם על אכילת הפירות הי' צריך להקפיד, ואע"ג דלדינא לכאורה אף שהאריס עשה שלא כהוגן בזה שהוריד אריסין תחתיו מ"מ הפירות שייכים לו, וא"כ מאי ראי' מדנתן לו לאכול הפירות דהא זה שלו עפ"י דין, צ"ל דמ"מ הי' לו למחות כמו בהא דמשכנתא דסורא (לעיל דף ל"ו ע"ב) דהו"ל למחות ולהודיע דאף שאוכל פירות בדין מ"מ אין הקרקע שלו.

ועדיין צ"ע מאי דפריך עד האידנא פלגא והשתא כולה דזה יהי' חזקה, דהא אם רק יאכל פירות בלי שיעבוד בקרקע לא סגי, וכאן דהעבודה צריך בין כך לעשות איך שייך כלל להיות חזקה בהכנסת פירות גרידא.

ויש לעיין אם המערער אינו בעיר אם שייך לומר דשומע שמחזיק האריס ע"י שהוריד אריסין תחתיו ואינו עובד עמהם והי' לו למחות, דאפשר דע"ז לא שייך שישמע כיון דמסר קרקעו להאריס בתי אבות אין עליו לדעת מה שעושה האריס שלו אם עובד בעצמו, או שמוריד אריסין ועובד עמהם, או שמוריד אריסין לגמרי שיעבדו לבד.

אריס שחלק לאריסין. ופירשב"ם דגם האריס של בתי אבות עושה עמהם לכן לא הוי חזקה. ויש לעיין מי צריך להוכיח, אם האריס בתי אבות צריך להוכיח שלא עשה עמהם, או דהבעה"ב צריך להוכיח שעשה עמהם, ולכאורה זה תליא בהא דפליגי לעיל (דף כ"ט ע"ב) בהא דשכוני גוואי הוואי.

הא דאיכא פירא בארעא. ברשב"א ביאר דאם יזכה המערער מ"מ האריס לא יפסיד כלום דגם על השנים שעברו יקבל חלקו דהיינו שליש הפירות כאריס ולכן אינו פסול משום נוגע, ויש לעיין דהא יכולים תמיד להשביע את האריס שמא לקח לעצמו לא מה שמגיע לו עפ"י דין אפי' בטענת שמא וכמבואר להלכה בחו"מ סי' צ"ג, ואם כי המחזיק לא תבע ממנו שבועה, מ"מ המערער אם יזכה השדה יוכל להשביעו שלא עיכב כלום לעצמו מה שלא מגיע לו, ואפי' אם נשבע כבר יש לעיין אם המערער לא יוכל לתבוע עוד הפעם, דאפשר דכיון דהשבועה לא היתה על ידי הבעלים האמיתי לא מהני השבועה ויוכל המערער להשביעו [ויש לעיין אם כאן אמרינן שבועה לא' שבועה למאה כמו בכתובות דף צ"ד ע"א]. ויש לעיין למה לא נימא דהוי נוגע שישאר הקרקע ביד זה שהחזיקו עד עכשיו. (מהדו"ק)

והא דליכא פירא בארעא. דאז אינו נוגע, ואע"ג דאם הקרקע תשאר ביד ראובן הי' מורידו באריסות, מבואר ברשב"ם ותוס' דכמה שדות ימצא באריסות, וברשב"ם הוסיף דאולי לא יעשנו אריס, ועי' לקמן במש"כ על הרשב"ם (ד"ה דליכא פירא) להסתפק אם כונת הרשב"ם דצריך לב' הטעמים, ועכ"פ להתוס' סגי בזה שאמרינן דישיג שדה אחרת באריסות, ויש לעיין על טעם זה דהרבה שדות ימצא באריסות, דהנה ביו"ד (סוף סי' ק"ס) מבואר באם הלוה ע"מ שכל מלאכה שתבוא לידו יתן אותה למלוה אסור, והרמ"א הוסיף דלמ"ד טוה"נ הוי ממון הוי ר"ק, הרי דזה מיחשב הנאה ולא אמרינן דישיג הרבה שיתנו לו מלאכה לעשות, ומסתבר דגם עבודת אריסות אם יבטיחו ליתן לו שדהו באריסות משום זה, ג"כ מקרי ריבית, ולא נימא דאין זה ריבית דישיג בין כך שדה באריסות, ולמה זה לא מקרי נגיעת ממון לפוסלו לעדות.

