אור שמח/מאכלות אסורות/טז

אור שמח ‏ מאכלות אסורות טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ה

וכן חתיכה של נבילה וכו' הכל אסור עד שיגביה אותה חתיכה ואח"כ ישער השאר בששים כו'.

והא דתניא ומייתי לה בפרק הערל ורבינו פסקה בפ"ו מפסוהמ"ק דחתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חטאות טהורות תעלה היינו משום דאם תיבטל תו לא חזיא אלא לכהנים ולא שייך כיבוד בכהנים במקדש. אבל כי נתערבה חתיכה של חטאת במאה חתיכות של חולין לא תעלה, משום דאם תתבטל תו הוה ראויה להתכבד, כן פירשו רבנן בתוספות וקבען להלכה בספר תורת הבית. ובאמת קשה הא דאמרינן בפסחים פרק האשה, חמשה שנתערבו פסחיהן ונמצא יבלת בעורו של אחד מהן פטורין מפסח שני, דאם ניתי כל חד פסח על תנאי הא איכא חזה ושוק דכהנים אכלי להו ונמצא דאחד מהן פסח היינו של בעל היבלת, ומאכיל חזה ושוק שלו שלא למנויו, ולפ"ז הא ארבעה שפיר עבדו פסחיהן וחזה ושוק שלהן לכהנים, רק דחד חזה ושוק איכא בהו דהוי פסח א"כ ליבטיל בין הנך ארבעה ויאכלו הכהנים כולן, וכיון דיתבטל תו אינו ראוי להתכבד וכמו דקדשי קדשים אינן ראוין להתכבד בשביל שאין בהן דין חלוקה, כך אין בקדשים קלים דין חלוקה וכמו דתנן בקדושין (נ"ג) יכול לא יחלקו בק"ק כו' אבל יחלקו בק"ק ת"ל איש כאחיו וסמיך ליה אם על תודה כשם שאין חלוקין בק"ק כך אין חולקין בקדשים קלים, וכן פסק רבינו פ"י מהלכות מעה"ק, ואין לומר דכאן קודם הביטול הו"ל ראוי להתכבד לבני חבורה של פסח לכן לא בטלה, וכמו שהורה כן התרומת הדשן בנר חנוכה שנתערב ובאמת הט"ז השיג עליו ומכאן לכאורה ראיה לסברתו, וכן הביא הפלתי ראיה מזה להתה"ד, אולם ז"א, דבנידון דתרוה"ד שפיר איכא למימר כיון דבלא התערובות הנר חנוכה היה דבר שבמנין, רק התערובות גרמה להסיר חשיבותו תו לא בטיל, אבל כאן הגע בעצמך אם ישחטו פסח אחד על תנאי אחת מהחמש חבורות, ספק ג"כ לנו על חזה ושוק אי הך פסח שלמים הוא ובעי למיתביה לכהנים, נמצא דישראל מן החבורה אסור לאכלו שמא הוא שלמים ותו אינו ראוי להתכבד וכי עשו חמישתן חמשה פסחים על תנאי דנמצא דארבעה מהן שלמים ותו יבטל החד הספק דאינו ראוי גם בפני עצמו להאכל לבני חבורה:

ומזה היה נראה דכל חתיכה הוי דבר הראוי להתכבד, והא דאמרו בחתיכה חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות טהורות דתעלה, טעמו עפ"י מה שביאר רבינו אהרן הלוי בבדק הבית ז"ל, כיון דלא מיתסרא בגופה אלא מחמת טומאה דאתאי לה מעלמא לא חשיבא ובטלה עכ"ל, ואינו מובן כמו שצווח המשמרת הבית דאין זה דומה לחתיכה הבלוע מאיסור שבאיסור הבלוע אין בו להתכבד, אבל כאן חתיכה שנטמאה נעשית גוף איסור משום טומאה כמו בהמה טהורה שנתנבלה. ואולי טעם רבינו עפ"י מה דאמרו זבחים (דף מ"ג) הפיגול ונותר וטמא שהעלן לגבי מזבח פקע איסור מהן, ופריך מהא ששנינו שאין טומאה פורחת מהן יעו"ש, הרי באימורין טמאים שהעלן לגבי מזבח אי אכיל מהן אח"כ אינו חייב משום טמא, הרי אין זה איסור דבוק אל עצם הדבר לכן אף בהנך דלאו בני מזבח נינהו כגון בשר חטאת אין חשיבות הדבר שייך להאיסור ולכן מיבטל בטיל, וע"י הביטול טהור כנבילה שנתערבה בשחוטה (מנחות כ"ג) אבל לא בטלה. אך בכ"ז אינו מחוור כמו שהקשה במשמרת, דא"כ מאי מוכיח מהא דחתיכה בחתיכות תעלה דאת שדרכו למנות שנינו, לו יהא דכל שדרכו למנות שנינו הכא בחתיכה בחתיכות הוי איסור מעלמא ולאו מגופא ולכן בטלה אף ע"ג דהויא דבר שדרכו למנות, דגם זה ענין חשיבות הוי משום דדרכו במנין, וע"כ כשיטת רבנן בתוספות:

ובזה יתכן לומר דר' יהודה דאמר בחתיכה של חטאת טמאה במאה חתיכות טהורות דלא תעלה, אזיל לטעמיה דסבר בברייתא דפרק האיש מקדש דהמקדש בחלקו בין קק"ל בין קק"ד מקודשת ואית בהו דין חלוקה בעלוי דמים ושפיר מחזיקין טובה זל"ז, והואי חתיכה הראויה להתכבד אם תיבטל בחתיכות חטאות טהורות. ואם כה נאמר מה מחוורא שמועה זו דשקלו וטרו בהערל שם ר"י ור"ל על ר' יוסי איך סבר אם תרומה בזה"ז דאורייתא ולכן כמו שאנדרוגינוס מאכיל את אשתו בתרומה כן מאכילה בחזה ושוק דרמי ליה ר"ל דע"כ תרומה דרבנן דעיגול בעיגולים עולה, א"ל והלא חתיכה בחתיכות עולה. וזה פלא דילמא מתניתין לאו ר' יוסי ודילמא כרבנן ורע"ק דאינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ודבר שבמנין בטיל, ותירצו בתוספות דבר פלוגתא דר' יהודה הוא ר' יוסי, ודבר זה צריך ראיה, ולפ"ז נכון דר' יוסי הוא דפליג על ר' יהודה וסבר שם דהמקדש בחלקו בין קק"ל בין קק"ד אינה מקודשת ורק לאכילה זכנהו רחמנא ואינן חולקין זה נגד זה ואין להן בהן החזקת טובה, לכן לא הוי חתיכה הראויה להתכבד וכל דבר שדרכו למנות בטיל, וזה נכון לפי שיטת רבנן בתוספות ותו הקושיא מפסחים עצומה:

אולם גם אם נימא דזה הוי חתיכה הראויה להתכבד, לא ידענא מאי קושיא דיביאו פסח שני באופן דיביאו כל חד קרבן על תנאי. נמצא דמדין תורה הא ארבעה בהמות הן שלמים וחד מהן פסח ואע"ג דעולין בעולין לא בטלי, בכ"ז הבשר הא בטלי לדידן דקיי"ל מן במינו בטל ונמצא דמה"ת הא נבטל הפסח בהנך ד' שלמים קודם זריקה דכל מידי דלא בטלי מחמת חשיבות הוי ד"ס כדאמרו בהנזיקין גבי אגוזי פרך דמדאורייתא חד בתרי בטיל. ונתבונן לדידן דקיי"ל דלא כר' נתן דאכילת פסחים מעכבא אם נאבד הבשר בשעת זריקה, כגון אם נתערב הפסח קודם זריקה בין ד' שלמים דמן התורה בטל ומותר לאכלן לשני ימים ולילה אחד, ומותר להאכל לכל אדם ולא למנויו דוקא, דכתב רבינו אשר בפרק גה"נ והמה דברי רבינו מוהר"ם מרוטענבורג בשו"ת רשב"א דאדם אחד רשאי לאכול כולן ביחד האיסור עם ההיתר, דאין טעם הביטול משום שתולין בכל חדא דזהו ההיתר רק שהאיסור נתהפך להיות היתר גמור ונעשה המיעוט כרוב ולא נשאר בו שום איסור, א"כ כאן כיון דפקע כל יחס הפסח אל החבורה ורשאי להיות נאכל לכל אדם, א"כ אין לך נאבד בשר הפסח גדול מזה דכולהו שלמים נינהו, ותו כיון שאין בשר איך יזרק הדם, הלא בעינן דיהיה ראוי לאכול בשר פסח, וכאן בשר פסח נאבד ואין כאן רק בשר שלמים וצע"ג:

ומה שהקשה הפלתי דהא כיון שנתבטל תו אינו ראוי להתכבד, יש ליישב בקל, דזה כבר הארכנו לעיל פרק ט"ו להוכיח בראיות מופתיות מתלמוד וראשונים, דאין איסור מהפך לההיתר להיות איסור, ואם נתערב זית היתר בעשרה זיתים של איסור ואכלו אחד עשר בני אדם אין ללקות אותן דהא חד היתר ואין היתר נתהפך להיות איסור, עיי"ש באריכות. וא"כ כאן החזה ושוק של פסח שמותר להאכל לזרים, אינו נכנס עליו גדר ותואר חזה ושוק של שלמים שאינו נאכל רק לכהנים ולשניהם כדין תרומה וא"כ נשאר אחד שראוי לישראלים, רק שאיסורו יבטל הוא שיהא ראוי להאכל שלא למנויו, אבל האיסור מחזה ושוק לישראל לא יחול עליו, וא"כ שפיר אינו יוצא מגדר ראוי להתכבד בכ"מ שהוא, ואימת קא אמרו רבנן דאם אחרי הביטול נעשה ראוי רק לכהנים לא הוי חתיכה הראוי להתכבד, דוקא בחתיכה חטאת טמאה שבלא הטומאה הרי היא עומדת להאכל רק לכהנים, ומשום טומאה נעשית מאכל איסור, וכיון שפקע האיסור ונעשה כמי שאינו, תו החתיכה היא ראויה לכהנים ובכלל הנך חתיכות נינהו לכן בטלה, אבל כאן הבשר היה ראוי להתכבד לבני חבורה, רק משום שאם תבטל תו אינה ראויה, זה אינו, דאם תיבטל אטו אם יאכלו חמשה זרים מחמשה חזה ושוק, הלא איכא חד דהיתרא אכיל ואינו לוקה לכן כולן פטורין ממלקות ומה שאינו ראוי רק לכהנים הוא מצד הספק בלבד לכן לא אזלינן למה דיהיה בתר הביטול, וזה עמוק:

אבל קושיא דילן היא עצומה, דליחס שם בשר פסח עלה אין סברא כיון דנבטלה ונעשית כמי שאינה והוי כמו נאבד הפסח ואינו לפנינו ויחס פסח לבני חבורה נפקע ממנו לגמרי. לכן נראה לדעתנו כך, דכאן הספק לא נולד על הפסחים רק על הנך חמשה בני אדם שמצדן בא הספק בכבשים, שאם יעשה מי שהוא פטור באמת הלא קרבנו שלמים והחיוב באמת אם יקריב הלא הוא פסח, דהספק והתערובות הוא בחבורות ובבני אדם לא שייך ביטול כדמוכח גם בסוגיא דא, דאע"ג דהחבורה שהיה יבלת בעורה בני אדם הנמנין עליו מועטין נגד הד' חבורות, אפ"ה אי הוי מצי למיתקנהו לעשות פסח שני שפיר עבדינן וטעמא משום דבני אדם לא בטלי, וכן כתב הפלתי סימן ק"י ס"ק י"ב, וא"כ הכבשים הנמשכין מאתם, ממילא מי שהוא מן החייב הוא פסח ולא מתבטל וחזה ושוק שלו אינו נאכל שלא למנויו, כיון שאין הספק מצד התערובות ולא מצד הכבשים רק מן האנשים המביאין קרבנותיהם המעורבין החייבין בפסח ודפטורין מפסח שני ובהו ליכא ביטול, ודוק בכ"ז:

וכן חתיכה של נבילה.

הנוב"י מהד"ק חלק יו"ד סימן ט"ז כתב וז"ל: ואמרתי דלא מחשב חתיכה הראויה להתכבד כיון שהכריע רמ"א שתרנגולת בנוצתה כו' א"כ חלקי האחוריים אין לך טרחא גדולה מן הניקור, ובלא ניקור אינו ראוי להתכבד כו' שאני נבילה שראויה להתכבד בפני אורחים עו"ג כו' ע"ש. ולדעתי הדין ברור דלשיטת רמ"א לא מיחשב חתיכה הראויה להתכבד, ולא דמיא לנבילה דעומדת לעו"ג לכן מקריא ראויה להתכבד לפני אורחים עו"ג אבל בשר אחורים במקומות שיש מנקר דעומד לנקר ולמוכרו לישראל לא מיחשב ראויה להתכבד משום דחזיא לעו"ג כיון דאינו עומד לזה. וזכר לדבר מה שפירשו רבוותא קדמאי בפרק לולב הגזול גבי אתרוג של דמאי דלא מיחשב לכם הואיל ויש בו היתר לעני, רק הואיל דאי בעי מפקיר נכסיה ולא דמי לתרומה דעומד להנתן לכהן, משא"כ דמאי לא קאי לעני רק דמפריש ואכיל ליה בעצמו, והוא הדין גבי טלטול בשבת דהוי מוקצה אי לאו טעמא דבעי מפקיר נכסיה, והכא נמי לא מקריא חתיכה ראויה להתכבד מטעם דראויה לגירי תושב, כיון דעומדת לנקרה ולאכול לישראלים עצמם, ופשוט לדינא. רק יהא תלוי לכאורה בפלוגתא דהתרוה"ד עם הט"ז (נ"ב. בהל' חנוכה סי' תרע"ג) שכאן קודם שנתערבה היתה טריפה והיתה עומדת להמכר לגר תושב והוי חתיכה הראויה להתכבד דאינה מחוסרת ניקור, רק כי תתבטל ותהיה ראויה לאכילת ישראל מחוסרת ניקור ואינה ראויה להתכבד ודוק:

ז

וכן כל בעלי חיים חשובין הן ואינם בטלים לפיכך שור הנסקל (ועגלה ערופה) [שנתערב] באלף שוורים כו' כולן אסורין בהנייה:

רבינו תם בריש פרק כל התערובות פירש דשור הנסקל מחיים אינו אוסר אלף שוורים, דהדין דניכבשינהו וניידינהו וכל דפריש מרובא פריש, ורק בשנסקל אוסר תערובתו ושמא יקח מן הקבוע לא אסרינן רק לגבוה הא להדיוט לא, והא דחזינא גבי טבעת של עו"ג ורמוני באדן דאף אם פירשה אסורה גזירה שמא יקח מן הקבוע כיון דלא מינכר האיסור גבי בע"ח לא גזרינא כיון דאפשר ע"י דניכבשינהו דניידינהו לא גזרינן. ודעת רבינו דלא כוותיה וכשיטת כל הראשונים דאף אם פירש, כיון שפירש לאחר שנולד הספק גזרינן שמא יקח מן הקבוע אף בבע"ח. ונתבונן נא במשנה דכל הזבחים, שנתערבו בכלאים ובטריפה, דפריך אי דידע לה ליתי ולישקלה אי דלא ידע לה מנא ידע ר' ירמיה אמר כגון דאיערב בולד טריפה ור' אליעזר היא דאמר ולד טריפה לא יקרב לגבי מזבח. והקשה רבינו אפרים קושיא עצומה, א"כ איך תנן במשנתנו ירעו עד שיסתאבו ויפדו הא אין פודין קדשים להאכילן לכלבים ומחיים אסורים ליהנות, דאסורים בגיזה ועבודה ומאי תועלת בפדיה כיון דלא מצי לפדות מחיים ומאי מועלת כאן רעיה. ומה שתירצו דהיכי דחזי לאכילה תו אף אם מאכילו לכלבים ג"כ שרי וא"כ ממנ"פ פודין אותו, אם אינו טריפה הרי שפיר חזי לאכילה, ואם טריפה היא הרי היא חולין שמיירי שנתערב הקדשים בטריפה חולין ואינה צריכה פדיה, זה צ"ע דחזינא בפרק המוכר את הספינה דמספ"ל אם קנה שני אילנות מביא בכורים או לא ומספיקא אינו קורא, אמרינן דאינו מביא דבעינן ראוי לקריאה, אע"ג דממ"נ אם חייב בבכורים הרי הן ראוין לקריאה ואם אינו חייב פשיטא דלא בעי קריאה, אלא ע"כ דכיון דאם חייב ועכשיו דמספיקא אינו קורא מיקרי דאינו ראוי לקריאה, כן הכא כיון דמספיקא אינו נאכל וראוי לאכילה בעינן וכמו דכתיב ואכלת ולא לכלביך הוי כמו דאינו ראוי כלל לאכילה ומעכבא פדיה. אמנם נראה גבי כסוי הדם דבעינן שיהא ראוי לאכילת אדם דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה דכתיב אשר יאכל, ואעפ"כ אם מספיקא או מחמת איסור דברי סופרים אינו נאכל הוי שחיטה ראויה וכמבואר פרק השוחט (דף כ"ז:) מיתיבי השוחט ונתנבלה בידו והנוחר כו' פטור מלכסות וא"א אין שחיטה לעוף מה"ת נחירתו זו היא שחיטתו ליבעי כסוי כו', הרי אע"ג דמדרבנן בעי שחיטה אין זו שחיטה שאינה ראויה, אך התם יש לומר דאזיל למ"ד דשחיטה שאינה ראויה חייב בכסוי. אולם מפרק כסוי הדם (דף פ"ה:) למאן דאמר צא טרוף מ"ט לא אמר צא נחור, וכ"ת סבר אין שחיטה לעוף מה"ת ונחירתו זו היא שחיטתו, אלמא אע"ג דסבר דטריפה פטורה מן הכסוי, בכ"ז כיון דמדאורייתא ראוי לאכילה רק מד"ס לא חזיא חייבת בכסוי דמיקרי אשר יאכל, א"כ כן הכא כיון דמה"ת אמרינן דכולהו בטילי ברובא רק מד"ס בע"ח לא בטילי, מיקרי שפיר ואכלת ונפדין וא"ש:

אולם לענ"ד יתכן, דניחזי אם נסתאב אחד מהן נאמר דהוי כמאן דפירש דכל דפריש מרובא פריש ונאמר דמותר לאכילה כשנפדה דמרובא דלאו טריפות פירש, אך ז"א, דאיך הוי פירש כיון דמספקא לן על כל התערובות כמו דמספקא לן על הבע"מ אם הוא ראוי לפדיה ולאכול להדיוט, כן מספקא לן על כולם אם ראוים הן להקרבה למזבח, ומספיקא כיון דלא בטיל האיסור על כרחך על כל חדא אמרינן זה הוא הטריפה כיון דלא בטיל האיסור ותו הוה האיסור כמו קבוע דהוי כמחצה על מחצה. אמנם ניחזי, דהגמרא אמר השתא דאמור רבנן לא נקריב אי הקריב לא מרצה ופירש"י אפילו הוכרו לבסוף אסורין דהוי דחוי, ואע"ג דזה לא מסתברא כיון שהוכרו הרי נמצא דהיה כאן סימנים או טביעת עין להכירו א"כ הוי כאילו לא היה מעורב כלל, דלהיודע הסימנין שלהן לו לא נתערבו מעולם כיון שהיה לו במה להכירן [וגדולה מזו אמרו בתמורה (דף כ"ב:) אבודה ממנו ומרועה ואחד בסוף העולם מכיר בה תיקו ע"ש]. וכוונת הגמרא, דאם הקריב כל הקרבנות הכשרים עם הפסולים, אע"ג דהקרבנות הכשרים הקריב כדין בכ"ז כיון דלא ראוין לכתחלה להקרבה המה דחויין, וזה נראה ברור דאם אתי אליהו קמן ויאמר זהו האינה טריפה ודאי דהוי דחוי להקרבה כיון דמתחלה לא היתה ראויה להקרבה שמא יקריב גם הפסול, ואם תאמר כיון דלא הוי דיחוי רק מחסרון ידיעה שלא נודע לנו מי הכשר ואם היה ידוע לנו עפ"י אליהו מעולם לא היתה דחויה א"כ הוי דיחוי בטעות ולא הוי דיחוי, דרק בהקריב כולן דהשתא ג"כ אינו ידוע אמר רבא דלא מרצה דבאופן שלא יתברר הספק הוי דחוי מהקרבה לגבי מזבח, אבל בכה"ג שנתברר הספק ע"פ אליהו הוי דיחוי דמעיקרו רק בטעיות ולא שמיה דיחוי, זה אינו. דר' ירמיה בעי לה בזבחים (דף י"ב) אכל חלב והפריש קרבן והורו ב"ד שחלב מותר וחזרו בהן מהו א"ל ההוא סבא כי פתח ר' יוחנן בדחויין מהא פתח כו' אע"ג דהוי ע"י טעות שסברו שחלב מותר ואי לא התירו ב"ד היה קרב. ועיין מש"כ התוספות ד"ה הכא קרבן אידחי. ונראה שר' ירמיה קיבל דבריו והוי דיחוי אף בטעיות. וא"כ כאן דאם אתי אליהו קמן ואמר זו אינה טריפה בכ"ז אסורה להקריב, וז"ב. א"כ על כל הני דלא נסתאבו אין לנו שום ספיקא אם ראוים להקרבה דאף אם כשרים הן אינם ראוים עכשיו להקרבה, ורק על מי שנסתאב עליו מספקא לן אם הוא טריפה ואסור לאכילה או כשירה הוי וראוי לאכילה ע"י פדיה, וכיון שאינך צריך לאסור מפני התערובות רק על מי שנסתאב בלבד תו לא שקלינן וטרינן רק עליו לחודא והוי כמו פירש, והוי כמו תרנגולת טריפה שנתערבה בין הכשרות וילדה אחת מהן ביצה הביצה מותרת, ולא אמרינן כיון דיש תרנגולת אחת טריפה בין הכשירות תו הוי כמו קבוע והביצה נולדה מן התרנגולת טריפה, דעליה לחודא אנו דנין והיא הוי כפירשה ואזלינן בתר רובא עיין סימן ק"י. כן הכא כיון דעליה לחודא אנו דנין אם שרי להדיוט הוי כמו פירש ואזלינן בתר רובא ומותר להדיוט, ולא שייך למיגזר כאן משום שמא יקח מן הקבוע היינו שמא יטיל מום בידים, כיון דלשדות מום בקדשים אסור מן התורה מקרא דוכל מום לא יהיה בו, ועדיפא טפי מפירש קודם שנולד הספק שהתירו קמאי דלא שייך האי גזירה דאזלינן בתר רובא וא"כ שפיר פודין בו ולאחר הפדיה יהיה מותר באכילה וכל מי שיסתאב נאמר כל דפריש מרובא פריש וזה נכון. ואם תאמר כיון דמשום איסור טריפה הרי אסורים כולם משום ספק תערובות, ואם יתברר ע"י אליהו או ע"י בירור אחר אינן אסורים רק משום דדחויין להקרבה משום שנתערבו קודם, ולהדיוט לא חזי משום דהוי קדשים תמימים א"כ זה הוי איסור אחר, אבל משום איסור טריפה לא נאסרו רק משום דאסורים השתא, דגם השתא מספקא לן שלא נודע עד עכשיו התערובות. וא"כ ע"כ אתה צריך לידון על כולם ולא הוי כפירשה, זה אינו. דזה יתכן אם היו אסורים דבר תורה היית צריך למיזל בתר עצם האיסור וסיבתה, אבל עכשיו שאינך דן רק על מה שאסרו חכמים מד"ס א"כ מה איכפת לן אם אסור משום קדשים, וז"ב למתבונן:

ואם כי יש ראיות הרבה להמעיין, אבל סמך היותר נכון לזה ממש"כ האחרונים דאף אם חתיכה נעשה נבילה והנאסר יכול לאסור במקום שאין האיסור אוסר. בכ"ז אם נתבשלו גריסים של תרומה עם עדשים ואין בהם כדי נותן טעם ונאסרו העדשים דחנ"נ מדרבנן ונתבשלו העדשים עם עדשים אחרים ואין בהם כדי מאה ואחד בכ"ז אינם אסורים, כדמוכח מהא דמייתי פרק גה"נ דף צ"ט דגריסים שנתבשלו עם עדשים ואין בהם כדי נו"ט דמותרין, והלא נאמר דהגריסים בלעו מעדשים והבליעה נעשה איסור מחמת חתיכה נ"נ ותו כי פליט לתוך העדשים הוי מין במינו דהוי במאה ואחד וע"כ כיון דמדרבנן אסורים תו אינו נקרא על סיבת האיסור דהוי תרומה רק דקרינא ליה דאינו ראוי לאכול והוי כמו כל איסורי תורה דבששים, וזה סעד לדברינו דאין אנו מביטין על סיבת האיסור בדברי סופרים:

עוד ראיה מדברי הר"ש דמקואות פ"ב משנה ב' דמקוה אחד שאוב ואחד כשר וטבל מטומאה קלה דשניהם תלויות כיון דמעיקרא היה טומאה קלה והשתא אימור בא ראשו ורובו במים שאובים וטמא טומאה קלה מוקמינן ליה אחזקה, אע"ג דאם היה מעיקרא טמא טומאה חמורה מוקמינן בחזקת טהרה דע"כ נטהר דבר תורה, אבל כאן אמרינן דטמא כדמעיקרא, אף דאם תלך בתר סיבת האיסור ג"כ מוקמינן ליה אחזקה דממה שאכל אוכלים טמאים נטהר ומביאת מים שאובים לא נטמא וע"כ דלא אשגח על סיבת האיסור רק על מה שאנו מטמאים אותו אף דהוי להחמיר כש"כ להקל:

ולפ"ז א"ש מה דאמר כולהו כר' ירמיה לא מוקמי כר"א לא מוקמי, והיינו דפריך על הא דאמר רבא דאם הקריב לא מרצה משום דיחוי מר' אליעזר דאמר אם קרב הראש של אחד מהן יקרבו כולן אע"ג דהוי דחוי, ומשני הגמרא דסבר כחנן המצרי דלית ליה דחוין אף בשחוטין, א"כ לר"א כיון דלית ליה דיחוי א"כ כי נסתאב אחד הרי ע"כ משום דמספ"ל שמא טריפות הם והספק מונח על כולם ולא הוי כפירש ותו אסור באכילה אם יפדנו ואין פודין קדשים להאכילן לכלבים ואיך ירעו עד שיסתאבו דכי יסתאבו מאי מועיל, וע"כ דסבר כר"א בולד טריפה ולא סבר כוותיה לענין דחויין וזה דחוק, לכן מוקמי בנפילה ודרוסה דמועיל בדיקה, וא"ת לפי מה שנתבאר גם בחטאות המתות ושור הנסקל שנתערב נימא ירעו עד שיסתאבו ויהיה מותר באכילה, זה לאו מידי, דהא צריך להמית החטאת או שוה"נ ומש"ה ימותו כולם, ובסוגיא דסנהדרין ע"כ בשור שלא נגמר דינו שנתערב באחרים דפליגי ר' יהודה ורבנן היינו בשוורים כשרים, דאלו בשורים שנגמר דינן הרי כולם ימותו כמו במשנה דילן דמשום אחד שנתערב ימותו, ועל כרחין דלא אמרינן דנכבשינהו וניידינהו ודלא כר"ת ז"ל, ודוק בכל מה שהעליתי בזה:

טו

שלשה שמות ממין אחד כיצד וכו' והואיל והם מין אחד מצטרפין לתבל:

עיין בהשגות כאן ולעיל פי"ד ה"ו. והנה דעת התוספות בשבת דף פ"ט: ד"ה אסורין ומצטרפין כשיטת הראב"ד, ונבאר קצת דבריהם. המה כתבו לחלק, דלמלקות מצטרפין שלשה אסורים כיון שהם ממין אחד ובחטאת לא מצטרפי כדאמרינן בפכ"ג וזה צריך ביאור, דבשלמא הך דפיגול ונותר מצטרפין למלקות משום לא יאכל כי קודש הם דכתיבא לאו אחד על שניהן, שפיר איכא לחלק דדוקא למלקות מצטרפין, אבל גבי קרבן דאינו שייך אל הלאו אינם מצטרפין, וכמה שקלו וטרו בכריתות בשני לאוין וכרת אחד אם חלוקין לחטאות [ועיין מש"כ בחידושי סנהדרין] אבל לאביי דסבר דאפילו שני איסורים ממין אחד מצטרפין א"כ מאי נפ"מ בין מלקות לחטאת. ובאמת מסתבר כפירוש הרמב"ן דאע"ג דילפינן מקרא דלא יאכל כי קדש הם בכ"ז מצטרפין גם לקרבן דהא על לאו דלא יאכל כי קדש אין כאן מלקות דהוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו כמבואר פסחים כ"ד, רק מהך קרא נפקא לן דמצטרפים א"כ ליצטרפו גם לענין קרבן, והך דאמר משני מינין פטור קאי אחלב ודם ודוק. ולפירוש התוספות לאביי בשני איסורים ממין אחד מצטרפי וה"נ כמה מינים מאיסור אחד ולפ"ז הא דפליגי במעילה גבי נבלת בה"ט וטהורה עיי"ש דשני איסורים לא מצטרפין היינו משום דשני מינים המה, ולפ"ז לר' מאיר דמפיק מלא תאכל כל תועבה, תו כל האיסורים אפילו ממינים הרבה מצטרפין כמו איסור אחד לרבנן, ומעתה צ"ע טובא בכריתות בריש משנה דאמרו לו פליג ר"מ, וכן פליג גם בסיפא דכמה ישהה, ובמציעתא דממינים הרבה שאם אכל חצי זית ממין זה וחצי זין ממין אחד פטור לא פליג ר"מ, ודאי איהו מודה לרבנן מדשתיק בהו, אולם לר"מ א"ש, משום דהך לאו דלא תאכל כל תועבה דמיניה מפיק דכל האיסורים מצטרפין כייל כמה מילי דליכא בהו רק לאוי ומש"ה אינן מצטרפין רק למלקות לא לקרבן. ובהך דפרק אמרו לו מיירי לענין קרבן ומודה לרבנן דאיסורים מחלקים, ותו יש לומר כסברת תוספות דפיגול ונותר אע"ג דנפקא לן מלא יאכל כי קדש הם הא כייל נמי בשר טמא דליכא ביה רק מלקות ומש"ה אינן מצטרפין רק למלקות לא לקרבן ונכון:

ויש לעיין לר' שמעון דשני מינים משום אחד אין מצטרפין א"כ אמאי לא פליג גם בהך דתנן במסכת מעילה חמשה דברים מצטרפין בעולה הבשר והחלב והסולת כו' ועיין תוספות רי"ד מה שתירץ בזה. אך נראה דבמעילה מודה ר"ש דמצטרפין דדוקא בחיובא דאכילה בעי ר"ש דליהוי ממין אחד אבל במעילה שגם אם מעל בעצים או נהנה מגיזה ג"כ חייב קרבן, וכן לא בעי כדי אכילת פרס דאפילו צירף את המעילה לזמן מרובה חייב, בהא מודה ר"ש דמצטרפין לחייבו קרבן דהחיוב של מעילה אינו רק מחמת שהוא מחסר ע"י הנאתו ממון הקדש, ואיך שייך דחילוק המינים יפטרנו, ואפילו בנותר דלא שוה מידי ובקדושת הגוף אמרינן דמעל כמוש"כ תוספות כריתות על משנה דיש אוכל אכילה אחת כו', גם כן בארתי במק"א דטעם חיובו בקרבן משום שהוא ממון גבוה דאם עלה לא ירד, ותמן מיירי במעילה גם כן כמוש"פ רש"י ודוק:

והא דלאביי מוכח דלר"מ אפילו שני איסורים משני מינין מצטרפין, נראה דוקא בתרי איסורים דמצו קיימי בהדי הדדי כמו ערלה וכלאי הכרם דערלה יכול להיות כלאים בכרם ומצי חיילי שניהם על דבר אחד ה"נ כי המה נפרדים מצטרפים, אבל נבלה עם טמאה למ"ד אין איסור חל על איסור וכן חלב על דם דלא מצי חיילי תרווייהו דהאיסור במינים חלוקים מודה ר"מ. ולפי זה א"ש מה דלא פליג ר"מ על הך דפרק אמרו לו דבשני מינים פטור דקאי להרמב"ן בחלב ודם. דבהא גם ר' מאיר מודה דאינן מצטרפין, ותו אין אנו צריכים למה שנדחקו בתוספות אליבא דאביי דלמה לי קרא דפיגול ונותר מצטרפין הא לדידיה בכל האיסורים כן, דבאמת בשני האיסורים ממין אחד מצטרפין לאביי, אבל הנ"מ בערלה וכלאים דמצי לחול תרווייהו על דבר אחד, אבל פיגול ונותר שאינן יכולין להיות בדבר אחד, דנותר אינו רק בדבר שהיה לו שעת היתר לכהנים, ופיגול אינו רק בקרב המתיר כמצותו כמפורש מנחות דף כ"ה שפיר אינן מצטרפים לכן בעי קרא דלא יאכל כי קדש הם ודוק:

והנה לרבנן לק"מ דלמה לי קרא בנזיר דאיסורי נזיר מצטרפין, דהתם שני לאוין הן שלוקה על כל חדא אם אכלן והמה שני מינים זג ויין וכיו"ב, אך לר"מ צ"ע למה לי קרא באיסורי נזיר שמצטרפין זע"ז. ונראה לכאורה דאם אכל ענבים ושתה יין מצטרפין זע"ז, ואפשר דר"מ סבר כר' עקיבא דשתיית נזיר גם כן הוה בכזית כמו אכילה, וכיון דשיעורן שוין גלי קרא דמצטרפין. וסעד לזה מהא דאמר בפסחים השתא היתר ואיסור מצטרפין איסור ואיסור מבעי, ומשני היתר ואיסור בבת אחת איסור ואיסור בזאח"ז משמע דדומה לנזיר ששרה פתו ביין, ה"נ מצטרף בזא"ז זג ויין, הרי דמצטרף שתיה ואכילה, אך ראיתי בתוספות נזיר ל"ח ז"ל. היתר ואיסור חצי זית זג וח"ז פת כו', וכוונתם לסתור דיוקי הנ"ל, דאכילה ושתיה אינם מצטרפין. אולם לק"מ, דדוקא בדבר האסור לכל דומיא דערלה וכה"כ אבל הנך דשריין לכל ורק לאחד אסור כיין לנזיר אינם בכלל לא תאכל כ"ת דלא הוי תועבה לכן בעי קרא. ות"ל כי מצאתי במאירי לנזיר בשם רשב"א שפירש דאיסורי נזיר אכילה ושתיה מצטרפין כמוש"פ, ולא שייך למילף בכל האיסורים מנזיר דמצטרפין כמו דילפינן הך דטעם כעיקר, דגבי נזיר באים כאחד בקבלת הנזירות, וחד בלא חבריה לא מצי חייל לכו"ע בין לרבנן בין לר"ש דפליגי אם נדר מאחד מהן הוי נזיר מכולן, אך קשה לר"ש דאפילו מאיסור אחד שני מינים אינן מצטרפין ויליף מנזיר, אולם ר"ש לטעמו בנזיר דף ד' דלא דריש כלל הך דמכל היוצא מגפן היין לאיסורי נזיר שמצטרפין זה עם זה ודוק:

ומצאתי בספרי נשא פיסקא כ"ד, מכל אשר יעשה מגפן היין ללמדך שאם אכל כזית מכולן שהוא לוקה ומכאן אתה דן לכל איסורים שבתורה ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם כו' הם מצטרפים זה עם זה בכזית, שאר איסורים שבתורה כו' דין הוא שיצטרף זה עם זה בכזית, ולמאן קאי הך ספרי לר"ש לא בעי צירוף ולרבנן שני איסורים אינן מצטרפין ולר"מ הא נפקא ליה מקרא דל"ת כל תועבה וצ"ע [וראיתי בתוספתא פ"ג דמכות מע"ש ובכורים שאכלן חוץ לחומה מצטרפין דברי ר"מ וחכ"א כו' וצ"ב רב] ואפשר דהא דסברי רבנן דשני מינים אין מצטרפין בשני איסורים אבל במין אחד מצטרף, זהו דנפקא להו קו"ח מנזיר, וחרצן וענבים מין אחד הוי, וצ"ע בין אם ניזל בתר טעמא או בתר שמא הא הוו ב' מינים, ואפשר לכל איסורים שבתורה דאמר היינו מלאו אחד מצטרפין כמו גבי נזיר שהוא נכלל בלאו אחד ואין נזירות לחצאין ופשוט. ואולי דסבר ר' מאיר דאע"ג דילפינן מלא תאכל כ"ת, דזית אחד משני איסורים מצטרפין מ"מ איך ילקה דהא הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו וכבר נתעוררו בתוספות ע"ז דף סו, ומקו"ח מאיסורי נזיר לא הוה לקי דאין עונשין מן הדין, וכבר נודע שיטת הרב המגיד גבי בשר אדם, דהיכי שיש עשה מפורשת לאסור שוב ילפינן לעונשין מן הדין וכש"כ לאו שבכללות, וכיון דאיכא בהצטרפות איסורי תורה לאו דל"ת כל תועבה דהו"ל לאו שבכללות תו עונשין מן הדין מאיסורי נזיר ודוק. ולפ"ז איך נפקא לן מקרא דלא יאכל כי קדש הם לחייבו מלקות על נותר ופיגול הא הו"ל לאו שבכללות ואין לוקין עליו, ואם נאמר דרק לקרבן מצטרפין כיון דאיכא בהו חד לאו, הוה א"ש גם מה דאמר ר"ל הפיגול והנותר שבללן זע"ז דמבטלין זה את זה. דריש לקיש מיירי לגבי מלקות דאינן מצטרפין זע"ז. אך לא א"ש מה דאמר שמואל ל"ש אלא לטומאה לימא דמיירי לגבי מלקות ודוק:

וצ"ע קצת דמאי מקשי ל"ל קרא דלא יאכל כי קדש הם, הא איצטריך טובא היכי דהם משני מינים כמו חלב פיגול ובשר נותר. אך בזה נחלקו הפוסקים אם הוי מין במינו [ואם בתר טעמא אזלינן וכדאביי עיין פלתי] אולם לחם עם בשר הוו שני מינים ואפ"ה מצטרפין משא"כ בשאר איסורים דאין מצטרפין רק במין אחד זולתי לר"מ, אם לא דסברת תוספות לאביי דכל היכי דשוים בטעמא מצטרפין אפילו איסורים הרבה, והיכי דלא שוו בטעמא גם באיסור אחד פליגי חכמים על ר"מ דאינן מצטרפין ועיין פלתי סימן צ"ח. ולפ"ז צ"ע כל הנך משניות דמסכת מעילה דמחלק בין שני איסורים לאיסור אחד ואכמ"ל ודוק:

והנה שיטת רבינו כפירוש רש"י בהך דתבלין, וכל איסורי תורה לבד איסורי נזיר אינן מצטרפין זע"ז כמו שפסק לעיל פ"ד, והערלה והכלאים מצטרפין זע"ז מוקי לענין איסור ביבש בתערובות במאתים ופיגול ונותר מצטרפין אף לקרבן כמוש"כ פרק י"ח מפסוהמ"ק, ובהלכות שגגות פ"ו הביא הך משנה דחומר במין אחד ממינים הרבה והשמיט פיגול ונותר ולא זכר רק חלב ודם דסבר כהרמב"ן, רק לענין מלקות דמצרפין פיגול ונותר לא ראיתי מוזכר אצלו, ואולי סובר כפי מש"כ קודם דלמלקות אינן מצטרפין וא"ש הך שהביא פיגול ונותר שבללן זא"ז כו' ודוק:

והנה שיטת ירושלמי דאיסורים מצטרפים למלקות אפילו בכל איסורי תורה וכמו דאמר ר' יוחנן בערלה בשם ר"מ דכל איסורים שבתורה מצטרפין ללקות עליהן משום ל"ת כל תועבה, וכן אמר בנזיר פרק ג' מינין ה"א, ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל האיסורים מצטרפין ללקות עליהן בכזית יעו"ש דמדמה לגמרי לאיסורי נזיר גבי אכל מן הרסיסין ונמלה יעו"ש. ולפ"ז אחרי ראינו בתוספתא מכות מכת"י ערפורט שזה לשונה, אכל אבר מן החי מן הבהמה הטהורה כו' כל שהן וטמאין עד שיהיה בו כזית, משום דסבר דבטמאים ליכא אבר מן החי רק בטהורין וכל שהן פירושו בכזית גידים ועצמות ובשר שמכולן מצטרפין ללקות משום אבר מן החי כדמוקי בגמרא פרק גה"נ, א"ש דתנא אכל בהמה טהורה וחיה טהורה ועוף טהור בחייהן אין מצטרפין [כצ"ל] דאף חלקו לאבמה"ח פטור, במיתתן מצטרפין [כצ"ל] בהמה טמאה וחיה טמאה ועוף טמא בין בחייהן בין במיתתן מצטרפים כשיטת הירושלמי דכל האיסורים מצטרפים לכן מצטרף בהמה טמאה עם עוף טמא ודוק בזה

 :

הגה"ה

ולענין לאסור את הקדירה בנותן טעם ולאסור את התערובות יבש ביבש דפליגי במשניות דערלה פ"ב, הערלה וכה"כ כו' ומצטרפין זע"ז. ר' שמעון אומר אינן מצטרפין, ר' אליעזר אומר מצטרפין בנותן טעם אבל לא לאסור. נראה פירושא דמתניתין, דלאסור ביבש במאתים מצטרפין ערלה וכה"כ דאיסורן שוה שכן אסורים בהנאה ושיעורן שוה לכן מצטרפין לאסור ביבש, ואם נפלה סאה ערלה במאתים היתר וסאה של כה"כ בבת אחת או בזא"ז להנך דסברו גם בשיעור מאתים חוזר וניעור מצטרפין לאסור ההיתר, אבל תרומה שנפלה סאה לתוך צ"ט חולין ונפלה חצי סאה ערלה או חצי סאה של כה"כ אחר זה אינן מצטרפין לאסור למאן דלא בעי ק"א רק מאה ועוד, או סאה ערלה וסאה תרומה שנפלו למאתים חולין בטלים ומעלים זא"ז כיון שאין איסורן שוה שזה מותר לכהנים וזה אסור גם בהנאה ואין שיעורן שוה, וכן לענין אכילת איסורים אמר ריש פרק יוהכ"פ דאינן מצטרפין כל שאין איסורו שוה ומשו"ה בעי למימר דאוכל ושותה ביוה"כ אין מצטרפין משום דאין שיעורן שוה, כן הכא לענין לאסור במאתים. וגדולה מזו מצאנו לרבינו הראב"ד בהשגות פי"ג מתרומות שיין ומים אינן מצטרפין להתיר התרומה משום שאין שיעורן שוה יעו"ש. ובמפרשי המשניות לא נזכר חילוק זה, דהרע"ב סבר בכולהו דגם ערלה מעלה לכה"כ, וכבר צווח הפרי חדש כיון דמצטרפין לאסור ביבש איך יעלה בשנפלה לפחות משיעורו ולא נבטל עדיין ולא הותר, ושאר הקדמונים סברי גם בתרומה וערלה כן ולדעתי נראה כדפרישית, ופוק חזי דמשנתנו לא נקטה רק במתבל ובמחמץ דג' שמות איסורים הם לפירוש תוספות וראב"ד, וכן שאור של תרומה ושל כה"כ דפליגי ר"ש ורבנן משום שלענין מחמץ או מתבל שיעור שוה בכולן דכל שיש בו לחמץ וכן לתבל אפילו ביתר ממאתים אסור כדמסיק הירושלמי פרק קמא ה"ג יעו"ש, לכן כיון שהשיעור של מחמץ ומתבל שוה בכל האיסורים מצטרפים תרומה וערלה, אבל בנתערבו במינן לענין ביטול מאה ומאתים כיון שאין שיעורן שוה אינן מצטרפין ורק בערלה וכלאים ששיעורן שוה פליגי רבנן ור"א ודוק. ולפ"ז יתכן דכחל עם שומן של גיד אינן מצטרפין לאסור הקדירה בנותן טעם אף שטעמן שוה, כיון שאין שיעורן שוה אם נפלו למינן דזה בנ"ט וזה בששים ודוק. וצריך עוד ביאור ובירור הרבה בזה איה"ש:

כה

נטיעה של ערלה וכו' חזקה שאין אדם כו' ואילו היה יודעה היה מוציאה.

פירוש דזה תערובות דמחובר לא יצוייר בבלול שאיך יתבללו הנטיעות הלא כל אחת ניכרת בפני עצמה, ורק בחסרון ידיעה ושכחה שאין מכיר הנטיעה האסורה וחזקה שאין אדם אוסר כרמו כו' ואילו היה יודע היה מוציאה לכן הקילו ללקט משא"כ בשאר דברים חשובים שאיתא בבלול ודוק:

כט

נתערב סתם יינם ביין וכו' וימכר כולו וכו'.

ירושלמי ע"ז פ"ה הי"א חזקיה אמר הדא דתימר במקום שאין המים נמכרין במדה, אבל במקום שהמים נמכרים במדה כיין ביין הוא. ופירושו, דמשנתנו תני לקמן ביין נסך שנפל לבור פלוגתא דרבנן ורשב"ג אם ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו, וזה דוקא במין במינו אבל ביין שנפל למים דהוא אינו מינו ושיעורו בנותן טעם לא אידכר במשנתנו פלוגתא דרשב"ג בזה, לכן אמר חזקיה זה דוקא במקום שאין המים נמכרין במדה שהן בלא שויא להביט על המדה, אז אסור כל דמיו שהוא ממוזג ביין, אבל במקום שהמים נמכרין במדה אז ימכר כל המים לבד מדמי מדתו של יין שנתערב בו שרק דמי היין אסור אבל לא דמי מה שנתוסף במדה מחמת המים שדמי המים מותרים, והא דאמר לקמן ביין לתבשיל מודה רשב"ג מפני שיין מבושל הוא תבלין כדין המפורש בריש המוציא יין בירושלמי ולכן נאסר כל דמיהן, ולעיל הלכה ג' בעי ביין ע"ג ענבים אם הוא כיין לתבשיל יעו"ש, או דהחילוק בין לח בלח ללח ביבש, דלח בלח כתבו הקדמונים לחלק גבי חתיכה נעשה נבילה, כן הכא יש לחלק לענין למכור חוץ מדמי איסור שבו. ויעוין ר"ן בשם ראב"ד ורשב"א בזה והנלע"ד כתבתי, ולכן אמר חזקיה גבי כבשים שבידוע אסורין בהנאה ודוק:

לד

ולמה אין בודקין את החטין בנותן טעם מפני שהן שואבות והיין נבלע בהן.

בתורת הבית כתב, ודוקא ביש ביין כדי ליתן טעם בחיטין הא לאו הכי מותר דומיא דענבים מבוקעות ותמה אנכי על הרמב"ם כו' ובלי ספק אין איסורן אלא בנ"ט ואם לא נפל עליהן כדי נתינת טעם אינם אסורים וכמו שבארנו ולזה כוון הראב"ד בהשגות דאית בהו ציירא כמבוקעות דמיין וא"כ כמו דמבוקעות אינן אסורים רק כשיש בהן בנותן טעם כן בחטים ודלא כדעת רבינו. אולם רבינו נראה דהוי קשיא ליה כיון דנותן טעם בחטים א"כ היכי שרי למוכרן לעו"ג הא אסורות בהנאה ולא שייך למימר דהעו"ג לא יהיב מידי עבור היין הבלוע בהחטים רק עבור החטים לבד והוה כמוכר חוץ מדמי יין נסך, ז"א, דהא איתמר בירושלמי הכל מודים ביין לתבשיל שהוא אסור, דכל שאינו מינו אם יהיב טעמא נעשה כולו אסור בהנאה, ואפילו ביין בענבים אסר רבינו הכל דלא כהרשב"א דשרי למכור הענבים חוץ מדמי איסור שבו ועיין ירושלמי שם הלכה ב' דבעי לה אם דומה ליין בתבשיל יעו"ש, וכן פסק חזקיה (בדף ל"ח) בכבשים שידוע שיש בהן יין אסור אפילו בהנאה ויעוין מש"כ לעיל הלכה כ"ט. לכן פסק רבינו דיין בחטים מיירי דלא היה בהן בנ"ט רק שלכן אסור אף כי אין בהן בנו"ט מפני שהן שואבות, והפירוש, דוגמא למה שפירש הרא"ה בבדק הבית בסוף שער א' מתערובות בית רביעי, ז"ל, ואין משערין בו בששים שלא הזכירו ששים בשום מקום אלא בקדירה כו' שמתערבים כל החלקים בהשוויה כו' אבל בצלי ומליחה אין בו דין ששים כלל שאין בו עירוב חלקים בהשוויה אלא כל היכי שיש בו דין מפעפע כגון חלב ושומן הכל אסור ואין משערין בו ששים כלל, כן כוונת רבינו כיון דאית בהו ציירא אין כאן התפשטות בהשוויה גמורה ואפשר שבמקום סדקין עלה יין רב ובמקום אחר לא, ולכן לא נזכר בהן בנותן טעם, ועיין מה שהארכתי בפרק ט"ו בזה הרבה, וכיון שכן לא הוי רק כמו כבשין שדרכן לתת לתוכן יין דלא מיתסר בהנאה, כיון דאינו נרגש נתינת טעמן, והדבר ברור בכוונתו ז"ל:

ולפ"ז צריך לבאר הא דפסק רבינו לעיל פרק ט"ו בגדי שצלאו בחלבו דאם יש בו ששים אף דהחלב מפעפע האור משרי שרי טעמו כמו שפרשתי לעיל דאף אם נימא דנתפשט שלא בהשוויה ובמקום אחד הוא נתערב שאין שם ששים לבטלו וטעמו מורגש אילו הוי מין בשאינו מינו, מכל מקום כיון שהטעם מחלב ובשר חד ואינו מורגש, ואינו יודע לאיזה מקום נתפשט ונתפעפע, א"כ כולן מצטרפות לבטל אף מקום שלא נתפעפע וכמו דקיי"ל שאף אחת בבית ואחת בעליה מצטרפין, וא"כ כולהו מצטרפי במין במינו לבטל כי יש בכולן ששים, ועיי"ש מה שהבאתי שיטת הרא"ה המחודשת דדוקא היכי דליכא בתערובות כדי נו"ט וביותר מששים במין במינו בזה מקולי הדימוע דמצטרפין לבטל אף בשני עיירות יעו"ש, ורבינו סבר בזה כשיטת הרשב"א דבכל מקום מצטרפין לבטל:

ובזה יבואר מה שפסק רבינו בהלכות תרומות פי"ג סאה תרומה שנפלה למאה הגביה ונפלה אחרת הגביה ונפלה אחרת החולין מותרין עד שתרבה תרומה עליהן שאם נפלו לתוך ק' חולין ק' ועוד של תרומה סאה אחר סאה נעשה הכל מדומע, והוא פלא הלא לא צריך להקל בכל כך ואפילו נתערב חמשים ואחד שלא נשתייר רובא תולין שהחולין הגביה ונשאר תרומה רובא, וכמו דאמרו במקוה פרק הערל דבעי עד רובו, הוא רוב המקוה כ"א סאה, יעו"ש בהשגות הראב"ד, ולפי דברינו בשיטתו א"ש טובא, דלא דמי למקוה דהא על מה שהגביה ג"כ נופל הספק אם הוי תרומה או לא, ובמה שנאסרו לזרים מדין הרמה בזה לא נפקי מכלל הספק דהא אם נתערבבו תו אין מדמעין רק לפי חשבון ובדבר הנבלל אין מדמעין כל עיקר, א"כ יש כאן לפנינו מאה וחמשים ואחד חולין ותרומה והחולין רוב ותו תלינן בשאני אומר דהתרומה הוא שהגביה כיון דמה"ת בטלי ברוב אף דאין כאן תערובות רק ספק והוי כמו אחת בבית ואחת בעליה ומן התורה בטל במין במינו ברוב, לכן כיון דליכא רק דין תערובות איסור דרבנן תו תלינן בשאני אומר, ואף דליכא כאן בהדבר הנתערב שיעור ששים כיון שהוא מין במינו אף שהוא דבר הנבלל מן התורה בטל ברוב ותו תלינן בשאני אומר, לכן בעי שיפול מאה ואחד ואז ליכא בצירוף כל התערובות רוב ומה"ת לא בטיל והוי איסור דבר תורה ואז לא אמרינן שאני אומר ודברי רבינו אמיתים וראוים לו. ועיין בר"ש שם שפוסק כהראב"ד, אמנם ביין בחטים שהוא מין בשאינו מינו בטעם סבר שיטת הרא"ה דאינו מתפשט בציירא דילהו בשוה ודוק:

ובמה שבארנו שיטת רבינו דכי נפלה אחת והגביה אחת, אפ"ה הנך שהגביה דנעשין תרומה מצטרפין כולן וכי הוי בכללן רוב חולין תו תלינן שאני אומר, ושיטת הראב"ד ע"כ כיון דהנך שהגביה אינן נכנסין בדין הביטול תו אינן מצטרפין להיות רוב להקל ע"י זה בשאני אומר, נראה לכאורה דיש לתלות זה בהא דפליגי בבלי וירושלמי, דבבלי פרק כל הזבחים שנתערבו, במאה חביות סתומות שנפתחה אחת מהן דנוטל כדי דימועה, וכן פסק המחבר סימן ק"א בשם ר"ן דממ"נ אם הך שנפתחה היתר הרי היא מותרת ואם היא איסור הא מתבטלת כיון שבטל חשיבותה, ובירושלמי ערלה פ"ק ה"ד אמר פותח שלש חביות, וכן גבי נטיעות ערלה אמר לוקט שלש, חזינן דבעינן שיהא דין ביטול ברוב בהנפתחות ובהנלקטות דזה דין ביטול מן התורה אז תלינן דאיסורא ברובא, ולא אמרו כי נפתחה אחת ממנ"פ אם האיסור בסתומות הלא ודאי הפתוחה מותרת ואם האיסור בפתוחות הלא נתבטלה, דאם היא האסורה אינה מתבטלת בהסתומות, כיון שבהו לא שייך דין ביטול אינן נחשבין להצטרף לבטלה וזה כסברת הראב"ד ז"ל. אמנם לשיטת רבינו דהנך שעלו מצטרפין א"ש, משום דאם נפלה התרומה לתוך סאים אחרים אינן נחשבין רק לפי חשבון א"כ הועיל בהו הביטול משא"כ סתומות ונטיעות אין בהן בטול כלל, אמנם סברת בבלי מקויימת לדינא דאע"ג דאינך סתומות מועילים להתבטל אם החבית שנפתחה היא האסורה אם לא משום דתלינן דמרובא פריש ולא דמיא להך דפליג ראב"ד על רבינו ודוק:

ולפי מה שבארנו שיטת רבינו דמצטרפין לרוב אף אם הוא אחד בבית ואחד בעליה מן התורה במין במינו, צריך ביאור מה דשקלו וטרו טובא בפרק גה"נ (דף צ"א) במילתא דר"י אם ספוקי מספקא ליה באיזה ירך נוהג גה"נ אם בימין או בשמאל ומביא מה דתניא אכל מזה כזית ומזה כזית ר' יהודה אומר אינו סופג אלא ארבעים אי התראת ספק שמה התראה יעו"ש, וכן נשנית הסוגיא בפרק אותו וא"ב דמוקי שאכל בזא"ז וסבר התראת ספק שמה התראה, ולפ"ז צ"ע הא אי אפשר לצמצם בידי שמים ובודאי חד מהירכות גדול, וא"כ ספק דילמא של הירך הגדול הוא של היתר ומתבטל הגיד האסור בתוך ההיתר דהא כבר קיי"ל דלא בעי רק שיהיה רוב יותר וכמו סנהדרין דב' וג' הלכה כג', וא"כ הא האיסור מתבטל ולא הוי רק ספק דילמא ההיתר הוא גדול יותר או האיסור גדול יותר, וכיון דהוי ספק שמא נתבטל האיסור אמאי לוקה, הן דכזה הקשו הקדמונים בחתיכה משתי חתיכות איך מייתי אשם תלוי הא הוה ספק דילמא חתיכה של איסור גדול יותר מן ההיתר ודילמא של היתר יותר גדול. אך זה יש ליישב דהוי כעין חזקה דהאיסור לא נתבטל ולא נתהפך להיתר, דאם האיסור יותר גדול וההיתר נתבטל לא חל על ההיתר שם איסור להתהפך לאיסור, ואם חתיכה של היתר נתערב בשתי חתיכות איסור לא ילקו שלשה בני אדם אם יאכל כל אחד לבדו האיסור והוי רק בגדר איקבע איסורא ומביא אשם תלוי, אבל כאן למילקי, זה מוזר לומר דהוי חזקה גמורה היכי דהתערובות לפנינו לומר דמסתמא האיסור יותר גדול כדי שלא יתבטל, וצ"ל דר' יהודה לטעמו דמין במינו לא בטיל מה"ת, אמנם ז"א, דרבוותא בתוספות כתבו דעד כאן לא סבר ר"י דמין במינו לא בטיל דוקא בבלול ומתערב דומיא דדם פר ודם שעיר, הא לא"ה בטיל וכמו דאמרו לר"י דין דדמוע בכמה מקומות והדרא קושיא לדוכתה:

אולם לפי מה שצדדו רבנן בתראי לומר דהיכי שהספק אינו בא מסיבת התערובות ולא בהצטרפותם, רק על כל אחד לבדו נופל הספק לא שייך ביטול א"ש, דהגע בעצמך אילו נולדה הבהמה חסירת גיד הנשה מירך אחד, האם לא הוי מספקא לן אם הגיד זה באיסור א"כ אין הספק בא מצד התערובות לכן לא בטיל בחבירו אשר בהצטרפותם יש כאן איסור ודאי א"ש. אולם זה אינו מוסכם, ויהיה מוכרח לומר דאחד בבית ואחד בעליה כיון שאינם מעורבים אינם מצטרפים לבטל ברוב מה"ת, אמנם כבר הארכתי בשיטת רמב"ן דגם לר"י בכל מקום לא בטיל מין במינו אף באינו בלול ודלא כרבוותא בתוספות, ולפ"ז א"ש, ודוק היטב בכל מה שהעליתי בזה:

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.