אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/ראש השנה/טז

יום שני יט חשוון תשפ"ב - מסכת ראש השנה דף טז

"באשר הוא שם"

קושיית המזרחי מדין 'בן סורר' על הצלת ישמעאל

ואמר רבי יצחק, אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר (בראשית כא יז) "כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם". (ר"ה טז:).

פסוק זה נאמר על ישמעאל בשעה שגירשו אברהם מביתו יחד עם אמו, הגר. וכך אומר הכתוב (שם פסוקים יד-יז): "ותלך ותתע במדבר באר שבע. ויכלו המים מן החמת ותשלך את הילד תחת אחד השיחים. ותלך ותשב לה מנגד הרחק כמטחווי קשת, כי אמרה אל אראה במות הילד, ותשב מנגד ותשא את קולה ותבך. וישמע אלוקים את קול הנער, ויקרא מלאך אלוקים אל הגר מן השמים ויאמר לה מה לך הגר אל תיראי, כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם". וכך מפרש רש"י על אתר: באשר הוא שם, לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נידון ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות. לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים, רבונו של עולם מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר. והוא משיבם, עכשיו מה הוא צדיק או רשע? אמרו לו, צדיק. אמר להם, לפי מעשיו של עכשיו אני דנו, וזהו 'באשר הוא שם'.

המזרחי תמה על דברי רש"י מדברי המשנה במסכת סנהדרין (עא:): בן סורר ומורה נידון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב. ובגמרא (עב.): תניא רבי יוסי הגלילי אומר, וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי, אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל?! אלא, הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות - אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב, ע"כ.

מעתה, תמה הרא"ם, כיצד זה נידון בן סורר על שם סופו, והלא "באשר הוא שם" נאמר, וכשם שישמעאל ניצל ממיתה כיון שנידון לפי מצבו עתה ולא לפי סופו, כן יש לנו לדון את ה'בן סורר' כפי מצבו עתה - וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר... אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל?!

יישוב המזרחי והחזקוני ששורש מעשיו העתידיים במעשיו העכשווים

ויישב המזרחי, וז"ל: היינו מפני שכבר התחיל בדרכים המביאים למעשים הרעים שבסופו, עכ"ל. היינו שבאמת אין לדון את האדם אלא לפי מעשיו עתה, אך בן סורר ומורה במעשיו עתה כבר נטועים שורשי מעשיו הרעים שלבסוף. ובנוסח אחר קצת אפשר לבאר, שבאמת בן סורר ומורה נידון על מעשיו הרעים שעושה עתה באכילת תרטימר בשר ושתיית חצי לוג יין האיטלקי אותם גנב מאביו, אלא שהגמרא תמהה כיצד בגין מעשים אלו נגזרה עליו מיתה, ועל זה יישבה הגמרא שמעשים אלו עתידים להביאו למעשים רעים יותר, כך שראוי להמיתו כבר עתה על מעשיו הרעים ולא להמתין עד שימות חייב.

וכיישוב זה כן נמצא בחזקוני: ואם תאמר, הא אמרינן בן סורר ומורה על שם סופו הוא נהרג. אלא יש לומר, בן סורר ומורה מתחילתו הוא רשע ממה שעתיד להיות בסופו, אבל הכא ישמעאל בתחילתו היה צדיק מאותה עבירה של 'לקראת צמא התיו מים' (ישעיה כא יד), ע"כ.

יישוב המהרש"א דשאני ישמעאל שזרעו הם שעתידים להרשיע

והמהרש"א (ח"א ר"ה שם) ציין לקושיית הרא"ם ויישובו, והוסיף: ועוד יש לומר, דבן סורר נידון על שם סופו של עצמו, מה שאין כן בישמעאל - על שם סופו של בניו - לא נידון, ע"כ. דהיינו שכל התביעה כלפי ישמעאל היתה "מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר" ועל זה השיב הקב"ה "באשר הוא שם", דהיינו שאין לדון את האדם לפי מעשי בניו שהרשיעו. משא"כ בן סורר ומורה שהוא עצמו ייעשה רשע, שפיר יש לדונו אף עתה ע"פ מעשיו העתידיים.

