אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/תענית/כג

יום ראשון א טבת תשפ"ב - מסכת תענית דף כג

שהייה במבואות המטונפים ובידיים מסואבות

ספק החקקי לב אם מותר לת"ח ואף לשאר אדם לשבת בטל בבית הכסא

רבי חיים פלאג'י בספרו שו"ת חקקי לב (או"ח סימן א) נשאל אם מותר לתלמיד חכם להיות יושב בטל מדברי תורה במקום הטינופת או בבית הכסא, במקומות דקי"ל שאסור להרהר בהם בדברי תורה. וכעין זה אם מותר להיות יושב ובטל בידים מסואבות, שנטמאו ידיו באותן הדברים דקי"ל שטוענים נטילת ידים, ולא נטל ידיו. ואם תמצא לומר שלתלמיד חכם אסור הדבר, יש מקום לדון אם עכ"פ לשאר בני אדם מותר.

ופשט נידון זה מדברי הגמרא בברכות (כד:) ודברי התוספות בסוטה (כא. ד"ה זה). וכך איתא בגמרא בסוטה (שם): משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה, ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הבקרנים ומחיה רעה ומן הליסטים, ואינו יודע באיזה דרך מהלך. נזדמנה לו אבוקה של אור, ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים, ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטים, ואינו יודע באיזה דרך מהלך. כיון שעלה עמוד השחר, ניצל מחיה רעה ומן הליסטים, ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך. הגיע לפרשת דרכים - ניצל מכולם. ואמרינן בגמרא: מאי פרשת דרכים... מר זוטרא אמר, זה תלמיד חכם דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא. ופירש רש"י (ד"ה דסלקא): והכי קאמר, עלה עמוד השחר ניצול מן החיה כו' - זכה לתורה ניצול מיצר הרע ומן החטא, ועדיין אינו יודע באיזו דרך מהלך, אם יזכה שיסייעוהו מן השמים להתקבל דבריו בין חבריו להורות כהלכה וכמשפט. הגיע לפרשת דרכים, כלומר, זכה לכך, ניצול מכולם.

והקשו התוספות: תימה, והיאך ניצול מכולן, והלא לא ניצול מיצר הרע בעידנא דלא עסיק בתורה. ויישבו התוספות: ויש לומר, סתם תלמיד חכם תורתו אומנתו ועוסק בה ומהרהר כל שעה, ואינו הולך ד' אמות בלא תורה, עכ"ל.

ובגמרא במסכת ברכות (כד:) איתא: אמר רב הונא, תלמיד חכם אסור לו לעמוד במקום הטנופת, לפי שאי אפשר לו לעמוד בלי הרהור תורה. וכן פסק הרמ"א (סימן רמו סכ"ו): ואסור לעסוק בתורה במקומות המטונפים, ולכן אמרו שאסור לתלמיד חכם לעמוד במקומות המטופנים מפני שלא יהרהר בדברי תורה. ומכל מקום, מותר ליכנס למרחץ אף מתוך הלכה שאינה פסוקה, ולא חיישינן שיהרהר, דבמרחץ שומר עצמו מהרהור תורה, ע"כ. הרי להדיא שתלמיד חכם אסור לו לשהות במקומות מטונפים ללא טעם מחמת שיש לחוש שיבוא להרהר בדברי תורה.

היתר הרדב"ז לת"ח ליכנס לבית הכסא מתוך הלכה שאינה פסוקה

ואמנם יש להעיר על דבריו, דהנה בפתחי תשובה ציין לדברי הרדב"ז בתשובה (ח"א סימן שמב) ושם דן הרדב"ז אם מותר לת"ח ליכנס לבית הכסא מתוך הלכה שאינה פסוקה, או שיש לחוש שמא יהרהר בדברי תורה בבית הכסא. והרדב"ז פשט להיתר ומשני טעמים: א' שבית הכסא כיון שדוחק אותו הטבע וההלכה לא נפסקה, מה יעשה, אלא ודאי שאין בזה קפידא ומותר לו ליכנס לבית הכסא, וכיון שהדבר ברור שאסור להרהר בדברי תורה - בודאי יסירם מליבו ולא יהרהר בהם. ומה שאמר רב הונא שאסור לתלמיד חכם לעמוד במקום מטונף, היינו לעמוד זמן מרובה, אך לא אמר אסור לעבור לפי שאי אפשר לעמוד זמן מרובה בלי הרהורי תורה.

