אילת השחר/בבא בתרא/ג/ב
אגב תקרה ומעזיבה. בשטמ"ק הקשה בשם הרא"ש למה לא עשו כותל רחב יותר ויאריכו מדת הבית, ותירץ דאין יכולים משום דהכל בכתב מיד ה' עלי השכיל אבל בגובה יכלו להוסיף משום דכתיב גדול יהי' כבוד הבית, ומ"מ באורך ורוחב לא יכלו להוסיף מהאי קרא משום דלא יוכלו לשנות הקרקע שנתקדש לאולם לעשותו לצורך היכל וכן מעזרה למזבח, והנה מה דנקט אולם להיכל אע"ג דכאן הא הי' נוגע לעשות מהיכל לצורך קודש הקדשים, היינו דאם היינו מרחיבים הכותל הי' צריך לקחת מהאולם כדי שלא יחסר מדת ההיכל, וחזינן מדבריו דמלבד דין דהכל בכתב [דמבואר דהי' שייך גם לענין גובה אלא מחמת דכתיב גדול יהי' כבוד הבית ולכן דרשינן דיכולים להוסיף בגובה], יש עוד דין דא"א לחסר ממה שנתקדש לאולם לעשות מזה לצורך היכל. ולכאורה הא מצד הקדושה הא קדושת היכל יותר מהאולם, ועכ"פ לא פחות מהאולם, וע"כ דגם מה דאין לשנות מקדושת אולם להיכל אינו אלא משום הכל בכתב, וכיון דיש פסוק דגדול יהי' כבוד הבית למה לא נוכל ליקח מקדושת אולם להיכל.
עוד יש להוסיף דלמ"ד קדושה ראשונה בטלה, הא קדושת אולם שנתקדש בימי שלמה בטלה ורק משום הכל בכתב אין לשנות, וכיון דכתיב גדול יהי' כבוד הבית למה לא יוכלו לשנות מאולם להיכל.
אלא דביאור הדברים דתרתי נכלל בהאי דינא דהכל בכתב, א' דאין להגדיל את המידה אפילו באופן שלא נוגע לגרע מהקדושה אחרת, והב' דאין לגרע ממידת כל הדברים, ולכן להרחיב את הכותל ולקחת ממידת אולם ג"כ איסורו משום הכל בכתב, ומפרשינן יותר קרא דגדול יהי' כבוד הבית לענין לעשות גבוה יותר דאינו פוגע בקדושה אחרת מלעשות רחב יותר, ולא משום דאיכפת לן הדין קדושה שבאולם, דהא למ"ד קדושה ראשונה בטלה אין קדושה, אלא דזה כלול בקרא דהכל בכתב דמידת האולם ושל העזרה לא יחסרו.
גמירי אי כולהו בבנין אי כולהו בפרוכת. יש לבאר דהי' דין מיוחד שנאמר שיכולים לעשות או בנין או פרוכת ולא חלק מזה וחלק מזה, או דאפשר דכיון דבמקדש הי' מחיצה ובמשכן הי' פרוכת, ממילא לא מצינו יותר אלא דאפשר או זה או זה, אבל לצרף שניהם לא מצינו, וכיון דלא מצינו ממילא א"א לעשות חלק מחיצה וחלק פרוכת. ולפי"ז יהי' יותר מדוייק מאי דקאמר או בבנין ממקדש או בפרוכת ממשכן, דלכאורה למה צריך להוסיף זה אם נפרש שנאמרה הלכה מפורשת דצריך או בבנין או בפרוכת.
