אורים/חושן משפט/קג

אורים ‏ חושן משפט קג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) כפי הזמן. נראה דשמין אותו כפי שהיה הלוקח מחזיר לקנותו אבל א"צ לשומו אם נמכר בעת שיש קונים הרבה או שיחקור המוכר אחר לוקח ביוקר או כמה שוה בעת היוקר סמ"ע:

(ב) ואח"כ מכריזין. נוסח שטר הכרזה הוא ענינו כך איך שהכריזו קרקע ההוא בכך שומתה ולקחה פלוני בסך דמים ודמי זבינא יהבי ניהליה להאי ב"ח ולכן אין לו בב"ח שום אחריות ושעבוד על הך קרקע הנמכרת כלל ואחריות הלוקח שדה זו על הלוה:

(ג) עליה. ומודיעין בהכרזה למי נמכרת אם לשלם לב"ח או לכתובת אשה כי איכא דניחא ליה בפרעון ב"ח יותר דאין מדקדק כ"כ במטבעות ומעות יפות כמו אשה ואיכא דניחא ליה באשה דאינה מקפדת ליטול הדמים כאחד רק נוטלת זוזי זוזי הואיל ואינה עוסקת במו"מ:

(ד) כפי מה שיראו. כן דעת הרמב"ם ומחבר בלוה עצמו א"צ הכרזה שלשים יום ולא אמרו אלא בשל לקוחות ובשל יתומים אבל הלוה בעצמו הוא יכול לחזור אחר קונים והרמ"א הביא דעת החולקים דסבירא ליה לעולם בעינן שלשים יום כמו בשל יתומים:

(ה) מחליטין אותו. כי השומא הוא לתועלת הלוה אולי ימצא מי שיתן יותר בשומא אבל כפי השומא צריך המלוה עכ"פ לקבל אע"פ שאין הקונים רוצים ליתן סך הלזה בעבורו:

(ו) נדון בק"י. שהוא מילתא אמצעי בין השומות אבל כתב הסמ"ע דרוב מחברים לא ס"ל כן רק נדון בק' לבדו דהא אותו שאומר צ' ואותו שאומר ק' מעידים שאינו שוה יותר מק' וכן אותו שאמר ק' ואותו שאמר ק"ל מעידין ששוה לפחות ק' וכן הסכים בחדושי גרשוני ועיין תומים דהבאתי ראיה לזה מגמ' וכן נכון:

(ז) ויכולים להיות קרובים וכו'. ועיין תומים דלדעת זו אפילו גוים אפילו בעלים בעצמן אבל ע"ש שכתבתי שדין זה צ"ע ועיין מגן אברהם סימן ש"ו ס"ק ט"ז:

(ח) מכרן בטל. דה"ל כשליח בעלמא. דהא אין כאן חיוב על לוקח וגם אם ירצה מסלקו ולא יד ב"ד עדיף משליח דטעה בכל שהוא מכרו בטל ועיין תומים:

(ט) נכסים ב"ח וכו'. הטעם דלוה ויתומים הם עליהם חיוב לפרוע למלוה כי אפילו יתומים חייבים לפרוע חוב אביהם ולכך כח ב"ד יפה וטעו עד שתות מעשיהם קיימים משא"כ לוקח דאין עליו חוב כלל לפרוע למלוה רק הקרקע משועבד ודין כ"ד כשליח בעלמא ובכל שהוא י"ל דלתקוני שדרתיך כן דעת המחבר אבל עיין בתומים כי לא נראה כן ודין לוה כמו לוקח הואיל ויכולים ליתן הקרקע בלי ב"ד ואין כ"כ ב"ד אבוהן כמו ביתומים ומעשיהם בכל דהו בטל זולת יתומים שיד ב"ד כחן יפה ע"ש כי כן עיקר:

(י) הדין עמו. כי איך נכריחו לקבל קרקע שאינו שוה לו וגם לוקח איך נכוף אותו וא"י לומר נחזיק הקרקע בשותפות:

(יא) או למשכון. ואם ישכיר ויהיה בתוך זמן מועט נפרע ג"כ יכול להשכירו ובאם לאו אינו יוכל להכריח למלוה להמתין כי שכירות אינו משתלמת אלא לבסוף ש"ך והכל לפי ענין וראות עיני ב"ד:

