אילת השחר/בבא בתרא/ג/א

אילת השחר בבא בתרא ג א

דף ג' ע"א

ואי היזק ראי' שמי' היזק מאי איריא רצו וכו' משנתינו כשאין בה דין חלוקה והוא דרצו וכו'. היינו דביש בה דין חלוקה יכול להכריחו ולחייבו להשתתף בבניית הכותל, ויש לעיין דהא כל החילוק הוא דביש בה כדי חלוקה אינו מחויב שקרקעו ישמש להשני כגון בחצר, כיון דלהשני נשאר כדי חצר דהיינו ד' אמות אינו מחויב לתת להשני להשתמש בשטחו, אבל לו יצוייר אם עשיית חלוקה עולה בהכרח כסף אין לנו ראי' דיכול להכריחו לעשות חלוקה דעי"ז הא רוצה שיתנו לו מה שאינו שלו, דבשלמא אם החלוקה רק שנוטל שלו, ע"ז יכול להכריחו דאינו רוצה לתת לו משלו אבל למה יכריחו להוציא הוצאות, וא"כ כאן דעי"ז שיחלוק יצטרך להוציא כסף כדי שהשותף שרוצה לחלוק יוכל להשתמש תשמישיו בטוב, למה הוא מחויב לעשות לו, וא"כ זה גופא יהי' סיבה למנוע חלוקה רק אם יסכים שלא יתבע ממנו להוציא הוצאות עבור הכותל.

והנה כדי לחלוק יש שתי טענות, א' איני מחויב ששטחי ישמש לך, והב' אני רוצה להשתמש בשטחי, אשר זה יהי' גורם להכריח להשני להשתתף בהכותל, ולכאורה עיקר טענתו שאינו רוצה ששטחו ישמש להשני, אבל מנ"ל שיוכל לטעון אני רוצה להשתמש בשטחי יחידי, דזה שאינו רוצה לחלוק יכול לטעון דכי אני צריך ומשועבד ליתן לך אפשרות השתמשות בשטחך יחידי, אפילו שזה יגרום לי הוצאות, כגון כאן דאז תכריחני לבנות כותל.

כי רצו מאי הוי נהדרו בהו. ובנימוק"י הוסיף דהא דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה. והיינו דמדמי לי' למתנה מרובה, ומשמע דאם יש בהם משום מחוסרי אמנה הוי א"ש, ואע"ג דמ"מ איך מחייבין אותו דהיינו מכריחים אותו הא אין כופין ע"ז, וע"כ דהוי מפרשינן דחייבין אבל לא כופין אותו וצע"ק. והנה מדברי הנימוק"י למדנו דאף בדברים שאין קנין ממש נתפס בזה, מ"מ שייך שיהי' מחויב לקיים דיבורו ויהי' בזה משום מחוסרי אמנה, וצ"ע ברמ"א (יו"ד הל' מילה סי' רס"ד) לענין אם הבטיחו להיות סנדק.

כגון שהלך זה בתוך שלו והחזיק. וכתב הרא"ש דאי"צ שכל א' יחזיק דסגי כשא' החזיק דאז השני קונה חלקו כדין החליף קרקע בקרקע דמבואר בתוספתא דמהני.

והנה בגט דכתיב ונתן בידה ס"ל להרבה ראשונים דלא מהני אם הקנה לה כשאינו בידה או בחצירה כגון באגב כמבואר בר"ן (גיטין דף ע"ז ב'), וברעק"א (תשו' רכ"ב) רוצה לומר דגם קנין שהוא מתורת יד אבל אינו בידה ממש ג"כ לא תתגרש.

וא"כ יש לעיין בחליפין דג"כ צריך ונתן לרעהו, אי הכונה דוקא כשהוא בידו אע"ג דלא כתיב בידו, או דהתם העיקר שיקנה את הסודר, וצדדי הספק דהנה הא אי' סברא דיועיל גם חליפין באיסורי הנאה כמבואר בב"מ (דף מ"ז ב') דצריך למעט זה, וכבר נתקשו דאיך יקנה זה, ובאבנ"מ (סי' קל"ט ס"ק י"ג) כתב דזהו הטעם דלא מהני באיסוה"נ משום דאינו קונה את האיסור הנאה, ועי' מש"כ באילה"ש ב"מ (דף מ"ז) לנטות קצת מזה, דנתבאר שם דהטעם הוא דצריך דבר חשוב שבשביל זה הי' כדאי לו להקנות חפצו.

