אבן האזל/נחלות/ט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אבן האזלTriangleArrow-Left.png נחלות TriangleArrow-Left.png ט

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגיד משנה
לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
קרית ספר


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ט[עריכה]

אחד מן האחין ששטר חוב יוצא מתחת ידו, עליו להביא ראיה שאביו נתנו לו בכתיבה ומסירה, או שצוה לו בו כשהוא שכיב מרע, ואם לא הביא ראיה הרי הוא לאמצע, במה דברים אמורים באחין מפני שחזקתן שומטין זה מזה, אבל אחר שטען שנתן לו או שקנהו מבעליו גובה בו ואינו צריך להביא ראיה.

השגת הראב"ד. במה דברים אמורים באחים וכו' עד ואין צריך להביא ראיה. א"א והיאך גובה בו והא קי"ל דבעינן כתיבה ומסירה, והנה הוא הולך על דרך פירוש רבו שמפרש אינו צריך ראיה, דמצי למימר שטר היה לי ואבד, והאי פירושא לא דייק מגופא דהא שמעתא ומשמעתא דסנהדרין במעשה דההיא סבתא דנפק שטרא מתותי ידה עכ"ל.

המ"מ הביא פלוגתא דאביי ורבא בב"ב דף קע"ג באותיות אם צריך להביא ראיה על המסירה, וכתב הר"י מיגש דאע"ג דלא קיי"ל כמ"ד אותיות נקנות במסירה אלא דוקא בכתיבה ומסירה, מ"מ קיי"ל כרבא דאין צריך להביא ראיה, דנאמן לומר שטר היה לי ואבד, והביא דברי הרמב"ם פ"ו מהל' מכירה שכתב ואינו צריך עדים לענין קנייתו, אבל צריך עדים לענין תביעה שהרי הנתבע אומר לו מי יאמר שבעל דברים שלי כתב ומסר לך, והביא המ"מ שהראב"ד בהשגות שם הודה לו בזה וכאן חלק עליו, והרמב"ן והרשב"א חולקים ג"כ על הרמב"ם וסוברים דכיוון דקיי"ל דצריך כתיבה ומסירה, כל שלא הביא ראיה אינה כלום.

ולברר הענין אעתיק כאן מה שכתבתי בזה פ"ו מהל' מכירה שכתב שם הראב"ד על דברי הרמב"ם שאין צריך עדים לענין קנייתו, אבל צריך עדים לענין תביעתו, וכתב ע"ז הראב"ד יש מי שהקשה על זה דהא קיי"ל כרבא דאמר אינו צריך ראיה, וי"ל דלא פליגי אביי ורבא אלא אליבא דמ"ד אותיות נקנות במסירה, אבל למאן דבעי כתיבה היכי דליכא כתיבה כגון שכיב מרע ראיה מיהת בעי, ועוד אני אומר דכי אמר רבא אינו צריך להביא ראיה ה"מ להדי מוכר, אבל לגבי לוה כי אתא למיגבי מיניה מצי א"ל אייתי ראיה היכי מטא שטרא לידך עכ"ל, וכתבתי שם, המ"מ באר דעת הרמב"ם שהוא כדעת הראב"ד בתירוצו הב', וא"כ אינו מובן כלל מה שכתב הראב"ד מקודם, דלמ"ד אותיות אין נקנות במסירה לא פליגי, דמשמע שבא לבאר כן דעת הרמב"ם, והוא תימה דזהו שיטתם של החולקים, והרמב"ם הא סובר כדעת הר"י מיגש, וכמש"כ אח"כ לחלק בין להדי מוכר ובין להדי לוה, ונראה דהראב"ד סובר דאפשר לפרש כאן דברי הרמב"ם במה שכתב וא"צ עדים לענין קנייתו היינו לענין עיקר הקנין לומר דהקנין בעצמו א"צ עדים ונתפס הקנין גם בלא עדים, ואף דצריך כתיבה וממילא איכא עדים, ואם כתב בכתב ידו הוי נמי כמו עדים, אבל ז"א דאם היינו אומרים דעיקר הקנין צריך עדים לא הוי מהני מה דאיכא עדים בשטר דהא כתיבה לחוד לא מהני והיה צריך עדים גם בשעת המסירה, לכן אשמעינן דא"צ עדים, אבל כשבא לגבות אינו יכול לגבות בלא עדים, ובהא לא מיירי כאן אם המוכר טוען שלא כתב לו אם נאמן הלוקח, ולכן השיג עליו בפ"ט מהל' נחלות שכתב להדיא דהלוקח נאמן.

