אור שמח/נחלות/ט

אור שמח ‏ נחלות ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ח

וכן אם מת זה הנותן והנושא בתוך הבית על האחין להביא ראיה כו':

רבוותא בתוספות כתבו דאין לפרש הטעם דטענינן ליתמי אילו הוי אבוהון קיים הוי מייתי ראיה, דא"כ בן אומן ובן אריס אי אתי בטענתא דאבוהון אין להן חזקה, ואמאי, יאמרו אלו אבוהון קיים הוי מייתי ראיה, וכן הבא משום ירושה אמאי צריך חזקה יאמר אילו הוי אבוהון קיים הוי מייתי ראיה יעו"ש, דפירשו טעמא דכיון דיוצאין על שמו מוכח ששלו הן רק כ"ז דהוא חי אמרינן דאילו הוי שלו היה לו עדים, ולא נהירא, דא"כ איך מדמה הגמרא זה להך דדברים העשוים להשאיל ולהשכיר דמפקינן מידא דיתמי. והנראה לי, דהעיקר הוא דטענינן ליתמי מה דהוי טעין אבוהון והוי מהימן בהך טענה לחודא, אבל מה דצריך סהדי ולא הוי מהימן בטענתו לחודיה, איך נוכל להאמין את בניו לומר אילו הוי אבוהון קיים הוי מייתי סהדי. אמנם זה דוקא היכי דצריך סהדי על עצם הדבר כמו לטעון שהשדה לקוחה בידו הוי מייתי סהדי שלקחה או שהבעלים הודה שמכרוה לו, אבל כאן דאין צריך להביא עדים על גוף הדבר שממון זה שכתוב בגוף השטר היה לו מאבי אמו, רק צריך להביא ראיה על עצמו שהיה תחת ידו ממון אחר שהיה שלו בלבד כמש"כ רבינו, ובהגהות הכריחו פירוש זה דכל דידעינן שהיה לו ממון אחר שנוכל לתלות שממון זה הוא שלו סגי, א"כ הוא סהדא על עצמו לא על גוף ממון הנידון בזה טענינן ליתמי אילו הוי אבוהון קיים הוי מייתי ראיה על עצמו שממון אחר היה לו, וזה ברור:

וכיון שכן א"ש מה שהניח הגמרא בקשיא משום דדברים העשוים להשאיל ולהשכיר בעי למיתי ראיה דדבר זה לא בא בשאלה רק ע"י מקח בא לידו, וכיון דבעי לאתויי ראיה על גוף הדבר אמרינן דכל זמן דליכא סהדי מפקינן מיתמי דלא עדיף מטענתא דאבוהון בלא ברור על הדבר שלקוחה בידו משא"כ כאן דעל עצמו בעי לאתויי ראיה לא על הדבר גופיה. ולרבינו תם שפירש דתלוי אם האדם אוהבו של זה ומשאילו תמיד, הלא פירש דמיירי בספרא דאגדתא שהיה ידוע שדרכו של זה להשאיל לאבוהון דיתמי ומקורב דעתו עמו, רק דנטעון דהיה מביא ראיה דזה הספר לא בא בשאלה לידו זה לא אמרינן וברור:

ט

שאביו נתנה לו בכו"מ או שצוה לו בו כשהוא שכ"מ וכו':

פירוש או מצוה מחמת מיתה או משום דכשהוא שכ"מ סבר רבינו כריב"ב דמצי להנחיל לבנו לעיל פרק ו', ובאחר כתב שטען שנתן לו או שקנהו מבעליו, אבל לא מהימן לומר שנתן לו במתנה כשהיה מצוה מחמת מיתה, דעל זה יהא צריך להביא ראיה אם מחל היורש ואיהו רוצה לגבות צריך להביא ראיה שכן היה ויעוין פרק ו' ומש"כ שם דנאמן לומר דמכר לו באופן דהיורש מצי למחול דע"ז מועיל תפיסתו את השטר ופשוט מאוד:

ולפלא בעיני דברי רבינו בשו"ת פאר הדור המיוחסים לו סימן קל"ד שנשאל רבינו באחד מן האחין שמכר השט"ח לאחר ובא האח השני וצעק והשיבו אחיו זה השטר נתן לי אבי לבדו ונתן לך כנגדו דבר אחר אם מחויב הלוקח בשו"ד ויתבטל המכר, והשיב דאין לו על הלוקח כלום ואחיו נשבע היסת, וזה פלא דהא אחין שמטו זה מזה ועם הלוקח לית כאן שום הכחשות וטעו"מ דיהיה שייך בזה מיגו, וא"כ על האח להביא ראיה ואי לא מייתי ראיה המכר בטל ודין הלוקח עם האח המוכר, ומאי אלים כח הלוקח ממנו, ולומר דאית ליה מיגו בשעת המכר לומר אינו בידו ומשום מיגו מהימן לומר אבי נתנו לי, ועיין תוספות פרק חזקת דף ל' ד"ה לאו קא מודית לי בשם רשב"א ועיין ש"ך סימן רצ"ז, דא"כ לא יוכל למוכרו רק לבוא ולפשר עם הלוה שלא כדין וזה לאו מיגו וצ"ע ודוק:

הש"ך בסימן קע"ה הביא חקירה בדיין אחד שפסק כן ונתן הבע"ד החצי מהתביעה להיורשים הגדולים ואח"כ פסק דיין אחר להיפוך והוי ספיקא דדינא, אם הגדולים צריכין ליתן להקטנים, ומקורו מירושלמי ב"ק פרק הכונס ובשבועות הובא בהגהות סוף נזקי ממון יעו"ש באורך. ולי נראה דהיכי דמה שזכו היורשים הגדולים במה שכבר נותן לידם הוא מצד דהוי ספיקא דדינא דאין מכריע בין הדיינים והוי תפיסתן כדין המ"מ עליו הראיה והוי הזכות מחמת האב, ודאי דיכולים היתומים הקטנים להוציא מידן כיון דעיקר זכייתן הוא על צד שלאביהן מגיע המעות הוי הדין דבכל דבר יחלוקו, ולא מצי לומר אפכא דילמא הדין עם הנתבע והוי שלנו כמציאה, דכיון דכל זכותן הוא רק דילמא דאבוהון הוי ושייך לכולן, והך דירושלמי נראה דסבר דר' ישמעאל טעה לגמרי רק דהוי כמו טעה בשקול הדעת דאינו חוזר וא"כ הוי רק כמו הפקר ב"ד דהוה הפקר, [ועיין ירושלמי פרק הכותב ה"ב הכל מודים בטעות בשקול הדעת דאינו חוזר יעו"ש היטב]. וכבר נודע מה שעמדו רבנן בתראי אם מצי רבנן לעשות ממון זה לשל חבירו או דאין בידן רק לעשות ממון פלוני הפקר אבל לא לעשות של פלוני בלא קנין, רק דכיון דהוי הפקר תו מהני קנין ותפיסתו בזה כמש"כ האחרונים, וכבר כתב היש"ש דמדיליף מקרא דאלה הנחלות אשר נחלו דאיתקוש לראשי אבות דיכלו להנחיל, א"כ מוכח דיכולים לעשות לשל פלוני כמו ראשי אבות, ובזה פליגי דירושלמי אמר דהוי כמציאה, דרק הפקירו לנכסי התובע ונשאר כדין ר' ישמעאל שפסק ר' חייא שטעה ואינו חוזר, ורבי יצחק אמר דהוי כמתנה מחמת אביהן שיכולים ב"ד לעשות של פלוני והוי כמו שזיכו ב"ד לפלוני בממון זה, אף ע"ג דבירושלמי לא נזכר הך דרשה דאלה הנחלות, ור' יצחק בבבלי גופיה יליף מיבדל וכל רכושו יחרם, מ"מ מודה דיכולים לזכות לפלוני והוי כנתנו ליתומים הגדולים ושייך להקטנים ודוק:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.