אור שמח/שחיטה/ח

אור שמח ‏ שחיטה ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ח

ריאה שנמצאת נפוחה כמו עיקר חריות של דקל אוסרין אותה מספק וכו' ושמא התוספות בגוף כחסרון וכו':

יצא לרבינו זה מהא דנקיט וא"ד דנפיחה, אולם מלשון הזך של רבינו נראה דכוון, דאין לומר שנעשה כאילו חסרה גוף הריאה לגמרי, דמה"ת לומר דהוי כחסרה הריאה לגמרי, רק שאם יש תוספות מה שאין דרך להיות בכל הבהמות [דמה דמשתכח ברוב בהמות מכשירין גם בתוספת מנין האונות כמו וורדא] הוי הך יתר כאילו נטל הרבה מגוף הריאה, וזה דוקא לטעמו דחסר מגוף הריאה אעפ"י שהוא בפנים מן הקרום כיון שניכר טריפה, וזה שאמר, ושמא התוספות בגוף כחסרון, כוונתו ג"כ בגוף הריאה, אבל לומר שהוא כחסר עם הקרום מה"ת לומר כן:

ובזה יש לתרץ מה דלא משני הגמרא הך דתני במשנתנו ניקבה הריאה או שחסרה על חסר מגוף הריאה מבפנים, וכן הא דלא משני על חסר מנין האונות, משום דאי להכי נחית הוה ליה להשמיענו גם דין דיתר בריאה ולמיתני שחסרה או שהותירה, לכן או דמוקי דנשפכה כקיתון, דיתר הוי כמו ניטל הקרום וזה לא נחית להשמיענו דהוה מילתא דפסיקא רק היכי דלא ניכר מבחוץ החסרון, או דמוקי לרבי שמעון דבחסרון מודה אע"ג דלא הגיע לסמפונות דביתר לא שייך כי האי גוונא, והא דתני ניטל הכבד ולא תני הותירה, חדא משום דמחלק בין נשתייר הימנו כזית, או משום דלא נמצא כך אף לעתים רחוקות, אולם בשולחן ערוך אעפ"י שבדין חסר מגוף הריאה לא הכריע וכתב דעת רבינו בשם יש מי שאומר כאן בדין נפוחה לא העתיק לשון רבינו, ואולי מפני שכתב אוסרין אותה מספק גם זה ספק ודוק בכ"ז:

יב

נשבר העצם וכו':

דע בספק ספיקא אם רוב הבשר מקיפין את העצם, כמו שרצו קצת חכמים לומר, דעצם האמצעי אם ספק, הוי ס"ס, שמא הלכה כרבינו דבעצם אמצעי כשירה אף אם אין רוב בשר חופה את רובו, וזה מוכח מדברי הרמ"א שבמדינותינו שנהגו כלישנא קמא לאסור למעלה מצומת הגידין אעפ"י שהבשר והעור חופין את רובו חיישינן שמא יצא לחוץ הנקב ולא מיחשב ס"ס רק בהפסד מרובה יעו"ש, [ואח"ז בא לידי שו"ת מוהרח"ש ח"ג סימן ט"ו וראיתי שחשב זה לס"ס למעשה עיי"ש], אבל בלא זה לדון בהאי ס"ס נראה לדעתי דיש מקום להחמיר עפ"י מה שמבואר שיטת רבינו לעיל בהלכות מאכלות אסורות פ"ה דאבר המדולדל אעפ"י שאין שחיטה עושה ניפול בכ"ז אסור מן התורה, ואין בהן אלא מצות פרוש בלבד מה"ת קאמר, לכן בכל ספיקות של אבר המדולדל פסק להחמיר כשל תורה. ואבר עובר שיצא קודם שחיטה ונשחטה אמו ג"כ לא לקי מקרא דבשר בשדה טריפה דהוי כחצי שיעור, דרק מרבויא יליף לכן לא לקי עלייהו, וכעין זה כתב רבינו שם פ"ז הט"ז על חוטי חלב יעו"ש, וכן בפרק ג' ה"ו בחלב בה"ט יעו"ש דבריו, וכן מוכרח מברייתא דף ע"ג אמר להן אם טיהרה שחיטת טריפה אותה ואת האבר המדולדל בה כו', וכיון דלטהרה מידי נבילה שקיל וטרי ודאי אסור באכילה מה"ת, ורבנן בתוספות נדחקו בזה ועיין שם ד"ה מ"ט דר"י, וכן מוכרח בפרק גיד הנשה צ"ג ביעי חשילתא מדלא קא בריין הני אבר מן החי נינהו, הא אין שחיטה עושה ניפול וע"כ דמה"ת אסירי ועיין תוספות שם, וכן הא דאמר ואת לא תיכול משום אל תטוש תורת אמך דבבבל נוהגין בו איסורא דהא פליגי רב אמי ורב אסי, והא ספיקא דרבנן לקולא וגם בבבל צריך להקל, ואולי משום דאיתחזק איסורא דאבר מן החי וגם ספיקא דרבנן להחמיר ואף במקום ספיקא דדינא מחמרינן במקום חזקה ולא משמע כן מדברי רש"י דף כ' גבי עיקור סימנין, והפרי חדש הכריח כשיטת רבינו מתוספתא דאבר המדולדל אסור לבני נח יעו"ש, והטעם משום דמיתה עושה ניפול וב"נ דשחיטה לא שייך גבייהו א"כ לדידיהו שחיטה כמיתה הוי והוה כנפילה מחיים ואסורים משום אבר מן החי, ואי משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור הא גם לישראל אסורים מן התורה משום ובשר בשדה טריפה וזה ראיה עצומה, והפלתי במחכ"ת לא דק בזה. והנה כאן אף אם לא נטרפה בשבירת העצם, מ"מ אם רוב בשר אין חופין רובו הוי אבר המדולדל ואסור לב"נ משום אבר מן החי, א"כ איתחזק איסורא נגד האבר שישאר באיסור אבר מן החי, וכבר הסכימו הט"ז והש"ך דבמקום חזקה גמורה היינו ספק בשחיטה עצמה אז לא מהני ספק ספיקא יעוין סימן ק"י בכללי ס"ס, אע"ג דזה רק נגד בני נח ואיך יועיל חזקה דב"נ לאסור הבהמה לישראל זה לאו מידי, דמצאנו גבי איסור חל על איסור, חל איסור גיד על בה"ט הואיל ונאסר לב"נ, בשילהי פרק גה"נ, ולא פליגי רבנן רק משום דסברי דלא נאסר לב"נ יעו"ש שלא נקראו בני ישראל עד סיני:

ובזה יתיישב מה שהקשה רבינו יונה על הפוסקים כלישנא בתרא דרב דלמטה מן הארכובה העליונה כשירה כל שהוא למעלה מצומת הגידין, דהא אמר הנהו גידין רכין דאתו לקמיה דרבא וזה למטה מהארכובה העליונה דשם איכא גידין ואמר ליה ר"פ ואיסורא דאורייתא כו' ואי לגבי אבר גופיה אם הוא חשוב כמדולדל הלא מה"ת אין שחיטה עושה ניפול ואין בו רק מצות פרוש בלבד ואין כאן איסורא דאורייתא, ולפי מה שבארנו לא מיבעיא לשיטת רבינו דמצות פרוש מן התורה אמר בודאי ניחא אלא אף לשיטת רש"י ותוספות א"ש, דשם אמר רב פפא לרבא, ור"פ סבר בפרק השוחט דלא אמרינן מי איכא מידי, וכדאמר הוי יתיבנא קמיה דראב"י כו' מי איכא מידי ולא אמרי ליה דאמינא הא טעמא אמר, וא"כ אם הוי אבר המדולדל תו אסור גם לב"נ דלדידיה במיתה תליא מילתא ולאו בר שחיטה הוי ושריא במיתתה ולא בשחיטתה ותו מיתה עושה ניפול, ואף אם נאמר דב"נ מותר בספק איסור דלדידיה לא אסרה רחמנא מספק מכל מקום אסור האבר משום דאתחזק באיסור אבר מן החי, וכיון דלב"נ אסור תו גם לישראל אסור לאכול הואיל דאסור להשיטו לב"נ מספיקא תו גם לאכול אסור, ועדיף מנתגלגל האיסור לד"ת שכתבו הפוסקים להחמיר גם בדרבנן וכמו"ש במק"א ודוק:

אולם גם לשיטת רש"י ותוספות דאבר המדולדל מותר לישראל מה"ת, ותו מותר גם לב"נ משום מי איכא מידי, מ"מ לפי מה שרצו האחרונים לומר להלכה דבני מעיים של טריפה אסור לב"נ הואיל ואסור לישראל משום איסור טריפה, תו ליכא משום מי איכא מידי, [ובתשב"ץ ח"ג סימן רצ"ו כתב דעדיין איכא מי איכא מידי כיון דלישראל לא הוה אבר מן החי, אבל בנפסל בשחיטה אסור ליתן ב"מ לב"נ יעו"ש ודוק] א"כ כאן משום להחזיק האבר באיסורו לב"נ באיסור אבר מן החי צריך אתה לומר דטריפה ולאו בשר חופה רובו, וכמו כן בספק אם מחיים אם לאחר שחיטה צ"ל שהוא מחיים והבהמה טריפה ותו האבר אסור להושיטו לב"נ משום איסור אבר מן החי דליכא משום מי איכא מידי דלישראל שרי וכו'. ולפ"ז יש לומר עוד בזה, עפ"י מש"כ האחרונים דהיכי דהשני ספיקות מתנגדים להחזקת איסור אז מהני הס"ס משא"כ היכי דלא מתנגד רק ספק אחד להחזקה, א"כ כאן שמספקא לן אם נעשה טריפה בעצם אמצעי או לא ואף אי טריפה מספ"ל שמא בשר חופה רובו, א"כ לשיטת רבינו על הספק שמא בשר חופה רובו איכא חזקת אבר מן החי לב"נ, ועל הספק שמא לאו טריפה בעצם אמצעי ליכא חזקה, לא מהני הס"ס דנשאר ספק אחד ולהחמיר, משא"כ לשיטת רבנן דאם לאו טריפה אז שרי האבר לב"נ משום מי איכא מידי כו', ובין אם תאמר דבשר חופה את רובו, ובין אם תאמר דלאו טריפה בנשבר העצם האמצעי, הכל נגד חזקת איסור אבר מן החי שיהיה האבר מותר לב"נ לכן שפיר מתירין בזה ע"י הס"ס, וכן כי מספקא לן אם מחיים נעשה או לאחר שחיטה אף לשיטת רבינו שריא בהא דשני הספיקות שמא לאחר שחיטה ושמא בשר חופה את רובו שניהן נגד החזקה ומהני בזה ס"ס ושריא ודוק בכ"ז:

והנה במה שהערנו בספק ספיקא במקום חזקת איסור נתבונן קצת בזה, דבפרק קמא דב"ק בהך דשליא שיצאת מקצתה, הקשו רבנן בתוספות דלישרי ביום ט"ו מעת יציאת מקצתה מטעם ס"ס שמא זכר ואף אם נקבה שמא יצאתה ראשו ורובו ביום ראשון יעו"ש, וזה הא הוה ס"ס נגד חזקת איסור שהיא טמאה לבעלה, והרגישו בזה בגליון תוספות שם בשמ"ק, אולם לדעתי אין משם רמז ראיה, דאטו החזקה שיולדת טמאה אינה קצובה ומדודה, הלא רק עד י"ד יום ולא יותר ואחרי כלות הי"ד ימים בידה לטבול ואינה חזקה לטומאה ואיסור, ואין כוונתנו משום שהוא כמו חזקה העשויה להשתנות, ודבר זה צ"ב רב ונסתבכו בזה המחברים, דאם קדשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת דחשיב שמואל (בשילהי קדושין) לחזקה דמעיקרא כמו חזקה דהשתא, ומש"ה חוששין לקדושי שניהן, ובתוספות פירשו שם טעמיה דרב משום דרגילות הן להביא בבוקר, הא משום שנוי הוי חזקה מעליא יעו"ש, דדוקא תמן דהוא דבר שרוצים אנו להחזיקו כמו שהיה מקודם, דאנו מסופקין על אותו יום דמשלם שית אם הביאה סימני בגרות בבוקר צ"ל מתורת חזקה שכמו שהיתה כן היא היום וגם באותו יום היא נערה כמו שהיתה, אבל כאן הלא י"ד ימים קצובים רק שאין אנו יודעין אם הלידה מעת שיצאה מקצתה ומאז מונין י"ד יום או מעת שיצא כולו מאז מונין י"ד יום, ובין כך וב"כ לא נמשך הטומאה יותר מי"ד יום, ואיך תאמר דמשום חזקת טומאה ואיסור, צריך את להחזיק יום ט"ו בטומאה, הלא אם תחזיק את יום הט"ו בטומאה תו תאמר שלא התחיל הטומאה רק מיום שני, ונמצא מתורת החזקה לא תמשיך הדבר יותר בזמן, וזה ברור ודוק:

ובסברא זו א"ש השמועה דפרק מי שמת דף קנ"ג אר"א ולטומאה כמחלוקת דתנן בקעה בימות החמה רה"י לשבת ור"ה לטומאה, בימות הגשמים רה"י לכאן ולכאן ואמר רבא ל"ש אלא שלא עברו עליו ימות הגשמים אבל עברו עליו ימות הגשמים רה"י לכאן ולכאן, וגמגמו בה רבנן קדמאי רשב"ם ותוספות, והנראה לפ"ז פשוט, דכאן דפליגי ר' נתן ור' יעקב אם אזלינן בתר השתא היינו אם עכשיו בריא אמרינן שבריאותו נמשכת עד זמן הקודם הוא זמן המתנה ולא מצי הדר ביה ואזיל בתר חזקה דהשתא להמשיך הדבר כפי מה שהוא עתה מחזיקין על שעה הקודמת, ומייתי לענין טומאה והוא כפירוש רשב"ם שאם מספקא ליה להך גברא אימת נכנס אם בימות החמה אם בימות הגשמים, אם השתא שבא לישאל הוא ימות הגשמים מחזיקין אותו למפרע לומר שביה"ג נכנס, אטו אנו ממשיכין הזמן של ימות הגשמים, רק שמאחרין זמן כניסתו ואמרינן שנכנס ביה"ג לבקעה וטמא, ואיך שייך זה לחזקה דהשתא כיון שהחזקה אינה נמשכת, וכן אם תאמר שנכנס ביה"ג הקודמין אל ימות החמה וטמא, ג"כ אין זה חזקה דהשתא, לכן אתי רבא לפרש, דאם עברו על הטומאה ימה"ג כיון שאז היה כל הנכנס בתוכה טמא מספק, תו אף בימות החמה שלאחרי כן ג"כ טמא הנכנס מספק וכפירוש ר"ח, ובכה"ג כוון ר' אלעזר דאם מספקא לן אם עברו על טומאה זו ימות החמה לחוד או שעברו כבר עליה ימות הגשמים, אם הנשאל בא לפנינו ביה"ג שעכשיו הנכנס לתוכה טמא מספק כרה"י, מחזיקין את הבקעה בחזקה דהשתא וכמו שהבקעה עכשיו רה"י כן ממשיכין ימי הטומאה למפרע ואמרינן שדין רה"י יש עליה למפרע גם בימות החמה היינו שכבר עברו על הבקעה ימות הגשמים ונעשית רה"י אף בימות החמה והנשאל טמא, ע"ז שפיר אמר דכמו דהחזקת הדבר למפריע מוציא אף ממון מחזקת בעלים, כן מוציאה האדם מחזקת טהרתו, וע"ז כוון ר' אלעזר במחלוקת לענין טומאה ורבא פירש דבריו כמו שביארנו בס"ד, וכ"ז כפי מה שכתבנו דעצם חזקה או חזקה דלמפרע או חזקה דהשתא הכל הוא להמשיך הדבר על הווייתו או הקודמת או הנוכחית השתא שבאה לפנינו ודוק היטב:

אולם אם באנו לדבר בהך ענינא, נראה דיש לומר דפלוגתא דאמוראי היא במסכת נדה שילהי פרק בא סימן באיבעי דימי לידה שאינה רואה בהן אם עולין לספירת ז' נקיים, ובעיא למיפשט מהך דראתה שני ימים ולשלישי הפילה וא"י מה הפילה כו' וימי לידתה שאינה רואה בהן עלו לה לספירת ז' נקיים, ודחי רב פפא שאני תמן דאיכא למימר יולדת זכר היא וכל הני ז' ימים יתירי דיהבינן לה עולין לספירת זיבתה. א"ל רב הונא בריה דר"י אטו ביולדת נקיבה ליכא לספוקי כו', ומאוד תמוה מאי חידש רב הונא בריה דר"י, ואטו מי לית ליה לר"פ משנה דהמפלת וא"י מה הוא תשב לזכר ולנקבה ולנדה וכן כאן יושבת י"ד ימי טומאה בלא זיבה, רק דר"פ חידש דלספירה הוי ספק ספיקא שמא לא ילדה כלל, ואם ילדה שמא זכר הוא ומאי דחי, ובאמת דעל משנה דהמפלת וא"י מה הוא תשב כו' הקשו בתוספות הא הוה ס"ס, ותירצו שאם תראה ביום ל"ד ותראה ביום מ"א, אז נאמר שמא לא ילדה כלל ואף אם ילדה שמא נקיבה היא ולא נצרכה רק כשומרת יום ואשתכח דהוה תרי קולי דסתרי דהא שמשה עם בעלה אחר שבעה ללידתה ושמשה ביום מ"ג, ובין אם ילדה זכר או ילדה נקיבה הוי עביד איסורא, אם נקיבה הלא נותנין לה י"ד ימי טומאה ואם ילדה זכר נדה הואי ביום מ"ג ואשתכח שרק על ספק שמא הפילה רוח בזה לא עביד איסורא, וא"כ אין כאן ספ"ס וצריך את להחמיר, וא"כ מאי משני רב פפא, וראיתי בתוספות דף ל"ז שהביאו בשם ר"ת דפסק דאין עולין ימי לידה כו' וברייתא דבא סימן א"ל כדמפרש רב פפא, וכתבו ע"ז ודברי ר"פ איכא למימר דאינו עיקר אע"פ דהוא ספק ספיקא אינו עולה משום דאיכא ספ"ס בסוף ימי טוהר כו' ומיהו איכא למימר כיון דאין קרבנה נאכל [פירוש וסבר יש לפתיחת הקבר בלא דם] איכא ס"ס שמא לא ראתה ואת"ל ראתה שמא לא ילדה, הרי דהרגישו רבנן מה שהרגשנו, אבל הוסיפו תמיה על רב פפא דלמה צריך לאדחוקי הלא בל"ז איכא ס"ס:

לכן נראה לי דלהכי לא מצי לומר הס"ס שמא לא ראתה ואימור לא ילדה משום דהס"ס סותר, כגון אם תקבע הוסת בתוך הז' ימים להפלה, פעם ג' וסת חודש או הפלגה, שאם תצריכה אח"כ לחוש לעונת וסת אחר שתעקרנו פעם אחד תאמר חדא שמא ילדה ואין קובעת וסת שדם לידה לחוד ואף אם לא ילדה שמא ראתה דם ונעשית זבה, ואינה קובעת וסת בימי זיבתה כדסבר ר"פ שילהי בנות כותים, א"כ אם תראה שממנ"פ אין כאן שני צדדי ספק להתירה בלא ספירת ז' נקיים מטומאת לידה ושלא לחוש לוסתה, רק צד אחד היינו שזה ספק שקול אם הפילה נפל או רוח, ובין הפילה ולד או לא ספק שקול אם ראתה, ונתבונן על צד שלא הפילה אם לא ראתה אז היתה צריכה לחוש לוסתה, וליכא רק חד צד שמא ראתה והואי זיבה ואינה קובעת וסת בימי זיבתה, ועל צד שהפילה אם ראתה הלא היתה צריכה לספור שבעה נקיים מטומאת לידה, א"כ ליכא רק צד אחד היינו פלגא להתירה בלא ספירה ז"נ מבלעדי ימי טומאה ושלא לחוש לוסתה, ואין לומר דהא איכא שני צדדים להתירה בשני דברים האלו, חדא שמא ראתה ולא ילדה ועלו לה שבעה נקיים וא"צ לחוש לוסתה, וחדא שמא ילדה ולא ראתה, דהא נגד זה איכא שני צדדים להחמיר שמא לא ילדה ולא ראתה ושמא ילדה וראתה ואין כאן רק פלגא להתיר בשני דברים הללו והוי ספק השקול לגמרי. אולם זה דוקא אי וסתות דבר תורה ועונה סמוך לוסתה ד"ת, אבל אי דרבנן הלא ספק וסתות להקל וא"כ שפיר מתירין בספק אחד, ורב פפא אזיל אם וסתות דאורייתא, לכן חידש רב פפא שמא ילדה זכר וא"כ איכא צד אחד יותר מפלגא שמא ילדה וראתה אבל ילדה זכר, וא"כ אינו תרתי דסתרי דשפיר אינה צריכה לחוש לוסתה ושבעה ימים יתירי סלקי לה לשבעה נקיים, אבל צריך להבין הא תרתי דסתרי אם תראה תוך מלאת ביום ל"ד ותחזור ותראה ביום מ"א הלא נתיר משום ספק שמא לא ילדה ואימור נקיבה, ונמצא אם נתירה בשלשה דברים האלו, שלא לחשוב ראייתה יום מ"א לנדה, ושלא לחוש לוסתה ושלא להצריך שבעה נקיים מטומאת לידה, ליכא רק ספק השקול, הוא שמא ראתה ולא ילדה, ושמא ילדה ולא ראתה ודוקא נקיבה ילדה ואף ספק שקול אין כאן דאם לא ראתה ולא ילדה אמאי לא תחוש לוסתה ותהיה טמאה אם לא בדקה למ"ד וסתות ד"ת, ואם ראתה וילדה זכר הלא ראייתה ביום מ"א נדה הואי, ואם ראתה וילדה נקיבה הלא היא יולדת בזוב, ואין י"ד ימי טומאה עולין לספירת נקיים, וכן אם ילדה זכר ולא ראתה ג"כ ראייתה יום מ"א נדה, וליכא רק שמא ראתה ולא ילדה ושמא ילדה נקיבה ולא ראתה, ואשתכח דאף ספק שקול אין כאן, ע"ז אשיב דסבר רב פפא כיון דהוי ספק אם הפילה ולד או רוח. הלא אם היתה הך הפלה בימי נדה אז ג"כ הוי תרתי דסתרי תרי קולי דסתרי אהדדי, היינו שבעה שניה דנקיבה וראיית יום מ"א ולכן לא מקילינן בתרווייהו ולא חשבינן לס"ס כלל, א"כ השתא שאירע לפנינו ספק על ז' נקיים דהוא דוקא בימי זיבה, אינך צריך לחשוב רק על קביעות וסת שתלוי בזה, אבל לא עכשיו תדין שאם נחשוב לספק שמא זכר הוא תסתור עם ראייתה יום מ"א, הלא ראתה יום מ"א בל"ז אינו נחשב לס"ס, רק משום שסותר עם טהרת שבוע שניה, והכא איכא ס"ס שמא לא ראתה ואף אם ראתה שמא לא ילדה, רק שסותרת עם קביעות וסת בתוך שבוע ראשונה, ע"ז אני דן דיש מקום להקל בשניהן מכח תרי ספיקות, והוא שמא יולדת זכר הואי, וע"ז לא שייך שסותר עם ראיית יום מ"א שכבר אין את מקיל בו מכח טהרת שבוע שניה אף בלא הני ספיקות כלל כגון אם הפילה בימי נדה דאין שייך לדון כלל באופן אחר, וזה נכון בס"ד בדברי ר"פ:

אולם ניחזי מה דחי רב הונא בר"י, ביולדת נקיבה ליכא לספוקי, ובתוס' כתבו אע"ג דהוי ס"ס מ"מ אי בעלמא אין עולין ה"נ הוי לן למיגזר אטו דעלמא. ולדבריהם דגזרינן, דביולדת נקיבה בזוב נאמר דיעלו לה ימי טומאה לספירת ז' נקיים, אין במשמע דברי רב הונא כלל, רק משום דכאן איכא למיגזר שמא תטבול ביום כדין זבה, ולכן אמר דאם היא ילדה נקיבה הלא טמאה כל ארבעה עשר יום עד הלילה, אך ז"א עפ"י מה שפירשו רבנן בתוספות דר"ש אסר לטבול לכל זבה ביום שמא תשמש עם בעלה ותראה ותסתור, א"כ ליכא למיגזר מידי, רק לחוש בעלמא שמא יטעו וזה לא זכר רב הונא כלל, לכן אמינא דטעמו דמשום חזקת טומאה נאמר דילדה נקיבה ועדיין לא היו לה נקיים, והיא בטומאת זיבה הנתהווה עליה עפ"י הראיה בשלשה ימים שסמוך ללידתה וטומאת זיבה מושך עליה יותר מי"ד ימים רק שטמאה עד יום כ"א, וא"כ ליכא רק חד ספק שאינו נגד החזקה הוא שמא לא ראתה ולא נעשית זבה, שבזה אינך יכול לומר שהיא טמאה מתורת שומרת יום, חדא דהא מקצת יום סלקא לה שימור וטהורה וצריכה לראות ולסתור ובלא מעשה חדשה היא כבר טהורה, ועוד שמפני זה תטיל עליה טומאת שבעה, שמתחלה לא היתה טמאה רק שו"י, ועכשיו תטיל עליה טומאת שבעה ונמצא שהוא ענין נתהווה מחדש בראיה שלישית, ועיין פרק המדיר בשמועה דמומין בתוספות ד"ה ספיקו טמא בשם ר"ת, אבל הספק השני שמא לא ילדה ושמא זכר שניהם נגד החזקת טומאה שאנו צריכים להחזיקה בחזקת טומאת זיבה ולומר שהטומאה לא סלקא לה ספירה מפני שילדה נקיבה ואכתי צריכה נקיים וזה נכון, נמצא לדברינו הך ענין דס"ס במקום חזקת איסור הוא מחלוקת אמוראים רב פפא ור"ה בריה דר"י ודוק. אך משום ספק שמא לא ילדה, דתאמר מפני חזקת טומאה דילדה, ע"ז יש לומר כמו שדנו להקת אחרונים דמשום זה לומר דנתהווה מעשה לא אמרינן ועיין בספר חות דעת סימן ק"י בבית הספק, אך הוא סותר אם תקבע וסת וכמוש"ב לעיל באורך, וספק שמא זכר, כיון דבין כך וב"כ ילדה רק דלא ידעינן אם זכר או נקיבה ע"ז שפיר החזקת טומאה לומר שמא ילדה נקיבה ולא עלו לה ספירת ז' והיא עדיין בחזקת זבה ודוק:

והנה על מה שהוכיח הרשב"א דס"ס עדיף מרוב הגם דחזינא דבספק טומאה ברה"י ס"ס לא מהני וכל ספקי ספיקות טמאים ודאי, ורוב מהני גם ברה"י כדאיתא סוף פ"ק דכתובות בבלי וירושלמי, דרובא דאיתא קמן המיעוט חשוב כמאן דליתא וכמו שהוכיח בספר חות דעת בליקוטים להלכות בשר שנתעלם מה"ע, דלא מצרפינן מיעוטים ואף לחזקה, ואנכי חזקתי דבריו בס"ד במק"א, ולכן ברה"י אזלינן בתר רובא דאיתא קמן לטהר אבל רובא דליתא קמן אה"נ דלא מהני לטהר ברה"י כיון דאיכא מיעוטא, והמיעוט אינו נגד הרוב שיבטל דאם הן שניהן זה נגד זה אז נבטל המיעוט וס"ס עדיף מרובא דליתא קמן בינה זה ואכ"מ להאריך. אולם בתוספות ריש פרק המפלת ד"ה ורבנן סברי, מוכח דאף ברובא דליתא קמן טהור ברה"י, ואין דבריהם מוכרחין דספק ראיה הוי עי"ש ודוק:

יז

הנני להעתיק מפה מה שהשבתי להלכה למעשה בדבר שנשאלתי בשנת תרמ"ה, אודות העוף שנמצא ששלט בה הקרח הנורא עד שלא נשאר בה רק מעט חיות, ומרגליה כלה החיות לגמרי מלבד שלא עמדה, גם לא הרגישה במחט כבשר החי שבחי, רק בגופה הרגישה במחט ונתנו אותה במים קרים ולא הועיל כלל, גם בחמין לא הועיל כלל. כללו של דבר, הרגלים עד הגוף שלה נשארו בלא ליחות כלל כבשר המת שבחי רק בגופה היה מעט חיות, וזה אשר השבתי בס"ד:

הנה באמת לדמותה להך דתנן במצוננת דכשירה, ודאי לא דמי, דשם אחזתה חולי מחמת צינה, ואשכחן ריש פרק מי שאחזו רפואה דאיכא לתלגתא ורב עמרם חסידא מעיילי ליה לבי מסותא ורב יוסף איעסק ברחייא. וזה כדי לעורר את הדם ולהזיע יעו"ש, או כפירוש הר"מ שנתמעטו חושיה ובכל זה יש לה חיות בכל איבריה, אבל כאן שהרגל פסק ממנו החיות לגמרי ואין לו מזור כלל רק שהרופא יחתכנה [כמצוי באדם] אימור דהוי כאילו נתמסמס הבשר שהרופא גורדו וחשיב כמאן דליתא, ולא שייך לומר שאין מוסיפין על הטריפות, דז"א, כיון דאמרינן דהבשר והגידין הוי כאילו נתמסמסו וכמאן דליתא א"כ הוי בכלל נחתכו רגליה או נטלו צומת הגידין והוי טריפה מהי"ח טריפות:

איברא דראיתי לראב"ד הזקן בספר האשכול, וזה לשונו, והטריפות הוא חסרון ומום בפנים הגוף, אבל מסוכנת ע"י חולשה וזקנה שאין בה חסרון באיברים אלא שנתקלקל דמה ונעשה כמים וכי"ב לא אסרה תורה כדתנן אחוזת הדם שגבר הדם ומכביד הנשימה כו' אכלה הירדופני פירוש סם המות לבהמה שמקלקל הליחות שבה, אבל אין מנקב מעיה אע"ג שודאי תמות מחמת חולשה, מ"מ כיון שאין חסרון בגופה לא נאסרה, ואם קודם שתמות שחטה ותפרכס לאחר שחיטה מותרת ואפילו אכלה סם מות לאדם אינה אסורה משום טריפה אלא משום סכנה. והכין בתו"כ יכול אפילו אכלה הרדופני כו' ת"ל נבילה וטריפה מה נבילה שאינה בת חיים אף טריפה שאינה בת חיים יצאתה זו שהיא בת חיים וכן שאר מיני מסוכנת כו' עכ"ל, הרי כתב רבינו דאף דסופה למות בודאי בכ"ז כיון שאין חסרון בגופה כשירה, וא"כ הכא דאין שום חסרון בגופה אפשר דכשירה, אמנם הקדמונים פירשו הך דתו"כ כיון דאין חסרון בגופה אפשר דבדרי לה סממנים וחיה וכמו דאמרו (בדף נ"ד) על הך דמחו לה בכוליא וקטלוה, ואף לפי הראב"ד דצריך להיות חסרון בגופה היה נראה דצריך להיות הלקותא בגופה שמזה סופה למות, אבל באכלה סם המות דהוי כמו שבלעה מחט ועדיין לא ניקב אותה, דאע"ג דהמחט סופו לנקוב מכל מקום עדיין לא שלט בה הלקותא בגופה [ועיין ב"י וב"ח סימן מ' בנמצא מחט תוך הלב בדברי הבה"ג שכתבו כן יעו"ש], ובכל זה בדברי הראב"ד שנתקלקל דמה ונעשה כמים דהוי לקותא אי לאו טעמא דאילו בדרי לה סממנים חיה, דכתב רבינו ג"כ דכשר כיון שאין חסרון בגופו, צ"ע אמאי לא הוי בכלל כל שאין כמוה חיה טריפה:

אולם לשון הסוגיא דמסוכנת דשקיל וטרי שם דמסוכנת אינה חיה ואמאי לא מיתסרא משום שאינה חיה לא תאכל, מורה כדברי האשכול, דודאי איירי אף באופן דלא יועיל אי בדרי לה סממנים, דאי הוה מועיל אמאי אינה חיה הא יכולה להיות ע"י פעולה ורפואה לחזור ולחיות, וע"כ דטריפה לא מקרי רק בשהיא חסירה בגופה לא שהחולי בהדם או הליחות. וכן מורה לשון הגמרא דאי ס"ד מסוכנת אסירא השתא מסוכנת דלא מיחסרא אסירא טריפה מיבעי, מוכח דטריפות מיקרי מה שחסר בגופה [ויתר ונפולה כחסר דמיא, תוספות] ועיין תמורה (דף י"ז) לאפוקי בע"מ דפסול חסרון נינהו וברש"י שם וכל הני פסול הגוף בלא חסרון כגון ניקב קרום של מוח וניקבה הקיבה וכו', ור"ל דלא בעי חסרון שניכר רק בנקב לבדו מיטרף. אך הראב"ד באשכול כתב לקמן באכלה חלתית דטריפה דאע"ג דשחטוה תיכף ונמצאת שלימה כיון דעומד לנקוב, והרי חלתית הוה כמחט שהוא דבר זולתי ומטעם שסופו לנקוב מיטרף [ודלא כמוש"כ הפוסקים שכבר ניקב], ואולי סבר דכבר שלט החריפות של החלתית בבני מעים ונקלט בהן חוזק החילתית וסופה לנקוב והוה כמו לקותא וכמו דאמרו גבי רושם הדריסה דמיקלא קליא יעו"ש. נמצא לפי המתבאר יש לחוש שמא היה בה שנוי באיברי גופה ואולי הוה כנתמסמס כיון דהרופא גורדו תמיד, אך בכ"ז משום זה לא הייתי מטריפו הואיל ולא נזכר בשום מקום והיא מילתא דתמיה כמוסיף על הטריפות ואולי אי הוה בדרי ליה סמא חיה:

אמנם מטעם אחר יש לדון, דבגמרא אמר יבשה הריאה דהוי כדי שתפרך בצפורן, ופריך הגמרא מהא דפליגי ר"י בן המשולם ורבנן ביבש האוזן דרבנן אמרי שאם תינקב ואינה מוציאה טיפת דם כו' ומשני כיון דריאה לא שליט בה אוירא הדרא בריא, וכתב רבינו דיבש בכ"ש הוי כחסר וטריפה, ובכס"מ כתב ויש מקום לבע"ד לחלוק ולומר שאין הטעם אלא מפני שהיא כנקובה, ואני אומר לא כן אבי ישראל דמפורש שנינו בקדושין כ"ה תמות וזכרות בבהמה כו' יכול יבשה גפה נקטעה רגלה כו' פרט למחוסר אבר הרי דיבשה גפה הוי מחוסר אבר דיבש כחסר, וכן כתב רבינו פ"ג מהלכות איסורי מזבח ה"א, ואף כי בתורת הבית כתב ריאה שיבשה מקצתה טריפה שאף היא כנקובה, נראה דשטפא דלישנא הוא, תדע דלקמן כתב בשם הבה"ג דיבש הכבד טריפה וכתב ודבריו נראין דיבש כנטול דמי כדאמרינן באוזן בכור כו', וכן מוכח מגוף הסוגיא. דהנה רבוותא בתוספות פלפלו בבכורות (דף ל"ז) דאם אינו עובר המום רק ע"י רפואה אם מיקרי מום עובר או לא, ולפי מה דאמרו דזה הוי מום קבוע כיון שאינו מתרפא מאליו, א"כ מאי פריך על רבא דאמר דיבשה כדי שתיפרך בצפורן מרבנן דאמרי יבש כל שתינקב ואינה מוציאה טיפת דם, דאימור דאילו הוה בדרי סמא וחיה לכן גבי מום הוי מום קבוע ושוחטין עליו במדינה ולגבי טריפות לא הוה טריפה, וצריך לומר דפסיקא להגמרא דאיזהו יבשה דאמרו רבנן פירושו דהוה כחסר ומחוסר אבר ולגבי עוף פסול, וכיון דתאמר דאילו הוי בדרי לה סמא וחיה, הגם דכתבו דהוי מום קבוע כיון שצריך לעשות רפואה ולא תתרפא מאליה, בכ"ז מחוסר אבר לא הוי, ומדחשיב לה כחסר ש"מ דלא מהני לה רפואה כלל והואי טריפה גבי ריאה שיבשה דאינה חוזרת לבריאותה ולפי מה שנתבאר, ברגל אם יבש עד שתגיע לשיעור שתינקב ואינה מוציאה דם ודאי דהוה כחסר אבל דא לא שכיח:

ולפ"ז נראה לענין שאלתנו, דאם שלט בה הקרח עד שנקפאו רגליה ואינה מוציאה דם אם יתחבו בה מחטים ואינה מרגשת והרופאים אומרים לחתכה דנפסק ממנה כל החיות ונאבד מהאבר היחס שיש לו אל הדם שבתוך הגוף הוי כחסר, וברור דשיעורא דכל שתינקב ואינה מוציאה דם לאבר החיצוני הוא אף ברגל, אף דהטריפות תלוי בהגידין הפנימים בלבד, אינו דומה לריאה שמונחת בפנים ולא שליט בהו אוירא, אבל הגידים שמונחים בין הבשר ואדוקין לעצם והבשר יבש והוה כחסר, הוא הדין הגידין עצמן אם אינם מוציאים דם אם ינקב בהן מחט תו לא הדרא בריא, ומכש"כ אם הטריפות משום חסר מן הארכובה ולמעלה אם יתחבו בה מחט ולא תרגיש ולא יצא דם מהן הוי כחסר וטריפה, או מטעם חסר הרגל או מטעם ניטל צומת הגידין [וכן לענין קרבן אם נקפאו ידיה באופן שאם תינקב אינה מוציאה דם הוה בכלל חסר יד ומחוסר אבר קרינא ביה] ומאי נפ"מ אי מטעם יבשות או משום קפאון מקור, אמנם באופן שהרופאים אומרים לחתכה ואין רפואה ידועה כלל, אז יש לחוש לחשש דהוי כיבש וכמוש"ב בס"ד ודוק:

כד

אבל אבר שנאמר בו אם ניטל טריפה אינה נאסרת אלא אם נחתך אותו אבר אבל אם נבראת חסירה אותו אבר הר"ז מותרת.

