אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/קידושין/עב

יום שלישי ט' חשון תשפ"ד - מסכת קידושין דף עב

נידוי רשע כשיש חשש שימיר דתו

פסק הרמ"א שהחייב נידוי משמתים אותו אף כשיש חשש שיצא לתרבות רעה

בגמרא במסכת קידושין (עב.): כי הוה ניחא נפשיה דרבי [- נזרקה נבואה בפומיה. רש"י] אמר... בירתא דסטיא [- שם מקום, על שם שסרו מאחרי המקום, ופירש רבי היאך סרו] איכא בבבל, היום סרו מאחרי המקום, דאקפי פירא בכוורי בשבת ואזיל וצדו בהו בשבתא [- הציף הביבר דגים הרבה, והלכו וצדו], ושמתינהו רב אחי ברבי יאשיה, ואישתמוד [- נשתמדו], ע"כ.

ובשולחן ערוך (יו"ד סימן שלד ס"א): העובר על דבר איסור, מנדין אותו לאלתר. ובהגהת הרמ"א: ומנדינן למי שהוא חייב נידוי. ואפילו יש לחוש שעל ידי כן יצא לתרבות רעה, אין לחוש בכך.

ומקור דברי הרמ"א בתרומת הדשן (ח"ב סימן קלח) שם דן בטענת השואל שהעלה סברא להקל באיזה דין מכח הסברא "דלא תיתי לידי תקלה". ומהרא"י חולק על סברא זו, וכותב על כך: וראיה, ממה שמצאתי לפני כמה שנים בקובץ שהיה להר"ר מנדי"ל אבי מה"ר משה שיחיה, שהוכיח מה דאמר באגודה פרק הנושא [והט"ז שם (סק"א) כתב שהוא ט"ס, וצ"ל: בפרק עשרה יוחסין, ועוד כתב שלא נמצא כן בספר אגודה, הרש"ש בקידושין שם כתב שצ"ל באגדה], שאמר רבינו הקדוש בעת פטירתו בדרך נבואה, דר' אחא בר אושעיה שמתינהו להנהו דאקפו פירי בכוורא וחללו שבת, ואשתמוד משום דשמתינהו. וקשה, מאי אשמועינן תלמוד בהך מילתא, ורבינו הקדוש גופיה למאי הילכתא ניבא דבר זה. אלא לאשמועינן דאפילו אם נראה לחכמים שמפני שהן מנדין ומחרימין מאן דהוא, בשביל כך יצא לתרבות רעה - לא יניחו בעבור זה מלדון ומלעשות כהלכה... והשתא קל וחומר הדברים, ומה התם שבאין לדון ולהוכיח על מה שעבר כבר, אין מבטלין ההלכה, כל שכן שלא לעבור על הדת והלכה לכתחילה, עכ"ד.

נמצאנו למדים שאותו הקובץ ביאר נבואת רבי על מה ששמתינהו רב אחא ברבי יאשיה, שבא להשמיענו דבר זה, שהעובר על דבר איסור יש לנדות אותו, אפילו אם יש לחוש שעל ידי כן יצא לתרבות רעה. וזהו הפסק שהביא הרמ"א בדבריו. וכן ציין בביאור הגר"א (סק"ה) לדברי הגמרא בקידושין כמקור לפסק הרמ"א שמנדים אותו אף כשיש לחוש שיצא על ידי זה לתרבות רעה.

תמיהת הט"ז איך נביאו לידי תרבות רעה אשר כל באיה לא ישובון

והט"ז (סק"א) תמה על פסק זה, וכתב: תמיה לי האי מילתא טובא, דהיאך נחוש לאיסור שעושה זה ונביאהו לידי תרבות רעה ח"ו אשר 'כל באיה לא ישובון' (משלי ב יט). ודחה את ראיית התרוה"ד מנבואתו של רבי, שכן בכלל נבואה זו אמר רבי גם: הומניא איכא בבבל, כולה עמונאי היא. מסגריא איכא בבבל, כולה דממזירא היא. ביראקא איכא בבבל, שני אחים יש שמחליפים נשותיהם זה לזה. הרי שרבינו הקדוש בא להזהיר את השומעים שידעו שיש פסולים בבבל, ועל זה אמר גם כן שיש מקום בבבל שסרו היום מאחרי המקום, דשמתינהו רב אחא ברבי יאשיה ואישתמדו, ועל כן יש להתרחק מהם.