ב' מבואות המטונפים אין פירושו שרואה את הטינוף לפניו, אלא רק שדרכם להיות מטונפים, וכיון שהדבר ספק לכן יש לחשוש שמא לא יסיר דברי תורה מלבו. משא"כ בית הכסא ובית המרחץ שהאיסור ברור, יעמוד ויכריח עצמו ויסירם מלבו עד אחר שעה, עכ"ד הרדב"ז. ולפי זה יש להעיר על דבר הגר"ח פלאג'י במה שכלל כל מבואות המטונפים בחדא מחתא מכח דינו של רב הונא, ובשלמא לפי יישובו הראשון של הרדב"ז אכן אסור לשהות במקום מטונף כזה ורק במקום הכרח שרי, אך לפי יישובו השני שכל האיסור הוא במקום ספק שאינו רואה הטינוף לנגד עיניו. אם כן יש לומר שבמקום שרואה הטינוף נגד עיניו שרי אף לשהות שם ואין לחוש שמא יהרהר.

חילוק הגמרא 'כאן בעומד כן במהלך' ודעת המהרש"א שבמהלך אפשר בלא הרהור

ובגוף מה שחילק הרדב"ז בין עומד למהלך, הנה בגמרא בברכות שם איתא חילוק זה 'כאן בעומד כן במהלך', אמנם שם אין הכוונה לסברת הרדב"ז שמהלך יכול לשמור עצמו מלהרהר, שהרי 'מהלך' שדיברה בו הגמרא שם היינו בהולך ומהרהר בקריאת שמע. ואמנם הרשב"א (ברכות שם) והריטב"א (שם) פירשו באופן אחר, שאין דין 'והיה מחניך קדוש' אלא במקום קביעותו, משא"כ כשהוא מהלך מותר לו להרהר בדברי תורה אף במבואות המטונפים.

אמנם המהרש"א (תענית כ:) כתב להדיא שמדברי הגמרא בברכות משמע דהילוך שרי דאפשר להלוך בלא הרהור. וכבר תמה בגליוני הש"ס לרבי יוסף ענגיל (ברכות שם), שבודאי אין זה הפירוש בדברי הגמרא שם 'כאן בעומד כאן במהלך', ועי"ש מה שרצה לבאר מהיכן בגמרא בברכות הוציא המהרש"א חילוק זה. ומכל מקום סברת המהרש"א כסברת הרדב"ז.

דברי רש"י שישראל מהרהרין תמיד בדברי תורה, וביאור לשון 'תמיד'

עכ"פ, לאחר שהסיק החקקי לב שתלמיד חכם אסור לו לשהות במקומות המטופנים ובבית הכסא כיון שאי אפשר לו בלא הרהור תורה, מוסיף רבי חיים פלאג'י לחדש שהוא הדין גם שאר עם בני ישראל היודעים בתורה, אף שאינם תלמידי חכמים, כי מכל מקום מסתמא ישראל קדושים הם ויבואו להרהר בדברי תורה. וראיה לדבר מדברי רש"י בשבת (קנ.) על מה שאמרו שם בגמרא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, בכל מקום מותר להרהר, חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא, ומשום דבעינן "והיה מחניך קדוש" (דברים כג טו) וליכא. וכתב שם רש"י: וטעמא, משום דישראל מהרהרין תמיד בדברי תורה, עכ"ל. הרי שאף סתם ישראל שאינו תלמיד חכם יש בו טעם וחשש זה שמא יהרהר בדברי תורה.

ומה שהעמיד רב הונא דבריו על ת"ח דוקא, ואמר: ת"ח אסור לו לעמוד במקום הטינופת", ביאר החקקי לב שהוא משום שבתלמיד חכם הוא תדיר וברי וחזק שמהרהר בדברי תורה ואין בו הפסק אפילו כדי שיעור ארבע אמות בלא הרהור תורה, משא"כ סתם ישראל שאינו כ"כ ברי, אבל מכל מקום אם ישהה באורך במקום הטינופת אף בשאר אדם יש לחוש שיבוא להרהר בדברי תורה.

