אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/ראש השנה/כה

יום רביעי כח חשוון תשפ"ב - מסכת ראש השנה דף כה

הספד נשים

פסק הרמב"ם והשו"ע להספיד נשים כאנשים

כתב הרמב"ם (אבל פי"ב ה"ה): כדרך שעושין מעמד ומושב לאנשים במקום שנהגו, כך עושין לנשים. ומספידין את הנשים כאנשים בכל מקום. וכן פסק השולחן ערוך (יו"ד סימן שדמ ס"ב): כשם שמספידין על האנשים, כך מספידין על הנשים כראוי להן. ובהגהת הרמ"א הוסיף: ונספדות בין האנשים והחכמים, ומקור דבריו בטור.

ובערוך השולחן (ס"ז) הוסיף בה דברים: ואם אשה חשובה היא, כגון שהיתה בעלת צדקה או עוסקת בצדקות או החזיקה יד בעלה שיוכל ללמוד והדריכה בניה בדרך התורה, אומרים הספד לפני מיטתה כמו שמספידין איש חשוב.

מקור הראשונים מהספד רפרם לכלתו והספד רבן גמליאל לאמו של בן זוזא

והביא הכסף משנה (אבל שם) מקור דברי הרמב"ם, וז"ל: בפרק בני העיר רפרם ספדה לכלתיה. ובפרק ב' דראש השנה ספדה רבן גמליאל לאמו של בן זזא הספד גדול, ע"כ.

וכוונתו לשני מעשים המובאים בגמרא, אשר מהם נראה להדיא שהיה מנהגם לספוד גם לנשים. המעשה הראשון אותו מזכיר הכסף משנה, מובא במסכת מגילה (מגילה כח:): רפרם אספדה לכלתיה בבי כנישתא, אמר משום יקרא דידי ודמיתא - אתו כולי עלמא [- רפרם ספד לכלתו בבית הכנסת, ואף שאין עושין בבית הכנסת אלא הספד של רבים. אמר שמשום כבודו וכבוד המת יבואו כולם להספד, ונמצא שהוא הספד של רבים].

והמעשה השני המוזכר בדברי הכסף משנה, הוא מדברי הגמרא במסכת ראש השנה (כה.): תנו רבנן, פעם אחת נתקשרו שמים בעבים ונראית דמות לבנה בעשרים ותשעה לחודש. כסבורים העם לומר ר"ח, ובקשו בית דין לקדשו. אמר להם רבן גמליאל, כך מקובלני מבית אבי אבא, אין חידושה של לבנה פחותה מעשרים ותשעה יום ומחצה ושני שלישי שעה וע"ג חלקים. ואותו היום מתה אמו של בן זוזא, והספידה רבן גמליאל הספד גדול - לא מפני שראויה לכך, אלא כדי שידעו העם שלא קידשו בית דין את החודש [- שהרי אין מספידין בראש חודש].

ומשני מעשים אלו, למד הרמב"ם - כפי שמבאר הכסף משנה בדעתו, שמספידין לנשים כאנשים. וכך אכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ן בשם הרי"ץ גיאת (תורת האדם, ענין ההספד, עמוד פג) שכתב וז"ל: ונשים נמי נספדין בין האנשים ובין חכמים, דרפרם ספדה לכלתיה בבי כנישא וכו' ורבן גמליאל ספדה לאמו של בן זזא הספד גדול. והעתיק דבריו בבית יוסף (יו"ד סימן שדמ), וציינו לדבריו הבאר הגולה (אות ו) והגר"א בביאורו (סק"ב), כמקור לפסק השו"ע.

תמיהת הילקוט הגרשוני מהכתוב 'לספוד לשרה ולבכותה'

ובילקוט הגרשוני תמה מה הוצרכו הראשונים להביא ראיה לכך שסופדים לאשה מסוגיית הגמרא, הלא מקרא מלא דיבר הכתוב (בראשית כג ב): "ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען, ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" - הרי מבואר להדיא שסופדים אף לאשה. ובאמת בגשר החיים (ח"א עמוד קכב) בציינו לדין זה שמספידין אף לנשים כראוי להם, הוסיף וכתב שאף ההספד הראשון הנזכר בתורה היה הספד לאשה, היינו 'לספוד לשרה ולבכותה'. אך הדברים צריכים עיון, מדוע מיאנו הראשונים במקור זה.