והנה מה שכתב הראב"ד בהל' נחלות דהאי פירושא לא דייק מגופה דהא שמעתא זהו דהר"י מיגש השיג על הרי"ף בכתובות בפ' הכותב הובא בס' הזכות להרמב"ן שכתב גבי מלוגא דשטרי דאצריך רבא ראיה דתפסה מחיים דזהו דוקא במלוגא דשטרי דאין לה חזקת קנין משום דצריך כתיבה, אבל במטלטלין נאמן התופס, והר"י מיגש כתב דגם בשטר נאמן התופס לומר שטר היה לי ואבד, והוכיח זה דכיון דתנן והן מוציאין שט"ח על אחרים, ובגמ' תלינן זה בפלוגתא אי אותיות נקנין במסירה, וכיון דקיי"ל הלכה כסתם משנה, וגם קיי"ל דאין אותיות נקנית במסירה, מ"מ נאמן המוחזק לומר שטר היה לי ואבד, וזהו באור דבריו של הראב"ד דכל הסוגיא שם מוכח דדין אם צריך להביא ראיה תליא אם אותיות נקנות במסירה.

ועכשיו מבואר דדברי הראב"ד אינם סותרים כלל זל"ז ואין צריך לומר דחזר בו בהל' נחלות ממה שכתב כאן. והראב"ד מכוין כאן רק לסוף דבריו של הרמב"ם שכתב דצריך עדים לענין תביעתו ובזה הוא שכתב דיש מי שהקשה דהא קיי"ל כרבא דא"צ להביא ראיה ובזה הוא שכתב דרבא לא אמר כן, אלא למ"ד אותיות נקנות במסירה, וזהו כמו שכתב הראב"ד בהל' נחלות דכן מוכח מגופא דשמעתא, וכתב עוד דגם רבא דסבר א"צ להביא ראיה אינו אלא לגבי המוכר ולא לגבי הלוה, אבל אין כונתו לומר דלדידן נמי קיי"ל כרבא לגבי המוכר ואינו חוזר בזה ממה שכתב מקודם דרבא לא אמר כן, אלא למ"ד אותיות נקנות במסירה, רק דגם לרבא ולמ"ד אותיות נקנות במסירה, לא מהני לגבי הלוה, אבל בהל' זו דמיירי הרמב"ם לענין דין גביה שיוכל לגבות בהשט"ח אפי' כשהמוכר כופר, וכמו הא דא' מן האחין, בזה הוא שכתב שפיר דהוא הולך בשיטת הר"י מיגש ולא דייק כן בשמעתא כמו שבארנו דמהסוגיא מבואר דלמ"ד אותיות אין נקנות במסירה גם רבא מודה דצריך להביא ראיה, ונמצא דדברי הראב"ד מתאימים ולא חזר בו כלל ממשנתנו כאן.

איברא דדברי הראב"ד הם תמוהים דאיך אפשר לומר דרבא דאמר א"צ להביא ראיה הוא רק לגבי המוכר, ולא לגבי הלוה, דא"כ איך תנן במתני' דמוציאין שט"ח על אחרים דמוכח דיכולים לתבוע גם מהלוה, וכן פסק הרמב"ם פכ"ד מהל' מלוה הל' ט' דאין הלוה יכול לדחותן, ובלא זה שכתב כאן דגם רבא לא אמר אלא לגבי המוכר לא היה קשה על מה שחלק על הרמב"ם בפ"ט מה' נחלות, וסובר דלדידן דאותיות אין נקנות במסירה, גם לרבא צריך להביא ראיה, דכבר תי' הרמב"ן בס' הזכות דלדידן הוא מטעמא אחרינא משום סוגיא דיבמות נביא דבריו לפנינו, אבל על הראב"ד שכתב דרבא גופא לא אמר אלא לגבי המוכר קשה, דהא בסוגיא דב"ב מבואר דמשום דא"צ להביא ראיה מוציאין שט"ח על אחרים, ומטעם זה קשה טובא על הרמב"ם דעיקר שיטתו היא שיטת הר"י מיגש שהיסוד שלו דגם לדידן א"צ להביא ראיה הלא ממתני' דמוציאין שט"ח על אחרים, וכיון שמחלק בין לגבי המוכר בין לגבי הלוה, וא"כ אמאי מוציאין שט"ח על אחרים והוא תימה עצומה והוא פלא שלא עמדו בזה המפרשים.