ומה שכתב רש"י שישראל מהרהרין 'תמיד' בדברי תורה, אין הכוונה ממש בלא הפסק כמו תלמיד חכם, אלא כמו שכתב רש"י עה"פ "להעלות נר תמיד": כל לילה ולילה קרוי תמיד, כמו שאתה אומר "עולת תמיד" ואינה אלא מיום ליום. וכן במנחת חביתין נאמר "תמיד", ואינה אלא מחציתה בבוקר ומחציתה בערב, אבל "תמיד" האמור בלחם הפנים משבת לשבת הוא, עכ"ל. ומפורש בדברי רש"י שלשון תדיר נופל גם על דבר תמידי שפוסק מפעם לפעם, ורק ת"ח שאינו פוסק לעולם מדברי תורה, אסור לעמוד במקום הטינופת אף כדי שיעור ארבע אמות. ומכח זה מכריע רבי חיים פלאג'י שאסור אף לסתם אדם לשהות בבית הכסא או במבואות המטונפים שלא לצורך - שמא יהרהר בדברי תורה.

ראיית רבי אברהם פלאג'י לדברי אביו ממנהגו של חנן הנחבא

ראיה לדבריו, מביא בנו רבי אברהם פלאג'י בספרו אברהם את עיניו, מדברי הגמרא במסכת תענית (כג:) שם מסופר על חנן הנחבא, שהיה נכדו - בן בתו - של חוני המעגל, וכשהיה עצירת גשמים היו שולחים החכמים תינוקות של בית רבן שיחזיקו לו בשולי בגדיו ויאמר לו 'אבא, אבא, הב לן מיטרא', כדי להמריך את לבו שיתפלל עליהם. והיה חנן הנחבא נושא תפילה לפני ה' ואומר: רבש"ע, עשה בשביל אלו שאין מכירין בין אבא דיהיב מיטרא לאבא דלא יהיב מיטרא [- בין אביהם שבשמיהם לביני שהם קוראים לי 'אבא']. ומבארת הגמרא טעם הדבר שכונה בשם זה 'חנן הנחבא', מפני שהיה מחביא עצמו בבית הכסא. הרי להדיא שמותר לעמוד במקום הטינופת ואינו צריך לחשוש שמא יהרהר שם בדברי תורה. ולא מסתבר לומר שלא היה מוצא מקום אחר להתחבא שם כי אם בבית הכסא.

אמנם רש"י (ד"ה שהיה) כתב: ה"ג 'שהיה מחבא' ולא גרסינן 'שהיה מחבא בבית הכסא'. כלומר, כי הוה בעי רחמי אמיא [- על מי הגשמים], היה מחבא עצמו מרוב ענוה. ומאן דגרס 'בית הכסא', כלומר, מתחבא בבגדיו כשהוא נכנס להסך את רגליו מרוב צניעות, עכ"ל. והנה לדברי רש"י נפלה הראיה, לדעת הסובר שלא גרסינן לה פשוט שאין כל ראיה, ואף לדעת הסובר שגרסינן לה הרי לא מבואר כאן שנחבא בבית הכסא אלא שהיה מתנהג בצניעות כשהיה נכנס להסך רגליו.

ובמהרש"א (ח"א) הקשה על פירוש רש"י שאם כן פרט זה שהיה מחביא עצמו בבית הכסא אינו שייך לסוגיא העוסקת בעצירת גשמים. ולכן כתב המהרש"א שאפשר לקיים הגירסא גם לפי פירושו הראשון של רש"י, והיינו שבאה הגמרא לבאר מדוע הוצרכו לשלוח לחנן הנחבא תינוקות של בית רבן ולא שדרו לו זוגא דרבנן כדרך ששלחו לחוני המעגל ולאבא חלקיה, כמבואר בגמרא שם. ועל זה ביארה הגמרא שבודאי גם לו שלחו, אלא שכשהרגיש שבאו אליו רבנן היה מחביא עצמו בבית הכסא כדי שלא ימצאו אותו חכמים וכדי שלא יחזיק טובה לעצמו. ולכן הוצרכו חכמים לשלוח לו ינוקי שילכו אחריו גם במקום הנחבא, בבית הכסא, ויאמרו לו 'אבא, אבא' וכו', עכ"ד. הרי שלדעת מהרש"א אכן ניתן יהיה להוכיח מסוגייתנו כראיית רבי אברהם פלאג'י שמותר להשהות עצמו במקום הטינופת.