(יב) א"י לכוף וכו'. ודעת הש"ך דלא כש"ע דיכול לכוף כמו גבי לוקח ועיין תומים דהעיקר לדינא כמ"ש המחבר:

(יג) לכוף. ואם יאמר הלוה אם אין אתה רוצה ליתן לי מעות תן לי פורתא קרקע מקרקע שלך כדי שיהיה לי שיעור הראוי למכור ואמכרנו ואתן לך המעות חייב המלוה לעשותו סמ"ע והיינו אף שיתן לו קצת קרקע יהיה הנשאר ביד המלוה כשיעור שדה דאל"כ יפסיד המלוה ש"ך ופשוט:

(יד) יכול לכופו. ואם המלוה אמר אשייר לי כדי שדה לבדי לתשמישי והנשאר אשמש עמך בשותפות שיהיה ביחד שיעור שדה אפס לא אקנה בדמים הדין עם מלוה ש"ך ופשוט:

(טו) כל זמן שלא החליטו וכו'. אף דבגמרא אמרו מכי שלמו ימי אכרזתא אוכל פירי לאו דוקא רק לאחר ששלמו היה נוהגין ליתן שטר חלטה והוא שטרי חלטאתה הנזכרים בגמ' ועיין אסיפת זקנים שהביא כן כי אח"כ נהגו ליתן כתב ומאז יש לאכול פירות ולא קודם לכן ולשון שלמו ימי אכרזתא לאו דוקא:

(טז) או שהיא משכונה. פי' הסמ"ע דבשאר הלואה צריך לברר שעבר זמן פרעון אבל במשכון אין צריך לברר דנאמן במגו דלקוח וצריך לומר דאינו ידועה בעדים וגם לא נפק קלא דהוא אצלו הא לא"ה לית ליה מגו כלל כמבואר לקמן סימן קמ"ט ע"ש ועיין תומים דכתבתי דהעיקר פירוש או שהיא משכונה הוא כך או דסתם בלי משכון א"י למוכרה רק משכנה הוא דיכול למוכרה כי כן דעת ר"ח גאון ז"ל ועיין תומים:

(יז) יכול למוכרה וכו'. ודלא תקשה דלעיל סימן ע"ג במשכון משמע דבעי שומא דעת הסמ"ע דאף כאן מ"מ בעי ב"ד של הדיוטות והט"ז מחלק בין קרקע למטלטלים ועיין תומים מה שהקשיתי עליו ומה שנ' דלכ"ע בעי שומא והכרזה רק דכל המחלוקת אי מכרה המלוה קודם שומא והכרזה וביד הלוקח נעשה השומא והכרזה אי חל המכירה ולדעת ראשון לא חל דהוי דבשלב"ל ולדעת שניה מהני דאגלאי מילתא למפרע דשלו היה אבל מ"מ בעי שומא. ועיין עוד תומים דכל זה למכור לאחרים אבל אם המלוה רוצה להחזיק לעצמו לכ"ע בעי שומא והכרזה דאל"כ לית ליה יד כלל. ר"י אלברצלוני בבע"ת:

(יח) אם נהגו וכו'. אבל במקום שאין מנהג אזלינן בתר תנאי שבשטר דכל תנאי שבממון קיים סמ"ע והיינו דהוא באופן דלית ביה משום אסמכתא כדלקמן סימן ר"ז דאל"כ הא יכול לומר דחושב הייתי שאפרע לזמנו ולכך התחייבתי עצמי ופשוט ונראה דמהני תנאי למכור בלי שומא והכרזה אבל לירד בעצמו לנכסי לוה זהו לאו מידי דממון דמ"ש דהוא יורד או לוקח שלו ע"י שליח ב"ד רק התורה הקפידה מבלי ליקח בעצמו משל לוה א"כ אין זה דבר שבממון כלל ולא מהני תנאי לבטל איסור של תורה כלל:

(יט) מנכין לו מחובו. עיין תומים דהסכמתי לדינא עם הסמ"ע דבכל אדם הדין כן קודם שישלמו ימי אכרזתא אין לו למלוה לאכול פירות ואם אכל מנכין אמנם אף דשלמו ימי אכרזתא וטרם שהגיע למלוה חלטה מת הלוה וירד המלוה לאכול פירות או דמנהג ותנאי היה לאכול פירות בלי אכרזתא ומת הלוה בכל אלו הואיל ונכסים נפלו קמי יתמי ואין גובין אלא בשבועה כל זמן דלא נשבע הנכסים בחזקת יתומים ומנכין לו הפירות וזהו ההבדל בין יתומים לאלו הלוה חי ע"ש:

(כ) ששמו קרקע לב"ח וכו'. העלה הנ"י לעיקר דאם שומא הדרא דא"צ קנין או שטר חדש רק ממילא כשפורע להמלוה המעות הקרקע חוזר ללוה ואף דהקרקע היה מוחלט למלוה ולא היה בע"ח דא"כ הוה אסור למלוה לאכול פירות רק מ"מ בכח חז"ל הפקיעו שומתם וחזרה הקרקע ללוה ועיין ב"מ דף ט"ז ע"ב רש"י ד"ה מרישא וכו' משמע ג"כ כנ"י דאין צריך ליכתוב שטר חדש רק העושה כן אינו טועה:

(כא) לב"ח. ואי המלוה דשמו ליה קטן אי צריכים להמתין עד שיגדל דעת הש"ך דא"צ להמתין כיון דא"צ קנין חדש ועיין תומים ס"ת ח' דיש בו צ"ע לדינא:

(כב) אבל שומת מטלטלין. עיין תומים טעמו של דבר ואפילו מטלטלים דאינו מצוים לקנות כלל מ"מ לא אמרינן ביה שומא הדרא רק בקרקע:

(כג) מסלקים אותו. משום ישר וטוב דלקחו מזה קרקע בע"כ הואיל ולא היה לו לפרוע תקנו חכז"ל כשיהיה לו מעות שיצטרך להשיב לו קרקע שלו:

(כד) וי"א דלוקח וכו'. לא מבעיא אם יכול הלוקח לקבל ולגבות מעותיו מן המוכר פשיטא דאין לו הפסד אך אפילו אין יכול לקבל מעותיו מהמוכר דלית ליה מ"מ מי הרשהו ליקח קרקע המשעובדת לאחרים ולכך לית ביה ישר וטוב:

(כה) אינו נוטל הוצאתו. פלוגתא דרבוותא היא בטור איכא מ"ד דמשלם הוצאה דה"ל כיורד ברשות ואיכא מ"ד דאינו משלם ופסק רבינו מחבר דהממע"ה ופטור מלשלם והסמ"ע כתב בס"ק ט"ו דנראה איפכא דזה מוחזק בדין בשדה וזה בא להוציא מכח תקנה א"כ יד המלוה על עליונה וא"י לסלקו עד שישלם לו כל הוצאות ועיין תומים ס"ק י' שהארכתי בזה ונתתי טעם וסברא לדברי מחבר ומ"מ צ"ע וכן הכה"ג הסכים לדעת הסמ"ע:

(כו) ונוטל כדין היורד ברשות. פי' הסמ"ע נוטל כל הוצאה וחלק בשבח וכדין שותף שיורד ברשות והש"ך כתב אין כאן שותפות רק נוטל כשארי שתלי עיר ונכון:

(כז) אינו נותן וכו'. הטור נתן טעם דמחזי כמו רבית והב"ח כתב לאו דוקא רק הואיל וקרקע לחזרה ברשותו נתייקר ואם היה דקלא ואלים ארעא ואסיק שרטון דעת הסמ"ע להסתפק והש"ך הכריע דחד דינא אית ליה ואין לו רק כפי מעותיו דג"כ מחזי כרבית וכן הנכון ולא קשיא להך טעמא דמחזי כרבית דא"כ אף הפירי דאכל להדר ללוה וכמ"ש הבדק הבית דהא לקמן סי' ר"ז מבואר דמשכנתא בלי נכייתא הוה רק אבק רבית ואין מוציאין וא"כ בזו לא גרע משכנתא מבלי נכייתא ופשוט:

(כח) והשביחה לא הדרא כלל. אפילו רוצה הלוה ליתן כפי ששוה עם השבח מ"מ הוי ליה כשנוי ופנים חדשות ולכך אינו מחויב להחזיר כלל כ"כ הסמ"ע והעיקר דחשו חכמים א"כ לעולם לא יטריח המלוה להוציא הוצאות כי למחר יבא איש אשר לא עמל בו ויקחנו ולא יטרח בשביל אחרים וליכא גביה ישר וטוב והש"ך השיג ודעתו דאם רוצה לשלם כפי השווי מחויב להחזיר לו ועיין תומים שכתבתי ראיה לדברי הסמ"ע מרי"ו ומאין הוציאו הרא"ש ראיה מגמרא ע"ש:

(כט) כשעת יוקר. דאל"כ תמיד יצפה הלוה שיגיע העת שיתייקרו הנכסים ויבא לתת דמים אשר היה בתחלה ואין זה ישר וטוב הרא"ש וסמ"ע:

(ל) ואם קנו מידו וכו'. כמו דמהני לקמן בסימן קע"ה במצרן שיכול לסלק עצמו בקנין מהמצרנות כן יכול בזו לסלק עצמו משומא דהדרא ועיין סימן קע"ה סעיף כ"ט:

(לא) מרצונו בלי ב"ד. דעת הב"י וסמ"ע שלא בא כלל לב"ד רק מעצמו נתנו בפרעון חובו והש"ך כתב אפילו נעשה שומא בב"ד רק היה הלוה בא לב"ד בלי כפיה והכרח ועיין תומים דנראה אם נעשית שומא בב"ד רק לסוף לא נעשית הורדה כלל רק הלוה נתנו לו כפי שומת בית דין מכל מקום לא הדרא הואיל ולא נעשה הורדה בב"ד:

(לב) אלא בק"ק. דבממ"נ אם לקח השני בק"ק יטעון למה אפסיד בשבילך ואם לקח הראשון בק"ק יטעון למה תרוויח אלו היה ביד ראשון היית צריך לשלם ק"ק ודברים אלו הם אמורי' ברא"ש ואין להקשות אם לראשון בק' ולשני בק"ק ע"כ דנתייקרה דמהכ"ת ישנה הב"ד השומא וא"כ בלא"ה אפילו נשארת הקרקע ביד המלוה הראשון חייב הלוה לשלם כל הדמים בנתייקרה ואפשר לומר דבשעת שומא להשני היה קרקעות מיוקרים עד ששמהו ב"ד בק"ק ובעת הסילוק חוזרת והוזלו וא"כ לולי שהוא ביד השני אין לו אלא דמי שוויה אבל עכשיו חייב לשלם הכל ויותר נח לומר דב"ד עשו אגרת בקורת ושמו שוה ר' בק' דשומתן קיים ואח"כ בשומא השני לא טעו ושמהו במאתים ולכך אלו היה ביד ראשון אף דשוה ר' אין לו ליתן אלא ק' כפי השומא ודוק:

(לג) ומכרה. דכל הני אדעתיה דארעא נחתו ולא תקנו חכמים גבי' ישר וטוב גמרא:

(לד) לב"ח מדעתו. זהו דעת הרבה מחברים בפי' אגביה דסבירא ליה לרבינא הואיל מדעתו קעביד ה"ל כזביני דקאי על ב"ח שני ועיין תומים דכתבתי לדעת זו מכ"ש בב"ח ושומא ראשונה:

(לה) והורישה. דעת המחבר אפילו ירושה ממילא אינו חוזרת ואף דלגבי יורש לא שייך אדעתא דקרקע נחית דירושה ממילא מ"מ ביורש לא הפקיעו חז"ל זכותיו ועיין תומים ס"ק י"ד מ"ש בישוב לקו' הש"ך מא"ע:

(לו) וי"א דאם מת וכו'. דהא דקתני בגמרא אורתא היינו שהוריש השדה במתנת ש"מ דהוי כמתנה אפילו הוא ראוי ליורשו מ"מ הואיל קיבלו במתנת ש"מ הרי נחית אדעתא דקרקע:

(לז) אבל אם היו יורשים הרבה כו'. לא מבעיא אם הניח רק שדה זו ומעות ושאר אחים נטלו מעות והוא זה השדה פשיטא דהוי לוקח על חלק אחיו אלא אפילו הניח עוד שדות ואחיו נטלו שדות אחרים מ"מ קיי"ל אין ברירה ולכך הוי כלקוחות וכאלו החליפו עם אחיו בשלו ולכך לית ביה דין שומא הדרא ועיין תומים:

(לח) קרקע לאשה. ואי שמו לאשה הקרקע בכתובתה היינו בכתובה ק' ור' דעת המהרש"ל וכ"כ הב"ח דלא הדרא ודעת הרמ"א בתשובה וכן הש"ך דהדרא ועיין בתומים שהארכתי והעליתי כרמ"א רק חלקתי בחילוק אחר דאם יתומים גדולים ונעשה שומא בב"ד דינם כמו שארי ב"ח והדרא אבל ביתומים קטנים דהב"ד הם יד יתומים ה"ל כאגביה מרצונו ולא הדרא ובזה מיושבים קושיות ותמיהות רבות ע"ש:

(לט) בעל בנכסי אשתו וכו'. אם מתה אשתו א"צ להך סברא דאפילו הוי יורש לא מהדר כלל דדעת מחבר יורש ממילא נמי אין מהדר רק איירי בחיי אשתו וא"כ לולי דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי הרי אין תואר יורש מחיים והיה צריך להחזיר. אמנם כיון דהוא לוקח א"צ להחזיר ולהחזיר לו צריך פשיטא טעם דהוי לוקח דאי יורש הרי יורש הלוה יכול לפדות כמו אביו ועיין תומים מ"ש בישוב דבא"ע כתב מחבר גופיה דמתה אשתו והא דלא מהדרינן ליה בחיי אשתו היינו כשאשתו אינו רוצה לפדותה רק הוא ועיין תומים:

(מ) כשמתה האשה. אף דבעל לוקח הוי אפילו בחיי אשתו מ"מ לענין זה בעינן דוקא מתה כגירסת גמרא ועיין בתומים בזה ע"ש:

(מא) ואחר כך נמצא שהפקדון היה ברשותו. בזה הרשות ביד המפקיד לחזור דהשומא בטעות היה אבל אין רשות ביד הנפקד לחזור אם ירצה המפקיד לקיים שומתו דהא הנפקד ידע ונתרצה סמ"ע:

(מב) או שנאבד וכו'. בזו שניהם יכולין לבטל השומא המפקיד ונפקד דהא לא ידע ממנו דנאבד סמ"ע וכתב הסמ"ע דהטור לא כתב הך דינא בנאבד דס"ל דלא מיקרי שומא בטעות כ"כ כיון דבאותו שעה באמת נאבד ונעלם ממנו באותו שעה דברי הטור לקמן סימן רצ"ה דכתב הטור להדיא הך דינא בנאבד כמו שכתב המחבר כאן וסמך הטור כאן אמ"ש לקמן בסי' רצ"ה ע"ש ופשוט:

(מג) לא הוי שומא. נראה דיש הבדל בבא ראשונה דידע הנפקד ועכבו א"כ אף דשומא חוזר מ"מ הפירות שאכל א"צ להחזירו דהא לא הוי מחילה בטעות והוי רק כמשכנתא בלי נכייתא ואין מוציאין בדיינים אבל בבא שניה דלא ידע הנפקד א"כ הוי מחילה בטעות ולא הוי מחילה וצריך המפקיד להחזיר כל הפירות שאכל ופשוט:

(מד) אבל אם העשיר אח"כ וכו'. עיין רמב"ן לב"ב פרק ג' דעתו ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ובא ב"ח דראובן ולא מצא לראובן נכסים וטרף השדה מן שמעון ואח"כ נתעשר ראובן יכול שמעון לכוף לראובן לפדות השדה מב"ח שלו דשומא הדרא ויחזור שדה לו ע"ש ולא משמע כן מסתימות דברי הפוסקים וכן התוס' שם דף מ"ה ד"ה דאית ליה דהקשה הא נ"מ אם נתעשר לא ס"ל הך דינא. ונוסח שטר שומא עיין בתומים סוף סימן זה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.