אור שמח/גזלה ואבדה/יז

אור שמח ‏ גזלה ואבדה יז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יא

ואם נתנו לו במתנה הואיל ואחר הקנם לו כו' ואם היה צבי רץ כדרכו כו' לא קנתה לו שדהו:

הקשה לי רב אחד על דברי התוספות פ"ק דב"ק (דף יב) ד"ה למה לי עומדין בתוכה כו' ואפילו עומד בצד שדהו והוי עבד כצבי רץ לדרכו, ותמה ע"ז דהא מבואר בב"מ (דף יא) דהיכי דדעת אחרת מקנה אותו תו מהני אף ברץ לדרכו וצ"ע, והשבתי באמת נעלם ממנו שיטת רבינו דאף במתנה לא מהני כי רץ לדרכו עיין ביאורי הגר"א סימן רע"ח. אולם אף להנך שיטות דסברי דמהני לק"מ, דתמן בצבי רץ לדרכו ע"כ דלא מרד מרשות בעלים וידע אבוס קונהו ואף ע"ג דאיהו רץ בכ"ז הוא ברשותו של בעלים דעדיין יכול להשיגו ע"י כל מי שיראנו דשם בעליו עליו, דאל"כ אלא דמרד ולא יוכל עוד להשיגו, הלא הוי הפקר כשיטת תוספות ריש פרק שלוח הקן, א"כ ניחזי תו בכל מקום שהוא רץ עדיין הוי של בעלים ונקרא משתמר לדעת הבעלים, ואם היה כפות דלא הוי חצר מהלך אם נותן עליו מידי, קנה דהוי חצר משתמר לדעתו, ולכן כי נתן במתנה ורץ בשדה המקבל קנה המקבל, שהנותן שהצבי הוא משתמר בכ"מ שהוא ברשות הבעלים רוצה להקנותו ע"י ריצתו בשדהו, לא כן גבי עבד דאף בכפות וברשות הבעלים מקרי משתמר שלא לדעתו של בעלים, משום דבר דעה הוא ומשתמר לדעת עצמו כמוש"כ תוספות לעיל ותו מאי מהני במתנה טפי מבמציאה והוי כצבי רץ לדרכו במציאה, דהכא לא עדיף מחמת שבא מכח נותן כיון דגם אצלו לא משתמר היינו לגבי נותן עצמו שרשות הנותן אין עליו כלל שהוא משתמר לדעת עצמו וזה ברור:

יג

ואפילו היתה מכורה (ל)אמה:

על קטנה דהיא נמכרת קאי, והלשון אינו מדוקדק, ויתכן דנראה דאם נמכרת לאמה ויעדה האדון דפסק רבינו דכאירוסין דמי מסתברא דהבעל חייב לזונה דהוי כהגיע זמן י"ב חודש ולא נשאו דאוכלות משלו, ואין נותנין לו שנים עשר חודש כיון דבעל כרחה ובע"כ דאב מיעדה תו חייב לנושאה בחופה וכל כמה דלא נסיב לה חייב לזונה, ואולי זה כוון רבינו דהיתה מכורה לאמה וייעדה האדון והיא נערה כעת אחר יעוד וניזונית מהאדון מציאתה לאביה משום איבה, דאם מת האדון חוזרת לרשות אביה ומצי מסר לה למנוול ומוכה שחין, ובזה"ז ליכא לכן השמיט השו"ע ודוק:

ומציאת עבדו ושפחתו הכנענים כו' הרי אלו שלו:

נסתפקתי בעבד של קטן מי הוי המציאה והמתנה שנותנים לו שייך לרבו הקטן או לא. והנה בקטן שהוא זוכה לעצמו כגון שנותנין לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו, אם נאמר שהוא זוכה לעצמו אף במציאה דבר תורה וכמוש"כ הש"ך סימן רמ"ג, תו כי אמרינן דיד עבד כיד רבו, וכמו דזכי בידו כשמגביה מציאה כן כשהעבד מגביה שייך לרבו דאף ע"ג דאין לקטן תורת חצר, עבד שאני דמתורת יד אתרבאי והא דאמרינן (גיטין דף כא) דעבד מתורת חצר, הוא דוקא במידי דליכא זכיה להך עבד כמו גט, אטו שייך הגט לזכות להעבד הלא אינו רק לזכות להבעלים שלו היא האשה והוי כמו חצירה דהחצר לאו בר קנין לעצמו כלל, ואע"ג דבב"ק (דף יב) אמר הגמרא במקח וממכר בהחזיק בעבדים אם קנה מטלטלין בעודן עליו, זהו דוקא בדעת אחרת מקנה שאינו מקנה להעבד רק להבעלים, אבל היכי שהעבד קנה נכסים לעצמו הוא מתורת יד דידו כיד רבו, דהגע בעצמך נימא דהעבד הוי מהלך וחצר מהלכת לא קנה ובכ"מ שנאמר שנכסים של עבד הם של רבו הוא הכל בכפות חלילה, ע"כ משום דידו כיד רבו, וה"נ הרי יד אית ליה דזוכה לעצמו, ה"ה כשזכה העבד הוי כמו דאתו לידיה דקטן וזה ברור:

אולם לשיטת הרב המגיד והתוספות דבמציאה לא קני מה"ת רק היכי דאיכא דעת אחרת מקנה צ"ע, דהכא הזכיה בא מאליה מן העבד לרבו, או אם נאמר דהזכיה הוי כדעת אחרת מקנה אותו דמהני מה"ת, וכן פחות משהגיע לעונת צרור וזורקו כו' דאפילו כשדעת אחרת מקנה אותו לא קני כלל, צ"ע אם עבדו ידו כידו דידו ג"כ לית ליה, או דנימא דהוי כשכר פעולתו של קטן דזה זכי מן התורה וכמוש"כ התוספות ריש פרק בן סו"מ וצ"ע, והא דאמרינן בכ"מ דיד עבד כיד רבו הוא ברבו גדול ועיין בכל המקומות, או דמיירי דרבו משחררו כמו בקדושין פ"ק דע"כ הרב הוא גדול, או דרבו שולחו להפריש עליו פסח כמו שאמרו פרק האשה או דמשאיל עבדו בפרק השואל כולהו מיירי דהבעלים של העבד הוא גדול:

ונראה לכאורה לפשוט מהך דאמרינן גיטין ל"ח המקדיש נכסיו והיו בהן עבדים כו' ר' אומר אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא, ופרש"י אם ימצא אדם שיהיה נותן לו כסף ע"מ שאין לבעליו רשות בו. והנה בהקדש אמרינן ב"ב ע"ט הקדיש בור ואח"כ נתמלא מים כו' ואין מועלין במה שבתוכן, ופירשו תוספות דלא קני חצר להקדש דלא מצאנו יד להקדש, א"כ כיון דאין יד להקדש לזכות במציאה ואפ"ה חזינן דהנכסים דאתו לידיה דעבד הוי של הקדש כיון דהעבד בר זכיה הוי תו זכי ממילא הקדש ולא משכחת נכסים להעבד שאין שייך להקדש, וזה ראיה נכונה. אולם הרמב"ן חולק וסובר דחצר זכי להקדש רק דמעילה לית בהו. ומרש"י גיטין נ"ב שפירש על ואין אפוטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות, דאפילו אין היתומים נפסדין שהעבדים באים לפדות עצמן בכסף שנותנין להם אחרים ע"מ שאין ליתומים רשות בו, אין ראיה דאפילו בעבד של קטן כל מה דזכי הוי של רבו, דרש"י מפרש דלית להו פסידא, ואם מטעם דשל קטנים הוי הא כי יגדילו הבעלים יהיו כל הנכסים של העבד שייכים לרבו, וכמו נכסים שקנה העבד בעוד לא קנהו הישראל וכמוש"כ המשל"מ כאן בשם הלחם רב:

אולם לענ"ד נראה מפורש הוא בירושלמי ריש פרק אלמנה לכה"ג על הך ברייתא דתו"כ מנין לכהן שנשא אשה כו' מנין לאשתו שקנתה עבדים, ועבדים שקנו עבדים שיאכלו בתרומה שנאמר וכהן כו' אף קנינו שקנה קנין אוכל ר' יעקב בר אחא כו' בעבד שקנה עבדים ע"מ שלא יהיה בהן רשות לרבו היא מתניתא, אבל בעבד שקנה עבדים ע"מ שיהיה לרבו רשות בהן קנינו הוא פירוש ואינו צריך לרבות דהוי עבדו של כהן, וכן הוא הגירסא הנכונה וכן הגיה המראה הפנים, ולהרשב"א ז"ל היה גירסא מוטעת יעו"ש, וא"כ הא בקטן אין העבד של עבד שייך לכהן, ובכ"ז הם אוכלים בתרומה מצד הכהן, דאפילו עבדו של עובר אמר תמן דאוכל כש"כ של קטן, ואמאי בעי לאוקמי בניתן לו ע"מ שאין לרבו רשות בו, וכן רבנן בתוספות נדחקו בזה תמן לר' מאיר והא משכחת בכהן קטן, וע"כ דבכ"מ יד העבד כיד רבו והוי כשכר פעולתו וכמו שבארתי. אולם לפי גירסת רבינו בהלכות תרומות פרק ז' הלכה י"ח ועבדי אשתו שקנו עבדים, ונראה דגריס כהר"ח שהביאו הרשב"א ועבדיה שקנו עבדים א"כ לא משכחת בשהבעל קטן, אבל ז"א, דהא משכחת שהאשה היא קטנה ועבדיה הם נכסי מלוג וקנו עבדים, והיא ראיה נכונה. והנה לפי הגירסא עבדיה שקנו עבדים, שהעבדים של אשת כהן שקנו עבדים ומייתי לה מקנין כספו קנינו שקנה קנין אוכל בתרומה, לא מוכח רק שעבדי אשת כהן אוכלים בתרומה ואמר ר' לעזר הם יאכלו והם יאכילו, וזה שקנין הקנין מאכיל בתרומה, ומזה ידע שעבדי אשתו מאכילים את עבדיהם בתרומה, ונכון בפירוש ירושלמי שם, ודוק בכ"ז:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.