שם. גמירי אי כולהו בבנין אי כולהו בפרוכת. יש לעיין אם לעשות מחיצה באמצע העזרה אפי' ע"י פרוכת אסור משום הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל, ואם נימא כן צ"ע איך היה מותר לעשות שתי פרוכות משום דספיקא דלא ידעינן היכא נגמר קדושת ההיכל ומתחיל קדושת הקדשי קדשים, דנמצא דאחד מהפרוכות המיותרת הוא או באמצע הקדשי קדשים או באמצע ההיכל, והי' אפשר לומר כיון דבבית ראשון היה רוחב המחיצה אמה הי' בזה גילוי דכל המקום הזה מותר להיות מחיצה, אע"ג דאינו דומה דבבית ראשון האמה טרקסין אפי' שהיה דין מחיצה על כל הרוחב מ"מ היא מחיצה אחת, ואם הצד הפנימי הוא הגבול בין ההיכל לקדשי קדשים, אז כל האמה היתה משמשת למחיצה בצד הפנימי, וכן אם הצד החוץ שהוא לצד ההיכל היה הגבול אז הדין מחיצה שהיה על כל האמה הוא על הצד החיצוני, משא"כ כאן דיש עוד דין מחיצה, מ"מ אפשר דלמדו מזה דמותר למלאות את המקום הזה אפי' שלא ישמש בעד מחיצה הצריכה, ואפשר דהי' על שתי הפרוכות דין מחיצה אחד [והראוני בתוס' יומא נ"א ב']. ועיין רש"י שבועות (דף ט"ז ע"א ד"ה אלא שבהיכל) דמבואר דעשו קלעים לפנים והמחיצה של ההיכל בחוץ, ונמצא דהקלעים מיעטו את שיעור ההיכל, וכן בעזרה שהי' עושין בחוץ נמצא דהקלעים הי' יותר משיעור הצריך לעזרה, ויש לעיין אם זה הי' עפ"י נבואה לשנות המחיצה ממקום האמיתי.
ועיין במקדש דוד (הל' בית הבחירה אות ה') שהביא מתו"י [ומרש"י זה] דאין קפידא אם ממעטין או מוסיפין משיעור ההיכל, והכל בכתב הוא רק על עובי המחיצות, אבל מהרא"ש כאן בשטמ"ק מבואר דגם על רוחב ההיכל או עזרה יש דין הכל בכתב. (מהדו"ק)
איבעיא להו הן וסידן. מבואר בשטמ"ק בשם הראב"ד דבעית הגמ' היא במקום שנהגו בלבנים גדולות, והיינו דהלבנים לבד הם ג' טפחים מ"מ כאן יהי' סגי בלבנים שיחד עם הסיד הם ג' טפחים.
ודבריו לכאורה מוכרחים דלולא זאת מאי קמיבעיא לי', ניחזי היכי נהוג, ודוחק לומר דשאלת הגמ' בעיר חדשה, ולפי"ז כיון דמסקינן דהן וסידן ע"כ דלגבי זה לא אזלינן בתר מנהגא דהוי כמו בנהגו יותר מששה טפחים בגויל דלא אזלינן בתריה.
והנה בהא דפשטינן מהקורה שאמרו וכו' מכלל דאיכא זוטרתי, הקשו התוס' ועוד ראשונים דמנ"ל אולי מכלל דאיכא רברבי, ותירץ הרשב"א דאיה"נ אלא כיון דאיכא למימר הכי והכי אזלינן לקולא לנתבע. ומדבריו למדנו דאע"ג דמיירי שהמנהג בלבינים יותר גדולים, והמנהג הוי ודאי ויש ספק אולי המשנה חידשה דלא ניזל בתר מנהג, מ"מ גם בכה"ג ניזל לקולא ויהא סגי ג' עם הסיד.
