אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/שקלים/ג

יום רביעי יא ניסן - מסכת שקלים דף ג

מציינין על הקברות

מקורות לדין ציון על הקברים

המשנה בתחילת המסכת (ב.) מציינת את הדברים שנעשו בט"ו באדר ואחד מהם הוא "מציינין את הקברות". הגמרא (ג.) מביאה שני מקורות לדין זה של ציון הקברים. המקור הראשון אותו מביאה הגמרא בשם כמה אמוראים הוא מהפסוק הכתוב לגבי מצורע "וטמא טמא יקרא", מכאן אנו לומדים שתהא הטומאה קוראת לך בפיה ואומרת לך פרוש. המקור השני בשם רבי שמואל בר נחמן הוא מהכתוב לגבי מלחמת גוג ומגוג "ועברו העוברים בארץ וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון". למרות שהגמרא מביאה את המקורות הללו כתשובה לשאלתה "ציון מנין" התקלין חדתין מדגיש ששאלת הגמרא מנין אין כוונתה למקור מדאורייתא אלא רק היכן דבר זה רמוז בפסוק. כך גם הוא מפרש את מקורו של רבי שמואל מהכתוב לגבי מלחמת גוג ומגוג, שאף שפשטות הכתוב אינה עוסקת בציון הקברים ולא בא הכתוב להזהיר וללמד שיהא עושה ציון שיפרשו מן הטומאה, אבל מכל מקום רמז הוא.

אנו מוצאים סוגיא מקבילה לסוגייתנו בתלמוד בבלי במסכת מועד קטן (ה.): אמר ר"ש בן פזי רמז לציון קברות מן התורה מנין תלמוד לומר וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון כו' גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכא אקרא. רבי אבהו אמר מהכא וטמא טמא יקרא טומאה קוראה לו ואומרת לו פרוש, וכן מביאה הגמרא בשם רבי עוזיאל בר בריה דרבי עוזיאל רבה. הבבלי מביא מקורות נוספים לדין זה, אביי אמר מהכא ולפני עור לא תתן מכשול, רב פפא אמר מהכא ואמר סלו סלו פנו דרך, רב חיננא אמר הרימו מכשול מדרך עמי, רב יהושע בריה דרב אידי אמר והודעת להם את הדרך ילכו בה. מר זוטרא אמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם, רב אשי אמר ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי, רבינא אמר ושם דרך אראנו בישע אלהים. וכתבו התוספות (ד"ה רב פפא) שאין מחלוקת בין כל האמוראים אלא כל אחד ואחד נקט מאי דהוה מסיק אדעתיה מאי דלא מסיק חבריה אדעתיה.

האם דין זה מדאורייתא או מדרבנן

לשון הבבלי "רמז לציון קברות מן התורה" מורה על מה שכתב התקלין חדתין שאין זה מקור גמור אלא אך רמז. ואכן מצאנו מחלוקת ראשונים בדין זה של ציון הקברים האם הוא דין דאורייתא או שמא אינו אלא מדרבנן. התוספות (מו"ק שם ד"ה הא) כתבו שהוא מדאורייתא וכן נקט הקרית ספר (טומאת מת פ"ח). כך גם כתב השיטה שגמרא גמירי לה בהלכה למשה מסיני וכן פירש רש"י: גמירי, מסיני.

הריטב"א מביא שיש שרצו להוכיח שבודאי מדאורייתא הוא כי אם לא כן לא היו מתירים לעשות דבר זה בחול המועד, אלא שדחה הריטב"א את דבריהם כי אפילו אם חול המועד מדאורייתא הרי מסרו הכתוב לחכמים וכדאי הוא דבר זה לעשותו בחול המועד.

הריטב"א מוסיף ומבאר שמה שחיפשה הגמרא רמז לדין זה מהתורה, אין להוכיח מכך שהוא דין דאורייתא, כי גם אם עיקר הדין מדרבנן מכל מקום סברת הגמרא היא שענין גדול כזה שיש בו שמירה רבה בודאי אי אפשר שלא יהיה לו רמז בתורה.

למרות שדעת התוספות במועד קטן שדין זה הוא מדאורייתא, לא כן דעתם בבבא בתרא (קמז. ד"ה מנין) שם נקטו בפירוש שדין זה הוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. והוכיחו התוספות כן מהמבואר בגמרא בנדה (נז.) שביארה את הדין הכתוב שם במשנה (נט:) שכותים נאמנים על ציון קברות, שאף שהוא דין דרבנן מכל מקום כיון שנכתב כן בכתוב "וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון" לכן אף הכותים זהירים בדין זה. וכן כתב בשו"ת חות יאיר (סימן קצב אות לג) בדעת הרמב"ם.

ביישוב ראיה זו יש שפירשו (שו"ת בנין ציון סימן קיט, סדרי טהרות על מסכת אהלות רמ:) שאף שהוא הלכה למשה מסיני מכל מקום אילו לא היה כתוב לא היו נזהרים בכך הכותים, כיון שאין הכותים מאמינים למה שיאמרו חכמים שכך קיבלו מסיני, ולא כתבה הגמרא שהוא מדרבנן אלא לגבי כותים והוצרכה לבאר שמכל מקום כיון שכתוב כן בפסוק לכן אף הכותים מודים בזה.

