אור שמח/אבל/יד

אור שמח ‏ אבל יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מצות עשה כו' ולנחם אבלים:

נ"ב כן הוא בפרק בן סו"מ דף ע' לאתויי תנחומי אבלים ועיי"ש ברש"י דמדבריהם הוא וכן כתב רבינו בהלכות ממרים פרק ז' הלכה ב', הר"י בכר דוד בספרו דברי אמת, ועיין ספ"ק דסוטה.

ומה שכתב ולקבור כן כתב רבינו חננאל שם יעו"ש.

ומש"כ

גמ"ח שבגופו.

נ"ב ירושלמי פ"ק דפאה בד"א בגמ"ח שבגופו כו' עיי"ש:

ז

יראה לי שנחמת אבלים קודם לב"ח:

נ"ב וכן בשבת פ"ק בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים, דהקדים ניחום אבלים, אבל בסוכה מ"א חשיב בקור חולים קודם, משום דברגל אינו נוהג גם דברים שבצינעא כפסק רבינו לכן שם בק"ח קודם משום דברגל זוטר צערייהו דאבלים ודוק, ועיין תוספתא מגילה פ"ד:

טו

אין מפנין את המת מקבר לקבר כו':

נשאלתי באחד שקנה מקום גדול מהקהל בבה"ק לו ולמשפחתו, ולו בת אחת קטנה אשר כבר מתה ורוצה לפנותה להמקום המיוחד לו ולמשפחתו אם שפיר דמי, וזה אשר השבתי. תנן בפרק נגמר הדין, קבר הידוע אסור לפנותו, פנהו מקומו טמא ואסור בהנאה [ובתוספתא אהלות ובירושלמי נזיר גירסא אחרת וכן הוא גירסת רבינו] וברור דאסור לפנותו אף אם יוליכוהו למקום אחר לקבור, וטעמו של דין זה נתברר מקורו בספרי שופטים סימן קפ"ח לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך כו' מנין למוכר קבר אבותיו שעובר בל"ת ת"ל לא תסיג גבול רעך כו' פירוש דמוכר קבר אבותיו לאחרים לקבור וכמו דאמרו סוף פרק יש בכור דקבר משפחתו גנאי הוא שיקברו אחרים ופגם משפחה הוא יעו"ש, אבל עיקרו של דבר הוא שאסור לפנות המת ממקומו שנקבר ברשות בעל השדה, ולכן בנפל אמר בספרי דאינו עובר משום דסבר כרשב"ג דאין לנפלים דין תפיסת קברות משום דאין לו נחלה וכתיב בנחלתך כו', ורבנן פליגי עליה דרשב"ג וסברי דאית ליה תפיסת קברות יעו"ש בפרק נגמר הדין (דף מח) ובר"ש אהלות סוף פרק ט"ז וכותים דרשי הך קרא דנפל אין טעון קבורה דאין לו נחלה כמבואר בנדרה (דף נז) יעו"ש:

אבל עיקר איסור פנוי המת והעצמות מקבר שנקבר ברשות הוא הך קרא דאל תסיג גבול רעך דמייתי הגמרא בנדה, ובספרי פ' בהעלותך דריש קרא דיחזקאל מ"ז והיה בשבט אשר גר הגר אתו שם תתנו נחלתו אם אינו ענין לירושה תנהו ענין לקבורה, ניתן לגרים קבורה בארץ ישראל, היינו דאף דהם לאו בני נחלה בא"י גם להם ניתן קבורה ואיכא משום לא תסיג גבול רעך כו', ובהגהות הגר"א מביא ד"א לא תסיג גבול רעך במפנה קבר נביא ומלך כו', וזה מה דשנינו בירושלמי סוף נזיר כל הקברות מתפנין חוץ מקבר המלך והנביא יעו"ש דמיירי שהקיפתו העיר בסמוך לכן מפנין מפני הטומאה, וקבר מלך ונביא אינן מתפנין, והובא בספר תורת האדם להרמב"ן בענין הקבורה יעו"ש, ולא איתברר לן אם הוי דרשא גמורה והוי דבר תורה, וקרא דלא תסיג גבול רעך כולל כל הני ענינים כמו דדריש בשבת (דף פה) גם על זריעת כלאים, ותוס 'כתבו שם דהוי לאו שבכללות, או דהוי רק אסמכתא וכמו דמביא גם בהגהות הך דמעוברת חבירו ומינקת חבירו, ואע"פ דבירושלמי סוטה פרק ד' הלכה ג' אמר זה מקרא דמשלי אל תסג גבול עולם כו' זה חדא מלתא דכן אמר בפאה אל תסיג גבול עולם זה העולים ממצרים [והוא מה דאמר קרא אשר גבלו ראשונים] ובאמת תרי קראי כתובים במשלי [אחד בקאפיטל כ"ב ואחד בקאפיטל כ"ג] ומקרא שני דריש עניים כמבואר בירושלמי פאה פרק ה' הלכה ה' יעו"ש. והגמרא אמרה בפרק החולץ דהוי רק איסור דרבנן יתכן דלפנות קבר ג"כ אסמכתא הוי, ולפשוט מהא דאשכחן דלפנות לקבר אבותיו שרי אלמא דדבריהם הוי ז"א כיון דמשום כבוד המת הוא מותר אע"ג דהוי איסור פינוי דבר תורה, וכמו גבי לא תלין דל"ת גמורה היא ואפ"ה לכבודו של מת כמו להביא תכריכים וחלילים שרי, אבל דא ברור דמקרא זה נפקא לן איסור פנוי למת ועצמותיו מקברו, ובב"י סימן שס"ג הביא בשם כלבו טעם משום חרדת הדין וזה ע"ד דרש טעם לאיסור וכדרך הראשונים, והדבר ברור כדכתיבנא, ובתורת האדם הביא בשם א"ר דאין מלקטין עצמות לא מתוך הארון ולא מתוך הקבר לצד כו' וע"ז נאמר אל תסיג גבול עולם כו' וזה כפי מה שנתבאר מהספרי ודוק:

אמנם בירושלמי פ"ב דמוע"ק אמר ובתוך שלו אפילו מן המכובד לבזוי ערב הוא לאדם שיהא נוח אצל אבותיו, הרי דשרי לפנות מת לקבר אבותיו, וקראי כולהו ושכבתי עם אבותי, ובשמואל י"ט ואמות בעירי עם קבר אבי ואמי, ובמלכים ובדה"י ויקברו אותו עם אבותיו ויקבר עם אבותיו בכל מלכי יהודה הרבה מאד, אבל לפנות עצמות המת מהקבר לקברות אבותיו לא הוזכר. ואין להביא ראיה מהא דתנן בפרק נמגר הדין נתעכל הבשר מלקטין העצמות וקוברין אותן בקברות אבותיו (רש"י) דשם כיון דנתכפר להם ע"י עיכול הבשר כדאמר שם דף מ"ז, הרי בזיון גדול הוא להיותן קבורים במקום הרשע שעליהן דריש בירושלמי אל תאסוף עם חטאים נפשי אלו הנהרגין והנחנקין כו'. וכן אין להביא ראיה מהא דאמרו פרק אלו הן הגולין מת קודם שמת כ"ג מוליכין עצמותיו אל קברי אבותיו דמוכח דמפנין עצמות שכבר נקברו וכמו שציין הגר"א לרש"י שכתב אחר זמן, דשם שאני דערי מקלט ותחומיהן שנתנו ללוים לא נתנו לקבורה דכתיב ולכל חייתם לחיים נתנו ולא לקבורה רק רוצח גלי רחמנא שם תהא קבורתו, וכיון שמת כ"ג שוב אסור להשהותו בערי מקלט דלחיים נתנו ומחויבין להוציאו משם לקברות אבותיו דלא עדיף מהלוים אדוני העיר דלא היו רשאין להקבר שמה:

ובזה פרשתי זה כביר דברי המסכת שמחות פרק י"ד קבר גולין אין להם חזקה, פירושו, גולין לערי מקלט שמוציאין אותן אחרי מיתת כ"ג, אין חזקה בהן ליורשיו. ונראה דאחרי שפנוהו מקומו מותר בהנאה דלא נקבר רק לזמן ובנקבר ע"מ לפנותו כתב בכ"מ פ"ח מהלכות טומאת מת ה"ח דמותר בהנאה יעו"ש. ויתכן דגם להרמב"ן והשו"ע סימן שס"ד דנתנו ע"מ לפנות ג"כ הקבר אסור בהנאה מודה בערי מקלט דכיון דאינו שלהם להקבר שם ואינו רשאי להניחו מותר בהנאה היכי דפנו מתמן, ודוק. אולם מפורש להדיא בכתוב בשמואל כ"א גבי שאול ויעל משם את עצמות שאול כו' ויקברו את עצמות שאול כו' בקבר קיש אביו כו' הרי דפינו עצמות לקבר אבותיו, ובהלכות יו"ט כתב רבינו בתוך שלו כו' ועל זה אמר בב"ב (דף קיב) דא"כ נמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו, ובקרא גבי יהושע כתיב ויקברו אותו בגבול נחלתו כו' וכן ויקבר בביתו, דשלו ומקום משפחתו ערב לאדם ומפנין עצמות מת לתוך קברות שלו או של משפחתו:

אמנם דא ברור דאם הוזמן רק למשפחתו ולאבותיו לענין איסור הנאה מפורש שנינו נפש שבנאו לשם חי מותר ואין ספק בדבר, אבל לענין אם חשוב קברות משפחתו לפנות מקבר לקבר, נראה להוכיח מזה דכתב האור זרוע בהלכות אבילות סימן תי"ט דאין מוליכין המת מעיר שיש בה קברות לעיר אחרת יעו"ש דסבר דזה חמיר טפי מהך דאיסור פינוי עצמות דמביא שם ירושלמי דאין מפנין כו' כש"כ שאין מוליכין אותו כשהוא שלם דאיכא בזיון טפי כו' וכל מת לענין קבורת עירו כמת מצוה דמי ודבריו הובא להלכה בסימן שס"ג יעו"ש וכיון שכן הא מצאנו גבי אלעזר כתיב בסוף ספר יהושע ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו כו' בהר אפרים ושקיל וטרי הגמ' טובא איך היה לפנחס בנו בהר אפרים ומסיק ע"י ירושת אשתו או אמו יעו"ש בפרק יש נוחלין, ופשוט דאלעזר כה"ג היה ואז כשנתקדשה שילה היה דינה כירושלים והיה מוכרח לישב תמיד בשילה וכמש"כ רבינו בהלכות כלי המקדש פ"ה ויהא ביתו בירושלים ואינו זז משם לעולם, וכן מצאנו שם י"ט אלה הנחלות כו' אלעזר הכהן כו' בשילה פתח אה"מ, וכי הוליכוהו לקברו הוליכוהו להר אפרים ולא בקברות שילה, משום שהוא של משפחתו של פנחס בנו אף שעדיין פנחס היה בחיים מקרי של משפחתו הרי מוכח דלהוליך לקברו הוי של משפחתו אף שהם בחיים הוי כמו ביהושע שהיה גבול נחלתו, וא"כ ה"ה לענין פינוי עצמות הוי כמו שלו ושל משפחתו אף שהם בחיים, וברור. ואף דנראה דשילה היה אז כירושלים לענין שאין מוליכין בה מת ואין מקיימין שם קברות חוץ מקברי מלכים וחולדה כדתניא בתוספתא נגעים פרק ו', מ"מ היה לה קברות, ואעפ"י שהיו אוכלין בכל הרואה ובטח לא היו מקיימין קברות בשילה בכ"מ שהיו אוכלין קדשים מפני הטומאה מ"מ אם הר היה מפסיק הלא אמרו שלהי זבחים דבעי שלא יהא דבר מפסיק בין שילה, ושם היה להם בית הקברות ואפילו כן הוליכו אותו משילה להר אפרים, כן פירוש הקרא דאל"כ מאי משמיענו, לכן נראה מתוך הקרא דמה שהוא של משפחתו החיים הוי כקבר שלו ושל אבותיו ומותר להוליכו משם לקבר משפחתו דשם הוי שלהם ונקרא על שמם וה"ה דמותר לפנות, אע"ג דלענין הזמנה אם חפר קבר לחי ימכר כמו דתנן באבל רבתי פי"ג, כן נראה:

ובהך דכל הקברות מתפנין חוץ מקבר מלך ונביא, הגירסא האמיתית בתוספתא פ"א דב"ב דת"ק סבר דמתפנין חוץ מקבר מלך ונביא אף בהקיפתו העיר ואף ירושלים, ולכן רע"ק דפליג וסבר דמתפנין דריש קרא דלא תסיג למעוברת חבירו יעו"ש בגירסא שבהגהות בספרי, ולת"ק דקבר נביא אינו מתפנה ודאי א"ש דלא פנהו לעצמות הנביא יאשיהו ואמר אל יגע עצמותיו, ולרע"ק ג"כ דשם הפינוי היה לשרוף אותם על מזבחות העגלים ולטמא את המזבח אשר הקימו לעו"ג לכן כתוב בדה"י ועצמות כהנים שרף על מזבחותם ולכהני הבעל עשה כן לכן לא בזה את הנביא ואין ראיה מזה לענין איסור פינוי עצמות. ויש להתעקש דתמן אף שהיה פנחס בחיים מ"מ הוא זכה בירושת אשתו וז"א חוזר ביובל ולעולם הוא אחוזתו אבל כאן דקנה מקום לקבר משפחה על בית הקברות הלא יתכן לחזור ולמכור, וזה אינו דיחוי למבין. אמנם לפי טעם שכתבו בשם הכלבו באיסור פינוי כתב הנוב"י דבעצמות אחר עיכול הבשר קיל כמו דהיו קוברין במהמורות שינוחו עצמות אביו מן הדין אף ע"ג דהתם הרי נקבר ע"מ לפנותו כשהן עצמות כיון שכן היה המנהג, אבל חזינן דמדין ינוחו בעיכול הבשר ובודאי איכא לחלק בדיני שמים בין דין חמור לדין הקל לאחר מיתה כמו דמפלגי מחיים בריש פרק שבועת הדיינין ובקדושין מ"ג, ומה שהאריכו האחרונים אם גבי קטן שייך חרדת הדין יעוי' בשו"ת חכם צבי אין רצוני להאריך, בכ"ז דעתי נוטה להתיר, אבל לפי שדברי האו"ז לא נזכרו בקדמונים ורבינו שמחה ור"י דטראני לא הסכימו לדבריו רק ביו"ט יעו"ש אין רצוני לסמוך על דעתי לבד, אך שיסכים עוד אחד מהמורים המובהקים:

כא

שאין ההזמנה אוסרת:

משום דקיי"ל כרבא, ובגמרא אמר דאתיא כתנאי דרבנן דסברי דלא בעי עיבוד לשמה סברי כרבא, וכבר האריכו הקדמונים דהא בכולי תלמודא קיי"ל כרשב"ג דבעי עבוד לשמה בס"ת ותפלין, ויתכן לפרש, דבאמת לא דמיא הזמנה דס"ת ותפלין להזמנה דבגד למת, דבמת הגם דקבורה אמר דהוי מן התורה אבל לא מצאנו בשום מקום שיהא תכריכי המת מן התורה ואימור דרשאי לקברו ערום בלא תכריכין כמו שכתוב [איוב א'] ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה, ועיין שבת י"ד, וא"כ ההזמנה אינו בדבר ההכרחי לצורך המת דאף בחוצב קבר למת כיון דבמחובר לא מיתסר ואימת מיתסר דוקא בקבר בנין ולבנות קבר לצורך המת אינו מוכרח, דרשאי לקברו בקרקע מידי דלא מיתסר, ולכך הזמנה בדבר שאינו הכרח לצורך המת לאו מילתא לאסורי בהנאה, וכי ילפת מעגלה ערופה התם ההזמנה בדבר המוכרח לצורך העגלה דהוא חוב מן התורה, ולכך גבי ס"ת ותפלין דהקלף מוכרח להיות לס"ת ותפלין, גבייהו הוי הזמנה מילתא, וכי ילפינן מעו"ג הלא שפיר בעו"ג לאו מידי דמוכרח להיות משמשין אצל העו"ג, ומנא תימא דסברה זו מוכרחת מהא דאמרו בסנהדרין (דף סא) בשוחט בהמה לזרוק דמה לע"ג דר' יוחנן אמר דאסורה בהנאה ורב פפא סבר לדידיה דגברא לאו בר קטלא הוי, אלמא דסבר דזו לאו עבודה הוי ובכ"ז מיתסרא משום דעל כרחך דאע"ג דלאו עבודה הוי מכל מקום הזמנה הויא ולכן אסורה מטעם דהזמנה זו גופא מוכרחת בבהמה זו שמקריבה לצורך ע"ג לפי רצונו שרוצה לעבדה ולהקריב לפני הע"ג דעל כרחו א"א לזרוק דמה אם לא שתהא שחיטה, ולפי זדונו ורשעו הלא הזמנה זו מוכרחת לכן מלתא הוי ואסורה, ולכך לרב פפא אליבא דר' יוחנן לאו תנאי הוי וכו"ע מודו דאורג בגד למת כיון דהבגד אינו מוכרח למת הזמנתו לאו מילתא, וכי אמר הגמרא תנאי לסברת אביי דשתיק על הא דאמר הניחא לר"י כו', הרי דסובר שאם חייב מיתה הויא עבודה מיתסרא הבהמה ואם אינו חייב מיתה לא מיתסרא דהזמנה כזו המוכרחת לאו מלתא היא בע"ג, הרי דאינו מחלק בע"ג בין הזמנה המוכרחת להזמנה דעלמא לדידיה תנאי היא אבל להלכה אינו כן ודוק:

והנה שם בסוגיא שקיל וטרי מהא דבשקלים תנן מותר המת ליורשיו רמ"א לא יגע בהן כו' ומפרש במאי פליגי ר"מ וחכמים. ולכאורה נראה טעמא דר' מאיר דסבר בתוספתא דמגילה ומייתי לה בפרק השוכר את האומנין דאף הנותן דינר לעני ליקח לו טלית לא יקח לו חלוק אלמא דאף עפ"י שכבר נתן לו מכל מקום כח הנותן מעכבא שלא יעשה רק כפי רצון הנותן, וכן סבר במלוה דלהוצאה ניתנה שאם הלוה דינר ליקח לו חטים לא יקח שעורים יעו"ש בתוספתא ריש מגילה, ואל זה כוונה הגמרא בירושלמי קדושין פרק ב' הלכה א' כמה דר"מ אמר כל המשנה מדעת בעלים נעשה גזלן כו' פתר לה במלוה שהלוה אמר ליקח לו חטים ולקח לו שעורים יעו"ש אכמ"ל, ולכן כיון שהנותן נתן לצורך תכריכי המת אסור לשנות מדעת הנותן ולכך לא ינתן ליורשיו, אמנם הגמרא אמר טעמי אחריני דמספקא ליה אם מחיל בזיוני גבי יורשין וצ"ע, ולכך נראה דאימתי קאמר ר"מ דכח הנותן מוטל אחר הנתינה ג"כ בהמתנה דוקא היכי דנותן שיהנו אחרים הם המקבלים נמצא דממונא הוי לגבי המקבל לכן איכא בהו כח הנותן שלא ישנו מדעתו, אבל בנותן שיהיו תכריכין למת הלא נתן על דבר האסור בהנאה ומידי דכשיוגמר כוונת הנותן נעשה איסור הנאה ופקע תורת ממונא מיניה דאיסורי הנאה לאו ממונא נמצא דלא שייך דנשאר כח הנותן בהממון דלאו ממון הוא אם יוגמר כח כוונת הנותן לכן פקע כח הנותן ומה דמשתייר הוי ליורשיו כדין ממונא דמקבל לכן מחפש הגמרא טעמי אחריני בהא, וזה מכוון הגמרא בבא בתרא קל"ז מה"ד לשוינהו איסורי הנאה כו' דפקע כח נותן לא יהבי לך, דכיון דפקע כח הנותן סד"א דלא יהיב ליה אדעתא דהכי וזה בגבו למת אבל הנותן מתנה לעני או מלוה סבר ר"מ דאסור לשנות מדעת הנותן דלא פקע כח הנותן מיניה ומתקיים בו צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד:

· מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.