ביאור העיון יעקב והבן יהוידע שהמדפיסים פתחו 'ב"ה' כבית הכסא במקום ביהמ"ד או ביהכ"נ

וכדברי המהרש"א כן כתב בעיון יעקב, שהיה מחביא עצמו מהם כשבאו אליו החכמים, ולכן שלחו לו תינוקות של בית רבן. אלא שהוסיף העיון יעקב שאם נגרוס 'בבית הכסא' צריך לומר שהיה כתוב בתחילה 'שהיה מחביא עצמו בב"ה' ופתרונו - בבית המדרש, והמדפיסים טעו ופתרוהו - בבית הכסא.

כעין זה כתב הבן יהוידע: ונ"ל בס"ד דאפשר היה כתוב בגמרא 'בבה"כ', והוא ר"ת 'בבית הכנסת', ר"ל כשהיה הולך להתפלל על המטר, היה מחביא עצמו בבית הכנסת במקום מוצנע, ומתפלל שם כדי שלא ירגישו בו. והמעתיקים של הש"ס שגגו בזה, וחשבו שהוא ר"ת 'בבית הכסא', וכתבו כן בפירוש. וזה נראה לי דבר אמיתי ונכון.

פירוש נאה מצאנו על פי זה בספר יבא הלוי בביאור המעשה המובא בגמרא בקידושין (פא:), שם מבואר שפלימו נחבא מנוגשי המלכות ו'ערק טשא נפשיה בבית הכסא', ופירש רש"י שהיה נחבא חוץ לעיר. ולכאורה צ"ב שהרי פלימו היה גר בארץ ישראל, שהיה מבית מדרשו של רבי, ובארץ ישראל לא היו בתי כסא מחוץ לעיר [כמבואר ברש"י בברכות (ח.)]. ואדרבה, בגמרא בנדרים (מט:) מבואר דרבי יהודה הוה ליה מביתו לבית מדרשו כ"ד בתי כסא. ועוד זאת הלב מהסס, מדוע פלימו שרצה להסתתר מפני נוגשי המלכות, יאחז תחבולה כזאת, להסתתר במקום שאסור להרהר בו בדברי תורה, וכן לא יעשה איש אשר תורתו אומנותו. וכמדומה, שכל אדם אשר שאר רוח לו, ינעם ויערב לו לשמוע, דפלימו 'ערק וטשא נפשיה בבית הכנסת' מקום אשר לא יפגעו בו נוגשי המלכות. והמעתיקים החליפו פתרון 'ב"ה' לבית הכסא, עכת"ד.

ביאורי המפרשים בטעם שמיאן רש"י לפרש שחנן הנחבא נחבא בבית הכסא

ומה שדחק באחרונים לבאר שטעות בגירסא היתה כאן, ומה שהכריח לרש"י לפרש שאין הכוונה שהיה נחבא בבית הכסא - כפי שביאר המהרש"א - אלא רק שהתנהג שם בצניעות, מצאנו ביאור הדברים בכמה אחרונים. שלא היה נח לרש"י לפרש שנחבא בבית הכסא, כיון שאינו מקום כבוד להתחבאות שם (אבני שיש), או משום דאסור להרהר בדברי תורה בבית הכסא (גליוני יואל), או משום דפליאה גדולה ונשגבה היא שהצדיק והקדוש הזה יתעכב בבית הכסא - מבלי לעשות את צרכיו שם - הלא באותו הזמן נבצר ממנו לעסוק בתורה ותפילה. ואם התחבא - הלא אפשר למצוא למטרה זו גם מקום אשר לא טמא כמו בית הכסא (משנת משה). והנה כל מה שנתבאר עד עתה היה מצד החשש שמא יבוא להרהר בדברי תורה שם, אך הערת המשנת משה כיצד שהה שם כיון שבאותו זמן נבצר ממנו לעסוק בתורה ובתפילה, יש בה כדי לעורר נידון אחר, אם אסור לת"ח להשהות עצמו בידיים מסואבות או בבית הכסא כיון שיש בכך ביטול תורה במה שבאותו זמן אינו יכול ללמוד תורה, או שמאחר שבאותו מקום סוף סוף אינו יכול ללמוד אם כן שפיר אין עובר בכך על ביטול תורה, ויל"ע בזה.