לפ"ז חסר צומת הגידין כשירה שרבינו חשיב זה בנטילה וז"ב, ומה מיושב לפ"ז השמועה דשילהי בהמה המקשה דמתקיף לה ר"נ דלשמואל דנשבר העצם ואין רוב בשר קיים הבהמה מותרת יאמרו אבר שהיא חיה ממנה מוטל באשפה ומותרת, וכבר הקשה הרשב"א מהא דקיי"ל דלמעלה מן הארכובה שכנגדו בגמל ניכר, א"כ כל השוק שבו צומת הגידין אם נחתך רק שהוא למטה מן הארכובה כשירה, והרי אבר שהיא חיה הימנו מוטל באשפה והבהמה מותרת, ולפי שיטת רבינו א"ש, דצומת הגידין רק נטילתן מטרפת הא אם חסרין הן לגמרי כשירה, ואין הבהמה חיה הימנו, רק שהוא בנטילתו הצומת הגידין חולי שאין מזור לה בטבע ואין כמוה חיה אבל לא הבהמה חיה הימנו, אבל למעלה מן הארכובה אם נשבר ואין רוב בשר קיים הלא אם חסר הרגל טריפה וכמו שאמרו בגמרא ורבינו חשיב לה מכלל חסר וא"כ הבהמה חיה הימנו ובכ"ז הבהמה מותרת אע"ג דהאבר מוטל באשפה, וזה עומק הפשט:

וראיתי בתורת הבית דברים תמוהים, מלבד מה שפירש דפליגי רב ושמואל באיזה ארכובה אמרו אם בארכובה הנמכרת עם הראש כו' שזה תמוה וכבר השיג בכל תוקף הבדק הבית אמנם הרגיש במה שכתבנו ז"ל א"ת שאין הבהמה חיה מצומת הגידין שאם חסרו אינה טריפה שלא אמרו אלא וכן שניטל צומת הגידין דוקא ניטל, א"כ אף כשנחתך הרגל למעלה מן הארכובה שכנגדו בגמל ניכר נמי מאי הוי והא אין הבהמה חיה ממנו, שהרי חסרה רגל אינה אסורה אלא מחמת בוקא דאטמא, הא אם נולדה חסר חצי רגל או אפילו כולו ובלבד שיהא הבוקא קיים כשירה, ולא ידעתי מאי קאמר הא חסר הרגל טריפה מצד עצמה ואף אם חסר למעלה מן הארכובה טריפה מצד עצמה, משא"כ צומת הגידין דלשיטת רבינו מדין נטולה אתי עלה וצ"ע ודוק:

והנה הרשב"א חולק על רבינו וסובר דחסר הכבד גם כן טריפה, ונראה להכריע מהא דרמי משניות אהדדי דברישא תנן ואלו טריפות ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום, ובסיפא דאילו כשירות תנן ניטל הכבד ונשתייר הימנו כזית, ומאי רומיא הא ע"כ צריך למיתני ברישא ולא נשתייר הימנו כלום, דאם הוה תני ואלו טריפות ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כזית הוה אמינא דאם נשתייר הימנו פחות מזית הוה כמאן דלא נשתייר הימנו כלום, וא"כ הוה אמינא דאם הוא נברא חסר מתחלת ברייתו הוה כשר ולפ"ז כי נברא עם כבד שהוא פחות מכזית הוה כמאן דחסר לגמרי, כיון דפחות מזית לא מעלה ומוריד, ותו הוה אמינא דאם אחרי זה ניטל מכבד זה שהיה פחות מזית מתחלת ברייתו, כשר, דנטילה זה אינו מעלה ומוריד, לכן קמ"ל דאם ניטל מן הכבד ולא נשתייר כלל טריפה בכל גווני, אף אם לא היה מתחלת ברייתו רק פחות מזית, ג"כ אם ניטל מן הכבד זה טריפה, ובסיפא קמ"ל דאם נשתייר הימנו כזית בכל גווני כשירה, וצ"ל כהרשב"א דחסר הוה כניטל, ואם נברא עם כבד שהוא פחות מזית הוה כניטל הכבד ולא נשתייר בו כזית וטריפה ודוק, אמנם רבינו סובר כגירסת הרי"ף דגריס בסיפא ונשתייר הימנו כלום וכי מקשה מברייתא מקשה כמוש"פ הר"ן, ושפיר מקשה משנתנו על הברייתא ומסיפא מקשה, וא"כ תליא פלוגתת רבינו עם הרשב"א בחילוף הגירסאות, ואולי כיון דאם ניטל בעי שישתייר כזית, א"כ כי נברא פחות מזית אף ע"ג דחסר כשר מכל מקום כולו מועיל לחיות הבהמה ובעי שלא ינטל ממנו כלום כיון שכולו הוא מועיל לחיות הבהמה דתאמר דפסול ביה ניטל ותו אף כי נשתייר ממנו מקצת כיון שניטל ממנו מקצת ג"כ טריפה, וזה יתכן לאמרו ודוק:

כה

בהמה שניטלה האם שלה והוא בית הרחם כו'.

בתוספות פירשו בשם ר"ח הורו בטרפחת לאיסורא כרבי בזפק דבעוף קאמר ועיין בספר האשכול באורך שקבע מסמרות לשיטה זו. והנ"ל דמברייתא דתו"כ משמע דגם בעוף כשר דחשיב יכול אף כו' ניטלה האם שלה כו' ת"ל נבילה וטריפה מה נבילה שאין כמוה חיה אף טריפה שאין כמוה חיה יצאה זו שכמוה חיה ונבילה וטריפה בעוף כתיב דלא יאכל לטמאה בה כתיב, וזה בעוף שמטמא בבית הבליעה ואפ"ה אמר דכמוה חיה, דדוחק לומר דיליף על ניטלה האם בבהמה דחיה מקרא דכתיב גבי נבילה וטריפה בעוף דאין כמוה חיה, ובבהמה הא היא חיה דאין פרה וחזירה יוצאת כו' שאין חותכין האם שלה כו' דסתמא אמר, והא דחשיב נפחת הגולגלת ולא ניקב קרום של מוח בעוף דיבשה מיירי ודוק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.