והנה הרמב"ן בס' הזכות הוכיח דלא כד' הר"י מיגש מהסוגיא דיבמות דף קט"ז שהוכיח רבא דלא חיישינן לתרי יצחק מהא דאגבי רבה משטרי דחבי בר נאני אע"ג דשכיחי טובא, ודחה אביי דטעמא משום דלנפילה ופקדון ליכא למיחש מאי אמרת דילמא מסר אותיות נקנות במסירה, ומוכח דלרבא הוי טעמא משום דלא חיישינן דילמא של אחר הוא, ואיפשיט לן טעמא דמתני' דמוציאין שט"ח על אחרים, דאינו משום דנאמן לומר שטר היה לו ואבד, אלא משום דאמרינן ברשותו נמצא ושלו היה, ושמעינן מינה דאם כתוב השטר בשם אחרים כיון דקיי"ל אין אותיות נקנות במסירה לא גבינן בהאי שטרא, זהו תורף דברי הרמב"ן, ולפי דבריו כל הך סוגיא דב"ב דתלינן הך דינא אם מוציאין שט"ח על אחרים בפלוגתא דאביי ורבא אם צריך להביא ראיה, ואם אותיות נקנות במסירה הכל הוא אליבא דאביי דיבמות ודלא כרבא ושלא כהלכה.

ונראה דהרמב"ם והראב"ד סוברים דשתי הסוגיות דיבמות ודב"ב שהן סותרות, צריכות זו לזו, משום דשתי היסודות אנו צריכים להך דינא, דהסוגיא דב"ב דלרבא א"צ להביא ראיה הוא דין דלגבי המוכר נעשה הלוקח מוחזק בהשט"ח ע"י חזקתו שהוא תפוס בו, ולא אמרינן דכיון דהשט"ח אינו אלא לראיה אינו עושה אותו מוחזק בעצם החוב, אבל כל זה לגבי המוכר ולא לגבי הלוה, וטעמא דהך מילתא לחלק בין המוכר להלוה כתב המ"מ לפי שהלוה יכול לומר שמא בתורת פקדון בא לידך ואתה הודית בו, ודבריו צריכין ביאור, והנתיבות בסי' ס"ו ס"ק ט"ז כתב עפ"מ שכתב הרמ"א דהלוקח יכול לתפוס השט"ח למשכון נגד המוכר אפי' לא כתב לו כנגד הדמים שנתן, וכיון שטוען שכתב לו הרי הוא טוען כנגד כל דמי השטר, אבל דבריו אינם מועילים שהרמ"א לא כתב אלא שיכול לתפוס השט"ח למשכון, אבל בודאי אינו דין שהלוה יכול לפרוע לו אם לא כתב, ונראה בכונת המ"מ דעיקר דין חזקה שנאמן אדם לטעון במטלטלין לקוח הוא משום דעל גניבה וגזילה לא מחזקינן, ואם נבוא לחוש לפקדון ע"ז נאמר דכיון דהוא בעצמו האמינו נאמן לגביה והוא בגדר שליש, לכן נאמן אדם בטענות לקוח, וזהו כונת המ"מ שאף שהמוכר האמין להלוקח כשמסר לו השטר גם לדידן דצריך כתיבה, אבל הלוקח יכול לטעון שמא בפקדון בא לידך, ואני אינני מאמין לך שכתב ומסר לך.

ועכשיו נאמר דמה דאמר רבא ביבמות דכמו דלא חיישינן לתרי יצחק ה"נ לא חיישינן שמא השטר הוא של אחר ששמו כשמו, וכתב הרמב"ן בהסבר הדבר דכיון דברשותו נמצא אמרינן שהוא שלו, דזה רק לרבא דסבר דחזקת השטר מועלת לקנין החוב, כיון דלגבי המוכר מהני חזקת השטר לגבי החוב, ע"כ דהשטר הוא מקושר עם החוב, ולכן אף דלגבי הלוה אין חזקתו ראיה דשמא מסר לו לפקדון, מ"מ בסברת כאן נמצא וכאן היה מהני חזקת השטר אפי' גבי הלוה, אבל לאביי דסבר דאפי' למ"ד אותיות נקנות במסירה ולא צריך כתיבה, מ"מ צריך להביא ראיה משום דאין חזקת השטר מועלת כלל להחוב, אם כן הך סברא דכאן נמצא וכאן היה לא מהני דמה לן שהשטר ברשותו נמצא, עכ"פ על החוב אינו יכול להכריע, דדוקא אם החוב מקושר עם השטר שייך להוכיח ממציאות השטר על החוב, ולכן שתי הסוגיות מתיישבים דכל חדא צריכה להך דינא דשני יוסף בן שמעון מוציאין שטר חוב על אחרים.