כפי שהזכרנו התקלין חדתין סבור אף הוא שאין זה אלא רמז ומשמע שאינו אלא מדרבנן, אך לא כן דעת רבו הגר"א בהגהותיו לירושלמי מעשר שני (כח:) שכתב שהוא מדאורייתא.

הטעם לציון הקברים

מחלוקת נוספת מצאנו בדברי המפרשים, בטעם לציון הקברות:

רש"י במועד קטן כתב (ד"ה מציינין) שעושין סימנים על הקברות בסיד כדי שלא ילכו אוכלי תרומה לשם. ועוד כתב (ד"ה לפני עור) שלא יהו נכשלים בה נושאי תרומה וטהרות. כעין זה כתב הר"ן (ד"ה לפני): שלא יכשלו בני אדם באותה טומאה לשרוף טהרותן או שיאכלו תרומתן בטומאה. וכך גם מובא ברש"י כת"י.

הרמב"ם (יו"ט פ"ז הי"א) כתב: ומציינין על הקברות שמיחו הגשמים את ציונן כדי שיפרשו מהן כהנים, וכן נקט בפירוש המשנה (כאן ובמע"ש פ"ה מ"א). וכן הוא בטור ושו"ע (או"ח תקמד). וכן הוכיח בשו"ת בנין ציון (סימן קיט) ממה שהרא"ש והרי"ף הביאו דין זה להלכה אף שאין בימינו נושאי תרומה וטהרות ע"כ ס"ל כטעמו של הרמב"ם.

ובשו"ת בנין ציון שם עמד על שינוי זה בטעמים וכתב שאף שבמבט ראשון נראה שרש"י אינו מסכים לחששו של הרמב"ם ולדעתו אין חוששים לטומאת הכהנים, אך ע"כ צריך לומר שאף הוא מודה לכך וחד מתרתי נקט, שהרי מכל המקורות המובאים בגמרא אין סיבה שלא לפרש את החשש על טומאת כהנים.

ביאור נפלא בטעם שמיאן רש"י בטעמו של הרמב"ם

אמנם בספר בעליל לארץ ובספר א"ש פנחס נתנו טעם נפלא לכך שהוצרך רש"י לפרש שהחשש הוא משום נושאי תרומות וטהרות ולא פירש שהוא מחשש שמא הכהן עצמו יאהיל על הטומאה. וזאת בהקדם חידושו של בעל אמונת שמואל (סימן יד הו"ד בפתחי תשובה יו"ד סימן סב סק"ג) שלא נאמר איסור לפני עור לא תתן מכשול אלא במקום שגם אדם זה מחוייב באיסור, אך אם האיסור הוא רק לעיוור לא נאמר דין זה. ולכן נקט שם שמותר לישראל ליתן סם לנכרית להפיל עוברה אף שבן נח מצווה על העוברין (סנהדרין נז:) כיון שהישראל לא מצווה על כך. ואם כן לא יכל רש"י לפרש שהחשש הוא שמא יאהיל הכהן על המת שהרי הישראל עצמו אינו מצווה על כך ולכן הוצרך רש"י לפרש מפני נושאי תרומה וטהרות שזה שייך שפיר גם בישראל.

ומה שהרמב"ם חלק היה נראה לתלות דבר זה בדברי הגרי"ש כהנמן הידועים בביאור גדר איסור לפני עור, שיש לדון אם נאמר כאן איסור חדש שאסור להכשיל אדם אחר באחד מאיסורי התורה, או שנאמר בזה איסור חדש שמתווסף לכל איסורי תורה, כלומר שבכל האיסורים אסרה תורה הן לאכול בעצמו והן להאכיל לאחרים, ונמצא דבלאו דלפני עור נאמר לאו להאכיל חזיר ולהאכיל נבלה וכדומה שבכל אחד ואחד הוא איסור בפני עצמו הנלמד מהפסוק דלפני עור. ואפשר לומר שכל חידושו של האמונת שמואל הוא רק אם נפרש כצד השני שהאיסור לפני עור הוא פרט בכל איסור ואיסור שכשם שאסור לאכול חזיר כך אסור להאכיל חזיר, וממילא יש לומר שאם אינו מחוייב בעצמו בדבר מה גם אינו מחוייב שלא להכשיל בכך אחר, אך אם נאמר כאן דין אחר שאסור להכשיל אדם באיסור תורה, מה לי שאיננו מצווה באיסור זה הלא סוף סוף חבירו מצווה בו ואדם זה מכשילו בעצתו.

אלא שאי אפשר לומר כן בדעת הרמב"ם, שהרי הרמב"ם (ספהמ"צ שורש ט) נקט שלאו דלפני עור הוא לאו שבכללות, וביאר הגרי"ש כהנמן שע"כ דעת הרמב"ם שהוא פרט בכל איסור ואיסור וממילא נכללים בלאו זה איסורים רבים ולכן חשיב לאו שבכללות, משא"כ אם הוא איסור אחר שאסור להכשיל את חברו אם כן אין זה אלא לאו אחד ומדוע חשבו הרמב"ם ללאו שבכללות. ואם כן אי אפשר לומר שהרמב"ם מיאן בסברת האמונת שמואל מטעם זה.