אלא שמעיר הט"ז שלכאורה יש לחלק בין הדברים, שכן בשלמא שאר נבואותיו יש לומר שבאו להורות להתרחק מאותם פסולי יוחסין, כיון שהם דברים שאינם ידועים ויש צורך בנבואת רבי לכך. אבל ידיעה זו שבני אותו מקום השתמדו אחר נידויו של רב אחא ברבי יאשיה הוא דבר שיתפרסם בודאי וידעו לפרוש מהם - והמפורסם אינו צריך ראיה, ומדוע הוצרך רבי לומר כן בנבואה.

ולכן מבאר הט"ז שכוונתו של רבי היתה להוכיח שדברי נביאותו אמת, ולכן כלל בתוך נבואתו דבר שאפשר לברר - וכשיראו שהוא יודע בארץ ישראל מה שנעשה היום בבבל, וזה אי אפשר כי אם בדרך נבואה, מזה ידעו שגם בשאר הדברים רוח ה' דיבר בו, ויקבלו את שאר עדויותיו פסולי היוחסין שבבבל.

גם החות יאיר (סימן קמא) אחרי שהביא ראיות למכביר לעיקר דינו של הרמ"א, דחה את עיקר הראיה המובאת בקובץ ישן מנבואת רבי, שכן הביאו חז"ל נבואת רבי על דרך "תוסף רוחם יגוועון" - "וכי גרע הא מילתא מכמה מעשים וסיפורי הגדה משבחי חכמינו ז"ל דאיתא בגמרא. וכל שכן דדוחק לומר דרבי גופיה קמ"ל דין חדש תוך נבואתו. ועוד, דאם כן צריכים אנו גם כן טעם למה שאמר 'היום נולד רב אדא' וכו' ואינך דמייתי שם". מלבד זאת מוסיף החוות יאיר, שאם אכן נרצה לומר שרבי קמ"ל בנבואה זו מאי ההנהגה הרצויה, הרי שיש ללמוד מנבואתו להיפך, שהשמיענו רבי שלא יפה עשה רב אחא שהחרימם, שהרי לבסוף השתמדו כולם. ואם כן נמצא שאדרבה, רבי בא להורותנו שבמקום שיש חשש שיבואו לכלל שמת יש לחוש להמרה.

ראיית הט"ז מדין גאולת נמכר לעבודת כוכבים עצמה ודחיות המהרצ"ח והחות יאיר

ראיה הפוכה מביא הט"ז לדבריו, מדברי הגמרא בקידושין (כ:), שם איתא: כשהוא אומר 'לעקר' [- "וכי תשיג יד גר ותושב עמך ומך אחיך עמו ונמכר לגר תושב עמך או לעקר משפחת גר" (ויקרא כה מז), זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה [- לחטוב עצים ושאר צרכיה ולא לשם אלהות. רש"י].... דתני דבי רבי ישמעאל, הואיל והלך זה ונעשה כומר לעבודת כוכבים, אימא לידחי אבן אחר הנופל [- אדחה אבן שלא תהא לו גאולה], תלמוד לומר (שם פסוק מח) "אחרי נמכר גאולה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו".

והנה מדין זה יש ללמוד לנידון דידן בקל וחומר, ומה התם שכבר נעשה כומר לעבודת כוכבים, אפילו הכי הזהירה תורה בקום עשה שחייבים לפדותו, קל וחומר בזה שעדיין לא התחיל בעבודת כוכבים - פשיטא שצריכים אנו להיות נזהרים לכל הפחות בשב ואל תעשה, שלא לעשות מעשה שיביאנו לידי עבודת כוכבים.