והנה יש להסתפק בכונת הרשב"א אם כוונתו שלא נפשט איך לדייק אלא דמספק אזלינן לקולא לנתבע, וא"כ מאי זה דקאמר דיקא נמי [העירוני זה], אבל אפשר לפרש דכיון דכל מה שנוגע לנו לדייק מהאי מתני' דקורה שאמרו הוא לענין משנתינו אם הן וסידן או בלי סידן דזה ענין שנוגע לממון דקולא לנתבע, לכן צריך לפרש בודאות בכונת המשנה דקורה שאמרו לדייק באופן שיהי' קולא לנתבע. והנה תוס' בב"ק (דף ג' ד"ה דומיא) הקשו דמה דאמרינן לחומרא מקשינן הוא רק באיסורים ולא בממון, ותירץ ר"ת דזה מדה בתורה ל"ש באיסורים ל"ש בממון, והרשב"א שם תירץ אחרת, ומשמע דס"ל דגם לענין ללמוד לקולא או לחומרא אם זה נוגע לגבי ממון נלמוד לקולא לנתבע, הרי לדבריו אפי' אם אנו מסופקים בלימודים שנוגע לדין תורה מ"מ אזלינן לקולא לנתבע ויהי' ודאי פטור, וכ"ש בענינינו שזה נוגע לגבי מה שחייבוהו חכמים בעשיית כותל דודאי יוכל לפרש דכשאנו נסתפק בדברי התנא נצטרך לפרש כונתו לדייק לקולא ויהי' דין לקולא בתור ודאי.
לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי. מבואר דאחרי שבנו מותר לסתור, ואין בזה משום נותץ אבן בביהכ"נ דאסור משום לא תעשה כן לה' אלוקיכם, וכתב בביאור הלכה (סי' קנ"ב) כיון דכונתו היתה לסתור כדי לבנות, אלא דחכמים אסרו לסתור לפני שבונה משום שמא יפשע, אבל אחרי שבנו מותר, כדין סותר ע"מ לבנות, ויש לעיין דסתירה זו אינה צורך בנין, דהא מבואר בשו"ע (סי' קנ"ג סעיף י"א) דמותר ליתן את האבנים של הביהכ"נ שסתרו במתנה, ונהי דהטעם הוא משום דהוי כמכר דאי לאו דהוו להו הנאה מיניה לא הוו יהבי ליה, מ"מ אינה צורך בניה של החדש, והיה אפשר לומר דכשבנו ביהכ"נ חל קדושה על החדש ופקע מהישן, ולכן מותר כבר לסתור, אלא דמהמג"א (סי' קנ"ג ס"ק כ"ז) משמע דרק אחרי שסתרו פקע הקדושה, א"כ איך מותר לסתור [הראוני דבריטב"א מגילה דף כ"ו ע"ב מבואר אחרת], ונצטרך לומר כיון דעם הסתירה פקע הקדושה מותר כבר לסתור, אבל עדיין צ"ע דלמה אמרינן דלא ליסתור כל זמן שלא בנו משום פשיעותא, ולכן היכא שאין הטעם של פשיעותא מותר, הא צריך להיות אסור, משום דאסור לסתור מה"ת כיון דאינה צורך בניה, דאסור ליתוץ, ואם נאמר דע"מ לבנות דמותר אינו דוקא אם הסתירה צורך בניה רק אם רוצים לבנות אפי' שרוצים לבנות במקו"א, צ"ע דהא מבואר בט"ז (סי' קנ"א ס"ק ג') דמותר לסתור רק אם בונים במקום הנתיצה, א"כ למה מותר לסתור היכא שאין הטעם של פשיעותא כיון שאין בונים על מקום הבהכנ"ס הישן. (מהדו"ק)
מלכותא שאני דלא הדרי. בקובץ שיעורים הקשה איך מותר לסתור הא יש מצוה שיהי' ביהמ"ק וברגע שסותרים אותו כבר חסר המצוה של ועשו לי מקדש, וכן הא לא יוכלו להקריב קרבנות, והנה על הקושיא הראשונה אפשר לומר דכמו שלפני שבנו הביהמ"ק מותר להשהות כדי שיבנה יותר יפה, ה"נ לסתור כיון שאין בעצם הסתירה עבירה אלא מה שחיסר אז המצוה דבניית ביהמ"ק וזה הא הותר כדי לבנותו יותר יפה, ועל מה שהקשה דהא יש מצוה להקריב קרבנות, הראוני דבחנוך (מצוה ת"מ) מבואר דאין מצוה בזמן שאין ביהמ"ק להקריב קרבנות, דכל המצוה להקריב קרבנות אינה אלא בזמן שיש ביהמ"ק, וכיון דעצם סתירת הביהמ"ק הותר אין זה נקרא מבטל מצות הקרבת הקרבנות. (מהדו"ק)
תוד"ה ועיילי' לפורייה להתם. בתי כנסיות של בבל וכו'. מבואר בתוס' דהא דאמרינן דבתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויות יש בזה ב' פירושים, א' של רש"י דעודן בבנינן מותר לאכול ולשתות ולהכנס מפני החמה ומפני הגשמים, ולשיטת הר"י התנאי הוא דלאחר שיחרבו יהא מותר לעשות מהם מה שירצו חוץ מקלות ראש.