ואמנם כבר העירו האחרונים (שפת אמת, איי הים, ויאמר שמואל ועוד) שדברי המהרש"א נסתרים לכאורה מפשטות לשון הגמרא "אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה" - הרי שהגמרא מתייחסת בדבריו למעשיו של האדם ולא למעשי בניו, ואעפ"כ אומרת הגמרא שאינו נידון אלא לפי מעשיו של אותה שעה ולא מעשיו בעתיד. וכך גם מבואר בלשון המדרש שהביא רש"י "עכשיו מה הוא צדיק או רשע... לפי מעשיו של עכשיו אני דנו".

והנה בעיקר יישוב המהרש"א יש לדון, מה באמת היתה סברת המלאכים שלא להציל את ישמעאל כיון שזרעו עתיד להמית את בני ישראל בצמא, והלא סוף סוף הוא מה חטא. ובפשטות יש לומר, שמאחר ומצד הטבע נגזר דינו למיתה אלא שעלה לרצון לעשות לו נס בבאר המים, על זה טענו המלאכים שאין ראוי לעשות נס כיון שעי"ז יגרם מיתה בעתיד לבני ישראל. וממילא לא היתה כוונת המלאכים בתורת עונש לישמעאל על שבניו עתידים להמית את ישראל בצמא, אלא שרק טענו כלפי נס ההצלה שאין לעשות לו נס מחמת העתיד. אלא שלפי זה קשה קצת הלשון "לפי מעשיו של עכשיו אני דנו", שהרי טענתם לא היתה כלפי דינו אלא כלפי מה שעתיד להיות אם יישאר בחיים, ולא אמרו זאת בתורת עונש.

ולכאורה מבואר כאן שבודאי עיקר טענתם היתה שיש להענישו, כי כח הבן מכח האב, ואם עתידים בניו להמית את ישראל בצמא, על כרחך שכבר באביהם טמונים אותם זרעים שבכוחם להביא את בניו לידי מעשים כאלו. ועל זה תבעו המלאכים להמיתו, ואמר להם הקב"ה שלפי מעשיו של עכשיו אני דנו. אלא שמבאר המהרש"א שמכל מקום לא מצינו שאמר כן אלא ביחס לאדם וזרעו, שאין לדון את מעשי האדם לפי מה שגורם בכך לזרעו אחריו שיעשו מעשים רעים מחמת זה. אך עדיין יש לומר שאם האדם עצמו עתיד מחמת כך לעשות מעשים רעים, שפיר יש לתובעו כבר עתה על מעשיו העתידיים. ולפי זה יבואר הלשון "לפי מעשיו של עכשיו אני דנו" גם לדעת המהרש"א - כי אם הוא עצמו יחטא ולא רק בניו, הרי זה בכלל "מעשיו של עכשיו" כיון שהזרעים היו בו כבר באותה עת.

יישוב השפת אמת שדין 'בו סורר' אינו עונש אלא הצלה

והשפת אמת יישב עיקר הקושיא בפשטות, שהרי יש לחלק טובא בין תביעת המלאכים כלפי ישמעאל ובין דין התורה כלפי בן סורר ומורה. שהרי המלאכים לא באו לדרוש בטובתו של ישמעאל, אלא רצונם היה להענישו על מה שעתידים זרעו לעשות לאחר זמן. ועל זה אמר להם הקב"ה שאין לדון את האדם ולהענישו אלא עבור מעשיו שכבר עשה ולא עבור מעשיו שעתיד לעשותם. משא"כ דין בן סורר ומורה שנידון על שם סופו, הרי כבר מבואר במשנה שלא די בכך שעתיד הוא לעשות מעשים אלו וראוי הוא למות בעבורם, אלא - אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב. היינו, שה' ברחמיו המרובים מצווה על הריגת הבן סורר ומורה, כדי שלא יבוא לפי פחת וימות חייב. ולהצלה כזו על כרחך יש לדונו על שם סופו, שכיון שרואים מה שעתיד לעלות בגורלו - מקדימים להמיתו תחילה כדי להצילו. וממילא אין כל קשר בין דין בן סורר ומורה, שהוא 'מעשה הצלה', ובין תביעת המלאכים להמית את ישמעאל, שהוא 'עונש'. ואין להקשות מדוע לא ביקשו המלאכים לדון את ישמעאל על שם סופו ולהצילו שלא ימות חייב, שהרי זכות כזו שפיר יש לומר שרק ישראל ראוי לה ולא גוי.