והמהר"ץ חיות (ערכין ל:) הביא ראית הט"ז, וכתב שאין ראייתו מוכרחת שהרי רש"י מפרש בערכין שם שנמכר לעבודת כוכבים היינו לחטוב עצים, ואם כן לא עשה שום עבירה בכך וכבר אמרו חז"ל במסכת בבא קמא (קי.) לעולם ימכור אדם לעבודה שזרה לו ואל יצטרך לבריות. ופלא מה שהביא המהר"ץ חיות את דברי רש"י בערכין, ובאמת גם רש"י בקידושין מפרש כך וכמו שהבאנו דבריו. ויתירה מזאת, הט"ז עצמו מזכיר את דברי רש"י ואעפ"כ מוכיח בקל וחומר לרשע שיש לחוש שיצא לתרבות רעה. ואם כי אפשר לדון כדברי המהרצ"ח שמא רשע זה גרע טפי מנכמר לחטיבת עצים לצורך עבודה זרה, אך מדברי המהרצ"ח נראה כאילו חידש בביאור הגמרא מכח דברי רש"י בערכין, בעוד שהט"ז עצמו העמיד את דבריו על פירושו זה של רש"י.

והחות יאיר (סימן קמא) דחה ראיית הט"ז ששם איירי באופן שרוצה בתשובה ועוד שנמכר מפני דוחקו. ואדרבה מוכר עצמו לנכרי ששנה ושילש בדבר, אכן אינו נפדה ודוחים אבן אחר הנופל, כמבואר בגמרא בגיטין (מו:)

היתר מהר"י מינץ לנשיאת מינקת חבירו כדי להציל שתי נפשות מישראל שלא יצאו לתרבות רעה

עוד ראיה מביא הט"ז לדבריו מפסקו של מהר"י מינץ (סימן ה) שכתב וז"ל: ובראותי שאי אפשר להציל שתי נפשות מישראל שלא יצאו לתרבות רעה ח"ו, אמרתי להתיר מינקת חבירו. והביא ראיה לפסקו מדברי הגמרא במסכת גיטין (לח.) בשפחה שנהגו בה אנשים איסור, שנחלקו אמוראים אם מחמת זה יש לכוף את רבה לשחררה, אף שעובר בכך על איסור שחרור עבד הנלמד מהפסוק (ויקרא כה מו) "לעולם בהם תעבודו". ואף אביי הסובר שם שאין לכופו, מבואר בגמרא (שם ע"ב) שהוא משום שיכול הרב לייחד לה עבד שישמרנה, אך לולי זאת אף הוא מודה שהיה לבית דין לכופו לעבור על איסור שחרור עבד כדי למנוע דבר זה.

וגם מכאן לומד הט"ז בקל וחומר לנידוננו, שאין לעשות מעשה - ולנדות את אותו רשע - כשיש חשש שעל ידי זה יצא לתרבות רעה. ולכן מסיק הט"ז: כן נראה לי ברור שאין לעשות למעשה כהג"ה זאת, אף על פי שהיא מהלכת ממקום קדוש בעל אגודה ז"ל [הט"ז עצמו מעיר שבדברי האגודה שלנו לא נמצא זה כלל. והרש"ש בקידושין שם מעיר שהוא ט"ס בדברי התרוה"ד וצ"ל 'באגדה' והכוונה לסוגיית הגמרא בקידושין ולא לספר אגודה, כפי שנתבאר לעיל]. והחתם סופר (שו"ת, יו"ד סימן שכב) דחה הראיה ששם כפו את האדון לשחרר את השפחה כדי להציל את האחרים - אותם אלו שהשפחה הסיתתם לדבר עבירה.

ועוד יישב החתם סופר, שהרי נתבאר שם בדברי הראשונים (ר"ן על הרי"ף) שאין איסור עשה של 'לעולם בהם תעבודו' באופן שאינו משחרר לטובת העבד או השפחה, וכיון ששחרור השפחה הוא לצורך אפרושי מאיסורי דרבים - הרי אין כאן כל איסור, ואינו דומה לנידון דידן שהוא רשע שראוי לנדותו.