ואי אפשר לומר שההספד המוזכר בפסוק אינו הספד כבלשון חז"ל, שהרי כבר הסתפקו חז"ל (סנהדרין מו:): איבעיא להו הספידא יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי הוי. ומוכיחה הגמרא לספק זה מהכתוב "ויבא אברהם לספוד לשרה ולברכותה", נמצא שחז"ל למדו את הענין ההספד המובא בפסוק כפשוטו, ואם כן תמוה למה לא למדו הראשונים מפסוק זה שדין אשה שווה לאיש לענין הספד.

וכעין זה מצינו גם לגבי מרים הנביאה, כמבואר בילקוט שמעוני (פרשת מסעי רמז תשפז) שמשה ואהרן ובניו עמדו לפני מיטתה ובכו עליה וספדוה וקברוה. ובכלי יקר (במדבר כ ב) הוסיף לבאר הטעם שחסרו המים לבני ישראל במדבר צין, שהיה זה על צד העונש לפי שלא ספדו למרים כראוי, וכמו שמשמע בלשון הפסוק, שלגבי משה ואהרן כתוב הלשון "ויבכו אותם בני ישראל" משא"כ לגבי מרים. ולכן חסרו להם המים שבאו בזכות מרים. וכ"כ בתולדות יצחק (ריש פרשת חוקת) שהיה ראוי שיבכו ישראל את מרים בעבור שנביאה היתה ואחות אהרן ומשה, ובעבור שלא ביכו אותה ולא שפכו עליה ממימי עיניהם, לכן עשה עמהם הקב"ה מידה כנגד מידה שלא תוציא עוד הבאר מים עבורם לשתות. אך זה לא קשה מה שלא הביאו הראשונים ראיה מדבר זה שאינו מפורש בכתוב, אך מהפסוק המפורש אצל אברהם יש להקשות וכנ"ל.

פשט פשוט ונאה מצאנו בספר הזכרון 'שירת מרים' (מבוא לשער השביעי), ועיקר ביאורו, שיש להבין מדוע הוצרכו הראשונים כלל להביא מקור לכך שסופדין לנשים, וכי מאיזה טעם לא יספדו להם. ועל כרחך צריך לומר שהיה ס"ד שאין זה מגדרי הצניעות שיעמוד ויספוד לאשה. וממילא יש לומר שזה היה פשוט לראשונים שבעל סופד לאשתו ואין בכך משום חסרון צניעות, וכל חידושם היה שאף שאר כל אדם סופדין לאשה ולא רק בעלה. וחידוש זה לא היה אפשר להם ללמוד מאברהם, שהרי שם לא מצינו אלא שבעל סופד לאשתו. ולכן הוצרכו הראשונים ללמוד זאת מרפרם שספד לכלתו, ורבן גמליאל שספד לאמו של בן זוזא.

יישוב הילקוט הגרשוני דשאני שרה שא"א טפל לה בנביאות

ובילקוט הגרשוני יישב דשאני שרה שאברהם אבינו היה טפל לה בנביאות כמבואר בדרשת חז"ל (ש"ר א א, הובא ברש"י בראשית כא יב) על הפסוק (שם) "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה".

ולכאורה ביאור הדברים, שזה ודאי שאשה שהיא בעצמה חשובה, הרי היא כגברא רבא ומספידין לה, ולא לזה הוצרכו הראשונים להביא ראיה, כי אכן מבואר כן להדיא בפסוק גבי שרה. וכל מה שדנו הראשונים הוא כעין מה שכתב הערוך השולחן: או החזיקה יד בעלה שיוכל ללמוד והדריכה בניה בדרך התורה. דהיינו שעיקר חשיבותה היא במה שהיא 'אשת חבר' לבעלה, וכן במקום שההספד הוא במה שהיא קרובה לאדם גדול, ומכבודו להספידה. ולזה הוצרכו להביא ראיה מרפרם שספד לכלתו ורבן גמליאל שספד לאמו של בן זוזא, שעיקר הספדם לא היה מצד חשיבותם העצמית אלא מצד מה שהיא כלתו של רפרם ואמו של בן זוזא.

