דברי שאול - עדות ביוסף/עדות/יח

דברי שאול - עדות ביוסף עדות יח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

משלשין בממון וכו' ואין לוקין במקום תשלומין. הנה הסיום הזה אין לו ענין למה שלפניו והיה לו לכתבו בהלכה בפני עצמה. ולפענ"ד נראה דהנה בהא דאמרו ממון מצטרף מלקות לא מצטרף ופירש"י והרי קיבל מה שרצה להפסידו ולכאורה הרי הם לא נענשו כי אם רק מחצה מה שרצו להפסידו והרי בעינן כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא דכל אחד רצה להפסיד לו כל הממון. אמנם ביאור הדברים דבאמת עדים זוממין מהראוי שילקו משום לא תענה וכל הלוקה אינו משלם רק דבפירוש רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין והיינו דבמקום שיש נזק ממון לא שייך לומר שילקה אף דמלקות חמור משום דחס רחמנא על ממונו כמ"ש הפנ"י ב"מ ס"ב ולפ"ז כיון דעיקר מה שנתחייב ממון הוא משום ממונו של זה והרי קיבל וזה שאמרו ממון מצטרף ופירש"י והרי קיבל מה שרצה להפסידו והיינו דלענין ממון הקפידה התורה על ממונו של זה ואין אנו משגיחין על עונש העדים דלענין עונש מלקות חמיר וזה שסיים רבינו משלשין בממון ואין לוקין במקום תשלומין דהוא נתינת טעם למה שאמר משלשין בממון ודו"ק:

ב

והזמה בעדים עצמם ואלו עדים שהזימום אינם יודעים אם נהיה הדבר או לא. כן היא שיטת רבינו דהכחשה אם יצטרף עם הזמה לא מועיל וכל באי שעריו וכל אשר בא בתוכו יתמה דמנליה זאת ועיין לח"מ דמקשה מאפכינהו ואזמינהו וגם הקשה הגאון מוה"ר חיים יונה [תאומים] מפלוני רבעני וגם משליח נעשה עד כמו שהקשה המקנה וכבר כתבתי בזה בתשובות כמה ענינים וכעת נראה דהנה בטעם דברי רבינו נראה לפענ"ד דהנה במכות דף ו' הקשו הרוג ורובע יציל ומשני במקיימי דבר ולא בעושי דבר ובשו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא סי' כ"ז הקשה מלוה ולוה יצילו דלענין ממון הו"ל עד פסול ולא שייך עושי דבר כדאמרו אדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן והיינו דנקרא עד פסול כמ"ש הראב"ד אבל זה לא קשה כמ"ש בשם הר"ן דלגבי שור שהוא דבר חשוב בפני עצמו לדונו בכ"ג אבל בשאר ממון הוי בגדר בעל דין וכן כתב ש"ב הגאון בכסא דהרסנא סי' ל"א ולפ"ז נראה לפענ"ד דאם נימא דהכחשה והזמה ביחד נאמנים העדים המזימים א"כ הרי לפי המזימים שזה לא לוה או לא הרג אינו בגדר עושי דבר שהרי לא עשה כלל וא"כ שוב הלוה הוא עד פסול דקרוב אצל ממונו דנוגע הוא והו"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול דבשלמא המלוה שמכחיש שאומר שעשה המעשה דהוא בגדר בע"ד וגם במכחיש לא שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול כמ"ש התוס' בסנהדרין דף ל"א אבל מי שסייע להמזימים ולפי דבריהם אינו בגדר בע"ד והו"ל פסול מתורת נוגע ואינו בגדר בע"ד והוי נמצא אחד מהם קאו"פ וא"ל דממנ"פ אם אתה מאמין לדברי העדים מה אכפת לן בנמצא אחד מהם קאו"פ דזה אינו דכל שנמצא אחד מהם קאו"פ הרי עדים מכחישים והוי ספק אם נאמין לראשונים או למזימין ולכך בהכחשה ובהזמה ביחד אין נאמנים וז"ב. ובזה לא קשה מה שהקשה שאר בשרי תלמידי מוהר"א נ"י דלפי דברי א"כ נצמח דין חדש דאם המלוה יתבע את הלוה והלוה יביא שני עדים שלא לוה שלא יהיו נאמנים דלפי דבריהם הרי אינו בגדר בעל דין ויהיה נוגע והוי נמצא אחד מהם קרוב או פסול אבל זה אינו דהא ממנ"פ אם נאמין לדברי העדים עד שמכח זה תחשוב שאינו בע"ד שוב על כרחך שאמת אמרו שלא לוה ואינו חייב אבל כל שיש עדים המכחישים שוב אינם נאמנים המזימין והו"ל עכ"פ תרי ותרי וזה ברור. ומעתה לא קשה כל הקושיות דבאפכינהו ואזמינהו עכ"פ הבעלי דינים הם בע"ד ואינם מכחישין שאינם בע"ד וגם בפלוני רבעני ובשליח נעשה עד שהם בע"ד כמעיקרא ומה אכפת לן שיש הזמה והכחשה ודו"ק היטב כי הוא ענין נכבד וחדש:

והנה בשטמ"ק בכתובות דף כ' גבי אין מזימין את העדים הביא בשם י"מ דהזמה הוא בין כשאמרו לעדים הלא אותו היום עמנו הייתם בין כשאומרים להם היאך אתם אומרים שהמלוה או הלוה עמכם היה הלא באותו היום עמנו היה במקום רחוק דכל זמן שעוקרים את העדות לגמרי הוי הזמה והכחשה הוי שאומרים להם עמנו הייתם לשם ולא היה העדות באותו הדרך שאתם אומרים עיי"ש. והנה הקשה שאר בשרי תלמידי מוה' אברהם נ"י דבמשנה במכות דף ה' אמרו להיפך דאיתא שם מעידים אנו באיש פלוני שהרג את הנפש אמר להם היאך אתם מעידין שהרי הנהרג זה או ההרוג זה עמנו היו במקום פלוני אין אלו זוממין. הרי מבואר דאף דמכחישין גוף העדות מ"מ לא הוו זוממין אלא מכחישין וכדאיתא שם בש"ס הטעם שחסרה גוף העדות והשבתי דהקדמונים פירשו כן דמה דאמר אין אלו זוממין לא דהוי הכחשה רק שבגדר הזה לא הוי הזמה והיינו במקום שיכול להיות שאף שהיה שם במקום הזה היה יכול ללכת לאותו מקום שאמרו העדים שהרג באותו יום א"כ לא נשקר גופו של עדות והראשונים נאמנים דבשלמא אם היו אומרים עמנו היה הלוה או ההרוג במקום הזה והיה מקום רחוק שלא היה יכול לבוא לאותו היום למקום שאתם אומרים שהיה הלואה או רציחה בזה אף שיכול להיות ע"י גמלא פרחא יבאו לשם לא חיישינן לזה והאחרונים נאמנים לפי שע"פ הטבע הוסרה גופה של עדות ואין לנו לתלות בענין רחוק לקיים עדותן אבל כל שאינם מעידים רק שבאותו היום היה הלוה עמהם במקום פלוני ואינם אומרים שא"א להם לבא לשם בזה כיון שע"פ דיבורם לא הוסרה גופה של עדות שהרי יכול להיות שיבא ע"י גמלא פרחא אף שאינו ע"פ הטבע מ"מ לא הוה הזמה ואינו רק הכחשה אבל כשאומרים על גופן של עדים שהם היו עמהם א"כ הוסרה גופה של עדות אינם יכולים לתרץ עצמם בדבר רחוק דהרי מעידים על עצמם של עדים והו"ל כמעידים שהעדים גזלנים שאינם יכולין לתרץ עצמם בדרך רחוק שאינם גזלנים כמ"ש התוס' בב"מ דף ו' דכל שהוא גזלן ע"פ עדים א"א לתלות בספק מלוה ישינה וזה ברור לפענ"ד.

ולזה אמרו במכות שם מ"ד ליחוש לגמלא פרחא קמ"ל והיינו דעל גופם של עדים אין אנו תולין בדבר רחוק לתרץ דבריהם אף שלא העידו המזימין כן ועיין בתוס' יבמות דף קט"ז. ולפענ"ד יצא להם זה מהא דאמרו עד שתשקור גופה של עדות או עד שתסרה ולשיטת הרמב"ם היה לו לומר עד שתסרה גופם של עדים ועיין לח"מ שכתב על דברי הב"י דאין לשבש הספרים דבלשון הגמרא מבואר ג"כ גופה של עדות ולפי מ"ש יצא מזה להקדמונים שאפילו בגופה של עדות נמי הוי הזמה ורש"י לפי מה דס"ל כשיטת הרמב"ם הוצרך לדחוק גופם של עדים וכן הגיה הב"י דברי הטור שאזיל ג"כ בשיטת הרמב"ם אבל מלשון הש"ס ראיה לדבריהם כן נראה לפענ"ד להמליץ בעד הראשונים. והנה גוף דינו של רבינו בהכחשה והזמה מצאתי מקורו בירושלמי מכות פ"ק ה"ז ולפי שכבר קדמוני הפני משה במראה הפנים שם קצרתי עיי"ש:

ה

אין מזימין את העדים אלא בפניהם ומכחישין את העדים שלא בפניהם. כתב בכ"מ טעמא דאין מזימין את העדים אלא בפניהם פירש"י שהרי באו לענשן נפש או ממון והתורה אמרה יבא בעל השור ויעמוד על שורו והבעל מגיה ציין שלא נמצא זה ברש"י ועל זה הראה תלמידי שאר בשרי מוה' אברהם נ"י דנמצא כולו ברש"י ד"ה וכשם שאין מזימין. הן אמת דדברי רש"י תמוהין דלרב ששת דס"ל דגם אין מכחישין שלא בפניהם לא שייך הך טעמא לענין הכחשה דהא בהכחשה אינן באין לחייבן ממון או עונש אחר ולמה לא יהיו נאמנים אף שלא בפניהם ודוחק לומר דס"ל כרב חסדא דבהדי סהדי שקרי למה לי. אמנם נראה דהנה החכם צבי כתב בהגהת הט"ז סי' ל"ד דלכך בתרי ותרי זו באה בפני עצמה ומעידה ולא הוי ספק פסולים משום דיש לכל אחד חזקה דמעיקרא וגם כעת עכ"פ יש לאחד מהכתות חזקת כשרות ולפ"ז כאן שמתו הראשונים א"כ שייך יותר להאמין לאחרונים דיש להם חזקת כשרות עד היום וא"כ שוב אינם נאמנים לפסול שלא בפניהם דהא אם נאמין להם על כרחך שהיו נאמנים לפסול לראשונים ושלא בפניהם אין להם דין עדות ואינם נאמנים. והנה כל זה לר"ש אבל לרב אשי הסברא פשוטה כמ"ש למעלה על ר"ש. ובלא"ה נראה לפענ"ד דהסברא פשוטה דבהזמה שמעידים על גופם של עדים והוי כאילו מעידים על פסול גזלנותא וא"כ העדים הראשונים נעשו בעלי דינים ושייך יבא בעל השור ויעמוד על שורו משא"כ בהכחשה דאינם מעידין על גופם של עדים וכן נראה מהריטב"א שבשטמ"ק ומן האמור הן נסתר מחמתו דברי הריב"ש שחידש דהזמה שלא בפניהם דהוי הכחשה לפסול עדים הראשונים וכבר האריכו המהרלב"ח והש"ך והנודע ביהודה וה"ר חיים יונה [תאומים] לסתור דבריו ובתשובה הארכתי בזה ולפי מ"ש כעת אין מקום לדבריו דלפסול שוב שייך יבא בעל השור ויעמוד על שורו.

אמנם לפענ"ד נראה אף אם נחזיק בדברי הריב"ש היינו דוקא אם עודם בחיים ויכול להזים בפניהם א"כ שפיר יכולין לפסול אף שלא בפניהם דכל הטעם דצריך להעיד בפני בעל דין הוא כמ"ש הרשב"א דלא חציפי לשקר כל כך בפניו וא"כ כל שראוי לבא אח"כ לא חציפי להזים בשקר אף שלא בפניהם דשמא יבואו משא"כ כשמתו דאז ודאי אינם נאמנים לפסול ובזה עמדתי על לשון רבינו שבתחלת דבריו הביא הריב"ש ראיה לשיטתו שכתב עדים שהוזמו שלא בפניהם הרי הוכחשו משמע דהוכחשו לגמרי אבל סוף דבריו במתו העדים מסיים אין כאן עדות שהרי הכחישו זא"ז משמע דאין כאן רק הכחשה דתרי ותרי ועיין מהרלב"ח ונוב"י ולפי מ"ש אתי שפיר דאם העדים חיים הוי הכחשה גמורה אבל אם מתו הוי רק כתרי ותרי. והנה נסתפק ש"ב תלמידי מוהר"א נ"י במי שטען שלא לוה ובאו עדים ואמרו שלוה ופרע דהוחזק כפרן אם הוזמו העדים אח"כ אי יהיו חייבין לשלם מכאשר זמם או נאמר כיון שהם לא רצו לחייבו אדרבא הם אומרים שפרע רק שבדיבורו הוחזק כפרן אבל ע"י דיבורם לא נתחייב ואם נאמר דלא מתחייבים יהיה מזה סתירה לדעת הש"ך דבעי גם בדיני ממונות עדות שאתה יכול להזימה ולמה הוחזק כפרן ע"י כיון דהוי עדות שאין אתה יכול להזימה עכ"ד והשבתי דבודאי חייבין והטעם דהרי ידעו היטב שיתחייב זה ע"י עדותם שהרי אמר מקודם לא לוה ואף להמבי"ט הובא בש"ך סי' ע"ט ס"ק א' צריך להביא עדים שלוה ופרע וכל שאינו מביא עדים ודאי נתחייב לשלם וא"כ רצו לחייבו בבירור ודומה למ"ש התוס' בש"ס סנהדרין דף ט' דכל דא"א זה בלא זה לא יוכלו לומר דלא באו על זה ומכל שכן כאן דאם לא רצו לחייבו למה העידו דבלא"ה פטור ועיין בקצות החושן סי' ל"ח ס"ק ה' וגם כאן גורמין ע"י שעשאו כפרן שיהא חייב לשלם וא"כ הועיל עדותן לחייבו.