וקצת ראי' לזה דהא אמרינן דלמרוקא לא צריך למעט דפשיטא דלא מהני, אבל איסוה"נ צריך למעט, וזה ע"כ משום חשיבות, דאילו איסוה"נ הי' החסרון מפני דלא זכה וצריך שיזכה, הא זה יותר פשוט דלא יועיל ממרוקא דאינו אסור בהנאה, וא"כ יש מקום לומר דאינו תלוי אם קנה הסודר, רק אם הסודר בידו עושה קנין על הדבר שכנגדו.

וכן יש לעיין לדברי הרמב"ן (הובא בקצוה"ח סי' קצ"א) דגם במתנה לא מהני משיכה רק חצר או חליפין או אגב, ואיך יקנה בחליפין דהא אינו קונה הסודר, אבל אם בחליפין לא צריך שיקנה הסודר אלא שיהי' נתינה לידו, א"ש דבזה שהסודר בידו קונה השני הדבר שכנגדו.

והנה בב"מ (דף ז') אמרינן דהאי סודרא כיון דתופס ג' אצבעות מהני משום דכפסיק דמי, ויש לעיין במה דלא מהני בלי הסברא דכמאן דפסיק דמי, אי משום דבאופן כזה אינו קונה את מה שאוחז, או דלא הוי מקרי שזה בידו [ולכן לגבי שנים אוחזין לא הי' לוקח עד מקום שידו מגעת] וע"ז צריך להשמיענו דהוי ביד ממש דכמאן דפסיק דמי.

ואם נימא כסברא הזאת נמצא דלקנין חליפין צריך שיהי' בידו, ואם יקנה לו הסודר אגב קרקע שאין הסודר בתוכו לא יפעול לקנות, ולהצד הזה דלקנין חליפין צריך שיהי' הסודר בידו ממש או בחצירו שהוא כידו אפשר דאי"צ כלל שיקנה הסודר, אלא דבזה שנותן בידו הוא מקנה לו חפצו אע"פ שאינו קונה להיות שלו, וכמו בגט דהעיקר שהנותן נותן לה בידו, דאפילו אינה קונה את הגט כשנותן לה בעל כרחה מ"מ מתגרשת.

ולא יקשה לפי"ז הא דמוכיח הגמ' בנדרים (דף מ"ח ב') דמהני קני ע"מ להקנות, פי' דאינו נותן לו כלום את הדבר רק כדי להקנות, מהא דסודר קני ע"מ להקנות, ומי דמי דשאני סודר דאי"צ רק שיגיע לידו בגדר נתינה אבל לשאר דברים לא מהני ע"מ להקנות, דודאי גם בגט דאי"צ רק נתינה לידה מ"מ צריך שמצדו יתן, והתם צריך שלא ישאיר כלום, וכאן לכל הפחות צריך ליתן מצדו משהו, ואם קני ע"מ להקנות לא מקרי דנותן משהו בהדבר, א"כ גם סודר לא מהני דלא קרינן בזה ונתן, וע"כ דזה מקרי נתינת משהו בהדבר, אבל הקונה אי"צ אלא שיגיע לידו דבזה קרינן ונתן שיועיל בחליפין.

והנה בתוס' כתובות (דף ל' ע"ב ד"ה ואי דלא מצי לאהדורי) הביאו בשם הריצב"א דבתוחב לחבירו בבית הבליעה חייב זה שבפיו באונסין אע"פ שזה שתוחב לו עדיין אוחז הדבר בכוש ובידו לנתקו ולהביאו אצלו, משום דדוקא לענין הגט אמרינן (בב"מ דף ז') דהיכא דיכול לנתקו לא הוי גט, משום דבעינן כריתות והא אגידא גבי', אבל לענין זכיה אמרינן בב"מ (דף ט') טלית שחצי' ע"ג קרקע וחצי' ע"ג העמוד והגביה החצי' שע"ג קרקע לא קנה מחמת שיכול לנתקה, וה"נ אינו מגרע זכיית האחר שמונח בתוך ידו או בתוך פיו.