הנה צ"ב מה מהני תנאי, כיון דהקדושה אוסרת לאכול ולשתות מאי מהני תנאי להתיר כל הדברים האלה ואיך יש לעשות חצי קדושה, ולא משמע לומר דמה דנאסר מפני שיש לאנשים כח לאסור ע"י הקדשה, וכשלא מתנים בפירוש דאין מתכוונים לאסור מתפרש דזה בכוונתם, ולכן יכולים לומר דאין כונתם להקדיש ולאסור לאכול ולשתות, דהא לא מצינו שבכח אנשים לחדש שבמקום הזה יהי' אסור לאכול ולשתות ולהכנס בחמה, וע"כ שזה דין בקדושה שחל על הביהכנ"ס מעצמו בלי שיקדישום לאסור וא"כ מה מהני התנאי.
והנה בהקדש לקדשי מזבח או קדשי בדה"ב לא מצינו שיכול להתנות לגבי דבר מסוים שיהי' מותר להשתמש ולמה כאן יש כזה דבר, אמנם גם שם צ"ע מה מהני לב ב"ד מתנה בכמה דברים.
ולשיטת הר"י קשה טפי, דהא מה דאסור גם בחורבנן כל הדברים, הא ודאי זה ממילא מחמת קדושתן כשהיו קיימין דלכן גם בחורבנן נשאר דין קדושה, ואיך יועיל תנאי לענין שלא יהי' איסור בחורבנן דאיך יפקע הקדושה, ובפרט כיון דקלות ראש נשאר אסור הרי דלא יפקע גם אז הקדושה לגמרי ואיך זה יהי' אז קדושה לחצאין. ובאמת מצינו לענין עיבוד לשמה דמועיל תנאי לעשות דברי חול, עי' באו"ח סי' מ"ב, וגם זה צ"ב.
תוד"ה כל דאמר. ומכאן קשה על פ"ה וכו'. תוס' הקשו על רש"י דכתב דאגריפס אמו מישראל היתה דא"כ כיון שבני הורדוס נשאו בנות ישראל למה כל דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, ואפשר דרש"י יפרש כיון דלדבריו הוא ממשפחת עבדים עליו לברר דאמו מישראל, וכל זמן שלא יברר אסור לבוא בקהל כדמבואר בתוס' כתובות (דף כ"ט) דכותית שעל כרחך היא מכותי אע"ג דהוי ספק שמא נולדה משפחה מחזיקינן בחזקת אביהם שהיה כותי ומוציאים ממון עי"ז, ובודאי ה"נ דכשבא מעבד כל שלא נתברר דאמו מישראל אסור לבוא בקהל, ואה"נ דאם יברר שאמו מישראל יהא מותר. (מהדו"ק)
תוד"ה מאן דריש מקרב אחיך רבנן. והנה עבד מלבד שאינו מקרב אחיך הא יש בו עוד חסרון שהוא עבד ורשות אדונו עליו, ויש לעיין אם גם זה גורם שלא יוכל להיות מלך, ובמכות (דף י"ג) פליגי בעבד עברי כשיוצא בשש או ביובל אם ישוב לשררה שהי' מוחזק בה או לא [ועי' בפרש"י לענין רוצח דג"כ פליגי שם, ומפרש כגון נשיא או אב בית דין], מבואר דכל זמן שהוא עבד ודאי אינו נוהג השררה שהוחזק וכ"ש בעבד כנעני דאינו ראוי לשררה, ואף דיש לומר דגם זה הוא רק מדרשת רבנן, ואולי אה"נ דגם מטעם זה רבנן לא מניחין אותו להיות מלך אע"ג דלא הזכיר טעם זה.
