אור שמח/עדות/יח

אור שמח ‏ עדות יח

אור שמח - הלכות עדות - פרק יח

פרק יח

ו

הלכה ו עדי נפשות שהוכחשו ולא הוזמו אפילו בא הנהרג ברגליו אינם לוקין מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו כו':

מוכח דאם לא היינו אומרים הכחשה תחלת הזמה, ואז כי הוזמו אחר כך אין נענשין, לכן תו היה להו ללקות על לאו דלא תענה וכדאמר ר' אלעזר בהדיא.

ונתבונן הא אנן קיימא לן לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ולאו דלא תענה הוי לאו שאין בו מעשה, כדאמר בגמרא. וצ"ל דשאני בעדים זוממין, דמצאנו דגילה קרא דהיכי דנתזמו באופן שלא רצו לחייב ממון ומלקות כמו שהרג בשוגג ושנמכר בעבד עברי וכיוצא באלו ושבן גרושה כו' גלי קרא דוהצדיקו את הצדיק דלוקין וכמו שפסק רבינו לקמן פרק כ', לכן כאן דלא מצי לבוא לידי הזמה אם נאמר הכחשה לאו תחלת הזמה לוקין מהך לאו דלא תענה וכה"ג פירשו רבוותא בתוספות תמן (ד"ה הוה).

וצריך להבין לפ"ז מדוע כתב רבינו לקמן פרק כ' דאם הוזם אחד בלבד או שהוזמו שניהם קודם גמר דין דאינן נענשין נהי דאינן נענשין מתורת כאשר זמם דע"ז אמרו בגמרא חייבי מלקיות מנלן כו', דבאמת ילפינן דאינן נענשין מתורת כאשר זמם, אבל אלאו דלא תענה לילקו, ואם העידו על רוצח בשוגג להגלותו דאינן חייבין העדים רק מלקות מלא תענה נילף אף בהוזמו קודם גמר דין וכן בהעידו על רוצח במזיד והוזמו קודם גמר דין לילקו משום לא תענה, ובשלמא על הוזם אחד מצינן למימר דהא כי מיתזם אחר זה השני ג"כ הוי הזמה וכמו דאמר דאסהידו בי תרי בחד ותרי בחד, וא"כ מצי לבוא לחיוב הזמה אחר זה, ולכן אינן לוקין דקרא גלי רק במקום דלא מקיימין כאשר זמם, אבל במקום דיכול להתקיים תורת הזמה לא גלי קרא ובמקום דאיכא ענין הזמה אמרינן אולי יתקיים כאשר זמם, וא"כ כי מיתזם חד אמרינן דילמא מיתזם גם השני ומקיימא כאשר זמם, אבל בנתזמו קודם גמר דין קשה טובא דהא לא מצי לבוא לידי הזמה.

ואם תאמר היכי דנתזמו קודם גמר דין תו לא הוי פסולים רק מוכחשים דחידוש הוא ולא חדשה תורה רק אחר גמר דין, זה אינו דא"כ למה לי קרא דבחייבי מלקות וממון אינם חייבים בנתזמו קודם גמר דין, פשיטא כיון דאינם נאמנין המזימין לפוסלן, ועוד דכן מפורש בתוספות פ"ק דסנהדרין (דף ח' ע"ב) דמפרשי כולא סוגיא בהוזמו קודם גמר דין ובא לגבות ממון, דהשתא ודאי סהדי שקרי נינהו, וכן מפורש בדברי רבינו לקמן פרק כ' הלכה א':

ונראה לי דכבר אמרו בגמרא לענין מימר דהוי לאו שאין בו מעשה ובכ"ז מיחשב כיש בו מעשה משום דע"י דבורו איתעביד מעשה, ופירשו רבוותא בתוספות סנהדרין (דף ס"ה ע"ב) ד"ה הואיל וישנו בקול, דלכן מיחשבינן לס"ד הך דעדים זוממין אף דישנו בקול למעשה משום דעל ידי עדותן נתחייב הנידון יעו"ש, אם לא דמשני הואיל וישנו בראיה, וא"כ עכשיו דגלי קרא דלוקין במקום דליכא הזמה, זה דוקא במקום דנתחייב הנידון על פיהם ובדבורייהו איתעביד מעשה, אף על גב דישנו בראיה, בכל זאת איתעביד מעשה על פיהם, אבל הוזמו קודם גמר דין דלא איתעביד מעשה על פיהם אימור אף דליכא הזמה ג"כ אינן לוקין, ועיין תוספות פרק אלו נערות (כתובות לב. תוד"ה דאין לוקה ומשלם) דמוציא שם רע חידוש הוא דבדיבור גרידא מחייב, ומה דעדים זוממין בדיבורייהו מחייבי, מ"מ לא הוי חידוש כולי האי דע"י דבורם היה נפסד עכ"ל, וא"כ ודאי דמסתברא דלא נוכל למילף מהא דחייבין מלקות במקום דליכא הזמה על הוזמו קודם גמ"ד דלא איתעביד מעשה כלל למחייבינהו על דיבורייהו לחודא, דבמוציא שם רע חשבת דא לחידושא, ופשוט:

ונראה פשוט דהוא הדין בהעידו ששור של פלוני נגח עבד של פלוני וחייבוהו בית דין לשלם שלשים סלעים קנסא ואחר זה בא ההרוג ברגליו דאינן לוקין מפני דהכחשה תחלת הזמה ואם יוזמו אחר זה הלא יהיו חייבים לשלם קנס והוי לאו שניתן לתשלומין ואין לוקין עליו ודוק:

---

---

שולי הגליון

---

---

· הבא >מעבר לתחילת הדף