ואולי יש לחלק דהיכא דמתנה עמו על זה הרי דמחשיב זה כשכר והוי ריבית, אבל בלי שראינו מצדו דמחשיב זה להנאה אין זה נחשב נגיעת ממון, ומ"מ צע"ק.

והנה בהא דהסתפק אם אריס מעיד או אינו מעיד, לכאורה מה צדדי הספק, הא ודאי בדאית פירא בארעא הוי נוגע ובלית פירא אינו נוגע, ואולי הסתפק בליכא פירא בארעא דיש ג"כ מקום לומר דהוי נוגע שיתן לו הקרקע באריסות, וע"ז ענה לו דזה לא הוי נגיעה.

והנה בתוס' (לעיל דף מ"ה ע"א ד"ה מאי נפק"מ) צידדו לומר דמה שיפטר וזה נוגע רק לכשיתעשר לא מקרי נגיעה לפוסלו להעיד, ואין להקשות מהא דודאי אם ילוה לו מעות ע"מ שישלם לו רבית רק אם יתעשר מ"מ עבר על לא תשימון עליו נשך, דהיינו מזה דאם יתעשר יתן הרבית, דודאי אז כשיתן עובר איסור, אין ראי' לומר דיש לו נגיעה כעת כבר אע"פ שעדיין לא התעשר, אבל אם גם כעת כבר עובר על לא תשימון הרי זה מיחשב כבר כעת ממון, מ"מ אין ראי' לכאן, דאפשר דהנאת רבית מקרי אע"פ שכעת זה עדיין לא הנאת ממון להמלוה, אמנם רבית קצוצה זה לא יהי' כיון דאין הריוח ברור.

רשב"ם ד"ה ואיכא למימר הרמניא שויוה. רשות נתנו לו להוריד אריסין עמו אם טורח הוא לו לעשות לבדו. יש לעיין דמלשון רשות נתנו לו, משמע קצת דבלי שישאל את הבעלים אין לו רשות להוריד אריסין אפי' אם יעבוד עמהם, רק דלקח רשות מהבעלים, אלא דא"כ למה לא נימא דאיבעי לי' למחויי כמו בהוריד לפירות או במשכנתא, דאיבעי לי' למחויי שידעו שאינו אוכל אלא בתורת משכנתא כדאמרינן לעיל דף ל"ו ע"ב, ובשלמא אם אין צריך לשאול רשות ע"ז, אלא דסתמא דמילתא דיש לו רשות להוריד אריסין בזמן שעובד עמהם, א"ש דלא צריך למחויי, אבל אם צריך לבקש הסכמה מהבעלים צ"ע. ועי' ביד רמ"ה דהביא בשם רב האי גאון דלא שאל רשות ומ"מ באם עובד עמהם יש לו רשות להוריד תחתיו משא"כ באינו עובד עמהם, אבל עוד פירוש משמע דצריך לשאול רשות דכתב שם דהרמניא שויוה היינו דעשאו אפוטרופוס, ולהפירוש הזה צ"ע כמו שהערנו.

רשב"ם ד"ה דליכא פירא. וגם מי יודע אם יעשנו אריס שלו אם ירצה יעשה ואם ירצה יחדל. והיינו דלא טרח כלום, ויש לעיין אם כונת הרשב"ם דתרתי בעינן דלא יהי' לו דין נוגע, היינו א' דימצא שדות אחרות וגם אינו בטוח שיורידו על השנה הזאת באריסות, ופליג על התוס' דס"ל דטעם שיכול להשיג שדות באריסות סגי שלא יהי' לו דין נוגע, או דגם הרשב"ם ס"ל דסגי בטעם כל א' מהם. ואם נימא דבעי תרי הטעמים להרשב"ם ולא סגי בטעם אחד, א"כ יש לעיין אם הבטיחו להיות אריסו, דאע"ג דיכול לחזור הבעה"ב, מ"מ הא דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה במתנה מועטת כדאיתא בב"מ (דף מ"ט) וזה כמתנה מועטת, א"כ יש לו דין נוגע כיון דלא סגי להרשב"ם במה שיוכל להשיג מקום אחר באריסות לענין שלא יהי' לו דין נוגע.

