חות יאיר/קמא
|
< הקודם · הבא > |
שאלה ששאלת: פלוני דפקר ביין נסך, ובקשו הקהל לענשו בממון ולעשות כרוז עליו, והרב מורה צדק שלהם מיחה בידם באמרו דאיכא למיחש הפקר טפי, ויאכל ג"כ דבר איסור ויצא חוץ לדת, וקולר העון יהיה תלוי בקהל שהביאו לידי כך.
תשובה: הנה לכאורה צדקו דברי הרב, זכר לדבר מ"ש הרמב"ם הובא בש"ע בח"מ סי' י"ז ס"ג. שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תילם. ובכהאי גוונא כתב מהרי"ו הובא בהג"ה בי"ד ס"ס של"ד. שנהגו להקל מלמחות בעוברי עבירה וכו'. [ע"ש הג"ה רמ"א ח"מ ר"ס י"ב] גם ארז"ל במס' סוטה: לעולם תהא שמאל דוחה וכו' לא כיהושיע בן פרחי' וגו'. וברוב דפוסים לא נדפס המאורע מפני הסכנה. ועוד דאמרינן ניחא לת"ח ליעבד עבירה זוטא, להפריש תרומה שלא מן המוקף כדי שלא ליעבד ע"ה עבירה רבה. ותו אמרינן במידי דאינו מפורש באורייתא מוטב שיהיו שוגגין וכו', אף דתוכחה מצות עשה היא. מכל הלין איכא למישמע דראוי לנו לצאת קצת מגדר הדת מחשש קלקול חבירינו בקלקולא רבה אף שכבר התחיל בקלקלה ואכל שום וריחו נודף.
אבל כד מעיינת בעיון הדק היטב תמצא שהרב המורה לא לצדקה מוחה בהקהל, וחוששני לו מחטאת, אדרבה לו נאה היה ללבוש קנאת ה' צבאות לנדותו ולענשו עד כי יבא לקבל תשובה ולא יוסף סרה, ואם ניחוש לזה ח"ו יוסיפו בני עולה לעשות כל איש הישר בעיניו, גם הדיין יחוש לגיזום ולחשש כזה, ולא יצדיק צדיק וירשיע רשע לאשר חמוץ ולהשליך טרף משיני רשעים, ותושלך אמת ארצה ומשפטי ה' בטלים.
ודוקא במידי דחבירו לא פשע כלל חיישינן בכהאי גוונא ואמרינן מוטב וניחא לת"ח ליעבד איסורא זוטא וכו', ומ"ש מוטב שיהיו שוגגין וכו'. ג"כ חבירו לא פשע שהרי שוגג הוא עתה, ועוד מאחר דידע שלא יקבל תוכחה ממילא אין מצוה כלל להוכיחו, כי תכלית התוכחה הוא להחזיר חבירו למוטב, ומ"ש שאין בנו כח וכו'. היינו לענין עמידת בעלי דינים ועדים דאין בזה ביטול מצוה כלל, במ"ש ועמדו שני האנשים. ואינה רק אסמכתא כמ"ש הסמ"ע. וע' מ"ש מהר"ם שנהגו (ונ"ל ראי' למנהג מ"ש אלמלא תודוס אתה וכו'. ובעי למימר דבעל אגרוף הוי, ונלמד עוד ממסקנא דמטיל מלאי וכו' (פסחים נג א-ב). דאפי' על חשש מניעת ריוח דת"ח, כל שכן על גרם היזק ממונם רשאים למנוע מלנדותו) להקל מלמחות בעוברי עבירה, טעמו בצדו מפני חשש סכנה של המוחים [כל שכן של הציבור עיין שו"ת מהר"ם מלובלין קל"ח] לא מחשש קלקולם של בעלי עבירה, ומ"ש לא כיהושיע בן פרחיה וכו'. היינו מפני שהגדיל לעשות עמו להחכימו בפרסום גדול ולא היה חייב נידוי בההוא עובדא שאמר ההוא אכסניא עיני' טרוטות וע"ש. משא"כ באם פשע בר ישראל במידי דחייב עלי' ממון או מלקות או נידוי אין מנוע כלל מחשש שיוסיף ויגדל עון לזוז ח"ו מדין ודת תורתינו, וגדולה מזו אמרו במשנה [עי' תשובה קמ"ב הסמוכה ומ"ש בסמוך עליה בהשמטה] כרם רבעי מציינין אותו וכו', בד"א בשביעית. פי' שהכל הפקר, משא"כ בכל השנה אין להזהירו ולהודיע שיש בדבר פלוני עבירה, מפני דבלאו הכי נמי ע"כ יש בו עבירה זולת זה הלעיטהו לרשע וימות. ומעולם לא חשו סנהדרין בזמן הבית לזה פן ע"י חשש זה ירבו בעלי עבירה, ועל בכהאי גוונא אמרו אף הם מרבים שופכי דמי' בישראל. והרי בן אשה ישראלית יצא מבית דין של משה מחויב עמד וגידף ולית דחש ליה. וגבי גרים מאיימין עליהם ומודיעין להם שפלות וגלות ישראל, מאי טעמא דאי פריש לפרוש משום דקשין גרים לישראל וכו'. שמע מינה דחוששין לתקנת הכלל אף שהוא נגד תקנת היחיד, ועוד אמרינן גבי גרים מפני מה הזהירה תורה בכ"ד מקומות על אונאות הגר מפני שסורו רע, פי' פן יחזור לסורו, ומ"מ אמרה תורה: משפט אחד יהיה לגר ולאזרח. ולא חששה פן יחזור לסורו.