ולכאורה לפי זה צריך לומר שאין החסרון משום צניעות, כי אם כן מה טעם יש לחלק בין הספד מחמת עצמה להספד מחמת כבוד החיים והיותה 'אשת חבר'. וע"כ צריך לומר שהו"א שאין שייך הספד בכהאי גונא שאין ההספד על גדלות הנפטר אלא רק מכח מה שהיתה עזר לבעלה.

וזה מקרוב נדפס ספר ארזי הלבנון, מתורתם של גדולי הדורות לפי סדר הפרשיות. והובא שם דברים מרבי לייב גורביץ זצ"ל, שביאר מה שכתוב "לספוד לשרה ולבכותה", ורבו הדקדוקים בפסוק זה, כמו שכתב הכלי יקר: מילת 'לשרה' הכניס בין הדבקים, כי היה לו לומר 'לספוד ולבכות לשרה'. גם כולו מיותר, כי היה לו לומר 'לספודה ולבכותה'. וביאר בזה ר' לייב, שבהספדו של אברהם היו שתי בחינות, בחינה אחת 'לספוד לשרה' היינו מצד מה שהיתה בעצם גברא רבא, ובחינה נוספת - 'ולבכותה' היינו מה שהוא נחסר במיתתה, וכמו שאמרו חז"ל (סנהדרין כב:) אין אשה מתה אלא לבעלה. ואם כן לדבריו אכן נכלל אף בפסוק זה שני העניינים, הספד על אשה מצד עצמה והספד על אשה מחמת היותה 'אשת חבר'. [והמלקט שם הביא בשם ר' לייב לקשר הדברים ללשון זכר ונקבה שבפסוק, ולא הבנתי דבריו].

חשבון רבי שלום הדאיה בראיית הרמב"ן ממעשה דר"ג

ובעיקר ראיית הרמב"ן והרי"ץ גיאת מהמעשה ברבן גמליאל, כבר תמה רבי שלום הדאיה, ראש ישיבת המקובלים בית אל ומגדולי חכמי ארם צובא וירושלים, בספרו החיים והשלום (דרוש ל), שהרי בפשטות היה אפשר לפרש את דברי הגמרא באופן שלא זו בלבד שאין להביא ראיה שסופדין לנשים, אלא אדרבה יהיה מוכח מגמרא זו עצמה שאין לספוד לנשים. שהרי לשון הגמרא היא: והספידה רבן גמליאל הספד גדול - לא מפני שראויה לכך, אלא כדי שידעו העם שלא קידשו בית דין את החודש, ע"כ. הרי מפורש שלולי הטעם שידעו העם שלא קידשו בית דין את החודש, "לא היתה ראויה לכך". ואם כן, מדוע לא נפרש שהטעם לכך היה מאחר שהיתה אשה - ואין מספידין לנשים. ורק מחמת הצורך שהיה באותה עת - "כדי שידעו העם שלא קידוש בית דין את החודש - לפיכך ספד לה.

ואמנם הרי"ץ גיאת עצמו כבר הרגיש בכך וכתב: ודאימתר עלה 'לא מפני שראויה לכך' על הפסד גדול הוא חוזר. הרי שהרגיש בכך שאפשר היה לפרש ש'לא מפני שראויה לכך' פירושו שכלל אינה ראויה להספד, ועל כך ביאר שאין זה כוונתה הגמרא, אלא שלא היתה ראויה ל'הספד גדול', אבל להספד סתם היתה ראויה.

מחלוקת הראשונים אם מעשה דרבן גמליאל היה בר"ח או בר"ה

אלא שתמה רבי שלום הדאיה, שהרי כבר פירש רש"י (ד"ה שידעו) הטעם שבכך ידעו שלא קידשו בית דין את החודש - "שאין מספידין ביום טוב". וממה שכתב 'יום טוב' ולא 'ראש חודש', מדוקדק שהעמיד מעשה זה בחודש תשרי, שראש חודש שלו הוא יום טוב, דהיינו ראש השנה. ואם כן צ"ב מדוע הוצרך רבן גמליאל להוסיף בהספד, הרי גם אם יספיד אותה כראוי לה עדיין ידעו כולם שלא קידשו בית דין את החודש - כי מאחר ואותו יום היה יום טוב, ממילא אין מספידין אף הספד כראוי.