גם על נידון מהר"י מינץ כתב החתם סופר שאינו שייך לענינינו, שהרי מינקת חבירו כל עיקר התקנה היתה לתועלת הולד שיהיה לו במה לינק ולהתפרנס, וכאן הלא כיון שתצא האם לתרבות רעה יצא היונק עמה, ואם כן יאמר התינוק "אי אפשי בתקנת חכמים" - כי בודאי טוב לו שלא יינק מחמת הולד האחר משייטמע בין העכו"ם, ובכה"ג לא תקנו חכמים שלא ישא מינקת חבירו. ואפילו אם נוכל להחזיקו אצלנו ולא יצא לתרבות רעה יחד עם אמו, אך באופן זה גם לא יינק ממנה, וכיון שבלאו הכי לא יינק ממנה אין לו טעם בתקנה זו.

ובנקודות הכסף (סק"א), דחה את כל ראיותיו של הט"ז, כשהוא מדגיש שדברי הרמ"א אמורים באופן שבית דין הם המנדים אותו, ובאופן זה אין לחוש "דאם לא כן בטלה דין ישראל".

תשובת הרדב"ז על דבר הפריצים העוברים עבירות ביד רמה וכשבאים לייסרם אומרים שימירו דתם

ובפתחי תשובה (סק"א) ציין לדברי הרדב"ז בתשובה (ח"א סימן קפז) שם נשאל הרדב"ז: שאלת ממני אודיעך דעתי באלו הפריצים, העוברים עבירות ביד רמה ובשאט נפש, וכשבאים לייסר אותם, אומרים שימירו. האם נייסר אותם ולא נחוש או לא. לתשובתו מקדים הרדב"ז כי "כל ימי אני מצטער על זה, כי על כן תפוג תורה ואין כח לכוף את הרשעים, ועל זה אני מתפלל בכל יום שלא תארע תקלה על ידי אבל מכל מקום אגיד לך דעתי בזה". והרדב"ז הולך ומונה סברות וראיות לכאן ולכאן בנידון זה.

ראשית, מעיר הרדב"ז כי ממה שכתבו הראשונים שאשה הטוענת 'מאיס עלי' כופים את בעלה לגרשה, כדי שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה, נראה שאנו מתירים לגרש שלא מן הדין מחשש יציאה לתרבות רעה. אלא שדוחה הרדב"ז שאין משם כל ראיה, כי אחר שכופים את הבעל, הרי 'כופין אותו עד שיאמר רוצה אני', ונמצא שהגט כשר כיון שרוצה לשמוע לדברי חכמים, ורק שלא היינו כופים אותו לולי טעם זה. וכיון שהגט כשר אין ללמוד מכאן להתיר דבר איסור כדי שלא יצא אדם מישראל לתרבות רעה.

מאידך, מעורר הרדב"ז, כי גם אין לטעון ולומר שאין לנו להתיר דבר איסור אבל גם אין לנו לייסרו, כיון שאנו חוששים שיצא לתרבות רעה, אלא נניחנו כך ולא נמחה בידו. כי גם הנהגה זו סותרת לדין תורה, שהרי כל ישראל ערבים זה לזה, ואיננו יכולים להעלים עינינו. ובפרט שאם אכן נחוש לדבר זה, אזי יתפרסם הדבר שבשביל חשש המרה אנו מעלימים עין מהרשעים, ובני עוולה יוסיפו לחטוא ויתרבה הגזל והחמס והניאוף וכיוצא בזה, ולא תתקיים התורה אלא בשרידים. וכן מצינו בכל דור ודור שהיו מייסרים את הרשעים ולא חששו לחשש זה.

ועוד, שכשם שאין מעבירים על המצוות, כך גם אין מעבירים על העבירות, וכיון שמוטל עלינו לייסרו על עבירה זו שבאת לידינו אין מעבירים עליה. ועוד, שכיון שהוציא מפיו שהולך לעשות כך וכך, אזי אפילו אם לא נייסרנו עדיין סופו לעשותו, וכמו שראינו כמה פעמים שאפילו שלא נייסר אותו הוא הולך ופושע בלי סיבה. ולכן ראוי לנו לעשות המוטל עלינו, ואם יצא - יצא, ואנחנו נושענו מערבותנו - שאין אנו ערבים במומרים.