נמצא דהרמב"ם והראב"ד בחדא שיטה קיימי בהך סברא דאפי' לרבא דאמר א"צ להביא ראיה מ"מ אינו אלא לגבי המוכר ולא לגבי הלוה, ומה דמוציאין שט"ח על אחרים זהו משום הא דרבא דיבמות דאמרינן כ"נ וכ"ה אלא שהם מחולקים לדידן בהך דינא דהרמב"ם סובר כהר"י מיגש דאפי' לדידן דבעינן כתיבה מ"מ מהני חזקתו בשט"ח לומר שטר היה לי ואבד, ולא נקטינן להלכה כסוגיא דב"ב דתליא באותיות נקנות במסירה, והראב"ד חולק וסובר דאין לדחות הסוגיא דב"ב, ולדידן דאין נקנות במסירה צריך להביא ראיה, ולפי"ז יהיה צריך ביאור לדעת הראב"ד להלכה כיון דהך טעמא דרבא דיבמות דכ"נ וכ"ה תליא נמי בדין צריך להביא ראיה, וכיון דלדידן קיי"ל צריך להביא ראיה, א"כ אמאי מוציאין שט"ח של אחרים.

ונראה דהראב"ד סובר דדוקא לאביי דסבר דאפי' אם אותיות נקנות במסירה צריך להביא ראיה דמוכח דחזקת השטר אינו מועיל כלל להחוב, לכן לא מהני מסברא דרבא גבי ב' יוסף בן שמעון לומר הואיל וברשותו נמצא שלו הוא, דמה דנמצא השט"ח ברשותו זה לא מהני לגבי החוב, אבל לרבא דאמר דלמ"ד אותיות נקנות במסירה א"צ להביא ראיה דמוכח דהחוב תלוי בשט"ח, וכיון שמוחזק בהשט"ח הוא מוחזק בהחוב, רק דכיון דצריך כתיבה א"כ אינו מועיל חזקתו בהשט"ח להוכיח שהקנהו בכתיבה וחסר לנו חזקת ראיה, אבל כיון דעכ"פ החוב שייך להשט"ח, לכן גבי ב' יוסף בן שמעון מהני כבר סברא דרבא דיבמות לומר כ"נ וכ"ה דהואיל וברשותו נמצא השט"ח שלו הוא מעיקרא, ובזה הוא שחולקים הרמב"ם והראב"ד, דהרמב"ם שהולך בשיטתו של הר"י מיגש סובר דמהא דמוציאין שט"ח על אחרים מוכח דגם לדידן א"צ להביא ראיה דאי לא"ה לא הוי מהני סברא דרבא דיבמות כמו דמוכח מהסוגיא דב"ב דתלי הא דמוציאין בצריך להביא ראיה, והראב"ד סובר דכיון דלמ"ד אותיות נקנות במסירה, א"צ להביא ראיה כבר מהני סברא דכ"נ וכ"ה אפי' לדידן, ונמצא דלא נדחה כלל סוגיא דשמעתא דב"ב ושני הסוגיות מחוורים.

ובמה שהשיג הראב"ד בפי"ט מהל' נחלות ממעשה דההיא סבתא וכן הוכיח הרמב"ן בספר הזכות משם דלא כהר"י מיגש, וזהו מהא דאמר בסנהדרין דף ל"א ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה אמרה ידענא בהאי שטרא דפריע הוי הימנה ר"נ אמר לו רבא לר"נ כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה א"ל שאני הכא דאי בעי קלתיה, ומוכח דלרבנן דאין אותיות נקנות במסירה דוקא משום אי בעי קלתיה מהימן, ולא משום מיגו דאי בעי אמרה דשלה הוא, בזה יפה כתב הנתיבות בסי' נ"ו ס"ק ו' ע"פ דברי רש"י שם שכתב וה"נ קנאתו והוי כדידה ונאמנת לומר פרוע, וכונת רש"י דאם אותיות נקנות במסירה זכתה בהשטר בדין שליש ונאמנת לומר פרוע, ומוכח דמעיקרא לא נחת כלל בתורת מיגו אלא דנאמנת בדין שליש, וצריך להוסיף דאח"כ כדאמר ליה מיגו דאי בעי קלתיה לא הוצרך כבר למיגו דאי בעיא אמרה דשלי הוא ושטר היה לו ואבד, וי"ל עוד דזה באמת אינו מיגו דהיתה מכחשת גם את המלוה, ולמה לה להיות מוחזקת בשקרנית, וטוב לה יותר לסייע להלוה, ולכן אמר מיגו דאי בעי קלתיה והוא פשוט.

עוד יש לומר ע"פ מה שכתב הריטב"א בכתובות בדף י"ח ע"ב על מה שכתבו התוס' בד"ה אין נאמנים הטעם דלא אמרינן מיגו דבשני עדים לא אמרינן מיגו וכתב בזה הריטב"א דבכלל לא אמרינן מיגו גבי עדים רק אם איכא הפה שאסר אמרינן, ומיגו דאי בעי קלתיה יש לומר דהוא גדר בידה, ומה שבידו נאמן.

