אור שמח/שבת/כה

אור שמח ‏ שבת כה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ח

ומטלטל אדם מחט של יד כו' אבל אם ניטל הקצה הנקוב שלה כו' אין מטלטלין אותה.

כרבא דאמר מדלענין טומאה לאו מנא הוי לענין שבת לא הוי מנא פירוש דאם אינו כלי לענין טומאה לא הוי כלי לענין שבת. אמנם דין טומאה לא ס"ד כלל דניבעי גבי שבת ולכן בקנה של זיתים אף שאין בראשם קשר דהוי פשוטי כלי עץ מ"מ כלי הוי אלא דכלי פשוטה היא ולא כלי מקבל ואנן משק ילפינן דניבעי כלי קבול דמטלטל מלא וריקן. להכי מטלטל לענין שבת דשם אין נפ"מ בין פשוט לבית קבול. אבל הגמרא במתכיות דפשוטה מטמא ואפ"ה ניטל עוקצה טהור ע"כ טעמ' דאינה כלי מדמה שפיר וכן בגולמי כלי מתכיות דעדיין לאו כלי הוא כדאמר סוף פ"ק דחולין הרגישו בתוספות ודברי מהרש"א כאן תמוהין ע"ש.

ט

כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו כגון כלים המוקצים לסחורה כו'.

מה מדויק לשון רבינו, שלפי ההלכה דקיי"ל כר' שמעון דלית לי' מוקצה לכן פסק לקמן הלכה י"ד דלבד גרוגרות וצימוקין הכל מוכן הוא. א"כ לגבי אכילה ל"ש מוקצה מחמת חסרון כיס. דדעתי' דאינש על כל מידי דחזי לי' ול"ש לאוקמי חסרון כיס נגד האוכל דכל אשר לו יתן האדם בעד נפשו וכיון דאם לא יהי' לי' למיכל מידי אחרינא ודאי אכיל אף אם מפסיד הון ע"ז תו לא הוי אלא ככל מוקצה שעומד לסחורה או עומד לבהמה דבזה לית לי' לר"ש מוקצה לכן על האוכל ל"ש מוקצה מחמת חסרון כיס שיהא חשוב נדחה מדעת האדם ואינו מוכן גם לר"ש וכיון דשרי למיכל תו ודאי שרי בטלטול דלא אשכחן מידי דיהא אסור בטלטול ומותר באכילה ולכן לא נזכר ענין הקצאה מחמת חסרון כיס אלא בכלי לענין טלטולי או השתמשות שלו דכיון דמקצה אותו מחמת חסרון כיס אסח דעתי' לגמרי מיני' ומקפיד עליו. וכזה מצאנו להגמרא פ"ק דביצה דף י' מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם דדעתי' דאינש אכל מידי דחזי לי' ועובר במעי טריפה ראוי לכשיולד הלכך מאתמול דעתי' עלי' כו' הרי מפורש סברא הדין וז"ב. ומוכח דבר זה מסוגיא דכירה דף מ"ג גבי פורסין מחצלת ע"ג כוורת של דבורים כו' מני אי ר"ש לית לי' מוקצה. אע"ג דאותן שתי חלות מוקצות נינהו שעליהן מתקיימות הדבורים כל ימות הגשמים והוי מוקצה מחמת חסרון כיס. אלא דבמידי דמיכל ל"ש הקצאה מחמת חסרון כיס דאם ירעב ודאי יאכל את הדבש ודעתי' דאינש אכל מידי דחזי לי'. ובתו"י נדחקו בזה. וזה פשוט ומפורש בלשון רבינו.

יב

וכן כל הכלים הניטלין בשבת שנשברו בין קודם השבת בין בשבת שבריהן נטלין והוא שיהיו שבריהן עושין מעין מלאכתן.

פירוש אף אם אין מעין מלאכתן הראשונה כמו שברי עריבה לכסות בהן דאין זה מעין מלאכתן הראשונה כמו שברי עריבה לכסות בהן דאין זה מעין מלאכתן הראשונה אלא אם יש בהן לצוק לתוכן ופסק כחכמים. ובגמרא דחכמים סברי דאע"ג דאין עושין מעין מלאכתן הראשונה לאו נולד הוא. ודוקא כי נשברו ביו"ט ושקיל להו לעצים זה מקרי נולד ואין מסיקין בשברי כלים. לכן אינו מובן לי דברי המג"א שכתב דלמאן דאסר נולד בשבת יהא אסור בטלטול כ"ז שאינו ראוי למלאכה ראשונה יעו"ש בדבריו סי' ש"ח ס"ק י"ד, ט"ו וצ"ב.

אמנם רב צמח גאון פסק כר' יהודא דהוי נולד ואסור בטלטול בשבת יעוי' רי"ף ונראה לנו בטעמו דסבר כדמסיק רב אשי דבתוספתא פליגי ר"מ ור' יהודא באינו עושה מעין מלאכה הראשונה ובעושה מעשה טפקא היינו מלאכת אפיי' וע"ז אמר ר"מ לר"י לדבריך אודי לי מיהת דכה"ג הוי מלאכתו ולאו נולד הוא ולטלטל בשבת. וא"ל ר"י מי דמי התם הסקו מבפנים ומעומד. וע"ז אמר ראב"י ששברי תנור נטלין בשבת ומוכח דדוקא בתנור שעושה מעשה טפקא שבריו נטלין בשבת. אבל באין עושין מלאכת אפי' כלל אסור לטלטל. ואנן קיי"ל כהך סהדותא דראב"י כדאמר רבינא גבי כסויו שאינו צריך בית יד. זהו טעמו של רב צמח גאון. ובבה"ג שלנו כתב על שברי תנור וקי"ל ר' יהודא וראב"י הלכה כראב"י. נראה דכונתו על הך דאמרו מנחות ס"א הואיל ורב גברי' יעו"ש ברש"י.

יג

בהשגות עד שחזרתי כו'.

נ"ב עיין במלחמות בזה.

טו

כיצד פגה שהיתה טמונה בתבן כו'.

התוספות פירשו דהניחה ע"מ ליטלה, וכן בפוגלא נדחקו רבנן בתו'. והאמת דלא מצאנו דיהי' בסיס לדבר האסור אלא כלי, אבל אוכל דאמרו דכל מידי דחזי לאינש לא מקצי דעתי' מיני' [ביצה דף ו'] ל"ש דיהא נעשה בסיס לדבר האסור ולא מצאנו באוכל דיהא נעשה בסיס, רק בהא דאמרו סוף כירה הנח לנר שמן כו' דנעשו בסיס לדבר האסור וטעמא הואיל ולא חזי לאכילה כשהוא בנר כל זמן שדולק דמסתפק חייב משום מכבה ונפקע שם אוכל ממנו בשעה שדולק ונעשה בסיס לדבר האסור, וגבי אבן שעפ"י החבית שבמניח נעשה בסיס לדבר האסור החבית עצמה נעש' בסיס ולא היין ואי דתהא החבית בסיס לדבר המותר ג"כ היינו היין כבר פירשו משום דאי אפשר לקבל היין בלא סילוק האבן ונעשה חבית בסיס לדבר האסור בלבד, וכולה בסיס דפרק נוטל רק בכלים ולא באוכלין וכן כתב הרמ"א בשו"ע שי"א בשם הכל בו וזה האמת.

ובירושלמי כירה הלכה ג' פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים כו' בין כך ובין כך תוחב בשפוד וסכין ונוטל אתי' דר"א בן תדאי כר"ש כו' ונראה ברור דמפרש כמו שפירש רבינו אברהם בנו של רבינו בשו"ת הנדפס מחדש דבגחלים שלא כבו עסקינן וע"ז קאמר אף דמבעיר ומכבה בנטילתו החררה בכ"ז סבר כר"ש דאמר דשא"מ מותר. ולקמן דטמונים תחת הגפן הוא מזיז עפר ועושה גומא וע"כ כר"ש דדבר שא"מ מותר ודו"ק.

יט

פירות שאסור לאכול וכו' או תרומה טמאה וכו' אסור לטלטלן.

בירושלמי פרק מפנין אית תניי תני מטלטלים את הדמוע אית תניי תני אין מטלטלים את הדמוע א"ר אליעזר מטלטלים בתרומה טהורה. ומ"ד אין מטלטלים בתרומה טמאה ובאות' שאין בהן כדי להעלות. אבל באותו שאין בו כדי להעלות לא [פירוש. דמטלטלים. דהא מותרים באכילה לכהן אף קודם העלאה] מאן תנא אין מטלטלין ר' אליעזר. דתנן ר"א אומר סאה שנפלה היא סאה שעלת' פירוש, זהו ר"א דתרומות פרק ה' סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורים ר' אליעזר אומר תרום ותשרוף שאני אומר היא סאה שנפלה כו' וא"כ כ"ז שלא הורמה הסאה אסורין לכהן משום הסאה תרומה טמאה שבהן וגם ר' אליעזר מודה דאין מעלין את המדומע באחד ומאה משום דאע"ג דסבר דתרומה כמאן דמחתה דמי היינו לחומרא לא לקולא כדאמר לקמן ריש פרק נוטל בבבלי יעו"ש והא דמטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה היינו כשהטהורה בפ"ע וראוי לאכילה שפיר ועיין תוס' דף קמ"ב ד"ה ה"נ ודו"ק.

וכן מע"ש והקדש כו' אעפ"י שלא נתן החומש כו'.

פירוש משום מע"ש נקט לה דאסור באכילה אף בשבת כמו שפסק בהל' מע"ש פרק ה' כר' יהושע מ"מ משום פשיעותא הוי אבל קדושת מע"ש פקע לגמרי להכי מטלטלין אבל הקדש דבלא נתן החומש מותר לאכול בשבת כמוש"פ בהל' ערכין פרק ז' פשיטא אלא משום דבהל' ברכות סוף פרק א' נקטי' גם הכא ודו"ק. וכן בפ"ק דהל' עירובין יעו"ש.

כא

מותר לישב עליהן וכו'. [אבל בטלטול אסור]. חריות של דקל וכו' מותר לטלטלן [בכל הטלטולים]

ועיין מלחמות.

שם בכס"מ ונ"ל שדעת רבינו כו'.

נ"ב וכן במלחמות.

כה

פורסין מחצלת ע"ג אבנים בשבת וכו'.

ירושלמי פרק במה טומנין הלכה ב' ר"י בשם רב פורשין מחצלת ע"ג שייפות של לבנים בשבת אמר ר"ש ב"ר אני לא שמעתי כו' אבל אין כופין עלי' את הכלי. ושמואל אמר כופין עלי' כלי כו' תני ר' הושעיא נחיל של דבורים פורסין עלי' סדין בחמה מפני החמה כו' מה כרב כשמואל כאן מלמעלן כאן מלמטן.

לכאורה הי' נראה לפרש דפריך מהך דאין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו השמן ופריק דמלמטה שלא יוכל אח"כ ליטלו דנמצא מטלטל מוקצה אסור דהוי כמבטל כלי מהיכנו. אבל מלמעלה שרי שיכול ליטלו בכל שעה שירצה. אבל לפ"ז חסר הרבה מירושלמי.

ואחרי עיוני ראיתי כי הוא גם בביצה פרק משילין יעו"ש היטב לכן אמינא דקאי על מה דתנן התם ונותנין כלי תחת הדלף בשבת וע"ז פריך דאתיא כרב וכשמואל דכלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל בשבת, דלר"ש ב"ר דסבר אין כופין עלי' כלי אלמא ס"ל דאין דבר ניטל אלא לצורך דבר הניטל א"כ איך נותנין כלי תחת הדלף וכמו דמקשה גם בגמרא דילן פרק משילין לר' יצחק ולא פריך ממנה על משנה דילן דאין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו השמן משום דהתם הוי מבטל כלי מהיכנו משא"כ הכא דתני' ומייתי לי' לקמן בירושלמי נתמלא שופכו וחוזר ונותנו הרי דיהי' מותר בטלטול ואין כאן משום מבטל כלי מהיכנו רק דהוי לצורך דבר דלא חזי למידי וזה ממש כמו שהקשה הטור על רבינו ובלא זה לא פריך הירושלמי מהך משנה על משנה דאין נותנין כלי תחת הנר דבסוף כירה הלכה ח' רמי הך דנותנין כלי תחת הנר לקבל בו הניצוצות על הך דאין נותנין לקבל בו השמן וזהו דפריך הגמרא דילן והא קא מבטל כלי מהיכנו ומשני כאן שיש לו צורך בשמן וכאן אין לו צורך בניצוצות וכוונתו משום דדמי למלאכה וכאילו מחברו בטיט ובונה בשבת כפרש"י וכאן אף אם הוי מלאכה גמורה הוי אינה צריכה לגופה שאינו צריך לניצוצות רק כדי שלא יפלו על השולחן ומציל עצמו מן ההיזק שלא ידלוק השולחן ולכך שרי וא"כ כאן בדלף שאינו צריך לדלף אלא כדי להציל הבית מן ההיזק שרי ואין כאן משום מבטל כלי מהיכנו ולכן לא פריך אלא דהוא לצורך דבר שאינו ניטל בשבת וכמו דפריך בגמ' דילן לר' יצחק ומשני דכאן מיירי להציל הפירות מן ההפסד ושנינו ברישא ומכסין הפירות בכלי מפני הדלף פירוש כשהדלף נוטף על הפירות מלמעלה מכסין הפירות מפני הדלף, ואם הדלף יורד מעל הכתלים על הקרקע ובא מתחת הפירות נותנין כלי תחת הדלף שלא יבוא הדלף מתחת הפירות ויפסיד אותם לגמרי וזהו שאמר כאן מלמעלה כאן מלמטה ששניהן בהצלת הפירות מיירי אלא דכאן שהדלף בא מלמעלה מעל הפירות וכאן שהדלף בא מלמטה מן הפירות וכיון דהוא להצלת הפירות הראוין לאכילה שרי ודו"ק.

ויש להאריך במה שפירש רבינו דאין נותנין כלי תחת הדלף שאינו ראוי אע"ג דאם נתמלא שופכו הוא מטעם גרף של רעי דמסלקין אותו. אבל ליתן אסור ממה נפשך אם אינו מטלטלו הרי הוא מבטל כלי מהיכנו ואם יטלטל אותו הרי עושה גרף של רעי לכתחלה וכן פי' במגדל עוז. אולם בירושלמי קאמר בהיתר טלטולו דעשאוהו כמעינות הנובעין וכמו דאמר בתלמודא דילן שבת קכ"א גבי צואת קטן שמטלטלין אותה מפני שהיא כמעינות הנובעין ומ"מ חשיב הירושלמי לדבר שאינו ניטל כיון דאין דעתו רק לפנותן ולשופכן בר"ה. אבל הך דמבטל כלי מהיכנו ל"ש כיון שיהא מותר לשופכו ולטלטלו בתר כן ועיין תוספות דף י"ט מה שכתבו בהך דמעינות הנובעים דצ"ל בעולם וצע"ק מירושלמי דפרק משילין דקאמר בדלף שלא הי' כלל בעולם ועיין עירובין ואכמ"ל.

כו

ואעפ"י שמבטל כלי מהיכנו כו' מפני צער בעלי חיים לא גזרו.

הנה הגמ' מסיק סבר צער בע"ח דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי דרבנן וכפי הנראה שיטת רבינו בפרק י"ג מהל' רוצח גבי בהמת עכו"ם דפטור מפריקה ע"כ דסבר צער בע"ח דרבנן וכן כתב הגר"א סי' ער"ב יעו"ש אלא דסובר רבינו דכוונת הגמ' כאן בשבת הוא ענין מושאל והכונה היא דלענין שבת חזינן דרחמנא קפדה רק על בע"ח שישבותו וינוחו שורך וחמורך וכל בהמתך משום דאית בהו הרגשת צער מלאכה ורצתה רחמנא שבשבת קודש להוראת חדוש העולם וההשגחה ינוחו ויתענגו כל בעלי נפש חי' בעלי ההרגשה וכיון דרואין אנו שהתורה חששה לנפש החי בשבת באופן שהוא מצטער שינוח בשבת וכמו שדריש במכילתא יכול לא יניחנו תולש כו' ת"ל למען ינוח ואין זה נוח אלא צער [הביאו' תו' קכ"ב] לכן לא גזרו חכמים איסורי דידהו כמו מבטל כלי מהיכנו בשבת משום צער בע"ח. וזה מכוון הירושלמי פ' משילין שני' היא שהוא מצוה על שביתת בהמתו ולכן ירד משום צער בע"ח יעו"ש דהתורה רצתה שיתענגו בע"ח מקדושת יום השבת איברא כ"ז אינו אלא למ"ד דשביתת כלים ליכא בשבת, אבל למ"ד דאף בכלים מוזהר בשבת היכא דהכלי עבדי מעשה ע"כ המצוה היא משום האדם שיהיו כל עניניו נפסקים ושובתים בשבת שלא יהא לבו טרוד בהן וכאלו כל מלאכתו עשויה א"כ לא הי' מכוון התורה מצד הרגשת בע"ח כלל ולכן כתב ההמ"ג פ"ו הלכה ט"ז דאם היא מלאכת עו"ג בכלי מותר ובמכוון זה אמרו בפ' מי שהחשיך קא סבר צער בע"ח דרבנן הוא שלא מצאנו גבי שבת שתכוין התורה להזהיר על צער בע"ח ולכך אסור דמבטל כלי מהיכנו לא וותרו חכמים משום צער בע"ח וזה ר' גמליאל דסבר שביתת כלים ולכן לא נתן כלי לכובס ג' ימים קודם השבת הבן כי זה נכון.

והנה נראה קצת דרע"ק דשרי לעשות מלאכת אוכל נפש ביו"ט דכל נפש אף בהמה במשמע מסתברא דס"ל צער בע"ח דאורייתא לכן משום צערא דילהו שרי רחמנא גם ביו"ט לעשות הנאכל להן, וריה"ג לטעמי' דסבר בפרק אלו מציאות גבי פריקה דאם הי' טעון יותר מכדי משאו אינו זקוק דצער בע"ח דרבנן לכן סבר גבי יו"ט דף כ"א דלכם ולא לכלבים ויעוי' בהל' יו"ט דהלכה כמותו נגד רע"ק ואכמ"ל ודו"ק ויעוי' מש"כ במורה ח"ג פרק י"ז ושם לצער בידים וכמו דמייתי מקרא דלמה הכיתני יעוי' שם.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.