ז

כותבין ושולחין וכו'. בש"ס אמרו ד' צריכין הכרזה והנה רבינו כתב במסית ועדים זוממין ובן סורר ומורה דשולחין בכל עיר ועיר כר' יהודה אבל בזקן ממרא כתב דממתינים עד הרגל והקשה הלח"מ דמאי שנא בין זקן ממרא לאלו וגם על רש"י תמה דלא כתב רק בזקן ממרא ולא בבן סורר ומורה עיי"ש בפ"ג מממרים. ובימי חורפי אמרתי דבבן סורר ומורה על כרחך ר' עקיבא לא פליג דממיתין אותו מיד וא"א לשמרו עד הרגל דהרי כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא ג' חדשים כדאמרו בסנהדרין דף ל"ט וכ"כ הרמב"ם פ"ד מממרים ה"ו ולפ"ז א"א לשמרו עד הרגל דמה יעשה אם יהיה בן סורר ומורה אחר סוכות דהרי ר"י אמר היאך מענין את דינו של זה ועל כרחך צ"ל דר"ע ס"ל דאין גומרין את דינו עד הרגל ובזה לא שייך עינוי הדין כמ"ש התוס' ועיין במהרש"א שם שנראה דר"ע ס"ל כן ולפ"ז ממנ"פ אם נגמר דינו קודם הוי עינוי הדין ואם לא יגמור דינו עד הרגל שוב לא יהיה בן סורר ומורה ויפטור לגמרי וזה ודאי לא מסתבר. אמנם מדברי הרמב"ם שם נראה דבזקן ממרא היו גומרין את דינו קודם ולא חיישינן לעינוי הדין. ואולי יש לומר דשאני זקן ממרא דהנה הרמב"ם במורה נבוכים כתב הדין אצלי בכל העבירות שיראו ממנם סתירת התורה או המחלוקת כנגדה אפילו אכל אדם בישראל בשר בחלב וכו' מפני דעת שיתבאר ממנו שאינו מאמין שזאת התורה אמת הוא אצלי בכלל מה שאמרה תורה את השם הוא מגדף ויהרג מיתת כפירה לא מיתת עונש וכן אני אומר בעשרה מישראל שזדו לעבור על איזה מצוה ביד רמה יהרגו כולם וראיה לדבר מבני גד ובני ראובן וכו' והובא לשונו הזהב ברשב"א בסי' תי"ז ולפ"ז זקן ממרא ג"כ מיתתו כפרה לא מיתת עונש וא"כ לא אכפת לן עינוי דינו מפני שכפר בעיקרי התורה ובזה נראה לי מה שכתבה התורה בזקן ממרא ולא יזידון עוד מה שלא כתב בכל אינך משום דכאן חששה התורה שלא יזידו לעבור שיכפרו בפינות התורה משא"כ באינך שלא חששו רק שלא יעברו על התורה לתאוה.

