אור שמח/תרומות/ב

אור שמח ‏ תרומות ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כל אוכל אדם הנשמר כו' חייב בתרומה.

הנה רבנן קדמאי ובתוספות הרבו להוכיח בזה דלבד דגן תירוש ויצהר אינו חייב מן התורה, אמנם כמה משניות וסוגיות מכריעות כפסק רבינו, בפרה פרק י"א דבילה של תרומה כו' והאוכלה חייב מיתה, ובתוספתא הובאה פרק אלו הן הלוקין רבי יוסי אומר כהן שעלתה בידו תאינה כו' אכלה לוקה, ומד"ר פרשת בהר מות וחיים כו' היה ככר טבול כו' היתה לפניו כלכלה של תאנים. ורבותינו בתוס' בכורות פרק מעשר בהמה פירשו דלוקה מכת מרדות, אמנם הך דפרה דבילה של תרומה פירשו בתוס' זבחים (דף ע"ג) דבכורים איירי דמקריא תרומה, וזה דחוק טובא, דניהי דמקריא תרומה בלשון המקרא תרומת ידך כו' בכ"ז בלשון חכמים לא מצאנו, ולומר דמיירי בתשלומי תרומה כגון שאכל תרומה חטים ושילם פירות והן נעשין תרומה, ז"א דאין משלמין ממין על שאינו מינו ואף לר' אליעזר דסבר דמשלמין מין על שאינו מינו, [והעיקר דהתשלומין כתרומה לכל דבר וחייבין על אכילתן מיתה וחומש כמו שאמר ר' יוחנן בירושלמי הרי הן כתרומה לכל דבר, ומה דנדחק הר"ש מהך דתניא אין חייבין עליהן מיתה וחומש העיקר כהגהת הגר"א בשנו"א דצ"ל גידולי תרומה יעו"ש ודוק] בכ"ז הואיל ואין בהן זיקת תרומה ודאי דאינו משלם אם אכל תרומה מתבואה דהוי דבר תורה מפירות דלית בהן זיקת תרומה מה"ת אע"ג דאיכא בהו בכורים לא מיבעי לר"ל דסבר דבהא כו"ע מודו דאין משלמין מלקט שכחה פאה הואיל ואין בהן זיקת תרומה, ואף לר"י ג"כ מודה בהא דאינו משלם לר"א ומדוקדק לשון ירושלמי הא כיצד אכל תמרים ושילם גרוגרות כו', אכל ענבים משלם יין כו' אבל אכל ענבים אינו משלם גרוגרות דזה הוי תרומתו דבר תורה וזה דרבנן, ובתוספתא אכל שעורים משלם חטים אכל גרוגרות ומשלם תמרים כו' ואף אם אכל בכורים מפירות ג"כ אם מצי לשלם מפירות דמוכרח כן דאל"כ לרע"ק דאין משלמין ממין על שאינו מינו א"כ אם אכל בכורים מפירות אם ישלם מפירות הלא אין בהן תרומה דבר תורה, וצ"ל דהואיל עבור בכורים משלם ובכורים נוהג בפירות משלם בפירות וכזה אמר הירושלמי דאם אכל בכורים פירות מחובר לקרקע משלם במחובר לקרקע, וכן חלה מפירות שלא הביאו שליש יעו"ש אע"ג דאין תרומה נוהג בהן הואיל מידי דאכל חלה או בכורים נוהג בהן משלם כעין שאכל ובירושלמי בלשון בעיא נקיט לה, ולהתוספות הוי מצי לפשוט דאל"כ אכל פירות בכורים מאי משלם לרע"ק ויש ליישב ואכ"מ, וכיון שכן מורה לשון המשנה דפרה דהוי דבר תורה ודוק:

אולם בריש ביצה אמר האי תנא דליטרא קציעות כו' כל דשב"מ אפילו בדרבנן לא בטיל, ולפרש משום דבזה"ז הוי דרבנן דבזמן שאין כל יושביה עליה אף בימי בית שני לשיטת רבינו הוי דרבנן, לא נהיר דבסוגיית הגמ' פרק הערל מוכח דר' יוחנן סבר תרומה בזה"ז דבר תורה. ולזה נראה לי כפי מה שהבנתי מדברי רבינו חננאל דבר נפלא מאוד, דבירושלמי דתרומות אמר אימת רואין את העליונות כאילו הן פרודות כו' דוקא כי יש בכל אחת שני ליטרין וכל שהוא ויעויין כי הך סיפא דדרסה בעיגול ג"כ דוקא ביש שני ליטרין וכיון דהוה רוב חולין לכן מצטרפין כולם לבטל, וכיון שכן אין בזה רק איסורא דרבנן דמה"ת בטל ברוב אף כי תפסת החומר דדבר שבמנין לא בטיל בדאורייתא דמה הוי כאן דבר שבמנין הלא הפום דאיהו חשיב וחשיבותו ע"י הפום דליטרא קציעות אינו חשוב דהא כי דרסה תוך העיגול בטלה, וא"כ בתוך הפום הלא כבר נבטל הליטרא קציעות תוך שני ליטרין וכל שהוא שדרס לתוך הפום חולין וא"כ הלא מה"ת נבטל תוך הפום גופיה אשר בזה לא הוי דבר שבמנין כלל, וא"כ אף אם נחשוב דדבר שבמנין בדאורייתא לא בטיל הכא לגבי דין תורה דבעי ביטול ברוב [דדמוע לא הוי רק דרבנן במאה ואחד כמוש"פ בתוס' ב"מ ויבמות פרק הערל וכ"מ] נבטל מצד דאינו דבר שבמנין כלל דכולם נדרסו תוך הפום גופיה ורק הליטרא בצירוף השני ליטרין וכ"ש חולין העיגול הזה בכללו הוא דבר שבמנין ע"י הפום שבו נדרס והוא מעורב בין מאה ואחד פומין דבזה הוי דבר שבמנין שדרך הפום להמנות, וכיון שכן הלא את תפיס החומר דדבר שבמנין גבי מידי דלא הוי רק דרבנן דאודות הדין תורה לא הוי הליטרא נגד השני ליטרין חולין שנדרסו בפום אחד דבר שבמנין כלל, וזה פירוש דהאי תנא סבר דדבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטיל, וזה פירוש נפלא למדנוהו מרבינו חננאל ז"ל, וזה פירוש רבינו ז"ל וכן הביא רבינו הירושלמי לקמן פי"ד ה"ז יעו"ש. והא דאמרו בפרק כיצד מברכין הנ"מ גבי מעשר אילן דבארץ גופיה מדרבנן אבל גבי ערלה דבארץ דאורייתא, דחוק לפרש משום דרבינו סבר בחרובין דהן דרבנן כדאמר פ"ק דראש השנה, והוא משום דאינן מאכל רוב אדם יעוין פ"ק דמעשר ה"ט לכן גם תמרות וקפריסין אינן מאכל רוב אדם ואינו רק דרבנן לכן אף למאן דמשווי להו לפרי לא הוי מעשר דידהו רק דדבריהם והוי כמו חרובין. ונראה משום דרבינו סבר דכל שאין יושביה עליה אף בזמן שהיו ישראל בימי עזרא לא הוי בתרומה רק מדבריהם אבל בערלה לא תליא בביאת כולם ודוקא תרומה גמרינן מחלה אבל קדושה שניה קדשה לע"ל ולכן ערלה בארץ הוי דבר תורה:

אולם הסוגיא דפרק מעשר בהמה מפורשת דלבד תירוש דגן ויצהר הוי רק מדבריהם וע"ז סמכו רבנן קדמאי ובתוספות את שיטתם והרבה טרחתי על השמועה דמעשר בהמה ליישבה לדעת רבינו ולא עלה בידי. ולומר דכיון דחזינא מקו"ח דדגן ודגן אינן מתעשרין זע"ז תו ליכא למימר דרחמנא קפיד רק על חלוקת המינין דאילו על כלאים הלא תירוש ויצהר דאינן כלאים ג"כ כתוב חלב חלב דחלוקין הן למעשרות, רק על תירוש ויצהר היינו המשקין אמר מנא לן דאינו מעשרין במשקין אחריני ממין על שאינו מינו וע"ז אמר דמשקין אחרינא לבד תירוש ויצהר המה רק מדבריהן, וכמו שאמרו בירושלמי פרק בתרא דתרומות בזבו משנטבלו דמפרישין דבש תמרים ויין של תפוחים ותקון כעין דאורייתא וזה דחוק טובא. [איברא מה שהקשו בתוס' שם דנאמר כבשים ועזים שהן כלאים ובמעשר בהמה מעשרין מזה ע"ז יוכיח, לשיטת רבינו דאין כלאים בהנהגה רק במין טהור עם טמא דבר תורה, רק כלאים דהרבעה והדומה לכלאים דהרבעה הוא הרכבת אילן כדאמר סוף פ"ק דקדושין מה בהמתך בהרבעה כו', ויעויין רש"י שמה א"כ הרכבה איכא אף בירקות ובאילנות ול"ש כאן מידי ודוק], ואולי מפרש דכל מיני זרעים דאיכא בהו מתנות עניים ילפינן מדגן ודגן דקפיד רחמנא להפריש מכל מין, ורק בירקות דליכא בהו מתנות עניים אימור לא קפיד להפריש במתנות כהונה מכל מין ומין לכן משני דירקות חייבים בתרומה מדרבנן וכל דתקון כעין דאורייתא תקון כו' ודוק:

והנה הסמ"ג כתב דהני דרשות דספרי ודירושלמי דפ"ק דמעשרות הוי דרשות גמורות, אבל רק במע"ש דביה כתיב וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ וכן בפסוק עשר תעשר יעו"ש אבל תרומה ומעשרות הוי רק דדבריהם. וראיתי כי המה דברי היראים באורך במ"ע קע"ב וכן ראיתי בחידושי ריטב"א למציעא, ולפ"ז מיושב כמה סוגיות. אבל כבר תמה הטורי אבן דא"כ מחוייב להפריש בכל פירות אילנות לבד תירוש ויצהר מעשר שני קודם שהפריש מעשר ראשון ותרומה דכולהו טבולים למעשר שני מן התורה ולא שמענו חידוש כזה ואדרבה מצאנו איפכא בפ"ז דדמאי היו לו תאנים של טבל כו' הרי הן תרומה ועשר מעשר ראשון ותשע מעשר שני כו' הרי דמפריש מע"ש רק על הנשאר אחר הפרשת תרומע"ר:

אולם מצאתי בספר כפתור ופרח פ"ג וז"ל כתב הראב"ד בס' כתוב שם פרק העור והרוטב, ואומר אני שאין חייבין מיתה אלא על תרומת דגן תירוש ויצהר ועל הטבל שלהן אבל שאר מינין תרומה כו' וחוץ מזה אף אם נאמר שאין חייבין מה"ת, אם קרא עליהן שם יש עליהן קדושת תרומה מן התורה ומדמעת כשל תורה, ובמסכת בכורים פ"ב גרסינן שהתרומה ומעשר אוסרין את הגורן ויש להם שיעור ונוהגין בכל הפירות בפני הבית כו' וכל מה ששנינו בהם דבר תורה ודוק ותשכח עכ"ל, וכוונתו דמדרבנן בכורים יש להן שיעור ורק מה"ת אמר דאין לה שיעור יעוין ריש פרק ראשית הגז, ואינו מכרע דלמעלה אמר וכמו דאמר בירושלמי דעושה אדם כל שדהו בכורים. אמנם לפ"ז דאם קרא עליהן שם יש בהן קדושת תרומה ומעשר א"כ לק"מ איך מפריש מעשר שני לבסוף בשאר מינים דאע"ג דפטורים מה"ת בכ"ז אם קרא עליהן שם חלה עליהן קדושת תרומה ומעשר, וכיון דחלה עליהן קדושת תרומה ומעשר מיפטר תו מלעשר עליהן, ואע"ג דמעשר ראשון שהקדימו בכרי חייב לתרום עליהן כיון דכבר אידגן והכא נמי כיון דנתחייב כבר במע"ש תו גם אם חלה שם תרומה ומע"ר מה"ת יהא צריך לעשר עליהן מע"ש, צ"ל שאני התם דכתיב מכל מעשרותיכם תרימו ועיין ירושלמי דמאי פ"ה ולא כל דבר הקודם לחבירו מתחייב בו כו' ובחלה פ"א ה"ג לענין העושה עיסה מן הטבל דמצריך קרא דחייב להרים מן חלה מהא דכתיב חלה תרימו תרומה יעו"ש, וכיון דליכא קראי כיון דהפריש כבר מיפטר מלעשר מעשר שני על מה שהרים תרומה ומעשר ודוק. אי נמי הא גמרינן מעשר תעשר מעשר בהמה דאיתקש למעשר דגן והוא הדין דאיתקש מעשר דגן למעשר בהמה, ובמעשר בהמה קיי"ל ריש פרק מעשר בהמה דאף בשלמים לריה"ג דממון בעלים וכל בהמה לעשורי קאי, בכ"ז גלי קרא דיהיה קדוש ולא שכבר קדוש לפטורי ממעשר, ה"נ מע"ש כיון דמה"ת חלה קדושת תרומה ומעשר על מה שהפרישן בשאר פירות תו לא מיקדש במע"ש ואינו צריך להפריש עליהן מע"ש, דמעשר ראשון מיקרי קודש לענין דאין קדושה אחריתי חלה עליה כדאמרו בתרומות פ"ו במשנה דאין משלמין תרומה ממע"ר שאין הקודש פודה קודש ויעוין ר"ש שם, וזה נכון דקרא עשר תעשר במע"ש כתיב דביה כתיב ואכלת לפני ד' כו', ובאמת כן משמע כהראב"ד דאע"ג דפירות האילן הוי מדאורייתא פטור מכל מקום אם הפריש נעשה קודש מן התורה, וכן מורה סוגיא דהנודר מן הירק למימרא דדגן כל דמידגן כו' מאי כפרוץ הדבר הרבו אמר אביי לאתויי פירות האילן וירק, ומשמע מקרא דמה"ת היו פטורים בכל תבואות שדה רק הואיל והביאו היו קדושים מה"ת ויעוין ברש"י שם שפירש דהגמרא שקיל וטרי אם חייב במעשר מה"ת כל דמידגן, וזה רחוק דבלשון בני אדם מיירי בנדרים:

ובאמת אין תמיהת הטורי אבן מכרעת דנהי דמה"ת לא חלה שם תרומה ומע"ר על מה שהפריש בפירות האילן וירק בכ"ז חייב במע"ש ואפ"ה חייבוהו חכמים להפריש קודם תרומה ומע"ר ולא פליג בין תרומת דגן תירוש ויצהר לשאר מינים רק דבכל זה מיפטר מה שהפריש ממעשר שני דהוי לקוח וכתיב ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לקוח כדאמרינן פרק השוכר את הפועלים. והכא מה שהפריש לתרומה ומע"ר הוי לקוח אצל הכהן או הלוי ואף שלפי שיטת רבינו הוא בממרח למכור והגמר מלאכה היה למכור כאן ג"כ כיון שחייבוהו חכמים להפריש תרומה ומע"ר בשעה שממרח הוא ממרח למכור חלק עשירי ואחד מחמישים ואף אם יכול אח"ז לאוכלן בלא הפרשת מע"ש עליהן הוא תלוי בברירה ובדאורייתא קיי"ל דאין ברירה ואימור לא הוי התמרחו להמכר דהיה יכול להפריש אחרים לתרומה ומע"ר, זה יש ליישב על דרך שפירש הר"י קורקוס שיטת רבינו בפ"ד ממע"ש הט"ו. דכיון דגוף הפטור דלקוח חל בשאינו מבורר תו מצי גם לברר וליטול אלו ולאמר הן המבוררים מעיקרא למכור. ובפרט לשיטת הראב"ד דמה"ת חל עליהן קדושת תומע"ר א"ש. הן דתוספות בפרק השוכר את הפועלים כתבו דלקוח לא מיפטר אם חזר ולקחו הבעלים וא"כ אם הישראל יאכל את המע"ר יהא צריך להפריש ע"ז מע"ש, דבריהם אינם מוכרחין ואימור דהוי כמעשר בהמה דאפילו אם חזר ולקחו מיפטר כמבואר בבכורות (דף נ"ו) עיי"ש. וא"כ א"ש דמה"ת לקוח פטור ומדרבנן דחייבו בלקוח תו הוי תרומה מדבריהם וא"ש, והא דמע"ר שהקדימו בכרי חייב להפריש תרומה ולא מיפטר משום לקוח א"ש דזכות הכהן והלוי אינו בגדר לקוח וכמו דאמרו בפ"ק דר"ה (דף י"ב) הקישו הכתוב לנחלה, ויעויין לרבינו שמשון בפ"ק דפאה דכיון דזכי רחמנא לעניים בהאי שדה תבואת זרעך קרינא ביה כן הכא בכהן ולוי אבל כאן בשאר מינים דלא מחייב מה"ת הוי לקוח ומיפטר. אמנם הך משנה דדמאי פ"ז היו לפניו שתי כלכלות של טבל דמוכח בירושלמי דבתאנים מיירי ואפ"ה אמר שם דלוקה משום מקדים מע"ר למע"ש יעו"ש מורה פשוט כשיטת רבינו דמה"ת חייבים בכל תרומות ומעשרות גם פירות האילן וזה המחוור מכל השיטות. והנה בספרי וספרא מרבה ירקות למעשר ובירושלמי אמר איסי בן עקביא אומר ירקות מדבריהן וכן בחלה אמר כן בירושלמי, ובראש השנה בבלי תנא מעשר ירק דרבנן ועיין בתוס', ורבינו כתב וכן י"ל שהוה"ד בתרומה כו' ובירושלמי חלה משמע דהוא הדין בתרומה כמו שהביאו בתוס'. אמנם הוא גמרא ערוכה בזבחים (דף ע"ו) ה"נ בתרומת ירק דרבנן, אך לפי שנזכר כ"פ בש"ס דמעשר אילן ותאנים דרבנן ושם ע"כ מוכרח או דהפירוש בזה"ז או משום שאר ענינים, לכן לא ברירא דא מילתא לרבינו לחושבו מפורש בש"ס וכתב יראה לי, ויעוין לקמן פ"ג הט"ז בהשגות ומש"כ שם, ודוק בכל מה שהעלינו בזה:

ב

הכרשינין אעפ"י שאינם מאכל אדם כו' שמחשבת חיבור אינה כלום.

בגמרא אמר רבא ומודה רבי יוחנן לענין מעשר דמחשבת חיבור שמה מחשבה. לכאורה נראה לפרש טעמו דבמנחות (דף ע') מיבעי' לר' אבוה דשבולת שמרחה בכרי וחזר ושתלה מי חייב עלה משום טבל, דאפשר הא דבמחובר לא מצי להפריש תרומה הוא משום דלא טבלה והוי כמפריש חלתו קמח דאינה חלה והכא כיון דכבר טבלה תו מצי לקרות עליה שם תרומה בעודנה מחובר, או דילמא כיון דשתלה פקע לה טבלה מינה, וא"כ תו לא דמי להך דמחשבת חיבור בטומאה דתמן אם הוכשרו או נטמאו אפילו חזר ושתלן או זרען פקע טומאתן מינייהו ובעי הכשר אחרינא, לכך מחשבת חיבור לא שמיה מחשבה, אבל גבי תרומה ומעשר כיון דאם שתלה לא פקע טיבלה מינה רק הוי כמפריש חלתו קמח היכי דלא טבלה קודם זריעה, ואטו המחשב על קמח מדברים העומדים לבהמה האם אינו מחשבה לחייבו בחלה, [אופן זה לא יצוייר כיון דעירס תו קיימא לאדם וכל החמש מינים קיימי לאדם רק לדמיון נקטיה] ולכך מחשבת חבור שמה מחשבה והבן. אבל ראיתי לרבינו דתמן בשבולת שמרחה מיבעי' ליה ובכל זה הכא פוסק כרב אשי דמחשבת חיבור לענין מעשר גם כן לא הוי מחשבה ודוק:

ו

וכן יראה לי שה"ה בתרומה.

נ"ב זבחים (דף ע"ו) וצע"ק, ועיין שטמ"ק בש"ס ווילנא החדש, ועיין מש"כ בהלכה א':

ט

במשל"מ. ויש להסתפק בהא דקיי"ל דפאה פטורה מן המעשר כו':

נ"ב עיין לעיל הלכות מתנות עניים פ"ב הי"ג ובפרק המניח (דף כ"ח) (ברכי יוסף או"ח סימן תל"ד) וכ"ז לענין מעשר אבל לענין זכות העניים זכו תיכף כמפורש תו"כ קדושים הפריש ואח"כ השירן הרוח כשם שזכו בהן כך זכו בעצן עיי"ש וכן בתוספתא פאה פ"ב לא יאמר אדם טלו זרע ותנו פשתן טלו תמרים ותנו מכבדות:

יב

הפקיר קמה וזכה בה ועבר והפריש ממנה תרומה ה"ז תרומה אבל אם הפקיר שבלים וזכה בהן ועבר והפריש מהן תרומה אינה תרומה.

בהשגות פירש שאינו חייב כמו דאמרינן במפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו דפטור מן המעשרות וכמו שפסק רבינו בספ"ה מהלכות מתנות עניים רק אם הפריש ה"ז תרומה. ויש להתבונן אמאי כיון שפטור אמאי יהא מועיל ההפרשה לחשבה תרומה דבר תורה. ולכאורה נראה דהוי מתורת דחוי דקמה לא היה ראוי לתרומה כלל ולכך לא נדחו בהפקירן מן המעשרות, אבל שבלים היו ראוים להרים לכן נדחו אחר כך מתורת מעשר ע"י הפקר שבשעת הפקר המה פטורים וכמו דאמר בתרומות פ"ט ה"ג תאנים כו' שנטמאו סוחטן כו' ואם היו תרומה מעיקרן כבר נדחו. [ובבבלי פסחים אמר משום דאין זריעה להקדש ולא אמר משום דחוי דהכא בידו להשיקן וכל שבידו לא הוי דחוי וכמו דאמר ר"א בזבחים (דף ל"ד) יעו"ש] וכן א"ר בון ב"ח בפ"ג ה"ד במסכת חלה שני גוים שעשו שני קבין וחלקו [ונתגיירו] והוסיפו זה על שלו כו' חייבין שלא היתה להן שעת חובה ונפטרו שני ישראלים שעשו שני קבין וחלקו והוסיפו זה על שלו כו' פטורים שכבר היה להן שעת חובה ונפטרו ועיין כסף משנה הלכות בכורים פ"י ה"ח ודוק. ואין להקשות מהך דאמר בירושלמי בכורים פ"ק מכר לו פירות ושייר לו קרקע המוכר אינו יכול להביא שאין לו פירות חזר ולקחן ממנו כו' הדא אמרה שחזר ולקחן ממנה מביא אע"ג דכבר נדחו מבכורים שהיו ראוים ונדחו ונראו, ולכאורה נראה דחייב המוכר לחזור וליקח ולהביא בכורים ועדיפא מהך דפרש"י בסוף השולח ואי אין קנין לנכרי כו' וכיון דבכורים מצוה דרמיא עליה ולא טבלי כו' מחוייב ליקח ולהביא וא"כ לא נפקע מאתו שום פעם חיוב בכורים ולגבי הלוקח לא היה בחיוב בשום פעם ולא שייך לאמר כבר נפטר, ואפילו אם נאמר דאינו חייב לחזור וליקח כדמשמע ברבינו הלכות בכורים הי"ד מ"מ יש לומר דאצל המוכר לא שייך שנפטרו מבכורים שאינן שלו ואם יקח ממנו יחזור ויתחייב ולגבי הלוקח מעולם לא היה חייב להביא מהן בכורים משא"כ כאן בהפקר או בחלה שחלקו שהן פטורים שאם יאכלם בהפקרם יהיה פטור וזה דחוק, יהי' איך שיהי' יש סברא לחלק בין קמה לשיבלין:

אבל דא קשה כיון דפטור מגזה"כ איך יחול עליו שם תרומה, אע"ג דאשכחן במנחות פ"ד וירושלמי פ"ק דבכורים גבי תמרים שבעמקים אם קדשו, זה דוקא במידי דלא טבלי אמר דהוי ככחוש שבקדשים ועיין ירושלמי דבעי לדמותן לתורם מן הרע על היפה ודחו דפירות הרעים אם אוכלן בלא הפרשה עליהן חייב משא"כ כאן יעו"ש, אבל במידי דטבלי אם לא נדחו יהיו חייבין אח"כ ע"י מירוח, ואם הן פטורין לא יחול עליהן שם תרומה וצ"ע:

לכן נראה לפי מה שנדפס בשם הגר"א ז"ל להגיה להיפך בירושלמי דבקמה אם הפקיר וזכה בהן בעודן בקמה והפריש מהן תרומה אינה תרומה ובשיבלין אם חזר וזכה בהן אע"ג דמיפטר היינו שאינו חייב להפריש הא אם עבר והפריש מהן תרומתו תרומה דבעודו הפקר ג"כ היה כבר בשיבלין והדין דבשיבלין אינו חייב להפריש מהן תרומה ואם הפריש מה שעשה עשוי, כן נשאר גם אחר ההפקר שההפקר אינו עושה רק שאינו מוסיף חיוב ונשאר כמו שהיה קודם. ולפ"ז יש לפרש הא דאמר בירושלמי ר"ח בשם ר"ח אף בהקדש כן פירוש דהדין בהקדש אם הקדישן קודם שבאו לעונת המעשר ולאחר שהגיעו פדאן פטורים עיין הלכות מעשר פ"ב ה"ח, וא"כ בכה"ג אם חזר ופדאן אינה תרומה ואם הקדיש בשיבלין וחזר וזכה בהן והפריש בדיעבד הר"ז תרומה [אפשר אפילו נתמרחו ברשות הקדש ג"כ אם פדאן מועיל ההפרשה בדיעבד]. אולם לפירוש רבינו א"ש טפי דאמר אף לענין הקדש כן אם הקדיש קודם שהגיעו לעונת מעשר ולאחר שהגיעו פדאן ועבר והפריש מהן תרומה ה"ז תרומה. אך צ"ע לפרש הך דאמר פליגין רבנן עליה אם נאמר כהפ"מ דלענין הקדש קאי א"כ איך הוי ס"ד דר"ח לפרש דבשיבלין אם הקדיש ופדה נפטרו ממעשר אטו מי לא ידע משנה דפיאה פ"ד דדוקא כי נגמרו ביד הגזבר פטורין וכן כי הגיעו לעונת המעשר בידו ואטו ר"ח הוה טועה בדבר משנה, וע"כ דקאמר כמו שפירשתי דהיכי דפטורין [או בהגיעו לעונת מעשר ביד הקדש או בנמרחו ביד הקדש לכל חד לרבינו כמו שפירשתי ולהגר"א כדפרישית] אם תרם הר"ז תרומה וא"כ מאי קאמר פליגין עליה. והנראה לפירוש רבינו ז"ל דהכי פריך רבנן פליגי עליה [על הך דרב חסדא דהפקיר קמה וחזר וזכה בה ועבר והפריש הר"ז תרומה] דאמר ר' יוחנן בשם ר' ינאי ובא הלוי כי אין לו חלק כו' יצא לקט שידך וידו שוין בו היא לקט היא שכחה היא פאה היא הפקר, [פירוש א"כ איך אמר פ"ק דתרומות אין תורמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר כו' ואם תרמו אין תרומתן תרומה אע"ג דפאה כבר נפטר מן המעשר בעודה בקמה ולא נתחייבה במעשר כלל], וכן לפירוש הגר"א ג"כ קשה משכחה דהפטור בא בשיבלים אמאי אם תרם אין תרומתו תרומה זהו הפירוש הנכון לענ"ד בס"ד. ורבינו פסק כרב חסדא להחמיר דהר"ז תרומה ודוק:

ולפי גירסת הגר"א א"ש בגיטין (דף כ"ג) דאמר העו"ג והכותי שתרמו תרומתן תרומה, ועיין בתוס' שנדחקו למ"ד יש קנין לעו"ג כשגדלה שליש ביד ישראל ולקחה ממנו העו"ג הא מיפטר משום לקוח יעו"ש, ולפ"ז א"ש דפטור דלקוח לא עדיף מפטור הפקר ובהפקיר וזכה בו אמרינן דבשיבלין אם עבר והפריש ה"ז תרומה כן בלקוח אם לקחו בשיבלין והפרישו תרומה ה"ז תרומה דע"י לקוח לא הוי רק שאינו מתחייב במעשר הא אם עבר והפריש ה"ז תרומה. ומתיישב בזה מה דהקשו בב"מ (דף פ"ח) דדמאי דוקא מפני שמעשרין הא אם ודאי לא עישר הוי טבל מן התורה. ולפ"ז ניחא דמה"ת הוי מעשר גמור [אולם לשיטת ר"ת לא ניחא דהא לוקח אחר מירוח פטור הרי דלוקח מיפטר מחיובו הקודם שכבר נתחייב לעשר כן יפקיעו מן זה שאם הפרישן לא יהיה תרומה כלל ודוק]. ומתיישב בזה מה דאמר בכורות (דף י"א) אלא דמרחינהו ישראל מרשות עו"ג [אחר שלקחן כתוספות] מעשרן דאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מיד מעשר, והקשו תוספות לשיטת ריב"ם בלא"ה מיפטר מדין לקוח ולפ"ז ניחא דרוצה לומר דהמעשר הוי מעשר דבר תורה ואי משום לקוח כיון שהיו כבר בשיבלין ברשות הגוי זה לא פקע מינייהו דאם עברו והפרישו הרי הן מעשר ותרומה מה"ת וכמו אילו הפרישו קודם שלקחן וגבי לקוח מיפטר אם תרם הלוקח אפילו אצל המוכר שאצלו חייב מה"ת אם יאכלם כמו"ש תוס' שם, ועל כרחין דמועיל התרומה דבר תורה ולא הוי כמפריש מן הפטור כיון דאצל המוכר הוי חיוב, ועיין היטב שיטת ריב"ם בתוס' ב"מ (דפ"ח) ד"ה תבואת זרעך ודוק, וזהו מה שרצינו לבאר בס"ד:

יז

ואין מביאין תרומה מחו"ל לארץ ואם הביא לא תאכל מפני שהיא טמאה בארץ העמים כו'.

מקור הלכה זו הוא ירושלמי סוף חלה. ונשאלתי מדודי הרב מוהר"ר יחזקאל חפץ ז"ל דבירושלמי גבי חלה שפיר אמר כן משום דע"כ כבר הוכשרה דהמפריש חלתו קמח אינה חלה, אבל תרומה הלא איתא גם בפירות ותבואה שאינם מוכשרים ושפיר מצי לאוכלם כשהביאם ואיך כייל רבינו דאין אוכלין תרומה שמחו"ל וצ"ע עכ"ל. והשבתי, דרבינו ז"ל דייק הלכה זאת מהא דאמר בירושלמי אראב"ז לאוכלה אי את יכול שלא יאמרו ראינו תרומה טמאה שנאכלת, לשורפה א"א יכול שלא יהו אומרים ראינו תרומה טהורה נשרפת להחזירן למקומן א"א יכול שלא יהו אומרים ראינו תרומה יוצא מן הארץ לחו"ל כו', ומדנקט לשון תרומה אע"ג דחלה מקריא נמי תרומה גם בלשון חכמים אילו בדיוק היה הדין דוקא בחלה הוה ליה למיתני בכל אלו חלה טהורה חלה יוצא כו' כדי שלא לטעות, וע"כ דגם תרומה הדין כן כמו בחלה, וכן העתיק רבינו בפירוש המשנה שם לשון הירושלמי וכתב העיקר בידינו שאין מביאין תרומה מחו"ל לארץ ואמרו בגמרא באילו התרומות כו', הרי דמזה הירושלמי יצא לרבינו דגם תרומה כן:

אולם להבין טעמו של דבר הוא עמוק, דשיטת רבינו בפרק י"ב מהלכות טומאת אוכלין דהא דבעינן שיהא המשקה לרצון פירושו שיפול על האוכלין המוכשרים לרצון וכמו נפל הטל עליהם ושמח בכי יותן אבל אם נתלשו מן הקרקע לרצון אם נפלו הפירות בהם שלא לרצון אינם מוכשרים, ומשום זה דייק שם בכופה קערה על הכותל שאם הניח בהן פירות הוכשרו דוקא הניח שלדעת הניחן אבל אם נפלו תוך המים אינם מוכשרין. ובזה מבואר הא דתנן משקין טמאים מכשירין בין לרצון בין שלא לרצון, ולפי שיטת הראב"ד ורש"י באורך בפ"ק דחולין (דף ט"ז) דמשקין תלושין לצורך דבר התלוש לרצון כמו כופה קערה ע"ג כותל בשביל שיודחה הכותל תו אף כי נפלו בה פירות שלא ידע מהם כלל ג"כ מוכשרים, א"כ איך משכחת לה אם לא נתלשו לרצון אינם משקים כלל ואינן מקבלין טומאה דמי גשמים ג"כ בעי מחשבה, ואם המה תחלתן לרצון הלא במשקין טהורים ג"כ מכשירין אעפ"י שיפלו על הפירות שלא לרצון [ועיין ב"ב דף צ"ז בתוס'] ועיין סוף מכשירין דמי גשמים ג"כ בעינן שיתלשו לרצון ואם לאו אינם משקין כלל ולא מקבלי טומאה וכבר עמד ע"ז באליהו רבא, ומזה מבואר כשיטת רבינו דאעפ"י שנתלשו לרצון בעינן שיפלו על הפירות לרצון והארכתי בזה בהלכות טומאת אוכלין פי"א, וזה מבואר במשנתינו מכשירין פ"ו ועל כולם נאמן ע"ה לאמר טהורין הן פירוש שלא הוכשרו וכמו דתניא בחגיגה (דף כ"ב) נאמן ע"ה לומר פירות לא הוכשרו כו' וכן פסק רבינו בהלכות טו"א פט"ז לפי שהפירות אינם בחזקת מוכשרין, והנה תנן המרעיד את האילן להשיר ממנו משקין היוצאין הרי הן תלושין ברצון ותו כי נפלו על הפירות ג"כ הוי מכשירין רק באופן שיפלו עליהם לרצון לשיטת רבינו ועיין כס"מ שם ובחדושי. וכיוצא בזה כמו הממחק הכרישה להסיר המים שעליו וכיו"ב כולהו הוי תלושין לרצון ואם יפלו על הפירות לרצון מכשירים. וכ"ז בארץ ישראל אבל בארץ העמים דגזרו על גושה ועל אוירה תו בכל הנך מילי דהווי תלושים לרצון כמו המרעיד אילן וכיו"ב תו נתטמאו מדין טומאת ארץ העמים והוי משקים טמאים דמטמאי אף כי נפלו על הפירות שלא לרצון הואיל דטומאתן עם הכשרן באים כאחד ולא הוי דומיא דמה דכתיב בקרא וכי יותן מים על זרע ואחר כך ונפל מנבלתם עליו, וכיון דהכשירן באה אף שלא לרצון ולא ידע מנפילתן על הפירות כלל, לכן כל הפירות והתבואות בארץ העמים בחזקת מוכשרין ולכן כל תרומה שבחו"ל אינה נאכלת בארץ ישראל דדינה כדין תרומה טמאה. והדבר ברור דשכיח טובא שיהא מי גשמים תלושין לרצון ותו אף אם לא ידע שנפלו על הפירות ג"כ מוכשרין, ובפרט למ"ד דכלי טמא חושב משקה הואיל וטומאתו של משקה בא כאחד עם נגיעתו בכלי, א"כ בארץ העמים שטומאת המשקין בא תיכף מכי נתלש א"כ לא בעי מחשבה כלל לשווינהו שיהיו משקין תלושין לרצון הואיל ותיכף כי נתלשו הוי טמאין מחמת ארץ העמים, לכן הוה"ד למ"ד דאין כלי טמא חושב משקין ג"כ בזה לא פליגי דכל הפירות והתבואות בארץ העמים הוי בחזקת מוכשרים, לכן שפיר אמר הירושלמי דאין מביאין תרומה מחו"ל לארץ שמא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת שכולן בחזקת מוכשרים ומקבלין טומאה מארץ העמים ודוק:

וכיון שזכינו לזה מדוייק לנו מאוד דברי רבינו לעיל פ"א הכ"ב פירות שיצאו חו"ל פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשר כו' ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ חייבין במעשרות מדבריהם. דהדבר פלא דהשמיט רבינו דין תרומה דביה עסיק ונקט מעשר ולענין הפטור אם יצאו כתב גם תרומות, ודברי רבינו המה מספרי פרשת שלח סימן ק"י ושם לא נזכר רק מעשר פירות חו"ל שנכנסו בארץ חייבים בחלה ובמעשר, אולם רבינו דלענין הפטור דייק תרומות ומעשרות ולגבי החיוב אם נכנסו לארץ דייק מעשר לחוד צ"ע. ולפום מה שהעלינו א"ש, דהגמרא בפסחים מסיק דלו ולא לאורו כתיב ותרומה שלא תהיה ראויה לאכילה אינו צריך להרים כלל, והא דמפרישין טבל טמא הוא משום דהיה לו שעת הכושר שהיו ראוים לתת לו עצמו לאכילה טרם שנטמאו ואימת לא היה לו שעה"כ פירשו בגמרא כגון דאחמיץ במחובר דאז אינה תרומה משום דבעודו במחובר אם הפריש לא חלה עליו שם תרומה לכן לא היה לו שעה"כ ואינה תרומה [אף לריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה] אבל טומאה במחובר ליתא דאינו מקבל טומאה, ורבנן בתוס' מנחות (דף כ"ה) וביבמות פרק האשה רבה כתבו דאם היו הפירות משקה טופח עליהן ובא אדם טמא ותלשן דאז לא הי' להן שעת הכושר פטורין מן התרומה יעו"ש. ונתבונן כיון שאם תרם פירות בעודן שלא נגמרה מלאכתן למעשר בחו"ל ותרם מהם הרי אין תרומתו תרומה לגבי דאם יכנסו לארץ ויתחייבו מדבריהם שיפטרו במה שתרם קודם כמפורש כמה קולות שהקילו בתרומת חו"ל בעודה בחו"ל שנאכלת לטבו"י ובטילה ברוב כמפורש ריש פרק עד כמה דלא חשיבא תרומה כלל ואיך יפטר מה שתתחייב במעשר אחרי שתכנס לארץ קודם קביעותה ונמצאת כאן אף לאחר שנתלשו מכ"מ מקרי לא היה לה שעה"כ כיון שקודם חיובה אינה ראויה לאכילה שנטמאה טרם שנכנסה לארץ בטומאת ארץ העמים ודאי דפטורה מלהרים תרומה אח"כ דלו ולא לאורו, ואטו יחמירו רבנן בחיוב תרומה דדבריהם יותר מהא דמחייבי דבר תורה דאם אינם ראוים לאכילה בעודן במחובר דלא היה להם שעה"כ דפטורים, וכאן לא הי' להם שעה"כ דבחו"ל היו פטורים ולא היו ראוים לאכילה טרם שהגיעו לאם יתרום מהן תרומה שיפטרו מחיובן וז"ב. ואין לפקפק דהא טומאתן אינה רק מד"ס לא מה"ת ומה"ת ראוין לאכילה, ז"א דבפירות ארץ ישראל שנטמאו בטומאה דמדבריהם אפשר כן הדין דמה"ת ראוין לאכילה וחייבין בתרומה, אבל פירות חו"ל שנכנסו לארץ דעיקר חיובן אינו רק מדבריהם כמוש"פ רבינו [ויש לכוון לזה לשון רש"י נדרים (דף ע"ג) ד"ה אלא בתרומה דרבנן כו'] ובמקום אחר הבאתי ראיות לזה, א"כ לגבי חיוב דמדבריהם הרי לא היה שעה"כ לאכילה דנטמאו מדבריהם קודם חיובן וכמו דטומאה דבר תורה טרם שבאה לשעת הרמה פוטרת חיוב תרומה מה"ת כן אם אינם ראוים לאכול התרומה מדבריהם פוטר חיובם שמדבריהם וכמו שאמרו בפרק יוצא דופן דאתי דמוע דרבנן ומפקיע טבלא דרבנן כיון דמדרבנן לא חזי לאכילה והבן, ולכך נקיט רק מעשר דאיהו נאכל אף טמא כמו שדרשו ואכלתם אותו בכ"מ אף בקבר לכן חייב להפריש, ומשה"ט לא תני בספרי רק מעשר, אבל לפטור היוצאין מא"י לחו"ל דין תרומה ומעשר שוה ודברי רבינו מסולאים, ובשו"ע השמיט מדבריהם לכן כתב סתמא חייבין ודוק בכ"ז:

והנה בירושלמי שם פ"ו דשביעית אמר טעמא דאין מביאין דאם אמר את כן אף הם מרדפים אחריהם לשם שילכו לארץ העממים וכי תני ר"ח גזרו עליהן והחזירום למקומם הלא מה שאינן נאכלין בארץ אם באו לארץ הכל מטעם אותו גזירה דשמא ילכו לארץ העממים, ולכן לפום מה דמסיק להחזירן למקומן אין את יכול שלא יהיו אומרים ראינו תרומה יוצא מארץ לחו"ל א"כ תו אינן נאכלין בארץ מטעם הך גזירה ואף בפירות שלא הוכשרו בחוץ לארץ ודוק. אולם יש לפרש בירושלמי דלמאי דסבר ר"ח דמחזירין למקומן ויש להן תקנה שפיר גזרו עליהן דאינן נאכלין מטעם דשמא ילכו הכהנים לשם, אבל לפום מה דמסיק דאין להן תקנה רק בשריפה ואסור להחזירן למקומן אפשר דמשום הך גזירה לחוד לא גזרו עליהן שלא יהיו נאכלין בארץ אם לא מטעם דשמא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת ובפירות שלא הוכשרו נאכלין בארץ, והדבר לא מוכרע ומסתברא כלשון ראשון ואכמ"ל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.