י[עריכה]

אחד מן האחין ששטר חוב יוצא מתחת ידו, עליו להביא ראיה שאביו נתנו לו בכתיבה ומסירה, או שצוה לו בו כשהוא שכיב מרע, ואם לא הביא ראיה הרי הוא לאמצע, במה דברים אמורים באחין מפני שחזקתן שומטין זה מזה, אבל אחר שטען שנתן לו או שקנהו מבעליו גובה בו ואינו צריך להביא ראיה.

השגת הראב"ד. במה דברים אמורים באחים וכו' עד ואין צריך להביא ראיה. א"א והיאך גובה בו והא קי"ל דבעינן כתיבה ומסירה, והנה הוא הולך על דרך פירוש רבו שמפרש אינו צריך ראיה, דמצי למימר שטר היה לי ואבד, והאי פירושא לא דייק מגופא דהא שמעתא ומשמעתא דסנהדרין במעשה דההיא סבתא דנפק שטרא מתותי ידה עכ"ל.

המ"מ הביא פלוגתא דאביי ורבא בב"ב דף קע"ג באותיות אם צריך להביא ראיה על המסירה, וכתב הר"י מיגש דאע"ג דלא קיי"ל כמ"ד אותיות נקנות במסירה אלא דוקא בכתיבה ומסירה, מ"מ קיי"ל כרבא דאין צריך להביא ראיה, דנאמן לומר שטר היה לי ואבד, והביא דברי הרמב"ם פ"ו מהל' מכירה שכתב ואינו צריך עדים לענין קנייתו, אבל צריך עדים לענין תביעה שהרי הנתבע אומר לו מי יאמר שבעל דברים שלי כתב ומסר לך, והביא המ"מ שהראב"ד בהשגות שם הודה לו בזה וכאן חלק עליו, והרמב"ן והרשב"א חולקים ג"כ על הרמב"ם וסוברים דכיוון דקיי"ל דצריך כתיבה ומסירה, כל שלא הביא ראיה אינה כלום.

ולברר הענין אעתיק כאן מה שכתבתי בזה פ"ו מהל' מכירה שכתב שם הראב"ד על דברי הרמב"ם שאין צריך עדים לענין קנייתו, אבל צריך עדים לענין תביעתו, וכתב ע"ז הראב"ד יש מי שהקשה על זה דהא קיי"ל כרבא דאמר אינו צריך ראיה, וי"ל דלא פליגי אביי ורבא אלא אליבא דמ"ד אותיות נקנות במסירה, אבל למאן דבעי כתיבה היכי דליכא כתיבה כגון שכיב מרע ראיה מיהת בעי, ועוד אני אומר דכי אמר רבא אינו צריך להביא ראיה ה"מ להדי מוכר, אבל לגבי לוה כי אתא למיגבי מיניה מצי א"ל אייתי ראיה היכי מטא שטרא לידך עכ"ל, וכתבתי שם, המ"מ באר דעת הרמב"ם שהוא כדעת הראב"ד בתירוצו הב', וא"כ אינו מובן כלל מה שכתב הראב"ד מקודם, דלמ"ד אותיות אין נקנות במסירה לא פליגי, דמשמע שבא לבאר כן דעת הרמב"ם, והוא תימה דזהו שיטתם של החולקים, והרמב"ם הא סובר כדעת הר"י מיגש, וכמש"כ אח"כ לחלק בין להדי מוכר ובין להדי לוה, ונראה דהראב"ד סובר דאפשר לפרש כאן דברי הרמב"ם במה שכתב וא"צ עדים לענין קנייתו היינו לענין עיקר הקנין לומר דהקנין בעצמו א"צ עדים ונתפס הקנין גם בלא עדים, ואף דצריך כתיבה וממילא איכא עדים, ואם כתב בכתב ידו הוי נמי כמו עדים, אבל ז"א דאם היינו אומרים דעיקר הקנין צריך עדים לא הוי מהני מה דאיכא עדים בשטר דהא כתיבה לחוד לא מהני והיה צריך עדים גם בשעת המסירה, לכן אשמעינן דא"צ עדים, אבל כשבא לגבות אינו יכול לגבות בלא עדים, ובהא לא מיירי כאן אם המוכר טוען שלא כתב לו אם נאמן הלוקח, ולכן השיג עליו בפ"ט מהל' נחלות שכתב להדיא דהלוקח נאמן.