וברעק"א שם תמה דלמה הוצרכו להוכיח מהא דטלית, דהא שם גופא בדף ז' מבואר דרק לענין כריתות לא מהני מחמת דיכול לנתקו אבל לגבי נתינה מקרי נתינה, אע"ג דזה שנתן הסודר אוחז ויכול לנתקו אצלו, מ"מ זה שתופס ג' אצבעות קונה את מה שבידו.

ואפשר לבאר דהנה בכתובות (דף ל"א) אמרינן דאפשר לאכילה גם בלי הגבהה כגון דגחין ואכיל, ופירש"י דהיינו למטה מג' טפחים דזה לא מקרי הגבהה, ובתוס' שם (ד"ה דאי בעי) תמה הר"י דמה שייך הגבהה בדבר שהוא בידו דונתן בידה אמר רחמנא ומהני אפילו בנתן לקלתה אע"פ שאינה תלוי' ומיירי אפילו ברשות הבעל, וכיון דהקלתה היא ע"ג קרקע הרי דלזה אי"צ הגבהה, וקושיתם היא דבידה ממש אי"צ להגבהה דתמיד בידו קונה, ובשיטת רש"י נתבאר שם דאע"ג דודאי ידה הוי ולגבי גט סגי במה שיגיע לידה אפילו ליד שאינו קונה, אבל לגבי לקנות צריך הגבהה, ומה שיועיל לקנות למטה מג' מבואר ברש"י כתובות (דף ל"א ב') דזהו מדין דיד כד' על ד' ואינו בטל אל הקרקע והוי כמוגבה, עכ"פ לרש"י יתכן שיהי' לו דין יד אבל לא דין קנין יד, דלקנין יד צריך הגבהה או חשיבות שאז הוי כמוגבה, וכיון דיש לאכול למטה מג' הרי דיצוייר אכילה בלי שיהי' מעשה קנין.

ולפי"ז הריצב"א אינו יכול להוכיח דבתוך פיו קונה כשהשני אוחז ויכול לנתקו, דמה דאמרינן שם בב"מ (דף ז') דלגבי סודר יקנה, היינו משום דבסודר העיקר נתינה ליד וכמו בגט, אלא דבגט כשהבעל אוחז במשיחה דיכול לנתקו אין זה נתינה של כריתות, ובחליפין זה מהני להיות לו דין ונתן, אבל אין ראי' דזה מהני בתור קנין יד, לכן הוכיח מהא דב"מ (דף ט') דטלית שחצי' ע"ג קרקע וחצי' ע"ג העמוד והגביה חצי' שע"ג קרקע לא יקנה מחמת שבידו לנתקה, הרי דלגבי דיני קנין לא מהני הסברא דיכול לנתקו, וה"ה נמי דאינו מגרע שלא יוכל לקנות זה שבידו או בפיו מחמת שאוחז שבידו לנתקו ולהביא אצלו.

ולפי"ז יוצא דשאני קנין סודר דאי"צ דוקא אם קונה הסודר לכן השני זוכה אלא מפני שקיבל בידו הסודר, ואפילו יצוייר יד שאינו קונה את הדבר מ"מ לעשות בזה קנין חליפין סגי.

שם. כגון שהלך זה בתוך שלו והחזיק וכו'. ברא"ש כתב דלא צריך ששניהם יחזיקו, אלא דכיון דא' החזיק, קנה השני צד השני מדין חליפין, כמבואר בתוספתא דהחליף קרקע בקרקע מהני, ולשיטת ר"ת בב"מ (דף מ"ו ע"ב) דחליפי שוה בשוה מהני בכל דבר יש לומר דמהני מדין שוה בשוה, אבל להני דלא ס"ל כר"ת צ"ל דקרקע הוי ככלים לענין דין קנין חליפין. אמנם בבהגר"א (חו"מ סי' ר"ג ס"ק י"א) הוכיח מהאי תוספתא כר"ת דחליפי שוה בשוה, מהני בכל דבר. ובשו"ת הרשב"א (סי' אלף רכ"ו) מבואר דזה בתורת שו"כ אלא דזה כעין חליפין.