רשב"ם ד"ה ארעא אחריתי. והא ליכא למימר דלכך מתכוין הערב דניחא לי' שיהו שדות הרבה ביד הלוה שאם חייב הלוה עדיין לבע"ח אחר שיגבה תחלה קרקע האחת ויגבה הערב קרקע השנית. צע"ק כיון דבערב סתם קיימינן ולא בערב קבלן, א"כ הא לא יגבו ממנו כלל כ"ז שיש להלוה קרקע, ולמה צריך לומר דהערב יגבה קרקע השני'.

בא"ד. דכולי האי לא חייש שמא לא יפרע הלוה בזמנו ואת"ל לא יפרע שמא יבוא מלוה אחר ויגבה. העירוני דא"כ הלוקח ראשון למה חושש שמא יש מלוה להמוכר והמוכר לא יפרע דלכן יצטרכו לגבות ממנו. ואפשר דביאור הדברים דאינו חושש שמא הוא יצטרך להיות זקוק לגבות קרקע, כי שמא לא יהא זקוק לזה דהלוה ישלם חובו, ואת"ל לא ישלם יש עוד לחוש שמא יגבה אחר לפניו, והיינו דיהי' ב' גורמים הבע"ח והוא, אבל הלוקח ראשון ודאי חייש שמא להמוכר יש בע"ח שיבוא לגבות קרקעו, דאז יש גורם א' דהיינו הבע"ח שיגבה קרקעו.

תוד"ה לוקח. לכאורה גם לוקח מטלטלין באחריות או בסתמא דהוי כאחריות יהי' פסול להעיד על קרקע המוכר משום אחריותו, ואין לומר דבמטלטלין מסתמא נתייאש והו"ל יאוש ושינוי רשות, דהא כתבו לעיל (דף מ"ד ד"ה דוקא) בשם הרשב"ם דהיכא דקיבל אחריות חוזר הנגזל וגובה, ואם כי בדבריהם אפשר דהבינו בסברת הרשב"ם כמו שמשמע בש"ך (סי' ל"ז ס"ק כ"ט) דהבין בסברת הרשב"ם משום שסומך דמסתמא הלוקח יחזירנו, אבל הא כתב נמוק"י בשם ר' יהודה בן הרא"ש דבמוכר באחריות אין שינוי רשות, א"כ כל מי שקנה פעם חפץ אצל חבירו אסור להעיד על קרקע המוכר, ואפשר לומר דבמטלטלין צריך עדים על החפץ הגזול דזה לא כל כך שכיח, לכן סומך הלוקח דכיון שלא בא הנגזל מסתמא לא השיג עדים ולא יבוא לערער, משא"כ בקרקע דכל זמן שלא יהיה מספיק ראיות להלוקח שזה שלו יזכה בזה המערער, אלא לפי"ז נמצא דאם הלוקח החזיק בקרקע ג' שנים דאז יוכל להוציא רק בעדי גזילה ממש ג"כ לא יהיה פסול להעיד למוכר, וקושייתם תהיה רק בלא החזיק ג' שנים, ולא משמע כן וצ"ע. (מהדו"ק)

בא"ד. אלא היינו טעמא דאין הלוקח ראשון מעיד ללוקח שני אע"ג דלא חייש לבע"ח מיהו חייש שמא קרקע גזולה היא. לא ביארו למה לגזולה חושש יותר משמא יבוא בע"ח לטרוף, ואולי דלדבר צדדי אינו חושש משא"כ על הקרקע עצמה חושש שמא אינה שלו וצע"ק.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א