והנה מה שכתב הראב"ד בהל' נחלות דהאי פירושא לא דייק מגופה דהא שמעתא זהו דהר"י מיגש השיג על הרי"ף בכתובות בפ' הכותב הובא בס' הזכות להרמב"ן שכתב גבי מלוגא דשטרי דאצריך רבא ראיה דתפסה מחיים דזהו דוקא במלוגא דשטרי דאין לה חזקת קנין משום דצריך כתיבה, אבל במטלטלין נאמן התופס, והר"י מיגש כתב דגם בשטר נאמן התופס לומר שטר היה לי ואבד, והוכיח זה דכיון דתנן והן מוציאין שט"ח על אחרים, ובגמ' תלינן זה בפלוגתא אי אותיות נקנין במסירה, וכיון דקיי"ל הלכה כסתם משנה, וגם קיי"ל דאין אותיות נקנית במסירה, מ"מ נאמן המוחזק לומר שטר היה לי ואבד, וזהו באור דבריו של הראב"ד דכל הסוגיא שם מוכח דדין אם צריך להביא ראיה תליא אם אותיות נקנות במסירה.

ועכשיו מבואר דדברי הראב"ד אינם סותרים כלל זל"ז ואין צריך לומר דחזר בו בהל' נחלות ממה שכתב כאן. והראב"ד מכוין כאן רק לסוף דבריו של הרמב"ם שכתב דצריך עדים לענין תביעתו ובזה הוא שכתב דיש מי שהקשה דהא קיי"ל כרבא דא"צ להביא ראיה ובזה הוא שכתב דרבא לא אמר כן, אלא למ"ד אותיות נקנות במסירה, וזהו כמו שכתב הראב"ד בהל' נחלות דכן מוכח מגופא דשמעתא, וכתב עוד דגם רבא דסבר א"צ להביא ראיה אינו אלא לגבי המוכר ולא לגבי הלוה, אבל אין כונתו לומר דלדידן נמי קיי"ל כרבא לגבי המוכר ואינו חוזר בזה ממה שכתב מקודם דרבא לא אמר כן, אלא למ"ד אותיות נקנות במסירה, רק דגם לרבא ולמ"ד אותיות נקנות במסירה, לא מהני לגבי הלוה, אבל בהל' זו דמיירי הרמב"ם לענין דין גביה שיוכל לגבות בהשט"ח אפי' כשהמוכר כופר, וכמו הא דא' מן האחין, בזה הוא שכתב שפיר דהוא הולך בשיטת הר"י מיגש ולא דייק כן בשמעתא כמו שבארנו דמהסוגיא מבואר דלמ"ד אותיות אין נקנות במסירה גם רבא מודה דצריך להביא ראיה, ונמצא דדברי הראב"ד מתאימים ולא חזר בו כלל ממשנתנו כאן.

איברא דדברי הראב"ד הם תמוהים דאיך אפשר לומר דרבא דאמר א"צ להביא ראיה הוא רק לגבי המוכר, ולא לגבי הלוה, דא"כ איך תנן במתני' דמוציאין שט"ח על אחרים דמוכח דיכולים לתבוע גם מהלוה, וכן פסק הרמב"ם פכ"ד מהל' מלוה הל' ט' דאין הלוה יכול לדחותן, ובלא זה שכתב כאן דגם רבא לא אמר אלא לגבי המוכר לא היה קשה על מה שחלק על הרמב"ם בפ"ט מה' נחלות, וסובר דלדידן דאותיות אין נקנות במסירה, גם לרבא צריך להביא ראיה, דכבר תי' הרמב"ן בס' הזכות דלדידן הוא מטעמא אחרינא משום סוגיא דיבמות נביא דבריו לפנינו, אבל על הראב"ד שכתב דרבא גופא לא אמר אלא לגבי המוכר קשה, דהא בסוגיא דב"ב מבואר דמשום דא"צ להביא ראיה מוציאין שט"ח על אחרים, ומטעם זה קשה טובא על הרמב"ם דעיקר שיטתו היא שיטת הר"י מיגש שהיסוד שלו דגם לדידן א"צ להביא ראיה הלא ממתני' דמוציאין שט"ח על אחרים, וכיון שמחלק בין לגבי המוכר בין לגבי הלוה, וא"כ אמאי מוציאין שט"ח על אחרים והוא תימה עצומה והוא פלא שלא עמדו בזה המפרשים.