מסקנת הרדב"ז שיש למנהיג הדור להיות מתון בדברים אלה שלא כל האנשים ולא כל העבירות שווים

והרדב"ז מביא אף הוא את הראיה הנזכרת מדברי הגמרא בשבת, בנבואת רבי על הנידוי שנידה רב אחא ברבי יאשיה, והוא מוסיף שמכך שרק שמתינהו מוכח שלא היה בזה חילול שבת דאורייתא אלא רק מדרבנן, ואפילו הכי לא חשש שיצאו לתרבות רעה, וכל שכן כשהאיסור הוא איסור דאורייתא.

ועכ"פ מסיק הרדב"ז: ואע"ג שכתבתי כל זה להלכה, מכל מקום יש למנהיג הדור להיות מתון בדברים כאלה, לפי שאין כל האנשים שוין, ולא כל העבירות שוות. הא כיצד, אדם שהוא רגיל בעבירות ובוטח בעצמו בטענתו, אין חוששין לו, ויהיה מה שיהיה, ונעמיד התורה. ואם אינו רגיל, וקרוב הדבר שישמע, ממשיכין אותו בדברים עד שישוב מעט מעט ואין ממהרין להענישו מפני התקלה, וכן כל כיוצא בזה והכל לפי ראות עיני הדיין המנהיג ובלבד שיהיו כל מעשיו לשום שמים, עכ"ד הרדב"ז.

ספק החתם סופר באופן שביציאתו לתרבות רעה יקח גם את בניו הקטנים

ובשו"ת חתם סופר (שם) אחרי שהכריע כדעת הרמ"א והחוות יאיר שדחה כל קושיות הט"ז וראיותיו, כתב להסתפק: היכא דאיכא למיחש שיצא לתרבות רעה זה הרשע, ויקח גם בניו הקטנים עמו ויטמעו בין העכו"ם, מהו לחוש לקטנים שלא חטאו, או דילמא כי צריכים אנו להעמיד דתנו אין אנו חוששים לשום דבר.

וכתב החתם סופר שלכך הביא ה'קובץ ישן' שהזכיר התרומת הדשן את הראיה דוקא מנבואת רבי ולא הזכיר את הראיות החזקות שיש לנידון זה, אותם מביא החות יאיר בדבריו. וזאת משום שרצונו להביא ראיה גם לפרט זה - שאפילו לבנים קטנים אין חוששים, ונבואות רבי הרי עוסקת בכל בני העיר שהשתמדו ועמם גם בניהם הקטנים, כי כיון שהשתמדו כל העיר ולא היה שריד, מסתמא לקחו בניהם עמם.

חילוק החתם סופר בין מין ואפיקורס כמאמינים בש"ץ ימ"ש ובין סרבן ועבריין בעלמא

והחתם סופר כתב לחלק בדין זה בין שני מיני מינים: נראה לי דיש לחלק, דודאי רשע שהוא מין ואפיקורס ופוקר בתורה, אזי קרוב לודאי שילמד אמונתו המזוייפת גם לבניו אחריו, ואז יהיו גם הבנים בכלל 'כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים'. אז יש לומר מן הסברא דאין לחוש על הבנים... ומכל זה נראה לי דהכת הארורה המאמינים בש"ץ [-שבתאי צבי] ימ"ש הידוע תיפח רוחם וישחקו עצמותם - אם ח"ו לא יהפך לבבם לטוב, אותם ירדפו עם בניהם ובנותיהם, כי כולם ארורים הם לה', והמינות תקועה בליבם ואין עבודה זרה בעולם שלא נכללו באמונתם המזוייפת. וטוב יותר אם יפרדו מקהל הגולה ויתערבו בעכו"ם הם וביניהם, ולמצוה רבה יחשב... ואם כן יש לומר הנך בירתא דסטיא [- שהשתמדו, בגמרא בקידושין] נמי היה כך, שפקרו ופקפקו על דברי חז"ל באופן דמשכו גם בנייהו בליצנותייהו... ומשום הכי לא חס על בניהם אחריהם.

אבל, סרבן ועבריין בעלמא, מאן לימא לן שלא נחוש על בניו שיהיו צדיקים, ואיך נגרשם מהסתפח בנחת ה'. ועכ"פ סיים החת"ם: אבל הכא עדיין הדבר צריך עיון ומתון למעשה, וה' ישמרנו מעזי פנים, עכ"ד החתם סופר.