הכי נמי עבדינן אנן לעשות כדין וכדת תורתינו, ולא נחוש לקלקול המקולקל שפשע אף ביחיד נגד יחיד, כל שכן בשיש חשש קלקול הנשארים אשר עיקר עונש הרשע מכוון לזה, כמ"ש התורה כמה פעמים והנשארים ישמעו ויראו. ובכהאי גוונא אמרו רז"ל בפ' הנחנקין: שהבית דין אין רשאין למחול על המראת הזקן שלא ירבו מחלוקת בישראל, אף שודאי אין עבירה במחילתן. ומה מאוד צריכין אנו לחוש לקלקול הדור אף להמית נפש נקי צדיק מדין שנעשה בו, כמ"ש שאחד רכב על הסוס בשבת וסקלוהו מפני שהשעה היתה צריכה לכך, כל שכן שלא נצא חוץ מקו המשפט מחשש קלקול המקולקל שפשע. וריש שבת מקשי הש"ס על דבעי לפרש הדביק פת בתנור, התירו לאחר לרדותו קודם שיבא לידי איסור סקילה, וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. ופי' התוס' היינו משום שחברו פשע, אף כי רדיית הפת אינו רק איסור דרבנן.
ומצאתי שכ"כ מהרא"י מאגודה הביאו רמ"א בהג"ה י"ד ר"ס של"ד. ולא תימא דשטר ושוברו עמו הוא, כי ה"ה בט"ז השיג על זה, אמינא אף כי קטני הרב בט"ז עבה ממתני, וכד ניים ושכיב דעתי' צילא טפי מכד שתינא רביעי' חמרא ואכילנא בישרא דתורא, מ"מ יש בי כח להשיג כדי להציל ולסתור על מנת לבנות, ולטעון על מנת לפרוק ולהעמיד דברי אגודה ומהרא"י ורמ"א. דמ"ש דרבי בנבואתו קמ"ל להודיע שנבואתו אמת, אין לנו דוחק גדול מזה הן מסברא דנימא בנבואה שנזרקה בפיו לפני מותו שבא להודיע בכוונה ורצון להוכיח שדבריו אמיתיי' הן מגמ', שכבר אמר שם ג"כ דברים שע"י נתאמתו דבריו בלידת רב אדא ובכמה ענינים יע"ש. ובמה דמייתי ראיה מנמכר לע"ז פס"ל וכל תמונה אין בו נדנוד ראיה, דודאי מי שיכול להוציא מומר כזה כופר ביחוד ובבורא עולם מידם, מצוה רבה עשה שאין במעשיהו נגד הדת, גם הנמכר מפני דחקו נמכר ורוצה לחזור לדת עתה, אמרה תורה: גאולת תהיה לו. ואין צורך להאריך בזה.
ומה שהביא עוד ראיה משו"ת מהרר"י מינץ, אין התשובה בידי ויש לי לעיין שם אי"ה, כי באמת צ"ע דראי' דמייתי מהרר"י מההיא אתתא דהוי עבדי בה אסורא וכו'. י"ל שאני שם דהוי חטא רבים, שאפי' למצוה דרבים לענות איש"ר במנין מצוה לשחררו כבגמ' וש"ע י"ד סי' רס"ד סע"ט. וע' בתוס' ריש שבת הנ"ל, ואם תרצה לומר דגם חשש המרת ב' נפשות זכר מהרר"י מקרי רבים, א"כ מכל שכן דאין ראיה ממהרר"י למ"ש ט"ז: ועוד את"ל דמ"ש הט"ז לתרץ מה קמ"ל רבי, לא תירץ מה קמ"ל הש"ס דהאגודה זכר שניהם ודוק.
כך נלפענ"ד אף כי באמת לדעתי מגמ' דמייתי אגודה אין ראיה, דהש"ס אשמעינן דברי נבואת רבי בשעת מותו ע"ד תוסף רוחם יגועון, וכי גרע הא מילתא מכמה מעשי' וסיפורי הגדה משבחי חכמינו ז"ל דאיתא בגמ', וכל שכן דדוחק לומר דרבי גופי' קמ"ל דין חדש תוך נבואתו, ועוד דא"כ צריכי' אנו ג"כ טעם למ"ש היום נולד רב אדא וכו' ואינך דמייתי שם. ועוד נראה דאם היה לנו מקום לומר דקמ"ל הש"ס או רבי דין חדש, הי' לנו יותר ויותר לומר דאשמעינן דלא יפה עשה רב אחא שהחרימם דחזי מה סליק בהו, וקמ"ל רבי דיש לחוש להמרה במקום דיש חשש כמו בההוא עובדא שחיללו שבת בפרהסיא, דאי לדעת אגודה נשאר קשה מה צורך בדברי רבי מה שכבר נתפרסם בבבל, ובלי ספק שבהמשך הימים יגיע השמיעות גם לא"י.
ומ"מ מה שכתבנו לקיים דברי אגודה. נלפענ"ד אמת ונכון, ואין זר לומר דרב אחא לא יפה עשה דלא עדיף מבן פרחיה:
טו"ב טב"ת לפ"ק.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |