אור שמח/שאר אבות הטומאות/ב

אור שמח ‏ שאר אבות הטומאות ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ה

אבל אם מתה הבהמה הבשר שהיה מדולדל בה צריך הכשר והאבר מטמא משום אבר מן החי כו'.

פסק כרבי מאיר נגד ר"ש. והנה במשנה איתא מתה הבהמה כו' האבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר נבילה דברי ר"מ ור"ש מטהר, ומפרש בגמ' טעמא דר"ש משום דאוכל שאינו יכול להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל, ונראה לי דלפום מה דמסיק על משנה בתרא דגבי אדם דר"ש מטהר דאו דסבר כר"א דאבר מן המת [אם אין עליו כזית בשר] אינו מטמא באוהל רק במגע ומשא כדין עצם כשעורה או דעל אבר מן החי קאי וסבר דבשר ועצם הפורשין ממנו טהורין יעו"ש, א"כ אין הכרח דאפשר גם בבהמה דקתני ור"ש מטהר או דמכוון על אבר מן הנבילה דעלמא בבהמה אם אין עליו כזית בשר דטהור לגמרי דעצמות הנבילה טהורין או דמכוון על בשר ועצם הפורשין מאבר מן החי, אבל זה ליכא לפרש דא"כ צ"ל לת"ק מטמא בחדא ובמאי אי בעצם הפורש מן החי זה לא יתכן דעצם בנבילה ליכא טומאה כלל ודוקא באדם דעצמות המת מטמאין במגע ומשא, וכמו שפירשו במשנה א"ל לר' נחוניא כו' א"ל מרובה טומאת העצמות כו' אבל בבהמה דנבילה אין עצמות מטמאין כש"כ באבר מן החי שלהן אם פירש עצם מהן טהור ואי מטמא ת"ק באבר מן החי בבשר שפירש ממנו א"כ מאי שנא בין אבר מן החי לאבר מן המת זה וזה בשר הפורש ממנו טמא ועצם הפורש מהן טהור ולמאי תני מטמא משום אבר מן החי ולא אבר מן המת לפ"ז ליכא לפרש כן, אבל על אבר מן המת ברור דלמאן דלא יטמא באבר מן המת באדם באוהל כשאין עליו כזית בשר כש"כ דלא מטמא כלל גבי נבילה והוי כעצם בעלמא דלא מטמא, וא"ש מה דתני ור"ש מטהר על אבר מן הנבילה דעלמא. ולפ"ז יש לאמר דהא דר"ש מטהר בערלה וכלאים ושור הנסקל וכיו"ב ששנו כולן בדברי ר"ש בתוספתא טבול יום ומייתי לה גמרא בכמה דוכתי הוא הכל על איסור הנאה שאף שהעו"ג אינו מצווה שלא לאכול שור הנסקל וערלה וכיו"ב, בכ"ז כיון דלישראל אסור בזה להאכיל לעו"ג אינו מטמא טומאת אוכלים, אבל אם הישראלי מצד עצמו מותר להאכיל זה לאחרים רק דעל הב"נ מונח איסור משום אבר מן החי, ואם יהיה באופן דלא קאי בתרי עברי דנהרא הלא יהא מותר להאכיל זה לעו"ג כיון שיכול ליקח מאחר או מעו"ג אפשר דסבר ר"ש דבזה מטמא טומאת אוכלים כיון דהוא מותר בהנאה לישראל ומותר להאכילו לבהמה או לעו"ג היכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא ולפ"ז כולהו מתניתין אתיין גם כר"ש דתנן בבשר מן החי ובאבר מן החי טומאת אוכלין, ועיין עוקצין פ"ג מ"ג החותך מן האדם דמיירי שם ר"ש בהך משנה בסיפא ולא פליג על רישא. ולפ"ז מעיינין רק על ישראל דאיכא ביה תורת טומאה אם הוא מותר להאכיל לאחרים חשוב כמו שהיה ראוי לאוכל אדם או לא, אבל לא מעיינין על העו"ג אם הוא בעצמו מותר ודוק:

וא"ש לפ"ז תמיהת התוספות על מה דרצו לומר בבהמה המקשה (דף ע"ג) דשחיטה עושה ניפול וכן (בדף ע"ה) אמר דמאי דאמר ר"ש הוכשרו אבשר קאי יעו"ש, א"כ מאי אמר ר"ש לא הוכשרו דמוכח דאגב בהמה לא מקבלי הכשר אבל ע"י הכשר מים הוכשר והא אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוי יעו"ש, ולפ"ז א"ש כמו שבארתי דאבר מן החי מטמא בשרו טומאת אוכלים לר"ש, וכן בשר הפורש מן החי, ורק לפום מסקנא דשחיטה עושה ניפול ומן התורה ראוי לאכול ולכן סובר ר"ש דהכשר עצמו מועיל ומקבל טומאת אוכלין, והך דתני ור"ש מטהר אפשר לפרש משום דגם זה מקרי אוכל שא"א יכול להאכילו לאחרים, ולפ"ז יתכן דאבר מן המת מטמא וכי פליג בסיפא גבי אדם על ענם ובשר הפורש מן אבר מן החי פליג וסבר דטהור ודוק:

אולם לשיטת רבינו דסובר דאבר המדולדל נשאר באיסורי לב"נ משום דלדידהו שחיטה כמיתה דמיא דלאו בני שחיטה נינהו ומיתה עושה ניפול וא"כ לב"נ אסור ונהרג עליו משום אבר מן החי ולישראל סבר דאסור מן התורה משום ובשר בשדה טריפה לא תאכלו א"כ איך יעשה במאי דלא הוכשרו דאמר ר"ש הא אינו מטמא בשום טומאת אוכלין דאינו ראוי להאכיל לאחרים ואף אם יוכשר לא יטמא וצ"ל דאה"נ זה טעמא דר"ש ולא הוכשרו דאמר פירושו לאו בני הכשר נינהו דאין שייך בהו הכשר לאוכלא כיון שאסורים לאחרים משום בשר מן החי ואבר מן החי, וכן משמע בגמרא (דף קכ"ט) דאמר ליה ר"ז לרב אסי אמציעתא נשחטה הבהמה מ"ט א"ק מכל האוכל אשר יאכל כו' רק להני אמוראי דמפרשי טעמא דר"ש במילי אוחרי בבהמה נעשית יד לאבר כו' באוחז בקטן ואין גדול עולה עמו כו' סברי כמו שפרשנו דר"ש סובר דבשר מן החי מטמא טומאת אוכלים ומטעם שבארנו לעיל בס"ד:

ח

טריפה שנשחטה כו' אם נגע בה הקדש נטמא מד"ס.

רבינו מפרש דאף אם טריפה חולין ג"כ מטמאה מוקדשין וכן הא דאמר (בדף קכ"ג) דהמפשיט טריפה טמא הוא ג"כ טמא לקודש וא"ש דתני תמן חיה ובהמה טמאה כו' וחיה ליכא בקדשים. אולם רש"י פירש דבהמת קדשים שנמצאת טריפה מטמאה יעו"ש. ובזה א"ש מה דאמרו במשנה פרק תמיד נשחט שחט ישראל וקבל הכהן כו' ובגמרא לא סגי דלאו ישראל שחיט, ולפ"ז א"ש דחששו שבריבוי הפסחים ימצא טריפה ויטמא הכהן לקודש ונמצא דיתטמאו האימורים של הפסח שהקטיר אחר זה והכהן יוטמא לעבודה ודוק:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.