וש"ב תלמידי מוה' אברהם נ"י אמר דבעדים זוממין גם ר' עקיבא מודה דממיתין אותו תיכף דבאמת איכא עינוי הדין רק דר"ע לא חייש לזה וזה לא שייך בעדים זוממין דבעינן לקיים בהו כאשר זמם לעשות לאחיו והם לא רצו שיענה דינו ולכן על כרחך לא קאי ר"ע אכלהו רק אזקן ממרא עכ"ד. אמנם אכתי קשה דנמתינן עד הרגל ולא יגמרו דינם וכקושית התוס' אמנם נראה דא"כ יוכלו לחזור בהם ויאמרו מבודים היינו כל זמן שלא נגמר דינם וגם אמר תלמודי מוהר"א הנ"ל דהא אין העדים נעשו זוממין עד שיגמר דינו ועל כן מוכרחין אנו לגמור דינם דאל"כ יהיה עינוי הדין של הזכאי וזה בודאי לא שייך לעשות עכ"ד ולכאורה הייתי אומר דבמסית לא פליג ר' יהודה דלא שייך עינוי הדין דהתורה אמרה לא תחמול ולא תכסה עליו וצ"ע:

ח

עדות שקר העדנו. בש"ס אמרו אמר רבא באומר עדות שקר העדתי ופריך הש"ס כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד עיין בתוס' שם דפירשו דמיירי ששוב הוזם ומשלם חלקו דביקש להפסיד ממון חבירו בעדותו ועל זה הקשו דאינו משלם ממון אלא באומר עמנו הייתם דבריהם תמוהים ועיין במהרש"א שם שפירש דהתוס' ר"ל דמיירי בלא הוזמו ואף דחייב מדינא דגרמי אין זה דין עד זומם דחייב מכאשר זמם ולא כאשר עשה עיי"ש שהאריך בדחוקים. והנה גוף סברתו דהוי כאשר עשה הוא תמוה לכאורה דמה כאשר עשה שייך בכאן דהרי לא חייבו בעדותן ורק שנגמר הדין בעדותן אמנם גם בחידושי הריטב"א נמצא סברא זו ואף שיש לדחוק דמיירי שכבר שילם הממון אבל מדברי הריטב"א נראה דאף שלא שלם עדיין מקרי כאשר עשה והטעם דכל שלא הוזמו הרי בודאי צריך שיפרע וכיון דלגבי המלוה בודאי אינו נאמן בחזרתו א"כ הוא יצטרך לפרע בודאי משא"כ בכל עדים זוממין כיון דכעת לא ישלם לא הוי כאשר עשה רק כאשר זמם.

אמנם לפענ"ד נראה דבר חדש לפי מ"ש בתשובה בסברת הפוסקים דלכך גם בממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה אף דעונשין מן הדין בממון א"כ ק"ו הוא דאם כאשר זמם מחוייב מכל שכן כאשר עשה וכתבתי ע"פ מ"ש הרשב"א בחידושיו ליישב קושית התוס' למה אמרו בבור אין עונשין מה"ד משום כיון דבור חידוש הוא דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו א"כ דיו במקום שחידשה התורה דאף שק"ו הוא עיין בב"ק דף ב' ולפ"ז גם אני אומר כיון דעד זומם חידוש הוא דמה חזית דציית להני וכו' א"כ אין לך בו אלא חידושו והארכתי הרבה בזה בפלפול נעים ולפ"ז זהו כשעדים אחרים מזימין אותו דהוי תרי ותרי דהוי חידוש דמה חזית וכו' אבל כאן דבאמת שנים העידו עדות גמור ואחד חוזר בו מעצמו למה לא יתחייב מכאשר עשה הא הוא בעצמו חוזר בו ולמה לא יהיה נאמן לגבי עצמו לחזור בו:

ובגוף קושית התוס' עי' במהר"ם מלובלין מ"ש בזה ולפענ"ד נראה בפשיטות ליישב קושית התוס' דהנה בב"ק דף ע"ד נחלקו אי הכחשה תחלת הזמה או לא ורבא ס"ל התם דהכחשה תחלת הזמה אלא שלא נגמר ומועיל אח"כ הזמה ולפ"ז גם כאן כל שאמר עדות שקר העדתי הו"ל כהכחשה והיא תחלת הזמה והו"א כיון דכבר נתכחש לא יצטרך לשלם חלקו רק חבירו ישלם חלקו לבד שהרי הוא כבר נתכחש על זה קמ"ל דמשלם לפי חלקו דהכחשה תחלת הזמה היא. ויתכן עוד יותר לפי מה דאמרו בב"ק דף נ"ג דר' נתן ס"ל כל דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ולפ"ז אם נימא דהכחשה לאו תחלת הזמה היא א"כ הוא כלית ליה לאשתלומי מהאיך א"כ סד"א דנתחייב העד השני כשהוזם לשלם גם חלקו של זה על זה קמ"ל דעד אחד משלם לפי חלקו א"כ לא יצטרך חבירו לשלם רק חלקו לבד דהא אית ליה לאשתלומי ועל זה פריך הש"ס כל כמיניה והיינו דאף אם הכחשה לאו תחלת הזמה מ"מ לאו כל כמיניה דלא הוי הכחשה כלל ומכל שכן שאין עד השני צריך לשלם בשבילו דהא אינו נאמן בודאי לגבי חבירו.