מהלך השם משמואל בביאור מחילת אביו ואמו מאחר שנידון על שם סופו

והנה בגמרא במסכת סנהדרין (פח:) איתא: בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו, מוחלין לו. ותמה על כך האדמו"ר מסוכטשוב בעל ה'שם משמואל' (דברים שנת תרעא ד"ה בש"ס), הרי הטעם שאותו בן סורר נגזר דינו למיתה אינו מחמת שהמרה כנגד אביו ואמו, אלא כמבואר בדברי חז"ל שהגיעה תורה לסוף דעתו שעתיד לבקש לימודו ולא למוצאו, ולבסוף עתיד הוא ללסטם את הבריות. ואם כן, מה תועלת יש במחילת אביו ואמו, מחילה שיש בה די כדי לכפר על מעשיו בשעה זו אך לא על מעשיו בעתיד.

במהלך נפלא מבאר השם משמואל את ענין מחילת אביו ואמו, וזאת על פי דברי המדרש (תנחומא האזינו ד) שהתשובה מועלת לישראל אך לא לעכו"ם. וביאור הענין, שעם ישראל בני אברהם יצחק ויעקב, הם בעצם נפשות טהורות וטובות שרק במקרה נתלכלכו בעבירות, אבל כשעושה תשובה שוב מתעוררת בו הנקודה השרשית האחוזה בשלשלת הקודש עד האבות הקדושים, ושופעת בו רוח חיים חדשים ממקור ישראל. ובודאי תתמיד תשובתו וישאר נאמן להשם יתברך ותורתו. אבל עכו"ם מאחר שנתקלקל ונכרתה חיותו כענף הנכרת ממקום חיותו, שוב אין לו תקנה, ואף כשיעשה תשובה בודאי לא תתמיד, ויחזור לסורו.

מעתה, מוסיף השם משמואל, בן סורר ומורה שנפסק חיבורו מאביו ואמו, שוב אין לו חיבור בשלשלת הקודש - ובודאי לא יעשה תשובה, ואף אם יעשה, לא תתמיד - ויחזור לסורו, וסופו ללסטם את הבריות. אבל כשאביו ואמו מוחלין לו, הנה הוא עדיין נקשר בשלשלת הקודש, ושוב אינו נהרג, כיון שיכול להיות שעוד ישוב בתשובה שלימה המתקבלת.

יישוב קושיית השם משמואל לפי המתבאר ביישוב המזרחי והחזקוני

והנה, בתחילת הדברים הבאנו שני מהלכים בביאור יישוב החזקוני והרא"ם. האם כוונתם שבאופן שכבר עתה טמונים בו בכח מעשיו העתידיים, ממילא יש בכך די כדי להענישו על מעשיו ההם אף שלא התרחשו עדיין. או שבודאי לא שייך להעניש אדם על מה שעדיין לא עשה בפועל, אלא שמאחר וכבר עתה עושה הוא מעשים רעים, ורק שאין במעשים אלו די כדי שנענישנו בעונש חמור כל כך, בזה אנו אומרים שכיון שמעשים אלו טומנים בחובם את אותם המעשים הגרועים שעתידים להשתלשל מהם, ממילא אפשר להענישו עתה על מעשיו הרעים שעושה כעת, בעונש החמור הראוי לבוא לו לפי מעשיו העתידיים.

ואם נפרש דבריהם כמהלך השני, אפשר ליישב קושיית השם משמואל. כי באמת אף שבן סורר ומורה נענש על שם סופו, הרי קשה על זה מקרא מפורש "באשר הוא שם". ועל כרחך צריך לומר כיישוב הרא"ם והחזקוני, שאעפ"כ מאחר וכבר עתה עושה הוא מעשים רעים, בהיותו ממרה אביו ואמו, ומעשים אלו עתידים להביאו לידי 'מלסטם את הבריות' - ממילא כבר עתה יש להענישו על המראת אביו ואמו כפי העונש הראוי לו בעתיד.

ומעתה, כיון שמחלו לו אביו ואמו, הרי אין עוד מקום להענישו על מעשיו העכשווים. ושוב אי אפשר להענישו עוד מכח מעשיו העתידיים - שהרי "באשר הוא שם" נאמר. ומעשיו של עכשיו אי אפשר להענישו עליהם, כיון שאביו ואמו מחלו לו.