ואולי אפשר לחלק דשאר שררות כגון נשיא דמועיל מחילה על כבודו, וכיון דמחויב לעבוד לאדונו אז אין דינו לדחות זכות ממון שיש לאדונו בו לכן אין לו להיות נשיא כיון דהעבדות מפריע לנשיאות, אבל מלך דאם יהי' מלך אז ע"כ לא יוכלו לעבוד בו מחמת שתהא אימתו עליך, ממילא יוכל להיות מלך ויופקע ממנו להיות מחויב לעבוד, אלא דהא מבואר בתוס' יבמות (דף מ"ה ב') דאע"ג דלשמואל המפקיר עבדו יצא לחירות ואי"צ גט שחרור, כאן ציפו שיושפל גאותו ולא התייאשו, ואם נימא דכשהוא מלך פקע דין עבד, איך אמר שמואל דכל דאתי מבית חשמונאי עבדא הוא, דהא אע"ג דלא התייאשו מ"מ ע"י שהוא מלך פקע זכות ממון שיש לו, ואין לומר דכיון דאינו מקרב אחיך אין לו דין מלך לגבי שתהא אימתו עליך ולכן לא פקע ממונו של האדון, אבל אם לא הוי דרשינן מקרב אחיך ממובחר שבאחיך הי' נפקע דין ממון, דהא ע"כ לענין לכבדו יש לו דין מלך, כמו דהוכיח בקובץ שיעורים (כתובות דף י"ז) דשיבחו חכמים את אגריפס שנתן לעבור את הכלה לפניו, ופריך מכלל דשפיר עבד והא מלך אין כבודו מחול, הרי דמחויבים לכבדו כדין מלך אע"פ שאינו מקרב אחיך, וע"כ דלגבי כבוד יש לו דין שצריך לכבדו, וא"כ שוב חוזר הקושיא למה הי' אפשר להיות מלך אע"ג דהוא עבד.
ולומר דכל מה דאיירינן במכות (דף י"ג) היינו אם אנו נחזירו או נמנה אותו לשררה, אבל אין ראי' שלא יוכל מעצמו לקחת להיות מלך, קשה דא"כ גם הא דמקרב אחיך תשים עליך מלך זה ג"כ כן דאנו לא נמנה אותו אבל אם הוא ימנה את עצמו מנ"ל דלא חל דין מלך, וע"כ צ"ל כמושנ"ת בדברינו לקמן (דף ד' ע"א ד"ה לא יהא אלא נשיא) ובאילה"ש כתובות (דף י"ז )דכיון דיש דין למנות מלך אז כל זמן שלא נתמנה כדין אין לו דין מלך, או משום דכיון דיש מצוה אז רק כשנעשה כהמצוה יש לו דינו, או משום דכ"ז שלא נעשה כדינו אנו מחויבים למנות מלך כדין, א"כ גם עבד מצד דין עבדות שבו שלכן אין אנו יכולין למנות אותו לשררה זה יפקיע ממנו דין מלך.
ואולי במס' מכות הנידון אם אנו מחויבין להחזיר לו השררה אבל אין דין שאסור למנות אותו. אבל בריטב"א שם דרוצה לחלק בין מומר שאין מניחין אותו לעבוד, ורוצה לומר ג"כ רק ברוצח או בעבד שזה מאוס לכן אין ממנין אותו, משמע דלא רק אין מחויבין אלא דאין למנות אותם כלל לשררה וצע"ק.