והנה הקדמונים כתבו והוא מהרא"ש בתשובה דחייבין לשלם מכח דינא דגרמי והקשו דא"כ מה פריך הש"ס כל כמיניה דהא מ"מ צריך לשלם מכח דינא דגרמי ועיין לח"מ וכבר קדמו בריטב"א ורמב"ן ועי' בש"ך סי' ל"ח (ואני מצאתי ברשב"א בב"ק דף ה' ובשטמ"ק שם בשם רבינו יהונתן דמשמע שם דאינו משלם עיי"ש) ואמר תלמידי ש"ב מוהר"א נ"י ליישב קושית הריטב"א דעד כאן לא כתב הרא"ש שחייבין לשלם רק כששניהם העידו ששקר חתמו אבל כאן דעד אחד מעיד שקר העדתי לא שייך דינא דגרמי דאינו ברי היזיקא דאף בלא עדותו היה נשאר ע"א ומי יימר דהיית משתבע נגדו וכדאמרו בשבועות דף ל"ב וגם חידש דבשטר דכיון דשטר בע"א לא מהני לשיטת הפוסקים אפי' לחייבו שבועה א"כ שוב אפי' אם רק ע"א אומר ששקר חתם חייב לשלם מכח דינא דגרמי דברי היזיקא עכ"ד. ואני אומר דשייך בזה דינא דגרמי דעד כאן לא אמרו בשבועות מי יימר דמשתבעית רק במקום שאף אם היה מעיד לא היה כאן חיוב ממון בבירור ולא הוי ברי היזיקא אבל כאן דלפי עדותם היה היזק ברור רק שאפילו בלא עדותו היה יכול להיות ג"כ היזק א"כ עכ"פ היזיקו ברור בודאי ובלא עדותו היה רק ספק היזק דאולי היה נשבע נגדו א"כ פשיטא דבזה לא יפטור מדינא דגרמי.

ולפענ"ד נראה בזה דבר חדש ליישב קושית הקדמונים הנ"ל דהנה לכאורה צריך להבין דברי הרא"ש שמחייב שני עדים שאמרו שקר העדנו משום דינא דגרמי דהרי בשטמ"ק ב"ק דף נ"ו כתב בשם המאירי ההבדל שבין גרמי לגרמא הוא שכל שע"י לבד נעשה ההיזק מקרי גרמי אבל כשכח אחר מעורב בו כגון משסה כלבו של חבירו בחבירו או כותל רעוע שפשיעת חבירו ופשיעתו עשו הנזק פטור דזה מקרי גרמא עיי"ש ואני יחדתי ע"ז קונטרס מיוחד לבאר הדברים. ולפ"ז בשני עדים דעד אחד לא היה יכול לחייבו ממון א"כ כל אחד כח אחר מעורב בו. אמנם אחר העיון זה אינו דא"כ אם שנים יגרמו היזק יהיו פטורין וזה לא מסתבר דמה נפק"מ לבעל ההיזק אם אחד עשה או שנים והשנים כאחד נחשבו לגביה ועד כאן לא כתב המאירי רק במשסה כלבו של חבירו בחבירו כיון שלהכלב ולבעל הכלב ג"כ אינו יכול לחייב שבלי השסה דידיה לא היה נושך א"כ א"א לחייב המשסה שהרי בהשסה לבד לא היה נושך והנושך היה הכלב וא"כ כח אחר מעורב בו וכן בהכותל רעוע לולא שהיה הכותל רעוע לא היה יכול לפרוץ לא היה יכול לגרום היזק וההיזק בא ע"י כח אחר אבל בשנים שעשו נזק עכ"פ עשו שניהם היזק ונחשבו כחד לגבי בעל הנזק והם יחצו ביניהם וזה ברור מאד מאד ולפ"ז בע"א שאמר שקר העדתי כיון דחבירו אינו חוזר שוב שייך כח אחר מעורב בו ולא מקרי גרמי רק גרמא ושפיר פריך הש"ס כל כמיניה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.