שם. כגון שהלך זה בתוך שלו והחזיק. בפלפולא חריפתא דייק מהרא"ש דבקנו בסודר על חלק של אחד לא יקנה עדיין השני חלקו, ובקה"י (קידושין סימן ג') כתב לתלות את זה אם חליפין אינו אלא מעשה קנין דאז שייך דתמורת הקרקע שקנה ע"י המעשה קנין קונה השני הקרקע שכנגדה, או דגם חליפין הוי כמקח וממכר שנותן לו עבור הסודר דאז הא כבר תמורת הסודר קנה הקרקע ולא שייך דשוב יקנה הקרקע שכנגדו, והביא בשם החזו"א דדייק מהגמ' ב"מ (דף י"א ע"ב) דחליפין לא מקרי נתינה אלא זה דרך מקח וממכר [ועי' שטמ"ק לקמן דף מ' ע"א בשם עליות דר' יונה], וכן משמע קצת מהרמב"ן לקמן (דף נ"א) דחליפין הוא ג"כ שהמוכר מקבל מיני' ממון ולכן ס"ד דניבעי שו"פ, ולדבריו כתב שלא שייך שיקנה עבור החפץ שנקנה בסודר לקנות עוד דבר כיון שתמורתו של החפץ הלא הוא הסודר [והא דלכו"ע יכולים למכור חפץ ע"י חליפין וזה שקונה את החפץ נתחייב בדמיו, ואיך החפץ עושה התחייבות על דמיו, דהא תמורת החפץ היה הסודר, ואין לומר דהחיוב דמים אינו אלא מדין תנאי בעלמא, דא"כ אם לא ירצה אח"כ לשלם יתבטל המקח וזה בודאי אינו, כבר כתב במהרי"ט (קידושין דף ג') ובחזו"א (אה"ע סי' מ"ד סק"ט) דמשמע דזהו הגזה"כ דחליפין דעושה תמורה וענין קנין שלא יפטר מדמי החפץ], והביא שם את דברי הב"ש (סי' כ"ט ס"ק ב') דאפשר להקנות ע"י סודר טבעת ולקדש בו את האשה, ואלו שחולקין הוא משום דדמיא לחליפין ובקידושין לא מהני חליפין, אבל לקנות חפץ בזה הטבעת לכו"ע מהני כה"ג וזה דלא כהפלפולא חריפתא, וכן הביא המחנ"א (הל' מכירה בדין קנין מעות סי' ה') בשם רב האי גאון דבחייב עצמו כסף ע"י קנין סודר קונה חפץ בזה, הרי דלא אמרינן דהכסף הוא תמורת הסודר ואין כאן כבר במה לקנות את החפץ, וצריך טעם איך מהני לקנות את השכנגדו.

וצ"ע גם בהא דאמרינן בב"מ (דף מ"ח ע"ב) דקונה קרקע דשווה אלף זוז ונותן לו ת"ק זוז וזוקף השאר במלוה קנה הקרקע וחייב להוסיף עוד ת"ק זוז, וצ"ב מה מחייבו לתת את הת"ק הנותרים, דאין לומר דהוא מדין תנאי דהתקיים המקח דוקא אם אח"כ ישלם את השאר, דא"כ יש בידו האפשרות לא ליתן את השאר ויתבטל המקח וזה ודאי אינו [ועיין באבנ"מ סי' כ"ט ס"ק י"ד שחידש בקידשה במנה ונתן לה דינר דמקודשת וישלים, דהא דצריך להשלים אינו משום תנאי ואם לא ישלים יתבטל הקידושין אלא דחייב להשלים מדין שכירות, אמנם אף אם נימא כסברתו דאף על דבר שזה לא פעולה אלא הסכמתה להתקדש שייך ע"ז שכירות, ג"כ יש לעיין כיון שעל מה שהיא מקנה עצמה כבר קיבלה הכסף מה יש עוד שכירות, דהשכירות הלא הוא מה שמסכימה להקנות, וע"ז הא כבר קיבלה הדינר של הקידושין.

