אור שמח/איסורי ביאה/ה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגיד משנה
כסף משנה
מגדל עוז


מפרשי הרמב"ם

אור שמח
מעשה רקח
קרית ספר


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


אור שמחTriangleArrow-Left.png איסורי ביאה TriangleArrow-Left.png ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ו[עריכה]

לא כל משקה הבא מן החדר מטמא אלא הדם בלבד כו' לובן או משקה ירוק כו' הואיל ואין מראיו מראה דם ה"ז טהור:

הראב"ד בשער הוסתות כתב דרוב דמים טמאים, ואשכחן דסמוך רבנן עליה דהאי רובא אפילו לקולא דתניא קשתה שנים ולשלישי הפילה כו' ר' יהושע אמר מביאה קרבן ונאכל משום דאין לפתיחת הקבר בלא דם, והא הכא דלא חזינן לדמא ולא ידעינן אי טמא אי טהור ואמאי נאכל ליחוש דילמא דם טהור הוי, אלא ע"כ דרוב דמים שבמקור הם טמאים וכודאי משוינן להו דיהא נאכל הקרבן, והרז"ה השיג עליו והביא דרבי כשטימא אמר אוי לי שמא טעיתי ולא סמך על רובא. וכן פירש בה"ג טעמא דרבנן דחששו שמא משלימות דם טמא לדם טהור כו' וע"כ דא"א לפתיחת הקבר בלא דם טמא ולכך א"ש מה דלא מני לה ר' יוחנן בהנך מילי דהלכו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי עכ"ד. ולא הבנתי כלל, כיון דאי אפשר לפתיחת קבר בלא דם טמא, א"כ דם טהור לחודא איך משכחת לה, כיון דנפתח הקבר לדם טהור תו ע"כ נפיק דם טמא, ואולי נאמר דכיון דהוא דם טהור אפשר דנפיק מן צדדין או מן העליה, דדוקא דמים טמאים רובן ממקור קא אתו, וכיון דמראיתו טהור תו מספקא לן אי נפיק מן העליה, ואפשר כיון דלא חזיא רק דם טהור ע"כ לאו ממקור אתי, דא"א לפתיחת הקבר בלא דם טמא. ואם חזיא בהרגשה של פתיחת פי המקור, ודאי אי אפשר לפתיחת קבר בלא דם טמא, רק כשחזיא ע"י בדיקה שבאמת הוי שלא בהרגשה רק דתלינן דאימור הרגשת עד הואי ולכן כי בדקה ולא מצאת רק דם טהור, אמרינן דאף אי ממקור אתי הדם טהור היה בלא הרגשה של פתיחת פי המקור, והא דאמרינן א"א לפתיחת הקבר בלא דם טמא היינו כשמרגשת שנפתח המקור, אבל בלא הרגשה אפשר דנפיק דם טהור ממקור גופיה. ולכל הדרכים בדברי רז"ה, הא שכתוב בשו"ע סימן קפ"ח, ואפילו הרגישה שנפתחה מקורה ובדקה מיד ומצאה מראות הללו טהורה, אין זה לפסק הרז"ה דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם טמא ודוק, ועיין שו"ת רעק"א סימן קנ"ח שנכתב כן לרז"ה:

אולם לפי מש"כ בתוספות וקדמונים, דבמפלת קליפות ושערות כולהו מודו דיש לפתיחת קבר בלא דם דבדברים קטנים כו"ע מודו וראה בספר האשכול שכתב כן, אף דרז"ה חולק שם וסובר דר' יהודה פליג גם על הך דהמפלת קליפות ושערות, זהו דוקא בפתיחת קבר לדבר יבש ולא לדבר לח כעין דם טהור ואעפ"י שיש בו סמיכות קצת וז"ב, ודוקא בהפילה אף אם הפילה רוח וכי"ב דבר שלא נגמר צורתו אמרינן דא"א לפתיחת הקבר בלא דם טמא, בכ"ז אין השגתו על הראב"ד נכון, כיון דרבי חזא לאור הנר בלילה דרשאי לראות וראה אח"כ ביום כמראה טהור חשש שמא בלילה לא חזא שפיר ואח"כ חזא דאישתני אמר שמא טעה דאולי ממראה טמא למראה טהור אינו משתנה בהמשך הזמן כמו שמשתנה מדיהא לדיהא יותר. ואין להקשות לפי דברינו דרוב דמים באשה המה טמאים א"כ אמאי אמר בירושלמי בדקה עצמה ומצאה ספק פירוש מראה ספק לא גזרו בזה מעת לעת דאין ספק לספק וכמו טומטום ואנדרוגינוס שראו דדיין שעתן והא רוב דמים טמאים, דזה הבל כיון דאנו רואין המראה שהיא משונה ממראית דם טמא איך שייך בזה רובא. אך מה שהקשה מהא דלא חשיב בתלתא מילי שהלכו חכמים אחר הרוב, נראה דלא חשיב תמן רק מילי דאיכא חזקה להדייהו כמו שכתבו רבנן בתוספות ד"ה אחר הרוב יעו"ש, וכמו בדברים דמיעט דאיכא חזקה להדייהו, משא"כ בקשתה שני ימים ולשלישי הפילה כיון דאי אפשר לפתיחת קבר בלא דם לומר שמא דם טהור היה, הלא כיון דהיא בחזקת טומאה דהואי שומרת יום כנגד יום וראתה שני פעמים דם טמא, הלא החזקה מסייע להרוב דדם טמא אתיא בפתיחת קבר דילה, וגדולה מזו אמרו נ"ב ב' ימים וחלוק אחד מבעי מה"ד כל כה"ג מביאה קרבן ונאכל קמ"ל, הרי דסד"א דעל כתם שנמצא בחלוקה דמספקא לן שמא מעלמא אתא אפ"ה הואיל וראתה שני ימים הו"א דמביאה קרבן ונאכל כמו שפירש רש"י הוי אמינא הרי רגלים לדבר דודאי זבה היא, כש"כ כאן דאיכא רובא דרוב דמים טמאים דקרבנה נאכל, ור' יוחנן לא חשיב רק מילי דאיכא חזקה נגדם וז"ב ופשוט:

ונראה לדעתי ראיה דרוב דמים שבמקור המה טמאים, מהא דפסיקא ליה לגמרא בפ"ב דשבועות דבאמרה לו נטמאתי באמצע ביאה, דתלמיד חכם לא מחייב ולא חדא, דבשלא סמוך לוסתה אפרישה מזיד הוא, הלא כיון דאינו סמוך לוסתה א"כ כי מרגשת בפתיחת המקור או כי מרגשת בזיבת דבר לח לחודא הלא אכתי שמא דם טהור הוי, ואף כי משום דהוי מספקא ליה היה צריך לפרוש באבר מת והוא פירש באבר חי, בכ"ז לאו מזיד הוא, דהוי כמו מזיד בספיקו ושוגג בודאי דאומר פורש אני מן ודאי ולא מספיקו, מיקרי שב מידיעתו כדאמר בירושלמי פ"ו דתרומות הלכה א' ואמאי אמר דמזיד הוא, אם לא דרוב דמים מן המקור הם טמאים, וכיון דאיהו ת"ח וצריך למיזל בתר רוב ולא חש ופירש באבר חי הוי מזיד ולא כלום מחייב וזה ראיה מוכרחת בס"ד:

ט[עריכה]

היה דיהה ממנו ה"ז טהור:

הנה בתוספות הרא"ש פירש דדיהא מאדום הוא יותר אדום מקרן כרכום. ואפ"ה טהור משום דמראה דמים טמאים לא נפקי ממקור רק בדרך הד' מראות הללו, וכל שאינו דומה להן טהור כו' יעו"ש. ולפ"ז נראה לפרש הך דאמרו שם, כיון דחזא לצפרא דאשתני כו' כיון דחזא דהדר אישתני אמר האי טמא ומפכח הוא דקא מפכח ואזיל, היינו דאישתני למראה קרן כרכום או עמוק ממוזג והוא כמראה מימי אדמה ולפיכך טמא כיון דבלילה היה רואה אותן במראה טמא ולבתר כן חזי במראה טמא רק בינתים היה דומה שהוא מראה הממוצעת שהיא טהורה, לכן אמר שמא טעיתי אוי לי, ונכון ודוק:

יד[עריכה]

הפילה חתיכה קרועה ודם אגור וכו' אם היה מראה דברים אלו וכו' אם נמוחו ה"ז טמאה שדם הוא וקפה וכל הרואה דם יבש טמאה:

רבה בזה המחלוקת בין גדולי הקדמונים ששיטת הרז"ה וביארה בעומק נכדו בבדק הבית, דזה שפיר נפשט דמה דכתיב כי יזוב זוב דמה לאו דוקא דבר הנוטף ונוזל אלא אפילו יבש נמי טמא, אבל כי לא נימוחה אמרינן דדם יבש היינו שיש בו סמיכות דם הוא אינו דם רק בריה נברא במקור בצורת דם יבש, וזה סימן שאינו דם המתקבץ אל המקור רק הוא בריה נבראת בצורה זאת, וליכא למימר דדוקא כי הוי כעין קליפה כעין שערה כו' תלינן דבריה היא הואיל ונתהפכה לצורת זה, דא"כ המפלת עפר דליכא שום צורה בהו וכי לא נימוח אמרינן ג"כ דבריה הוי, וע"ז תירץ בתורת הבית דאין דרכה של דם להתיבש ולצאת נפרך כעפר. והנה הש"ך העיר מירושלמי וכבר הובא כן בספר האשכול שעמד על כל דברי הבאים אחריו, וכל הראיות לפי ההסבר של הרא"ה נדחו כולם, אך באתי בדבר שנתחדש, ונעמוד על דברי ירושלמי:

וזה לשון הירושלמי פרק המפלת הלכה ב', המפלת דם יבש ר' אלעזר אומר טמאה ר' יוסי ב"ח אמר טהורה [פיוש אם הדם הוא יבש מעיקרו פליגי אם טמא או לא] מתניתא פליגא על ר' אלעזר המפלת כמין שערה כו' ואם נמוחו טמאה, [פירוש אלמא דכי נימוחו דוקא, משום דזה לא נקרא יבש וכמו ששנינו לקמן ריש פרק דם הנדה דאפילו דברים שאינן מטמאין יבשין אם יכולין לשרות ולחזור במעל"ע בפושרין מטמאין יבשין אלמא דבכי האי גוונא כלח דמי, וכי פליגי בדם יבש דלא נמוח, ודלא כדבעי תלמודין דמשמע דהוי סבר לטהר מכי יזוב זוב דמה אפילו ביכול להמחות במים במעל"ע דלכן פשיט ממשנתנו דטמא בנימוח וברור] פתר לה משום בריה [פירוש דכי לא נימו חזינא דבריה הוא והיינו שנתעברה בקליפה ושערה אבל דם יבש כי לא נימוח לא הוי בריה] אמר ר"ז ואפילו תיתב עפר משום בריה, [פירוש דהא עפר ודאי לא הוי בריה דאין צורתו משונה והוי כמו דם יבש כי לא נימוח, וזה דאמר ואפילו תיתב, פירוש שתקשה מעפר דתני במשנה, ע"ז תתרץ עפר משום בריה אתמהה, ותיתב מלשון מיתיבי וזה רגיל בירושלמי] אמר ר' בא ואפילו תימר עפר, [פירוש לא מבעיא דבמשנתנו תני כעפר, ובודאי מצי להיות בריה, רק אפילו תימר עפר ולא כעפר] עפר אתתא עברת, [פירוש דמצי להיות עפר בריה] מתניתא פליגי על ר' יוסי ב"ח כו' ואמרו להן מכה יש לה מבפנים כו' שומא יש לה בפנים כו' [פירוש מש"ה כי לא נימוח תלינן דממכה אתו והרופאים לא אמרו בבירור שיש מכה רק דדרך לבוא כך ממכה והבחינה אם לא נימוח] מפני שיש בה שומא ויש מכה הא אין בה שומא כו' לא הדא פליגי על ריב"ח ולית לה קיום, פירוש דדוקא מפני דחשבינן שהוא קליפות מגילדי מכה ובודאי טהור, אבל דם יבש טמא כי לא נימוח. וא"כ הירושלמי ארכיב לן אתרי ריכשי חדא משום בריה וחדא משום מכה ושומא, ובבלי נקיט לה דבלא נימוח אמרינן דבריה הוי ומייתי אחרי זה ברייתא דמכה ושומא דמייתי גם בירושלמי:

ולכאורה רציתי לומר, דירושלמי הדר ביה מהא דהוי סבר הטעם משום בריה ומסיק טעמא משום מכה ושומא. ולפ"ז היה נ"ל דהא דאמר שם בירושלמי על בבא דהמפלת כמין דגים וחגבים כו' הדא ילפא מן ההיא, שאם נימוחו טמאה ואם לאו טהורה, דזה אזלא לפום ס"ד דבקליפות ושערות אמרינן דבריה הוי ואפ"ה אמרינן בהו דאם נימוחו טמאה, כן בדגים וחגבים כי נמוחו טמאה, אבל למאי דמסיק דטעמא דכי לא נימוח אמרינן דממכה קא אתי, א"כ אפשר דבריה כמין דגים אעפ"י שנימוח טהור, דאין דרך דם להתהוות בריה גמורה, ובודאי הוי בריה רק שרכה ונימוחה, ולכן לא מחלק המשנה בין נימוח ללא נימוח ולא מצרכא הטלה למים בבבא דמפלת דגים וחגבים, וזה נכון:

אבל התבוננתי דשפיר דייק הירושלמי בלשונו ולא הדר ביה, וזה. דבתורת הבית כתב ז"ל, ולא שנא מעוברת שהפילה כמין אלו ולא שנא שאינה מעוברת כל שלא נימוחו טהורה כו' ועוד מדקתני בשני מעשים שהעלה ר' יוסי מטבעין מעשה באשה שהיתה מפלת, משמע שהיתה רואה ומפלת כן תדיר, ואילו במעוברת שהפילה הוה ליה למימר מעשה באשה אחת שהפילה כו'. והנה הירושלמי מדייק דבמשנתנו מיירי באשה עוברה כמו דתני המפלת מין בהמה חיה כו' המפלת כמין דגים כו' ובאשה מעוברת הוי בריה, ע"ז אמר דקליפה ושערה ויבחושין אדומין הוי בריה שנתעברה בזה, וע"ז פריך דאטו אשה מתעברת עם עפר, אבל כאן בהברייתות איירי בלא היתה מעוברת ורק הרופאים דנו מזה דזה הוי קליפות מכה, ולא נזכר רק שערות וקליפות דבאין ממכה, ולכן תני בברייתא שהיתה מפלת ובירושלמי שהיתה מטלת, דבאינה מעוברת קאי או באין בעלה עמה וכי"ב ודנו הרופאים שהוא ממכה. אבל במשנתנו במעוברת מיירי ואמרינן דנקלט הזרע ונקפא בהרחם צורת בריה זרה וכמו שנמצא בדרך זרות, ויבחושין ודאי לאו אורחיה להתהוות ממכה רק תלינן דהיא מעוברת ביבחושין וכן בכולהו ועפר נמי, וברייתא בקליפות ושערות, אבל תלמודין אמרה ומי איכא כה"ג ומשני אין כדתניא, אלמא דכוונתו בריה הוה כן דכי לא נימוח חזינא דממכה אתי רק לא הואי דם מכה, [דכן יש לומר דדם שנוזל מן עורקי המקור אינו מתיבש כ"כ שלא יוכלו להיות נימוח] דדם מכה שבמקור ג"כ טמא דמקור מקומו טמא, רק מגוף השחין או השומא קא אתו הני קליפות ושערות והמה גילדי מכה דזה גופא טהור, [אבל המקור גופיה בלא מכה אינו מגדל קליפות ושערות ודלא כהחתיכה שמקור מגדל] וזה בריה הוי שאמר תלמודא דילן, אבל הירושלמי כוונתו דהאשה מתעברת ולכן אמר עפר איתתא עברת, כן נראה ברור:

ולפי תלמודין בעי טעמא באשה שאינה מעוברת אמאי תלינן בעפר משום בריה הא אין בה שום צורה משונה, ולפי דברי התורת הבית אטו אם הפילה גרעין אחד כמין עפר תהא טמאה כי לא נימוח, ומזה יצא לרז"ה ורא"ה שפירשו דכל שאינו יכול להיות נימוח לפום תלמודין אמרינן דבריה הוי ולא בא הדם נוזל מן עורקי המקור שאין דרכו להיות יבש כל כך ברחם אם לא שהטילה חתיכה דכיון דנקבץ כ"כ ונקפא נשתהה זמן מרובה ונתיבש עד שלא יכול להיות נימוח, ולכן פשיט ליה ר"א ממשנתנו דטמא דכיון דנימוח אלמא דדם יבש טמא, והא דטהור כי לא נימוחו הוא משום דבריה הוה זה גם בסמיכות דם יבש ג"כ טהור כי לא נימוחה דבריה הואי, והרומיא דא"ה כי לא נימוח נמי והתירוץ דבריה הוי זה הוא מאמוראי בתראי ולא מר"א וריב"ח, והראיה דרבה תירץ עלה, אבל פשיטות ר' אלעזר היה מכי נימוח דטמא, אך בכ"ז דחוק לומר בסמיכות דם יבש דבריה הוי וכן בעפר רק בצורה משונה תלינן דבריה הוי:

ולכן לולא דמסתפינא הוי אמינא מלתא חדתא טובא, דתנן דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבשין ופריך מנא ה"מ והדוה בנדתה מדוה כמותה מה היא מטמאה אף מדוה מטמא יבש מנ"ל כו' יהיה בהוויתו יהא, פירוש כמו שהיה טמא כן יהא טמא, יבש מעיקרא מנ"ל יהיה ריבויא, ומרבינן דכמו דאם יתיבש הדם לאחר שיצא לחוץ לא ישתנה טומאת הדם כן כי הוה דם יבש מעיקרו יהא הדם טמא כן פשוט. ובסוף מסכת תמורה, דם הנדה ובשר המת שנפרכו טהורין, וז"ל רש"י, אע"ג דקיי"ל במסכת נדה מטמאין לחין ויבשין היכא דנעשו אפר בעלמא טהורין אם אין שם מת רקב, וכן תנן בתוספתא דנדה פרק י' עיי"ש היטב דתני שהרקיבו. ובזה א"ש מה שהקשו תוספות על מה דפריך בריש דם הנדה מיתיבי בשר המת שהופרך טהור לריש לקיש, ולא משני דאתיא כר' יוסי במשנתנו דמטהר בבשר יבש, מדקתני בהדי דם הנדה דמטמא יבש לכולי עלמא, ורק משום דהוי עפרא מטהר הברייתא, ולכן משני דאיקמח איקמוחי והוי עפרא, נקטינן מיהא דדם הנדה אע"ג דאם יבש ואינו יכול להיות נימוח טמא, בכ"ז אם הוי עפרא טהור, וכי מרבה הגמרא מיהיה לא קאי על עפר שאם נעשה אחרי זה עפר לא מסתברא שיהא בהווייתו להיות טמא הדם, וכיון שאם נתיבש אחר זה ונעשה עפר טהור תו מסתברא דכי הפילה כעפר דנפרך ואיקמח כעפרא ג"כ אינו טמא הדם, ותו צריך להיות האשה טהורה, דכמו דהוקש מדוה כמותה כן הוקשה טומאת האשה להמדוה וכמו שעל ידי עפר אין המדוה טמא כן האשה טהורה וכמו דמקיש בתלמודן דבעי אם דם יבש טמאה האשה ופשיט ליה ממשנתנו דם הנדה ובה"מ מטמאין לחין ומטמאין יבשין אלמא דפשיט דכמו דהדם טמא האשה טמאה, כן ה"ה איפכא שאם הדם הופרך שטהור האשה טהורה, וכן מוכח מהא דתניא שם, זובו טמא לימד על הזוב שהוא טמא והלא דין הוא לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כש"כ, ואם נימא דאע"פ שהדם יבש שהופרך טהור האשה טמאה, א"כ נימא דם הנדה יבש יוכיח שהדם טהור והיא טמאה ולאחרים גורם טומאה והוא טהור, וכיון שכן מוכח דכל שהדם טהור האשה טהורה, וכיון שכן דהא דיבש מעיקרו טמא, הוא דוקא בכה"ג דאם יתיבש אחר שיצא לח יהא טמא ויהיה בהווייתו. א"כ בכה"ג דהופרך ונעשה עפר טהור, כן טהורה כי יצא דם יבש בצורת עפר הוא שנפרך לעפר ואיקמח שהעפר אין בו שום שנוי צורה אחרת, וכיון שהדם טהור כן האשה טהורה, ולכן לא פריך בתלמודן דאטו בעפר שייך בריה, דטעמא אחרינא איכא להתוספתא שמובא בסוף תמורה, אבל כי הפילה דבר שיש בו איזה ממשות וסמיכות קצת וכמו חתיכה קטנה [שאינה ראויה לפתוח פי המקור ע"י דם] בזה ודאי טמא אף כי לא נימוח דלא נשתנה לצורת אחרת, ורק דם הנוזל במקור הוא וע"י החום נקפא כדברי רבינו בפירוש המשנה, ויבחושין ודאי בריה וקליפות ושערות דע"ז פריך ומי איכא כה"ג ופרש"י מפלת כמין קליפות ושערות, ומשני דממכה אתו גילדי המכה, אבל על עפר לא פריך מידי, דהתירוץ פשוט וכמו שבארנו דבכה"ג לא אתרבאי לטומאה בדם יבש וטהורה האשה [ולפ"ז יש לדבר הרבה בקרטין יבשין מין חול שהאריך הבית יוסף סימן קצ"א בכתבו על דברי שו"ת הר"ן ול"נ כו' ותלה העיקר כיון דהרופאים אומרים מן הכליות המה יעו"ש, ולפי מה שהגיה בדק הבית בלא נימוחו, לדידן הוי עפר ואף אם מן הרחם הוא טהור אם הוא עפר דאיקמח איקמוחי או כהרקיב ביבש מעיקרו ואכמ"ל]:

נמצא נתברר מדברינו הקצרים, כמה דברים, חדא דיפה עשו הקדמונים שלא הזכירו את הירושלמי, דבבבלי פשיט ר' אלעזר מהא דכי נמוחו טמאה דדם יבש טמא, אלמא דכי לא נימוח לא פשיט ליה, ובסוף אמר דבריה הוי ומייתי עובדא דקליפות ושערות, א"כ כי היכי תחשוב עפר לבריה אעפ"י שלא נשתנה לצורה אחרת, כן נאמר בדם יבש שלא נימוח דהוי בריה. אבל הירושלמי פשיט מהא דכי לא נמוחו דטהור דדם יבש טהור לריב"ח, ומפרש הך דהמפלת באשה מעוברת ועפר איתתא עברת, ואין זה שיטת תלמודן, וכן העלינו שיטת הקדמונים יפה בטעם ברור אמאי בעפר לא שקיל וטרי בתלמודן ואמאי טהור כי לא נימוחה, ולפ"ז דם יבש שלא נימוח שלא נשתנית לבריה אחרת וליכא למיתלי בגילדי מכה טמא כמו שבארנו בס"ד. וכן נתבאר דהך דמפלת כמין דגים וחגבים שו"ר, דהן נפלו מאשה מעוברת שנקלט זרע בקרבה ונתהוה ולד כזה, ודאי לא שייך ליטמא משום דם אף כי נמוחה במים דהוי כמו בשר שנמחה, דולד הוי, עד דצריך קרא בתורת כהנים למעטו מטומאת לידה וכמו דדריש בתו"כ ריש פ' תזריע יכול אף המפלת דגים כו' ת"ל זכר מי שיש בו מצורת אדם, ורק לפי מה דהוי סבר ירושלמי דקליפות ושערות ויבחושין הוא בריה שנתעברה מזרע הזכר, ובכ"ז כי נמוחין רואין אנו שהן דם גמור ולא בריה רק הוא דם שנתהוה בצורת זה, ולכן סבר דגם בדגים וחגבים תטיל למים, אבל לפום מה דמסיק בתלמודן דאין זה בריה בגדר שנחשוב שנתהוה בעיבורה, רק מסיבה חיצונה ע"י מכה ושומא, א"כ בדגים ודאי לא שייך והן באו ודאי מזרע הזכר שנקלט במעיה ונולד ולד משונה ואין ראיה מאם נימוח וז"ב מאוד ודוק:

וכן רבינו לא כתב כאן רק אם יש עמהן דם כו' כלשון המשנה, מפני שכתב קודם לא נימוחו מעל"ע הרי הן ממכה כו' וזה לא שייך במפלת דגים וחגבים כו', כי סיבות חיצוניות לא שייך בהן, ואם כי אמרו בקליפות ושערות דכי נמוחו טמאה. הוא להסיר סיבה החיצונה ודם הוא וקפא, אבל דבר הנראה שנתעברה האשה עם זה בולד מוזר כמוהו, אין בכח הבדיקה דנימוחו במים להסיר ממנו הויות בריה ולומר עליו דדם הוא שקפא באופן מוזר כזה שלא יקרה רק לאשה מעוברת שקלטה זרע מזכר. כן נ"ב בדעת רבינו:

ומזה הירושלמי מוכח דלא אמרו הרופאים דברור דיש לה מכה במקור, דהא הירושלמי מייתי הך ברייתא בלא סיום הנך מילי תטיל למים אם נימוחו טמאה. וא"כ מאי מקשה בירושלמי על ריב"ח מפני שיש בה שומא כו' דילמא אתו הרופאים לטהר אף אם נימוחו בפושרין, וזה גם לריב"ח דירושלמי טמא, וכמו דהוי פשיט ליה דדם יבש טהור ממשנתנו דהמפלת כמין שערה כו' אם נימוחה טמאה ואם לא נימוחה טהורה וכפמש"ב, ולכן דוקא כשיש מכה, דדם מכה אף כשהוא נוזל לח טהור דממכה קא אתי, הא בלא מכה אם נימוחה טמא דהוי לח דבזה לא פליג ריב"ז לשיטת ירושלמי כמו שנתבאר דרואה דם יבש מעיקרו הוי כלחין ונתיבשו בשרץ וזוב וכי"ב דכל שהן יכולין להמחות במים מעל"ע לחין חשובין, [ודלא כשיטת תלמודן דסברה אם דייקינן כי יזוב זוב דמה מידי דזב דוקא לח גמור ולא יבש אף אם יכול להיות נימוח וכמוש"כ רבינו בתוספות, דלכן פשיט ר' אלעזר ממשנתנו דרואה דם יבש טמא מהא דאם נימוחו טמאה] ועל כרחין דהרופאים לא אמרו רק שהסיבה שמפלת קליפות הוא מפני מכה, אבל אם נימוחו זה מצי להיות מן המקור דלפעמים שיתיבש מפני חום שיש במקור כדברי רבינו בפירוש המשנה, לכן לא מצינן לטהרה כי נימוחו כיון שהרופאים לא העידו על האשה בעצם שיש לה מכה, וכן פירשו בשו"ת שב יעקב ושארי אחרונים [וכעת נדפס מחדש פירוש הרא"ש בש"ס ווילנא ופירש כן בהדיא] ואין צורך לפלפולים זרים וכמו שעלה גם ברעיוני לפרש דאם נימוחו אע"ג דדם מכה הוה מ"מ אינו גילדי מכה וצרבת השחין רק דם נוזל מן מכה שיבשה וטמאה האשה טומאת ערב דמקור מקומו טמא, ועיין היטב ותראה דהאמת כמש"כ:

ובזה נבאר דברי הירושלמי דבעי מנא לן דחמשה דמים טמאים באשה אמר ריב"ל והיא גלתה את מקור דמיה וטהרה ממקור דמיה דם יהיה זובה בבשרה [פירוש הרי דמיה שני דמים ושני פעמים כתיב דמיה הרי ארבעה מראות דמים ודם יהיה זובה הרי חמשה] הא ואשה כי יזוב זוב דמה [הרי יש עוד דם בקרא ויש עוד מראה ששית] מנהון הוא אלא שבא עליה בימי זיבתה, [ר"ל המראה דם הוא אחד מאותן החמשה מראות דמים המטמאין רק שאותו דם בא עליה בימי זיבתה שבזה אמר קרא ואשה כי יזוב זוב דמה כו' בלא עת נדתה] בש"א אף כמימי תלתן וכבשר צלי, הרי שבעה דומין הן למימי אדמה [אבל על עקביא לא פריך דמטמא ירוק דדריש גם הך קרא כי יזוב זוב דמה והרי כאן ששה דמים ולכן הירוק דריש לטמא] ר' ייסא בשם רב כו' לא טימא ר"מ [משום משקה להכשיר הזרעים] אלא שנגע בו עקביא [פירוש הואיל ועקביא מחשיב ליה דם] ויטמא כמימי תלתן כו' שנגעו בהן בית שמאי [דבהו מטמאי ב"ש א"כ ליתחשב לדידן כמשקה להכשיר הזרעים] אומרים הן דומים למימי אדמה כו' דם טהור מכשיר טמא אינו מכשיר, פירוש דבית שמאי כיילי להו בהנך דמים הטמאים ולדידן דאינו טמא אינו מכשיר וכמו דיליף בתוספתא דשבת הביאו בתוספות דמנין לדם נדה שהוא מכשיר ושהוא משקה דכתיב וטהרה ממקור דמיה, אבל בהנך דאינן טמאים אינן משקין להכשיר הזרעים, אבל עקביא דמפיק מקרא דדם כתיב יתירה חייש ר"מ דילמא דם חשיב אע"ג דטהור ודוק היטב. נמצא דהירושלמי סבר דשחור טמא לא מטעמא דבבלי דאדום הוא אלא שלקה אף דר' יוחנן ושמואל אמרו דשחור אדום הוא אלא שלקה או בא מכולן ע"י לקוי, וכן בב"ש ועקביא לא סבר טעמא דלקותא, משום דסבר דלקותא דמעיקרא לא היה טמא כיון דאשתני במראהו ואזיל לטעמו כפי מה שנתבאר לעיל בשיטתו דסבר דדם יבש מעיקרו טהור דוקא בלא נימוח במעל"ע, ולכן פשיט ממשנתנו דתנן המפלת כמין שערה כו' דכי לא נימוח דטהור, ולא כדאמר בתלמודין דאם ס"ד לטהר דם יבש לא הוי טהור רק מלשון כי יזוב זוב דמה, דמשמע בדבר הנוטף לח, ופשיט כיון דכי נימוח טמא ותו לא דריש דבעי שיזוב דבר לח תו אף כי לא נימוח בעי להיות טמא אם לאו דבריה הוי, וכן הכא אם לקותא הוא מראה שחור תו לא בעי קרא כיון דהוא דם טמא בעצמותו, אבל הירושלמי דבעי קרא למראה שחור משום דכיון דלקוי הוא מעיקרו לכן סבר דדם יבש טהור כיון דיבש מעיקרו ואישתני בעצמותו ודוק:

הלכה י"ז האשה שהשתינה מים ויצא דם וכו':

ברמ"א סימן קצ"א באשה שרגילה למצוא דם במי רגליה ומרגשת כאב בשעה כו' נראה דיש להתיר בכל ענין כו' ואפילו אם מצא דם אחר הטלת מ"ר כו' אך יש מחמירים להתיר רק ע"י מוך כו' אם נקיה היא הוכחה גדולה דאין הדם מן המקור כו' והכי נהוג, ואם בדקה עצמה ג' פעמים בכה"ג ומצאה המוך נקי מותרת אח"כ בלא בדיקה שלא בשעת וסתה דחזקה דדם מכה הוא כו' עיי"ש, והנוב"י קמא סימן מ"ח ותנינא סימן צ' תמה ע"ז דל"ל ג' פעמים, הלא ברואה מחמת תשמיש בבדיקת שפופרת אם נמצא על צדו אז טהורה, וכאן כיון שנתברר ע"י מוך שהדם הוא ממכה ע"ש אמאי לא סגי בפעם אחד, והמהרי"ל מיירי באופן שלא ראתה אח"כ כלל ואינה מוצאת כלל עיי"ש דמטעם עקירת וסת אתי, וכן כתב בדגמ"ר. אולם המעיין בשו"ת מהר"י ברונא סימן רמ"ה יראה כי עלה על דעתם שתהא צריכה בדיקת מוך תמיד, וטעמם עולה יפה, שכל מקום שנתברר שממכה הוא או מן הצדדים תולה אח"כ במכה, שנתברר הסיבה שרואה בעת תשמיש הוא מדוחק השמש בצדדים, וכי במכה, ואטו יש מקום לתלות שמסיבת הדם שיורד ממכה או מצדדים עי"ז יבוא הדם של המקור, לכן סגי בפעם אחד, אבל במ"ר הואיל וכואב לה בשעת הטלת מ"ר נראה דיש דוחק לה במקום הטלת מ"ר, ומסיבת דדחיקא לה עלמא לכן הדר מ"ר למקור ואייתי דמא מן המקור, א"כ מה שהדם יורד ממקום מ"ר הוא סיבה להביא דם מן המקור, לכן חששו שתהא צריכה בדיקת מוך לעולם. וע"ד פשרה אמרו שיש להקל ע"י ג' פעמים כיון דאיתחזקה דאף ע"ג דדחיק לה עלמא ובכ"ז לא אייתו מי רגלים דמא ממקור תו לא מייתי לעולם. וזו סברא אמיתית:

ובזה מסולק מה שהעיר החוות דעת סק"ז מה שמחמירים אף אם לא נמצא ע"י בדיקה רק תוך מ"ר כיון דאיתחזיק המ"ר בדם הוי כעד מלוכלך ואינו צריך תו למיחש אף בעומדת ושותת לשמא הדור מ"ר למקור ואייתו דם וכמו דמדמה הגמרא (דף י"ד) לעד שאינו בדוק עיי"ש. ושם אי עד מלוכלך אינה חוששת, ולפ"ז כמה רחוק זה מזה, אטו שם העד סיבה להוציא דם מן המקור וכש"כ שאין לכלוך העד סיבה להבאת דם מהמקור משא"כ כאן אף שמוצאת בשעה שיושבת ומקלחת והוחזקו מ"ר לדם מ"מ ע"י סיבת הכאב שבהן בא אח"כ ע"י דוחקן דם מן המקור כשעומדת או שותתת דדחיקא לה עלמא, וז"ב, ועיין בשו"ת מהר"י ברונא הנ"ל ותמצא חדשות ודוק:

יט[עריכה]

ואם ראתה דם בבית אביה כו' ויהיה דם בתולים זה כאילו היא תחלת נדה:

אינו מובן, דלפי דינא דרבותינו המה בעלי המשנה אמאי הוה תחלת נדה, וכפי הנראה שקודם תקנת רבי שאם ראתה יום אחד תשב ששה והוא מיירי, ויעוין פ"ט הלכה ל"ט גבי כתם, כן הכא הו"ל למימר שאם בימי זיבה שומרת יום, ואיך סתם רבינו דהוי כאילו היא תחלת נדה. והנראה דלמד זה רבינו מהך דירושלמי פ"ב דברכות תני כלה אסורה לביתה כל שבעה כו' דברי ר' אליעזר, מ"ט דר"א אי אפשר שלא יצא דם נדה עם דם בתולים, הרי דר"א תנא קדום אמר דאסורה כל שבעה לא שנא בימי נדה ל"ש בימי זיבה. אמנם טעמא לא ידענא, דבירושלמי מצינן לפרש בלא ראתה מימיה דמונה תחלת נדה, אבל לרבינו דרק בראתה קשה להבין אמאי הוי תחלת נדה, ואולי משום דמן הדין אף לב"ה נותנין לה כל הלילה דדם בתולים מצוי. וגדולה מזו כתב הב"י דעד שתחיה המכה איננה נחשבת לרואה מחמת תשמיש דתלינן בדם בתולים ורק דאמרינן דכיון שראתה כבר ושירפה מצוי בה אמרינן דעם דם בתולים יוצא דם נדה וכמו שיש לה וסת כזה שע"י דם בתולים יוצא דם נדה ועשו אותה כאילו שינתה וסתה דמספק מתחלת מנין נדותה, ויעוין לקמן פ"ח ה"י, וכ"ז דחוק ועדיין צ"ב:

(נ"ב. ובזה אתי שפיר מה דדייק בריש כתובות דהוא ישן בין כו' דדברים שבצינעא נוהג ובתו' הקשו דלמא משום דם בתולים ולפ"ז א"ש דבימי זיבה אינה אלא שומרת יום וכל ששה ימי המשתה הנשארים א"צ לפרוש ממנה אם לא משום אבלות דנוהג דברים שבצינעא ויעוי' רא"ש שם בשם רמ"ה ואכמ"ל ותקנת רבי הי' רק בשדות).

ואם ראתה דם בבית אבי' כו' ופורש ויהי' דם בתולים זה כאילו היא תחלת נדה כו'.

הנה רבינו מפרש הך דרב ושמואל דאמרו כרבותינו דנמנו וגמרו הוא בראתה בבית אבי' והכריחו לזה מה דרב אמר בוגרת נותנין לה לילה הראשון ובלא ראתה מוכח דכאן אמר רב בראתה ויעוי' בית יוסף וכסף משנה ובהשגות כתב כב"ש היא ע"כ ובאמת אין זה כבית שמאי דכולהו מתניתא דתינוקת נותנין עד שתחיה המכה פירוש, מה שרואה בביאות אלו הם דם בתולים וכן ארבעה לילות וכן בראתה לבית שמאי דנותנין לה בעילת מצוה פי' שהוא דם בתולים ואינו צריך לפרוש ממנה אלא מותר להיות עמה ואם תראה דם בביאה שניה אז חשבינן הך דם לדם נדה אבל רבותינו דנמנו וגמרו אמרו בועל בעילת מצוה ופורש דחשב' לדם דביאה ראשונה כדם נדה וזה כר' אליעזר בירושלמי פרק הי' קורא דכלה כו' אסורה לביתה כל שבעה כו' אי אפשר שלא יצא דם נדה עם דם בתולים וזה פסק רבינו.

ובבית יוסף הביא בשם תשו' רשב"א ששפך מרורות על דברי רבינו דאם איתא הרי כאלו פסקו רב ושמואל כו' כבית שמאי ולא כב"ה כו' אלא שאין אלו אלא דברים בטלים כו' ואינו מובן כלל דהא מחמרי מדבית שמאי שצריך לפרוש והייתי חושש דלאו הרשב"א חתים עלה דזה אינו מצוי שיכתוב דברים כאלה נגד רבינו אמנם ראיתי בתורת הבית שער שני א"ל ר' אבא לרב אשי אלא מעתה לא יגמור ביאתו כו' וקשיא לי מאי קשיא לי טפי ארבותינו ממתניתין דתני בתנוקת כו' וראתה בעמ"צ ופורש ולא ידענא מאי אמר הלא במשנה כתוב נותנין לה בעילת מצוה ופי' דאינו צריך לפרוש אלא דלא תלינן בדם בתולים רק ביאה ראשונה אבל מה שתראה בביאה שניה חשבינן לדם נדה ורבותינו אמרו דפורש ותימה רבתא זו ויותר תמוה על הרא"ש שהשיג על הראב"ד דסובר שצריך לפרוש באבר מת ופריך הרא"ש דא"כ מאי נותנין לה דקאמר ולא ידענא דזהו אליבא דמשנתינו פירוש' דחשבינן לדם בתולים גמורים וא"צ לפרוש ודו"ק.

ולרבינו סוגיא כזו משכחת בפרק האשה שנפלו דב"ש וב"ה פליגי ורב ושמואל כנמנו וגמרו טפי מב"ש דבין נפלו עד שלא נתארסה כו' מכרה בטל וב"ד של אושא תקנו אף בגופה של קרקע יעו"ש והעיקר כדברי רבינו ובדברי הרי"ף יעוי' באשכול והא דמביא הרי"ף פלוגתא דר' חנינא ור' אמי לענין אם בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם משום דנ"מ לאם ראתה אח"ז שלש פעמים מחמת תשמיש חשבינן לה לרואה מחמת תשמיש ולר' אמי לא מיחזקא בהנך תרי זימני דראיה ראשונה מיחשב' דם בתולים ומסבת דם בתולים יצא עמה דם נדה ודו"ק.

אחר זמן רב מצאתי לרז"ה בהשגות לבעלי הנפש שמפרש באורך כמו שבארתי ושמחתי מאד.


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.