והנה הרמב"ן בס' הזכות הוכיח דלא כד' הר"י מיגש מהסוגיא דיבמות דף קט"ז שהוכיח רבא דלא חיישינן לתרי יצחק מהא דאגבי רבה משטרי דחבי בר נאני אע"ג דשכיחי טובא, ודחה אביי דטעמא משום דלנפילה ופקדון ליכא למיחש מאי אמרת דילמא מסר אותיות נקנות במסירה, ומוכח דלרבא הוי טעמא משום דלא חיישינן דילמא של אחר הוא, ואיפשיט לן טעמא דמתני' דמוציאין שט"ח על אחרים, דאינו משום דנאמן לומר שטר היה לו ואבד, אלא משום דאמרינן ברשותו נמצא ושלו היה, ושמעינן מינה דאם כתוב השטר בשם אחרים כיון דקיי"ל אין אותיות נקנות במסירה לא גבינן בהאי שטרא, זהו תורף דברי הרמב"ן, ולפי דבריו כל הך סוגיא דב"ב דתלינן הך דינא אם מוציאין שט"ח על אחרים בפלוגתא דאביי ורבא אם צריך להביא ראיה, ואם אותיות נקנות במסירה הכל הוא אליבא דאביי דיבמות ודלא כרבא ושלא כהלכה.

ונראה דהרמב"ם והראב"ד סוברים דשתי הסוגיות דיבמות ודב"ב שהן סותרות, צריכות זו לזו, משום דשתי היסודות אנו צריכים להך דינא, דהסוגיא דב"ב דלרבא א"צ להביא ראיה הוא דין דלגבי המוכר נעשה הלוקח מוחזק בהשט"ח ע"י חזקתו שהוא תפוס בו, ולא אמרינן דכיון דהשט"ח אינו אלא לראיה אינו עושה אותו מוחזק בעצם החוב, אבל כל זה לגבי המוכר ולא לגבי הלוה, וטעמא דהך מילתא לחלק בין המוכר להלוה כתב המ"מ לפי שהלוה יכול לומר שמא בתורת פקדון בא לידך ואתה הודית בו, ודבריו צריכין ביאור, והנתיבות בסי' ס"ו ס"ק ט"ז כתב עפ"מ שכתב הרמ"א דהלוקח יכול לתפוס השט"ח למשכון נגד המוכר אפי' לא כתב לו כנגד הדמים שנתן, וכיון שטוען שכתב לו הרי הוא טוען כנגד כל דמי השטר, אבל דבריו אינם מועילים שהרמ"א לא כתב אלא שיכול לתפוס השט"ח למשכון, אבל בודאי אינו דין שהלוה יכול לפרוע לו אם לא כתב, ונראה בכונת המ"מ דעיקר דין חזקה שנאמן אדם לטעון במטלטלין לקוח הוא משום דעל גניבה וגזילה לא מחזקינן, ואם נבוא לחוש לפקדון ע"ז נאמר דכיון דהוא בעצמו האמינו נאמן לגביה והוא בגדר שליש, לכן נאמן אדם בטענות לקוח, וזהו כונת המ"מ שאף שהמוכר האמין להלוקח כשמסר לו השטר גם לדידן דצריך כתיבה, אבל הלוקח יכול לטעון שמא בפקדון בא לידך, ואני אינני מאמין לך שכתב ומסר לך.

ועכשיו נאמר דמה דאמר רבא ביבמות דכמו דלא חיישינן לתרי יצחק ה"נ לא חיישינן שמא השטר הוא של אחר ששמו כשמו, וכתב הרמב"ן בהסבר הדבר דכיון דברשותו נמצא אמרינן שהוא שלו, דזה רק לרבא דסבר דחזקת השטר מועלת לקנין החוב, כיון דלגבי המוכר מהני חזקת השטר לגבי החוב, ע"כ דהשטר הוא מקושר עם החוב, ולכן אף דלגבי הלוה אין חזקתו ראיה דשמא מסר לו לפקדון, מ"מ בסברת כאן נמצא וכאן היה מהני חזקת השטר אפי' גבי הלוה, אבל לאביי דסבר דאפי' למ"ד אותיות נקנות במסירה ולא צריך כתיבה, מ"מ צריך להביא ראיה משום דאין חזקת השטר מועלת כלל להחוב, אם כן הך סברא דכאן נמצא וכאן היה לא מהני דמה לן שהשטר ברשותו נמצא, עכ"פ על החוב אינו יכול להכריע, דדוקא אם החוב מקושר עם השטר שייך להוכיח ממציאות השטר על החוב, ולכן שתי הסוגיות מתיישבים דכל חדא צריכה להך דינא דשני יוסף בן שמעון מוציאין שטר חוב על אחרים.