כן יש לעיין לדבריו מה צריכים לחידוש דערב להתחייב, כיון דמסכים להשביע רצונו הו"ל שכירות, ואין לומר דשכירות גופא חייב מדין ערב, דהא בריטב"א בשטמ"ק ב"מ (דף ע"ג ע"ב) מבואר דהא דמתחייב אם לא עבד הפועל ועי"ז גרם הפסד לבעה"ב מדין ערב אבל עצם דין שכירות לא צריך לדין ערב, וא"כ אדרבה ערב יהיה חייב מדין שכירות, ומש"כ הרשב"א בחלץ ע"מ שיתן מאתיים זוז חייב מדין שכירות, התם שייך שפיר שכירות כיון שעושה פעולה בשבילה].

גם אין לומר דמוכר את השדה בעד ת"ק שנתן ובעד הת"ק שנתחייב לתת, דמ"מ איך מתחיל להיות התחייבות, והיה צריך לעשות איזה קנין להתחייב אז היה שייך שמוכר את השדה בעד הת"ק בעין ובעד הת"ק שהתחייב, אבל בלי שעשה קנין איך חלה ההתחייבות, ובמהרי"ט (קידושין דף ג', הובא באבנ"מ סי' כ"ט סק"ב) מבואר דאפשר להתחייב גם בעד קידושין מדין ערב, ולכאורה לפי"ז שייך התחייבות מדין ערב על הת"ק זוז הנותרים, אבל גם לדבריו צ"ע כיון שמסכים לתת לו את הקרקע תמורת ת"ק זוז שנתן לו אין כבר מה שיעשה דין ערב. (מהדו"ק)

שם. כגון שהלך זה בתוך שלו והחזיק כו'. בבית יוסף (סי' קנ"ז) בשם הגהות מימוני (פ"ב מהל' שכנים) כתב ונראה דהאי והחזיק לאו חזקה ממש קאמר כגון נעל גדר ופרץ אלא הוא הילוך לאורך ורוחב וכו', וקמ"ל דאע"ג דבעלמא לא קני בהילוך כי אם בשביל של כרמים דלהילוך עבידא, הכא בקנין רוחות סגי בהילוך בעלמא וכו' גמר בדעתו שיהא זה חלקו ואינו יכול לחזור בו הלכך צריך כל אחד להחזיק בהילוך ולא זכה השני במה שהחזיק האחד בחלקו ע"י הילוך דהילוך הוא חזקה גרועה, וכתב הב"י דבחזקה גמורה מודה ההגהות מיימוני דסגי בהחזיק רק אחד מהם, והנה אין לומר בכוונתו דאם הלך אחד יקנה זה שהלך לבד, דודאי אין רוצה השני להקנותו כל זמן שהוא לא קנה, ומסתמא כוונתו כל זמן שלא הלך השני גם הראשון שהלך לא יקנה עדיין, וצריך ביאור דמ"מ למה לא יועיל רק כששניהם הלכו בה, דהא חזקה מהני על מה שהחזיק ולמה לא יועיל כאן, אלא דביאור הדברים דקנין כזה שהוא מועיל רק אצל שותפין ששניהם רוצים לקנות ולהקנות, א"כ מעשה קנין בלי שיהיה בזה ראיה על חלוקת השותפות אין זה מעשה קנין דשותפות, ונהי דאם אחד מהשותפין לבד עושה חזקה גמורה יקנה, היינו משום דמעשה קנין דאינו תלוי בשניהם לא גרע מאיניש דעלמא שאינו שותף שהוא קונה במעשה קנין כזה, וכיון שהוא קונה וממילא גם השני קונה מדין חליפין כמש"כ הרא"ש, אבל כשעושה קנין המועיל רק בשותפין צריך שהמעשה חזקה תהיה כזאת שמראה שזה חלוקת שותפות ששניהם קונים בזה, ולכן דוקא ע"י ששניהם ילכו כל אחד בחלקו הוא דנגמר הקנין.