וביאר, שאפשר לומר בדעת הרי"ץ גיאת שהוא מפרש מעשה זה של רבן גמליאל, בשאר החודשים ודלא כפירוש רש"י [וברש"ש תמה באמת מהיכן הוציא רש"י שהיה זה בר"ה]. וסבירא ליה שאמו של בן זוזא היתה אשת חבר, והדין הוא שבראש חודש מספידין לתלמיד חכם והוא הדין לאשת חבר השוה לכבוד בעלה. וממילא הספד כראוי לאמו של בן זוזא היה ראוי להספידה גם בראש חודש. אלא שרבן גמליאל הוסיף והספידה 'הספד גדול' היינו יותר מהראוי לכבוד בעלה וכבוד בנה, וזאת כדי להורות ולהודיע שלא קידשו בית דין את החודש.

והנה נמצא גם לפי דברי רבי שלום הדאיה, שראיית הרמב"ן היא לעיקר ההספד של אשה מחמת בעלה, ולא להספד שלה מחמת עצמה. שהרי למה שהספיד לה 'הספד גדול' יותר מהראוי לה כ'אשת חבר' - לזה אין ראיה, כי לא עשה כן אלא מחמת הצורך שהיה באותה שעה. וכל ראיית הרמב"ן היא מהדיוק שהוצרך להוסיף ולהספידה 'הספד גדול' בראש חודש כדי שידעו שלא קידוש בית דין את החודש, ומזה מוכח שהספד רגיל כ'אשת חבר', היה ראוי לעשות לה בלאו הכי אפילו בראש חודש.

דעת רבי שלמה קלוגר שאין מספידין לאשה

ובעיקר המבואר בפוסקים שמספידין לאשה, נראה לציין לשיטתו המחודשת של רבי שלמה קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (יו"ד סימן דש). שם הוא תמה על פסק הפוסקים, שהרי במשנה במסכת מועד קטן (כז.) שנינו: אין מניחין את המיטה ברחוב... ולא של נשים לעולם מפני הכבוד. ובגמרא (כז:-כח.): אמרי נהרדעי, לא שנו אלא חיה [- שמתה מחמת וולד] אבל שאר נשים מניחין, ר' אלעזר אמר אפילו שאר הנשים, דכתיב (במדבר כ א) "ותמת שם מרים ותקבר שם" - סמוך למיתה קבורה.

מעתה, מקשה רבי שלמה קלוגר, כיון דקי"ל כר' אלעזר, הרי אף שר' אלעזר לא העמיד דבריו אלא על הנחת המיטה ברחוב, מכל מקום הרי טעמו הוא מהכתוב "ותמת שם מרים ותקבר שם" - סמוך למיתה קבורה, והיינו שכלל לא הספידו אותה. ואם כן, כשם שלמד ר' אלעזר מכך שאין מניחים מיטת אשה ברחוב, וכן נפסק להלכה, הוא הדין שיש ללמוד מכאן שכלל אין סופדין לנשים. ולפי זה, מוסיף הגרש"ק, סרו גם ראיות הראשונים מרפרם ורבן גמליאל, שהרי אפשר שהם סברו כדעת נהרדעי ולא דרשו את הפסוק הנזכר, אבל אנחנו שפוסקים כדעת ר' אלעזר, ע"כ צריכים לפסוק שכלל אין מספידין שום אשה. והוא תמה על דעת הפוסקים שפסקו לשני הדינים כאחד, שמחד גיסא מספידין אף לאשה - ומשמע שלא דורשים את הפסוק גבי מרים, ומאידך - פסקו שאין להניח מיטתה ברחוב - ומשמע שכן דורשים את הפסוק. והסיק לדינא: לדינא נראה דטוב יותר להיות 'השומע ישמע ויחדל'.

ובעיקר מה שנהרדעי לא דרשו פסוק זה, אפשר לפרש שהם סברו כדעת המדרש המובא לעיל שאכן נתבעו ישראל על כך שלא ספדו למרים כראוי, וממילא פשיטא שאין ללמוד מכך הנהגה לדורות.