נמצא דהרמב"ם והראב"ד בחדא שיטה קיימי בהך סברא דאפי' לרבא דאמר א"צ להביא ראיה מ"מ אינו אלא לגבי המוכר ולא לגבי הלוה, ומה דמוציאין שט"ח על אחרים זהו משום הא דרבא דיבמות דאמרינן כ"נ וכ"ה אלא שהם מחולקים לדידן בהך דינא דהרמב"ם סובר כהר"י מיגש דאפי' לדידן דבעינן כתיבה מ"מ מהני חזקתו בשט"ח לומר שטר היה לי ואבד, ולא נקטינן להלכה כסוגיא דב"ב דתליא באותיות נקנות במסירה, והראב"ד חולק וסובר דאין לדחות הסוגיא דב"ב, ולדידן דאין נקנות במסירה צריך להביא ראיה, ולפי"ז יהיה צריך ביאור לדעת הראב"ד להלכה כיון דהך טעמא דרבא דיבמות דכ"נ וכ"ה תליא נמי בדין צריך להביא ראיה, וכיון דלדידן קיי"ל צריך להביא ראיה, א"כ אמאי מוציאין שט"ח של אחרים.

ונראה דהראב"ד סובר דדוקא לאביי דסבר דאפי' אם אותיות נקנות במסירה צריך להביא ראיה דמוכח דחזקת השטר אינו מועיל כלל להחוב, לכן לא מהני מסברא דרבא גבי ב' יוסף בן שמעון לומר הואיל וברשותו נמצא שלו הוא, דמה דנמצא השט"ח ברשותו זה לא מהני לגבי החוב, אבל לרבא דאמר דלמ"ד אותיות נקנות במסירה א"צ להביא ראיה דמוכח דהחוב תלוי בשט"ח, וכיון שמוחזק בהשט"ח הוא מוחזק בהחוב, רק דכיון דצריך כתיבה א"כ אינו מועיל חזקתו בהשט"ח להוכיח שהקנהו בכתיבה וחסר לנו חזקת ראיה, אבל כיון דעכ"פ החוב שייך להשט"ח, לכן גבי ב' יוסף בן שמעון מהני כבר סברא דרבא דיבמות לומר כ"נ וכ"ה דהואיל וברשותו נמצא השט"ח שלו הוא מעיקרא, ובזה הוא שחולקים הרמב"ם והראב"ד, דהרמב"ם שהולך בשיטתו של הר"י מיגש סובר דמהא דמוציאין שט"ח על אחרים מוכח דגם לדידן א"צ להביא ראיה דאי לא"ה לא הוי מהני סברא דרבא דיבמות כמו דמוכח מהסוגיא דב"ב דתלי הא דמוציאין בצריך להביא ראיה, והראב"ד סובר דכיון דלמ"ד אותיות נקנות במסירה, א"צ להביא ראיה כבר מהני סברא דכ"נ וכ"ה אפי' לדידן, ונמצא דלא נדחה כלל סוגיא דשמעתא דב"ב ושני הסוגיות מחוורים.

ובמה שהשיג הראב"ד בפי"ט מהל' נחלות ממעשה דההיא סבתא וכן הוכיח הרמב"ן בספר הזכות משם דלא כהר"י מיגש, וזהו מהא דאמר בסנהדרין דף ל"א ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה אמרה ידענא בהאי שטרא דפריע הוי הימנה ר"נ אמר לו רבא לר"נ כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה א"ל שאני הכא דאי בעי קלתיה, ומוכח דלרבנן דאין אותיות נקנות במסירה דוקא משום אי בעי קלתיה מהימן, ולא משום מיגו דאי בעי אמרה דשלה הוא, בזה יפה כתב הנתיבות בסי' נ"ו ס"ק ו' ע"פ דברי רש"י שם שכתב וה"נ קנאתו והוי כדידה ונאמנת לומר פרוע, וכונת רש"י דאם אותיות נקנות במסירה זכתה בהשטר בדין שליש ונאמנת לומר פרוע, ומוכח דמעיקרא לא נחת כלל בתורת מיגו אלא דנאמנת בדין שליש, וצריך להוסיף דאח"כ כדאמר ליה מיגו דאי בעי קלתיה לא הוצרך כבר למיגו דאי בעיא אמרה דשלי הוא ושטר היה לו ואבד, וי"ל עוד דזה באמת אינו מיגו דהיתה מכחשת גם את המלוה, ולמה לה להיות מוחזקת בשקרנית, וטוב לה יותר לסייע להלוה, ולכן אמר מיגו דאי בעי קלתיה והוא פשוט.

עוד יש לומר ע"פ מה שכתב הריטב"א בכתובות בדף י"ח ע"ב על מה שכתבו התוס' בד"ה אין נאמנים הטעם דלא אמרינן מיגו דבשני עדים לא אמרינן מיגו וכתב בזה הריטב"א דבכלל לא אמרינן מיגו גבי עדים רק אם איכא הפה שאסר אמרינן, ומיגו דאי בעי קלתיה יש לומר דהוא גדר בידה, ומה שבידו נאמן.


· הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.