ויש לעיין דכשעושה השני החזקה דהיינו ההליכה הא כבר הראשון אינו הולך, וכיון דכדי שיהי' קנין הא צריך מעשה הליכה של שניהם והא כבר כלתה קנינו, וכעין זה הקשינו בב"מ (דף מ"ז) בהא דמכר חמור בעד פרה וטלה דלא קנה אם משך הפרה כ"ז שלא משך הטלה ומבואר דאם כבר משך גם את הטלה קנה את החמור והא כלתה קנינו, וכתבנו שם דמיירי ע"כ דגם בשעה שמשך הטלה עדיין הפרה בחצירו, אבל כאן הא כלתה ההליכה של הראשון, וע"כ צ"ל דזה מעשה חזקה חדא נמשכת. (מהדו"ק)

תוד"ה כי רצו. דלמ"ד מחיצה גודא לא פריך דאיכא למימר דקנו ושיעבדו נכסיהם לבנין הכותל. הנה אם ראובן יעשה קנין עם שמעון שיבנה בית בחצר של עצמו, לא ישעבד אותו הקנין, דמה זה נוגע לשמעון, וא"כ מה דכאן אם קנה לעשות כותל מחייב אותו, משום דעי"ז יהי' לשמעון אפשרות תשמיש על הכותל המשותף, נמצא דהקנין הוא לתת לשמעון כותל להשתמש, ואם יתנה עמו שכל א' יעשה רק חצי אבנים על שטח שלו נמצא דלא נותן לו כלום, לא שייך שיועיל קנין כזה, או דכיון דיש היזק ראי', ואע"ג דלמ"ד גודא ס"ל דהיזק ראי' לא שמי' היזק, היינו דאינו היזק המחייבו בבניית כותל, אבל בודאי יש הנאה לשמעון שע"י שראובן יסייע לו בבניית הכותל יהי' כותל חזק העומד ומגין מהיזק ראי' זה מקרי שעושה כותל לטובת שמעון ושייך ע"ז קנין, ובפרט כשעושין קנין לעשות כותל גלי דעתא דהיזק ראי' מקרי היזק לו ושייך לשעבד נכסיו, והיינו אם א' יקבל קנין מראובן שיעשה כותל בחצירו כדי שלהשני יהי' צל יהי' מחויב כיון דבזה יהי' הנאה למי שקיבל הקנין וצ"ע, וכמדומני דקושיא זאת נאמרה בשם הגרי"ל בלוך ז"ל אב"ד טלז.

תוד"ה קנין. מתנה ש"ח להיות כשואל ומוקי לה בקנו מידו התם לאו קנין דברים הוא אלא קנין גמור הוא שמשעבד את עצמו שאם יאנס שישלם. צ"ע מאי הוי קשה להו מהא דהתם יותר מכל קנין שמצינו בש"ס, ויש לפרש דכשמתנה להיות כשואל היינו דיחול עליו דין שואל וממילא כתוצאה מזה יתחייב באונסין, אבל אין התנאי לחייב באונסין אלא שיחול עליו דין שואל, וע"ז הי' קשה דהא הוי כקנין דברים, לכן תירצו שאפי' אם אומר להיות כשואל כוונתו בהתנאי הוא שיהא חייב באונסין וע"ז בודאי שייך קנין.

תוד"ה רב אשי. הכא כיון שאמרו אתה תקח רוח צפונית ואני רוח דרומית והלך והחזיק לו כל אחד בשלו זה שלא בפני זה נעשה כמי שקנו מידם ברוחות אע"פ שלא אמרו זה לזה לך חזק וקני. וברא"ש הוסיף דרק בדבר שאין לו חלק אלא בקנין זה הוא דבעי לומר לך חזק וקני, אבל הכא שהקרקע של שניהם מועלת חזקה מדעת שלא בפניו. ואין ברור כל כך מאי נפק"מ דהא מ"מ צריך לזכות שהחלק שהי' לחבירו בחלק זה יהי' מעכשיו שלו [ובאמת הרמב"ן הובא בפלפולא חריפתא פליג וס"ל דגם כאן צ"ל לך חזק וקני].

עוד יש לעיין דהנה לקמן (דף נ"ג) מבואר דמה דצריך לומר לך חזק וקני משום דאין עדיין ראי' דהחליט לגמרי להקנותו, דלכן מסופק אם במתנה בעין יפה נותן יועיל אפי' לא אמר לו לך חזק וקני, או להיפך מה אם במכר דאין מפסיד המקנה דהא מקבל דמים בעד מכירת קרקעו בכ"ז צריך לומר לך חזק וקני כ"ש במתנה. הרי דהכל תלוי במדת הסכמתו כבר להקנות, ולא נזכר סברא שבחלוקה יש יותר הסכמה שהשני כבר יקנה יותר מבכל מכירה, משום שכבר יש לו בזה חלק לכן השני יותר רוצה להקנות.

ובפרט צ"ע טעם הרא"ש דזה הי' שייך אם האמירה היא חלק מהקנין, דאז אפשר דכשיש לו כבר חלק לא צריך כל כך הרבה מעשים כדי לקנות, אבל כיון דאינו מעצם הקנין אלא לגלות על הסכמה ברורה, אז מאי נפק"מ אם יש לו כבר חלק בזה או לא.

והנה יש להסתפק באם מוכר או מקנה לחבירו והקונה עושה מעשה קנין אם אז העיקר הדעת מקנה, אבל אם יאמר איני מעכב שתקנה בלי שאני מקנה לך לא יועיל, או דהעיקר דאינו מעכב לקנות ואז הקונה בעצמו יכול כבר לקנות, ויש להוכיח מהא דכתבו התוס' בב"מ (דף ע"א ע"ב) דאפי' אם יכולים לזכות דבר הפקר לחבירו אבל דבר של חבירו צריך שלוחו של בעל הממון, ואם נימא דאפשר לזכות אם רק הבעלים אינם מעכבים, א"כ למה צריך להיות שלוחו דסגי שהוא יזכה כמו בהפקר כיון דאינו מעכב, וע"כ דמעכב הקנאת הבעלים.

ולפי"ז יש לומר דמה דצריך שיאמר לו לך חזק וקני, וכן אמרינן בב"ק (דף נ"א ב') דצריך לומר לך משוך וקני אם מושך שלא בפניו, הוא משום דבדבר שיש לו בעלים עיקר הקנין אין עושה הקונה רק בצירוף הדעת של המקנה אז בשעת המעשה קנין, ובמקנה לאחר ל' באופן דלא כלתה קנינו הרי כבר אמר שאז הוא מקנה לו, וזה מהני כאילו אז בשעה שצריך לחול חושב להקנות לו, וכאן דהולך לעשות מעשה קנין שלא בפניו ג"כ צריך גילוי דעת שמקנה לו אז, דלכן בשעה שמחזיק או מושך אמרינן דיש אז דעת המקנה, וע"ז מספקינן לקמן דף נ"ג דבמתנה בעין יפה נותן אולי בזה שאומר לו שנותן לו המתנה הוי כגילוי דעת דרוצה אז להקנות, ואז נמצא דבשעת מעשה הוי כמכוין להקנותו אז, ובזה ס"ל להתוס' והרא"ש דכיון דזה כבר שלו אז לקנות את זה סגי בלי שיהי' אז דעת המקנה, דסגי בזה שאין המקנה מעכב את הקונה להקנותו, ולכן אי"צ שיאמר לו קודם, לך חזק וקני.

גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון. והיינו כמש"כ בהגהת הב"ח דבמקדש ראשון הי' גובה חללו ל' ובית שני הי' חללו מ', משמע דעל העליות שעליהם לא הי' דין הכל בכתב. ויש לעיין אם נאמר ע"י הנביא כמה יהי' יותר גדול, או דרק נאמר שיהי' גדול והיו יכולים להגדילו כמה שרוצים. ומקושית התוס' הרא"ש שהק' למה לא הגדילו רוחב הכותל ויאריכו מדת הבית, וחילק דבגובה היו יכולים משום גדול יהי' כבוד הבית משא"כ במדת רוחב חלל הבית לא יוכלו לגרוע, ואם נימא דהנביא אמר להם בדיוק כמה ואיך להגדיל מאי הוי קשיא לי', וע"כ דאמר להגדיל והי' קשה לו דנגדיל העובי ורוחב הבית.

וצע"ק דבמקדש ראשון הא ג"כ הי' דין הכל בכתב, והתם הא לא שינו ממה שהי' קודם ואיך ידעו כמה לעשות, וע"כ דצריך מידה מדויקת באורך ורוחב וגובה עפ"י נביא, א"כ גם במקדש שני איך סגי במה שאמר גדול יהי' בלי מידה מדויקת.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א