עונג יום טוב/קסז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עונג יום טוב קסז

סימן קסז

ע"ד השאלה מאשה אחת מוויטיפסק שנתגרשה בשערשאב מבעלה א"ח והרב דשם לא הי' בביתו וסידר הגט דיין אחד וכשבא הרב לביתו עשה גב"ע שהמגרש גירש בכפי' ע"י מושליו ושהאשה הוציאה ממון ע"ז ונתנה להמושל שיכוף אותו לגרש והנה כאשר כתב אלי הרב דבר זה השבתי לו כי אם כדבריו כן הוא צריכה גט אחר ומיד בא אלי מכתב מהדיין שמכחיש הדבר שלא הי' עישוי וגם הוא עשה גב"ע שהגט היה ברצונו ולאשר ראיתי כי יש בזה הכחשות וגם הרב והדיין באו בנצחון והמה שונאים זה לזה וגם שדבר כזה צריך דו"ח במועצות ודעת כי אף שהדיין העמיד עדים שהמושל אמר לו לגרש בשפה רפה ובתורת עצה מ"מ אין זה הכחשה למה שהעידו שאיים עליו דאפשר מעיקרא איים עליו ולא נסתלק האונס לכן כתבתי שיביאו ב"ד של שלשה לעירם והם לא עשו כן ולא רציתי לדבר עוד בעסק זה אכן עתה בבוא מכתב כת"ר אשר כבר נשאת ונתעברה אמרתי לא עת לחשות היא:

והנה מ"ש כבודו שכתב לקאברין ליתן גט אחר אף ע"י כפי' אני תמה בזה דאף שמבואר באחרונים ז"ל דאם הגט הראשון פסול יש לכופו ליתן גט אחר מ"מ זהו דווקא אם הגט הראשון נתן ברצונו הטוב רק שנמצא בו איזה פסול שמחמתו אוסרים אותה להנשא לאחר בזה כופין אותו לגרש בגט כשר דלאו כל כמיני' לעגנה שתהי' מגורשת ואינה מגורשת. אבל היכי דפסול הגט הראשון היה מחמת עישוי מהיכי תיתי לכופו ליתן גט שני דכמו שאסור לכופו על גט הראשון כמו כן אסור לכופו ליתן גט שני תדע דאל"כ לר' משרשי' דאמר בגיטין (דף פ"ח) דבר תורה גט מעושה בעכו"ם כדין כשר ומה טעם אמרו פסול כדי שלא תהא כאו"א תולה עצמה בע' ומפקעת א"ע מיד בעלה ולדברי מעכ"ת מה הועילו חכמים בתקנתן הא אכתי תתלה עצמה בעכו"ם שיכופו אותו לגרש כדי שאח"כ יכופו אותו ב"ד של ישראל ליתן גט כשר א"ו דכל שתחילתו ע"י כפי' אין כופין ליתן גט שני כשר כיון דמצד הדין אין לכופו לגרש. אולם לקמן בעזהי"ת נבאר שיש פנים לדברי כת"ר:

והנה כאשר בינותי בעיקר הגב"ע שכתב אלי הרב דשערשאב ראיתי כי רק ע"א יש שמו ר' שמואל דוד ששמע באזניו שהמושל אמר לו שיעשה עמו רעה אם לא יגרש והעד השני אין בעדותו ממש שהעיד שראה שהמגורשת הביאה להפ"פ משקה ואווזות והי' המגרש אצל השופט כל הלילה ונו"נ עמו שיגרש ולא הוזכר בדבריו שאמר לו שאם לא יגרש יעשה עמו רעה וגם מה שאמר שהושיבו על שני ימים במאסר ושמע משני אנשים שהושיבו במקום מגונה וקר כדי להכריחו ליתן גט הנה העד בעצמו לא ידע שהושיבו כדי לכופו לגרש ואולי הושיבו בשביל דבר אחר שעשה שלא כרצונו ומה ששמע מאנשים אחרים שהי' בשביל הגט הוי עד מפי עד ומה שאמר הסופר שאמר המגרש שאינו רוצה לגרש והמושל אחז בידו ואמר לו בלשון רוסיא גמור בדבר ואח"כ אמר שרוצה לגרש אין ראי' על כפי' שאולי אמר לו לגמור בדבר ולא ישתהה בכאן יותר מפני שצריך לו לעבודתו אבל לא כפה אותו על הגט שיתן ואין כאן עדות ברור על הכפי' אלא עדותו של עד הראשון שאומר שכפאו בפירוש וכיון שלא נסתלק האונס ובידו תמיד לאנסו ה"ז גט מעושה וא"כ יש לעיין אם ע"א נאמן בזה דהנה אף דעד אחד נאמן היכי דאיתחזק איסורא והכא הא איתחזק איסורא דאשת איש מ"מ כיון שבא העד להעיד אחר שנתגרשה שוב לא מיקרי איתחזק איסורא דהא בגיטין (ד"ט) קאמר אמתניתין דאם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו אילימא ערעור חד והאר"י אין ערעור פחות משנים עיי"ש בש"ס אלמא אע"ג דהעד מערער על הגט מ"מ כיון שבא הערעור על הגט אחר שבא הגט ליד האשה אינו נאמן דלא הוי איתחזק איסורא משבא הגט לידה. וראיתי להפ"י ז"ל שם שהקשה על הא דפריך הש"ס מהא דאין ערעור פחות משנים דהא איכא הכא חזקת איסור דא"א ותירץ דהכא שאני דאיכא חזקת כשרות דשליח ואשה דלא זייפי וגם דלא חיישינן לזיופא מה"ת משמע מדבריו דגם בערעור שאחר הגט נמי מיקרי איתחזיק איסורא] וכדברי מצאתי להר"נ ז"ל בתשובה דאחר נתינת הגט שוב לא מיקרי איתחזיק איסורא דא"א שכ' (בסי' מ"ג) בעובדא שהבעל ערער שבטל הגט וכתב שם דאחר שבא הגט לידה והיא בחזקת גרושה לא מהני ערעור דבעל כלום עיי"ש בדבריו ז"ל ולכאורה קשה על דבריו דהא דקתני ואם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו מיירי בערעור דבעל כדמסיק שם הש"ס אלמא דמהני ערעור דבעל אף לאחר שבא הגט לידה ונראה לי שהר"נ ז"ל סובר דדווקא בערעור דזיוף מהני ערעור של בעל אפי' אחר שנתגרשה כיון שטוען שלא נתן גט מעולם והיכי דטוען הבעל מזויף דעת כמה מרבוותא ז"ל דבעי קיום מן התורה והרמב"ם ז"ל פוסק והובא דבריו בשו"ע (סי' קמ"ב) דאם הבעל טוען מזויף ואינו נתקיים אינו גט כלל ומשום הכי מהני ערעורו של בעל אבל אם טוען טענת ביטול סובר הר"נ ז"ל דלא מהני ערעור הבעל כיון שמודה ששלח לה גט וכבר נתגרשה ויצאת מחזקת אשת איש. והא דאיתא שם בגמרא (בדף ג') האי קולא חומרא הוא דאי מצרכת לה תרי לא אתי בעל מערער ופסל לה חד אתי בעל מערער ופסיל לה והרי התם איירי בחשש דלשמה ואפ"ה אמרינן דהבעל מצי פסיל לה אפשר לומר דהר"נ ז"ל יפרש כפירוש התוס' דפסיל לי' דקאמר היינו לעז בעלמא וא"כ לפ"ז מוכח מדברי הר"נ ז"ל דהבעל אינו נאמן אלא לערעור דזיוף ועד בעלמא אינו נאמן אפי' בערעור דזיוף וכן מצאתי להפ"י ז"ל בגיטין (ד' ט') שמחלק בין ערעור דזיוף לשאר ערעור אולם רש"י ז"ל מפרש שם בגיטין הא דקאמר חד אתי בעל מערער ופסיל לי' היינו פסיל ליה בדינא שכתב שם דאוקי חד לגבי חד היינו בעל לגבי שליח ועיי"ש בפ"י שתמה ע"ז דכיון דרש"י ז"ל מפרש דבעל הוי כע"א דעלמא שכתב דהוי חד לגבי חד וקשה הא אין ערעור דע"א כלום כדאמר שם גבי אם יש עליו עוררים עיי"ש שדחק עצמו בזה, ולק"מ דרש"י ז"ל מפרש באמת הא דקאמר אלא עירעור דבעל לא כשיטת הר"מ ז"ל דאם לא נתקיים בחותמיו הוי בודאי איסור אלא דהוה ספק דאוקי חד לגבי חד דבזה עדיף ערעורו של בעל משל אדם אחר דאם עד בעלמא הוא המערער אין בכך כלום דכיון שכבר נתגרשה מיקרי חזקת היתר ובערעורו של בעל מהני לכל הפחות למהוי חד לגבי חד:

והנה בנ"ד אף אם נימא דערעורו של ע"א לא מהני אחר הגירושין. מ"מ הא הרב דשערשאב כתב שהבעל בעצמו בא לפניו וערער על הגט שהי' בכפי' וערעור של בעל ודאי דמהני וכיון דהתם גבי הא דאמרינן אתי בעל מערער ופסיל לי' כתב רש"י ז"ל דהוי חד לגבי חד אף שהשליח אמר בפני נכתב ובפני נחתם אפ"ה לא מבטלינן ערעורו דבעל וכש"כ הכא שהבעל מערער שכפוהו ליתן גט וע"ז אין אדם מכחישו כמ"ש שהעדים שאמרו לא ראינו אינו ראי' דבעינן למיחש לערעורו של בעל ועוד שלפי מכתבו של הרב משערשאב האשה בעצמה הודית לפניו שהשתדלה ע"י השופטים שיגרשנה ואף שלא הוזכר שהודית שהפחידוהו והושיבוהו בחדר אפל ואפשר שרק ביקשו ממנו והשתדלו אצלו שיגרשנה ולא הי' כפי', מ"מ נראין הדברין שאיימו עליו ועוד דכבר כתבנו דלדעת רש"י ז"ל נמי ערעורו דבעל הוי ערעור לפוסלו לכה"פ מספק ובפרט היכי דליכא דמכחיש ליה:

והנה כ"ז כתבתי בעת שלא הי' לפני כ"א העדאת ע"א על העישוי אכן אח"כ כשבא הגב"ע מחדש מהרב דשערשאב שהעידו שני עדים על העישוי א"כ וודאי דיש לחוש הרבה בגט זה דהוה גט מעושה אולם לכאורה יש לעיין אם האיש הזה הוא מאותן שכופין אותו להוציא דהנה בשו"ע אה"ע (ס' קנ"ד) איתא בשם הרא"ש ז"ל שאם ידוע שהאיש אינו רשאי לעמוד במקום שנשאה כופין אותו לגרשה ואף שהגר"א זצ"ל כתב ע"ז וז"ל ג"כ כנ"ל ור"ל דכל שאינו מפורש בהדיא בגמרא דכופין אין כופין ואע"ג דמונע תשמיש ומזונות כופין מ"מ מפני שאינה רוצה לצאת אחריו דלא איתמר בהדיא אין כופין עכ"ל הגר"א זצ"ל מ"מ הכא בהאי עובדא מונע מכל וכל דכיון דאין לו מקום קבוע לדור בה רק שמחויב לילך למקום שמצווין אותו ע"פ פקודת מנהיגיו אינה מחויבת לילך עמו למסעיו וכופין אותו לגרש. ועיין בתשובות פ"י שהאריך בענין זה ומסיק דדווקא אם אינו יכול לדור במקום זה ורוצה לצאת למקום אחר אז אין כופין רק בדברים אבל אם אינו יכול לעמוד במקום אחד וצריך לילך ממקום למקום כופין לגמרי אמנם כ"ז יש לדון אם נשאת לו קודם שנתחייב לילך מביתו בזה שפיר יש לדמות להך דינא דתשובות הרא"ש ז"ל אבל אם באמת בנ"ד הי' המעשה שנשאת לו לאחר שנתחייב לצאת מביתו הרי כבר סברה וקיבלה להיות עמו בכל מקום בואו וגם מחויבת לילך עמו למסעיו ואדעתא דהכי נשאת לו ורק אם נתחייב לצאת שנשאת אז יש לדון שמחויב לגרשה וכופין אותו להוציא בגט:

אולם אף שהוא מאותן שכופין להוציא הא קיי"ל גט מעושה בא"י פסול וכדתנן במתניתין בגיטין (דפ"ח) ובא"י פסול עד שיאמר לו עשה מה שישראל אומרים לך ובנידון דידן לא אמר לו ב"ד של ישראל שמחויב לגרשה ע"פ דין ואח"ז יכפוהו הא"י לעשות מה שב"ד של ישראל אומרים ואף שהב"ש כתב (בס' קל"ד ס"ק ט') דהוה"ד אם אומרים סתם תן גט מהני. הא סיים שם בדבריו כיון שבא ע"י ישראל, משמע ודאי שתחילת דינו צריך להיות ע"י ישראל רק שלדברי הב"ש כשר אף אם לא הזכיר הא"י שכופו לעשות מה שב"ד של ישראל אומרים אבל בנ"ד שלא שמע כלל המגרש מפי ב"ד שמחויב לגרש וגם הא"י לא עשה הכפי' בשביל ציווי ב"ד וודאי דיש בזה דין גט מעושה ע"י א"י שפסול ופוסל כדאיתא כ"ז בש"ס גיטין ובשו"ע (ס' קל"ד) ובתשובה אחרת כתבתי מה שיש לפקפק בדברי הב"ש] ואם כנים אנחנו בזה שהעישוי הי' כדין [וכנ"ל אם נשאת לו ואח"כ נלקח לצבא] רק שהי' ע"י א"י נפלנו ברבוותא דלדעת הרמב"ם ז"ל גט מעושה כדין ע"י א"י פסול רק מדרבנן כמבואר מדבריו (בפ"ב מה"ג) משום דפוסק כר' משרשי' בגיטין (ד' פ"ח) דדבר תורה גט מעושה בא"י כדין כשר ומפני מה אמרו פסול שלא תהא כל או"א תולה ומפקעת עצמה מיד בעלה וכיון שהוא רק פסול מדרבנן כבר כתב הרמב"ם (בה' גירושין) דהיכי דהגט פסול מדרבנן אם נשאת לא תצא ואין הולד ממזר ואם אפשר להשיג גט אחר יתן גט אחר, ואם א"א תשב תחת בעלה בלא גט אם אין הבעל וותיק שיחוש לגרשה כמ"ש הר"מ ז"ל שם ופסק כן הטור והשו"ע (בסי' ק"ט) וגם דעת בעל ה"ג ז"ל לפסוק כר' משרשי' דגט מעושה ע"י א"י כדין דבר תורה כשר כמבואר בדבריו ז"ל למעיין שם והמרדכי (בפ' המגרש) כתב דהוי ספיקא אי הלכתא כרב משרשי' ועישוי א"י כשר מה"ת או לא עיי"ש אולם לדברי התוס' (במס' ב"ב דף מ"ח) והרבה מן הראשונים ז"ל גט מעושה בא"י כדין פסול מה"ת וכ"כ הב"ש (בס' קל"ד ס"ק יו"ד) דאם אנסוהו א"י כדין הגט בטל מה"ת וא"כ אפי' נשאת תצא והולד ממזר לדבריהם. ובזה שוב היו קיימים דברי מעכ"ת שאם יתן גט אחר ע"י עישוי מהני דכיון שהדין הי' נותן שיגרש רק שהיה פסול מפני הכפי' שהיתה צריכה להיות ע"י ב"ד של ישראל והוא נאנס ע"י א"י ודמי לשאר פסולים הנמצאים בגט שכופין את הבעל ליתן גט שני]. וכיון שדבר זה תלוי במחלוקת הראשונים ז"ל מאן ספין מאן רקיע להכריע ביניהם:

והנה יש לחקור לדעת התוס' דפסול מה"ת אם פסול מטעם ספק דחיישינן שמא לא נתרצה או דאמרינן ודאי לא נתרצה ונראה דלדעת התוס' וסיעתייהו דסברי דפסול מן התורה אין זה מטעם ספק דחיישינן שמא לא נתרצה ליתן גט כיון שהעישוי הי' ע"י א"י אלא מטעם ודאי פסלינן ליה. דהא אמרינן בסוגיא דהמגרש דלדידן דל"ל הא דרב משרשי' הא דכדין פוסל לכהונה הוא משום דגזרינן דילמא מיחלף בכדין דישראל ואם נימא דהוה ספיקא אם נתרצה לגרש או לא הא בלא"ה א"ש מה שפוסל לכהונה דהא בעינן למיחש שמא נתרצה ומרצונו גירש אע"פ שהעישוי היה ע"י א"י א"ו דדבר ברור הוא דבעישוי שע"י א"י אין הבעל מתרצה לגרש מרצונו ולהכי הוצרך הש"ס לאמר דהא דפוסל לכהונה הוא משום דילמא מיחלף בכדין דישראל ואין לאמר דלא מצי למימר דבא"י פסול ופוסל הוא מטעם ספק אם גמר ומתרצה או לא דא"כ לא הוה אסרינן לה לבעלה כהן משום ספיקא דז"א דהא ביבמות (דף ל"א) גבי מגורשת ואינה מגורשת אמרינן למאי הלכתא דאם בעלה כהן אסורה לחזור לו עיי"ש בגמ' אלמא דמספיקא אסרינן לה לבעלה כהן א"כ ה"נ לענין עישוי ע"י א"י הוה מצי למימר דספיקא הוה ולהכי פסול ופוסל ומדלא אמר הכי ש"מ דסובר הש"ס דבא"י דלאו בני עישוי נינהו ודאי הוא דלא מתרצה הבעל ולהכי אינו פוסל כלל לכהונה:

והנה האשה הזאת שאנו דנין עלי' נתנה לבעלה סך חמשה וארבעים רו"כ כדי שיגרשנה והנה ברמ"א (בסי' קל"ד) כתב דאפי' אם נתנה מעות לא אמרינן שנתרצה והגט פסול:

ומצאתי בתשובות דברי ריבות שכתב (בסי' רצ"א) דנתינת דמים לאיש בעד גירושין דמי לתליוהו וזבין דהוה זבינא וה"נ הוי גט והביא ראיה לזה מתשובות הרשב"א ז"ל הביאה הב"י (בסי' קל"ד) באיש אחד שנתחייב בקנס גדול לגרש את אשתו וחזר בו וחייבו המושל ליתן הקנס שפסק הרשב"א ז"ל דהוי ג"מ ואף דאמרינן תליוהו וזבין הוי זבינא והכא מרויח מה שא"צ ליתן הקנס מ"מ כיון דלא שקיל דמי רק שמרויח מה שאינו מפסיד לא מיקרי תליוהו וזבין עיי"ש ולמד מזה הדברי ריבות מדהוצרך הרשב"א ז"ל לאמר דמה שאינו מפסיד לא דמי לשקיל דמי מזה מוכח דהיכי דשקיל דמי מיקרי תליוהו וזבין והתו"ג לא ראה תשובות ד"ר הנ"ל וכתב דמדברי הרשב"א ז"ל אין ראי' דהיכא דשקיל דמי הוי תליוהו וזבין דאפ"ל דכיון דאין דמים לאשה ואנן בעינן גבי תליוהו וזבין שיתן כל דמי שווי' ובאשה לא שייך כל דמי שווי' לא אמרינן בזה גמר ומתרצה רק בעובדא דהרשב"א ז"ל הוה ס"ד דהרשב"א ז"ל לדמותו לתליוהו וזבין דהא חזינן שגירש אשתו בשביל שלא יתן הסך שנתחייב לקנס ואונס אחר לא היה שם א"כ הרי חזינן דעיקר מה שגירש הוא בשביל שלא יתן הקנס ובחר לו לגרש מליתן סך זה הרי חזינן דסך זה שוה אצלו דמי האשה ומיקרי קבל כל שוי' ולהכי הוה ס"ד דהרשב"א ז"ל דהוה תליוהו וזבין. והוצרך לדחות הך סברא דהצלה מהפסד לא הוי תליוהו וזבין אבל היכי דהוי אונס אחר ושקיל דמי אמרינן דגירש מחמת האונס והא דשקיל דמי לא מהני משום דאין הדמים מגיעים לשיווי אשתו דאם יתן איש את כל הון ביתו וגו':

ואם כי סברא עמוקה היא מאוד מ"מ נראה לי דאכתי מוכח מדברי הרשב"א ז"ל דכל דשקיל דמי מיקרי תליוהו וזבין ולא אמרינן דדמי לשקיל מקצת הדמים כמ"ש התו"ג דהא גם בזה שגירש כדי שלא ליתן הקנס אין ראי' מזה דשוה אשתו אצלו כדמי הקנס דהא אפשר דשוה אשתו אצלו ככל דמים שבעולם ומה שבחר לו ליתן גט מליתן הקנס הוא משום שנתינת הדמים רעה גדולה היא אצלו שאפשר שאין לו במה להחיות את נפשו או במה לישא וליתן ומחמת זה נתרצה ליתן גט וזהו אונסו בכדי שלא יפסיד ממונו ויקולקל כל עניניו נתרצה ליתן גט ולא הוי גט כלל ואכתי לא מיקרי תליוהו וזבין משום דאשתו שוה אצלו הרבה ויותר חביבה עליו מהסך שנפסד ומה שבחר לו לגרש מליתן הדמים הוא משום דנתינת הדמים יגרום לו רעות הרבה אשר יגעו בגופו וכמאמרם ז"ל כל הגוזל מחבירו ש"פ כאילו נוטל נפשו שנאמר וקבע את קובעיהם נפש ולמה הוצרך הרשב"א ז"ל לחלק בין הצלת הפסד לנטילת ממון. א"ו דהרשב"א סובר דכל לקיחת דמים מיקרי תליוהו וזבין אף שאי אפשר לשום דמי אשה ולהכי אי לאו דהיה מחלק בין הצלת הפסד לנטילת ממון היה אפשר לומר דגם זה דומה לתליוהו וזבין ע"כ הוצרך הרשב"א ז"ל לחלק בין הצלת הפסד לנטילת ממון הא לא"ה היה מיקרי תליוהו וזבין ולא אמרינן דדמי שנטל רק מקצת דמים וראיית הדברי ריבות נכונה היא:

ולפ"ז נראה לי דאף שבארנו לעיל דמוכח מדברי הש"ס דבמעושה ע"י א"י לדעת הראשונים ז"ל החולקים על הרמב"ם וה"ג ז"ל וס"ל דהגט בטל מה"ת, הוא מטעם דודאי לא נתרצה המגרש מ"מ היכי דיהיב דמי להמגרש הוי ספק שמא אגב זוזי גמר ומגרש כיון דמדברי הרשב"א ז"ל הנ"ל משמע דהוי גט כשר והסכים לזה הדברי ריבות ואפשר דאף הרמ"א שכתב דלא מהני מה שנטל מעות היינו למהוי גט כשר לגמרי אבל מודה דהוה ספק שמא נתרצה אגב זוזי וא"כ לכאורה בנ"ד יש לדון דהוי ס"ס שמא הגט כשר מחמת דגט מעושה בידי א"י כדין כשר מה"ת ואם נשאת לא תצא כדעת הבה"ג והרמב"ם ז"ל וכמש"כ המרדכי דגם להש"ס מספקא להו אם הלכה כרב משרשי' ואת"ל דגט מעושה כדין פסול מה"ת מ"מ שמא אמרינן מחמת דשקיל דמי גמר ומגרש ואף דאמרינן בכ"ד דס"ס שהוא משם אחד דלא הוי ס"ס והכא נמי הוי שם אחד אם גמר בדעתו לגרש ברצונו או לא מ"מ כבר כתבו האחרונים ז"ל בדיני ס"ס דאם ספק אחד מתיר יותר מחבירו לא מיקרי שם אחד וה"נ להך ספיקא דהלכה כר' משרשי' דגט מעושה בא"י כשר לא מתכשר אלא מה"ת אבל מדרבנן גזרו שלא תהא כל או"א תולה עצמה בא"י ומפקעת עצמה מיד בעלה ואף דהכא כבר נשאת ואם נשאת לא תצא משום איסורא דרבנן מ"מ הרי כ' הרמב"ם ז"ל (בפרק י' מהלכות גירושין) שאם הי' בעלה ותיק יכול להוציאה אפילו אם הגט אינו פסול רק מדרבנן אבל להך ספיקא דאגב זוזי גמר ומגרש הגט כשר אפי' מדרבנן וכיון דספק אחד מתיר יותר מחבירו שפיר הוי ס"ס:

ועוד דלפי מה שבארנו דברי הרמב"ם (בפ"ג מה' גירושין) יש לדון דזה מיקרי שפיר ס"ס ואין שני הספיקות מענין אחד שז"ל שם שכתב דטעמא דמעושה כדין כשר הוא משום דכל מה שאדם מחויב לעשות לא מיקרי אונס כלל ולמה לא בטל גט זה שהרי אנוס בין ביד א"י בין ביד ישראל, שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מן התורה אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרע מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה לעשות כל המצות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו עכ"ל מדברים האלו משמע דכל שהוא כדין לא מיקרי אונס כלל ולהכי כשר מה"ת אפי' ע"י א"י [ומשמע דאפילו אם לא ידע כלל שעפ"י דין תורה חייב לגרשה ולא שמע דבר זה מב"ד של ישראל נמי מן התורה כשר מטעם שכתב הר"מ ז"ל דאין כאן אונס כלל כיון שמחויב לעשות דבר זה מן התורה שלא חילק הרמב"ם ז"ל בין אם ידע שעפ"י ד"ת מחויב לגרשה או לא ובכל גוונא הוי גט] ואנו רואים מה שכתב הרמב"ם ז"ל גבי גט מעושה שלא כדין בישראל דלשיטתו כשר מה"ת דהטעם דהואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש ולשון יגמור ויגרש משמע דגמר ומתרצה כדאמרינן בש"ס דב"ב האי לישנא אגב אונסי' גמר ומקני:

דהיינו שגומר בלבו להתרצות וגבי מעושה כדין בישראל ובא"י כתב כבר גירש לרצונו ולא כתב האי לישנא גמר ומגרש כמו שכתב במעושה שלא כדין מזה נראה דהרמב"ם ז"ל סובר גבי מעושה כדין אפי' לא נשתנה דעתו לגמור בלבו להתרצות לגרש מיקרי נמי לרצונו מפני שאין כאן אונס כלל כיון שאנסוהו לעשות מה שמחויב לעשות וכיון דזה לא מיקרי אונס כלל לא איכפת לן אף אם בלבו לא ניחא לי' ולא נשתנה דעתו להתרצות כלל דדברים שבלב אינן דברים ודווקא היכא שכפוהו לעשות מה שאינו מחויב לעשות דזה מיקרי אונס בזה בעינן שישתנה דעתו לרצון דהא חזינן דאיכא אונס בפועל ולא מיקרי דברים שבלב מה שאינו מתרצה אלא דברים שבלבו ובלב כל אדם וכמו שכ' הרשב"א ז"ל בחידושיו לקידושין דאף אם דברים שבלב אינם דברים מ"מ א"ש מה דמעושה שלא כדין פסול משום דשלא כדין ל"מ דברים שבלב כלל דהכל יודעין שנאנס לעשות מה שאינו מחויב לעשות ולהכי לא הוי גט, אי לאו דאמרינן אגב אונסי' גמר ומגרש כמו גבי תליוהו וזבין או משום מצוה לשמוע דברי חכמים והיינו שנשתנה דעתו ולבו לרצון גמור אבל גבי מעושה כדין לא בעינן כלל שנשתנה דעתו כיון שהאונס לא מיקרי אונס מחמת דכל מה שהאדם מחויב לעשות לא מיקרי אונס ולא איכפת לן במה שבלבו לא ניחא לי' כיון שאומר בפיו רוצה אני הוי דברים שבלב ואינן דברים כדמסיק בקידושין (דף נ') דדברים שבלב אינן דברים:

ובזה מתבאר היטיב סוגיא דקידושין (ד' נ') דקאמר התם רבא דדברים שבלב אינן דברים ואמר מנ"ל לרבא הא אילימא מדתנן יקריב מלמד שכופין אותו יכול בע"כ ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואמאי הא בלבו לא ניחא לי' אלא ש"מ דברים שבלב אינן דברים דילמא שאני התם דניחא לי' בכפרה אלא מסיפא וכן אתה מוצא בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דילמא התם נמי דמצוה לשמוע דברי חכמים וקשה היכי הוה ס"ד דהטעם הוא משום דדברים שבלב לא הוי דברים ומהני אף שאינו מתרצה בלבו הא כיון דנאנס לא מהני מעשיו כלל דקיי"ל בכל דוכתא דאונס כמאן דלא עביד דמי וכדפריך ר"ז בע"ז (ד' נ"ד) הא כתיב ולנערה לא תעשה דבר ומוכיח מזה דאנסוהו להשתחוות לבהמת חבירו אין לבהמה זו דין נעבד משום דאונס כמאן דלא עביד דמי. וה"נ כיון דלא ידע הך סברא דמתרצה משום דניחא לי' בכפרה ומצוה לשמוע דברי חכמים מאי מהני הא דדברים שבלב אינם דברים הא נתינת הגט שנתן לידה באונס לאו נתינה היא כלל ואטו מי שאנסוהו להשתחוות לבהמת חבירו ושיאמר גם בפיו רוצה אני, הבהמה נאסרת הא ודאי ליתא. ועוד דמייתי ממשנה דערכין דוכן בגיטי נשים דדברים שבלב אינן דברים טפי הוי לי' לאתויי ממשנה דגיטין דגט מעושה בישראל כשר השנויה קודם דאמאי כשר הא בלבו לא ניחא לי' א"ו דברים שבלב אינם דברים:

אבל לפי דברי הרמב"ם ז"ל א"ש דלא איכפת לן כלל במה שנאנס משום דכל מי שנאנס לעשות דבר שמחויב לעשות לא מיקרי אונס ולא אמרינן דכמאן דלא עביד דמי:

רק שמקשה דנהי דלא הוי כמאן דלא עביד מ"מ דל האונס מהכא הא בעינן לרצונו גבי קרבן וכן גבי גט אין האיש מוציא אלא לרצונו וזה בלבו לא ניחא לי' א"ו דברים שבלב אינם דברים וכיון דאונס אין כאן ובפיו אומר דניחא לי' הוי לי' רצון גמור וא"ש השתא דלא מייתי ממתניתין דגט מעושה בישראל כשר משום דהוי מצי לדחויי דלעולם דברים שבלב הוי דברים והכא בגט מעושה דכשר הוא משום דכיון דמחויב לעשות לא בעינן רצון ואף דרצון אין כאן מ"מ כיון דאונס אין כאן הוי גט והא דאין האיש מוציא אלא לרצונו הוא רק היכא דאינו מחויב לגרשה וגירש באונס דלא הוי גט:

אבל היכא דמחויב לגרשה דלא מיקרי אונס הוי גט אע"ג דרצון נמי לא הוי ולעולם דברים שבלב הוי דברים להכי מייתי ממתניתין דערכין דאמרינן דגם במעושה כדין בעינן רצון והא ראי' דבעינן למכפי' עד שיאמר רוצה אני וילפינן לה מקרא דלרצונו דגבי קרבן ומזה מוכיח שפיר דדברים שבלב אינם דברים דהא בלבו לא ניחא לי' ואפ"ה מהני ודחי דילמא שאני התם דניחא לי' בכפרה ומצוה לשמוע דברי חכמים ומחמת זה גמר ומתרצה בלבו והוי גט והנה כ"ז לפי מה דבעי לדחויי דדברים שבלב הוי דברים והוצרך לתרץ דמחמת מצוה וכפרה גמר ומתרצה אבל לדידן דקיי"ל כרבא דדברים שבלב לא הוי דברים אין אנו צריכים לאמר במעושה כדין דגמר ומתרצה בלבו אלא דבלא"ה הוי גט דכיון דאונס ליכא בדבר שמחויב לעשות ובפיו אומר שרוצה הוי לי' דברים שבלב ואינן דברים והוי גט מעליא להכי לא כתב הרמב"ם ז"ל גבי מעושה כדין בישראל ובא"י טעמא דגמר ומגרש משום דאפילו בלבו לא ניחא לי' ולא נשתנה דעתו להתרצות נמי מהני כיון דאונס אין כאן ודברים שבלב אינן דברים ורק במעושה שלא כדין כתב הטעם הואיל שב"ד של ישראל אנסוהו יגמור ויגרש דשם הוי אונס דהא אינו מחוייב לגרש ושלא כדין כפוהו ולא הוי גט אף אם אמר בפיו שרוצה ודברים שבלב אינם דברים מ"מ כיון דאיכא אונס הא כמאן דלא עביד דמי והוצרך ליתן הטעם דכשר משום דהואיל וב"ד של ישראל כפוהו גמר ומתרצה ונשתנה דעתו להתרצות ממש להכי הוי גט:

ולפ"ז הרי נתבררו דברי הר"מ ז"ל דבמעושה כדין בישראל או בעובד כוכבים ליכא אונס כלל וכיון דאמר רוצה אני אמרינן אף דבלבו לא ניחא לי' הוי דברים שבלב ואינן דברים ויש להביא ראי' לסברא זו שכתב הרמב"ם דכל מה שאדם מחוייב לעשות לא מיקרי אונס מהא דאמרינן (בר"ה כ"ח) כפאו ואכל מצה יצא למ"ד מצות א"צ כוונה וקשה נהי דלא בעינן כוונה מ"מ הא אונס כמאן דלא עביד דמי ומטעם זה בארתי לעיל מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בהלכות חליצה ויבום) דהמוסר מודעא על החליצה הוי חליצה פסולה ופוסל ובאנסוהו לחלוץ פסק דלא הוי חליצה כלל ואינו פוסל על האחין ותמה שם הה"מ ז"ל דמ"ש אונס ומודעא. ובארנו שם דבמוסר מודעא על החליצה הוי חליצה בלא כוונת פטור דהא גלי דעתו דלא ניחא לי' אבל עיקר החליצה אינה יכולה להתבטל רק דע"י המודעא אנו רואין שלא כיון לפוטרה וחליצה בלא כוונה הויא חליצה פסולה ופוסל משא"כ אנסוהו לחלוץ דאונס כמאן דלא עביד דמי וכמאן דלא חליץ כלל ומתבטלת מעשה החליצה להכי אינו פוסל מן האחין עיי"ש שבארנו הדברים בארוכה וא"כ קשה בכפאו ואכל מצה אמאי יצא נהי דלא בעי כוונה מ"מ הא אנוס כמאן דלא עביד דמי א"ו כמש"כ הרמב"ם דמה שאדם מחוייב לעשות לא מקרי אונס כלל ולא מיחסר אלא כוונה ולמ"ד מצות א"צ כוונה יצא כיון שמחויב לאכול מצה בלילה אין זה אונס:

זה מה שנראה לי בביאור לשון הרמב"ם ז"ל:

וכיון שנתברר דדעת הרמב"ם דגט מעושה ע"י ישראל או ע"י א"י אם הוא כדין כשר מטעם דלא הוי אונס ודברים שבלב א"ד ומהני אע"ג דלא נשתנה להתרצות בלבו א"כ שפיר מיקרי ס"ס ספק שמא נתרצה מתוך האונס וכדמוכח מדברי הרשב"א דבנטל מעות דרכו להתרצות דדמי לתליוהו וזבין דאמדינן לדעתו דגמר ומתרצה ואפילו אם נימא דלא נתרצה בלבו שמא הלכה כהבה"ג. והרמב"ם דאית לן דרב משרשיא דמעושה ע"י א"י כשר כמו ע"י ישראל ואז מועיל אפילו אם לא נתרצה לפי מש"ש דנ"ד מיקרי מעושה כדין ואין זה ספק אחד אלא תרי טעמא להתירא ועוד דכבר כתבנו דלספק הראשון אין כאן אפילו איסור דרבנן אם נימא דגמר ומתרצה מחמת המעות שקיבל דהנך דסברי דנטילת מעות בגט אשה דמי לזבינא ליכא אפילו איסור דרבנן וספק השני דמעושה כשר מהת"ו ע"י א"י מותר מן התורה אבל מדרבנן אסור, דהא גזרו שלא תהא כאו"א תולה עצמה בא"י וכו' וכל היכא שהספק הראשון מתיר יותר מן השני מיקרי ס"ס ולא דיינינן לי' כספק אחד כמש"כ הש"ך ביו"ד (סימן ק"י) ועיין פר"ח (סימן ק"י) שהסכים דמהני ס"ס באיסור א"א וכן הסכים שם הכרו"פ:

ואף שהפ"י בקו"א למס' כתובות חלק עליהם ומסיק דאין להתיר איסור א"א בס"ס מ"מ הא מסיק שם הטעם דהוא רק מדרבנן דס"ס הוי כרוב ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וכבר כתבתי דלהרמב"ם וכן הטור והמחבר פסקו דכל היכא דהוי רק איסור דרבנן אם ניסת לא תצא ואף שיש לחלק ולומר דדווקא היכא דהוי רק פסול דרבנן ומן התורה ליכא שום חשש וסרך איסור בזה אמרינן דאם ניסת לא תצא. אבל אם הא דאסרו חכמים הוא מחמת דחששו לחשש איסור תורה אף דמהת"ו לא בעינן למיחש מ"מ כיון דרבנן חששו לאיסור תורה תצא אם ניסת. מ"מ נראה דאין לחלק בזה וכיון דמה"ת שרי מטעם ס"ס אם ניסת לא תצא:

ועוד הא הר"נ כתב דאחר שנשאת איתרע חזקת א"א דידה וא"כ ל"ל סמוך מיעוטא לחזקה ואף אם נימא דבעלמא אין מצטרפין ספיקא דרבוותא לס"ס והכא מחלוקת הבה"ג והרמב"ם שפסקו כרב משרשיא והרשב"א והתוס' ושארי פוסקים שפסקו דלא כר' משרשיא מחלוקת הפוסקים הוא ואפשר דהלכה כהתוס' וסברת הרמב"ם אינו מצטרף כלל לס"ס מ"מ הכא כיון דגם בתלמוד איכא סוגיות חלוקות דבפ' המגרש אמרינן הא דר"מ בדותא היא ובפ' חזקת מייתינן דר"מ ודאי דיש לצרף הך ספיקא דדילמא הלכה כר"מ לס"ס ואם ניסת לא תצא וכן המרדכי כתב בפ' המגרש דספיקא הוי אי הלכתא כר' משרשיא:

וראיתי להגאון בעל חות דעת ביו"ד (סי' ק"י) שכתב דדווקא בהיתר א"א ע"י מיתה מהני ס"ס אבל בהיתר א"א ע"י גט לא מהני ס"ס דכיון דגירושין הוא ע"י מעשה עליך להביא ראי' שנעשה מעשה הגירושין בהכשר ודן מטעם זה דאם זרק לה גט ספק בד"א שלה וספק דאימור היתה באופן שרק היא יכולה לשומרו ולא הוא דהוי ס"ס ספק בד"א שלה דאז אפי' שניהם יכולים לשומרו הוי גט ואת"ל לא הי' בד"א שלה אימר היתה שרק היא לבדה יכולה לשומרו דאז אפי' מאה אמה מגורשת ואפ"ה לא מהני כיון דס"ס בדבר המכשיר עכ"ל. ומאוד תמה אני ע"ז דאם איתא דיש חילוק בענין זה בין ספיקא דמיתה לספיקא דגירושין א"כ בכתובות (דף כ"ב) דקאמר ר"י שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת לא תנשא ואם נשאת לא תצא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה לא תנשא ואם נשאת תצא ופריך מאי שנא רישא ומ"ש סיפא ואמאי לא משני כפשוטו דבתרי ותרי הוי ספק ובמיתה מהני בתרי ותרי וניסת לאחד מעדי' משום דמיתה לא הוי מתיר ע"י מעשה אבל בגירושין דהוי מתיר שבא ע"י מעשה כ"ז שלא נתברר הדבר שנעשה המתיר אסרינן לה ותצא א"ו דלא שני לן בין מיתה לגירושין וה"נ לענין התירא דספק ספיקא אם נימא דמהני ס"ס במיתה, מהני נמי גבי גירושין:

אלא שלכאורה יש להביא ראי' דלא מהני ס"ס גבי גירושין מהא (דב"מ י"ח) דקאמר התם ר"ז רמי מתניתין אברייתא תנן המביא גט ואבד ממנו מצאו לאלתר כשר לזמן מרובה פסול ורמינהו מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה קתני מיהת בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אפילו לזמן מרובה:

והקשו בתוס' וז"ל תימא כיון שמודה שממנה נפל וכבר גירשה אמאי הוי לן למימר דלא יחזיר כיון דנאמן לומר גירשתיה כדאמר (בפ' י"נ) ואפילו נפל מאחר נחזיר לה לראי' בעלמא:

וי"ל דנאמן לומר גירשתיה ותהא מגורשת מכאן ולהבא הואיל ובידו לגרשה אבל הכא שכבר גירשה מזמן הכתוב בגט כמו שאינו נאמן למפרע כך אינו נאמן להבא ויחזיר לאשה דקתני היינו בעדים ותתגרש בחזרה זו ולא חיישינן שמא מאחר נפל ואפילו לזמן מרובה עכ"ל וקשה מאי פריך ממתניתין אברייתא הא הכא בברייתא שהבעל מודה שממנה נפל וכבר גירשה א"ש הא דמחזירין לגרשה אף לזמן מרובה ולא חיישינן שמא מאחר נפל דהא איכא ס"ס ספק שמא כבר גירשה וממנה נפל דנהי דאינו נאמן לאמר גירשתיה למפרע מ"מ ספיקא משוי לי' כיון שהבעל והאשה מודים שגירשה ואת"ל שלא גירשה עדיין שמא זה הגט שלו הוא וממנו נפל ויכול לגרש בגט זה להכי כשהבעל מודה חזיר לאשה בעדים ותתגרש בו מטעם ס"ס אבל היכא דליכא ס"ס חיישינן לשני יוב"ש ואין לאמר דזה לא מיקרי ס"ס משום דכיון דהבעל והאשה מודים שממנה נפל א"כ מודים שאין זה שנכתב ולא ניתן עדיין וכיון דלא מהני לאמר שכבר נתגרשה לא נוכל ליתן לה שתתגרש עכשיו שכבר הודו שלא נפל מהבעל דז"א דהא התוס' כתבו שמחזירין לה ותתגרש עכשיו אלמא דלא חיישינן להודאתם דמ"מ מסתפקין אנו שמא מהבעל נפל. וא"כ שפיר הוי ס"ס:

מיהו יש לדחות דכיון דהבעל כאן ורוצה בגירושין ויכול לכתוב גט אחר לא סמכינן אס"ס לגרשה בגט זה ואף דמשכחת לה שא"א לכתוב גט אחר והבעל רוצה לילך מכאן ותשאר עגונה מ"מ בברייתא סתמא קתני בזמן שהבעל מודה יחזור לאשה דמשמע אפי' לזמן מרובה ואפילו במקום שאפשר לכתוב גט אחר להכי דייק דלא חיישינן כלל לשני יוב"ש דאי חיישינן לשני יוב"ש לא הוי לן למשרי לזמן מרובה ולמסמך אס"ס היכא דאפשר לכתוב גט אחר ועוד נ"ל דאין ראי' מכאן דלא מהני ס"ס גבי גט משום דאפשר לאמר דר"ז דרמי מהך ברייתא סובר כרבי ירמי' דאמר בגיטין (דף פ"ו) אמתניתין דשנים ששלחו שני גיטין ונתערבו זו בזו דקתני נותן שניהם לזו ושניהם לזו וקאמר ר' ירמי' הא דלא כר' אלעזר דאי ר"א הא אמר עדי מסירה כרתי הא לא ידעי בהי מנייהו מגרשה ופירש"י ז"ל דלר"א דעידי מסירה כרתי וחתימה לא בעי לשמה, ע"כ לשמה דכתיבה בקרא אוכתב ונתן קאי, ואין זה נתינה מבוררת לשמה עכ"ל ובכל גט שנותנין לאשה מספק כגון שנתקדשה בספק קידושין או שנתגרשה בגט שהיא מגורשת ואינה מגורשת דלא חיישינן למימר דלא יועיל לה הגט לר"א משום דלא הו"ל נתינה לשמה התם שאני דהא יודעין העדים שאם האשה הזאת צריכה גט יש כח בגט הזה להתירה והספק הוא רק אם צריכה גט או לא וכיון שיודעין שבגט זה הניתן לה יש כח להתירה מיקרי נתינה לשמה ולא דמי לגיטין שנתערבו שעל כל גט הם מסתפקין אם יש כח בו להתירה ומסתפקין בו שמא של אשה אחרת הוא ולפ"ז לר' ירמיה אליבא דר"א א"א לאמר בגט הנמצא דאף דלזמן מרובה חיישינן לשני יוב"ש, מ"מ כשהבעל אומר שכבר גירשה ואינו נאמן נותנין לה מטעם ס"ס ספק שמא גירשה ושמא שהוא גיטו שנאבד ונותנין לה עכשיו לשם גירושין דנהי דס"ס מועיל להתירה מ"מ הא העדים מסתפקין ג"כ שמא זה גט אחר ואין כח בגט זה לגרש כיון שנכתב לאיש ואשה אחרים ולא הוי נתינה לשמה ואף דאיכא ספק שמא כבר נתגרשה מ"מ לענין נתינה לשמה לא שייך זה דאם לא נתגרשה והיא צריכה להתגרש בגט זה לא הוי נתינה לשמה דהעדים אינם יודעין אם זהו הגט שנאבד לזמן מרובה. לר"א דקי"ל כוותי' דעדי מסירה כרתי ולא בעי לאוקמא ברייתא כר' מאיר דעדי חתימה כרתי ולא בעי נתינה לשמה משום דלא קי"ל כר"מ ובגמרא דקאמר רבה מ"ט לא אמר כרבי זירא מתניתין אלימא לי' לאקשוי' הוה מצי למימר דרבה לא מקשה מברייתא משום דאיכא למימר ברייתא אתי כר"מ דע"ח כרתי ולא איכפת לן בנתינה לשמה וגם מצי למימר דרבה סובר כאביי דאמר התם בגיטין גבי שנים ששלחו שני גיטין ונתערבו דבעי ר"א כתיבה לשמה נתינה לשמה מי בעי וא"כ לא קשה מברייתא דשרי להחזיר ולגרש אפילו לזמן מרובה מטעם ס"ס:

שוב ראיתי דאפילו לאביי דסובר דלא בעינן נתינה לשמה ומכשיר אפי' לר"א בנתערבו שני גיטין משום דלא בעינן נתינה לשמה מ"מ הכא בנמצא גט ולא ידעי ע"מ אם הגט הזה הוא של הבעל והאשה הזאת או לא ודאי דמי לגט בלא ע"מ דדווקא בנתערבו ונותן להם שני הגיטין דהא ידעי שמשניהם היא מגורשת רק שלא ידעו בהי מיגרשא בזה סובר אביי דהוי נתינה רק דלא הוי נתינה לשמה ואנן לא בעינן נתינה לשמה אבל אם לא ידעי אם יש כאן גט כלל דהיינו שאפשר שהוא גט של אשה אחרת לא הוי נתינה כלל ומודה אביי דפסול אפי' אם באמת הוי גט שלה מ"מ ע"מ לא ידעי דמה"ט אמרינן דאם לא קראו הגט קודם נתינה אף שקראוהו אחר נתינה פסול משום דעידי מסירה בעי למידק שזה גט כדפסקינן בשו"ע (סי' קל"ה) משום דאמרינן בגיטין (דף י"ט) הני תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכו למקרי' וכמש"כ המרדכי שם בפ"ב דבעינן דבשעת נתינה ידעו עדי מסירה שהוא גט ואי לא ידעי פסול ומה לי אם אינם יודעים אם הוא גט או שטר אחר מה לי אינם יודעים אם הוא גט של איש ואשה הזאת אם הוא גט של איש ואשה אחרת שנפל ממנו אידי ואידי לא מיקרי נתינה ופסול [והא דאמר שמואל שם בגיטין נתן לה נייר חלק ואמר לה הז"ג מגורשת משום דחיישינן שמא במי מילין כתבו ואע"ג דעדי מסירה לא ידעי כלל כבר כתב הר"נ שם הטעם משום דסמכי ע"מ אבעל שאמר שזה גט דבעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן אבל אי לא ידעי ע"מ ודאי דלא הוי גט] ודעת התוס' והרא"ש ורוב ראשונים דאפילו לר"מ דעדי חתימה כרתי מ"מ בעינן ע"מ ובלא ע"מ פסול ואף הרי"ף ז"ל שכ' בפרק המגרש דבדאיכא ע"ח בדיעבד כשר בלא ע"מ מ"מ כתב שם דלכתחילה בעינן ע"מ ג"כ ולהכי א"ש הא דלא יחזיר לזמן מרובה ולא אמרינן דיחזיר מטעם ס"ס שמא כבר נתגרשה וממנה נפל כיון שהבעל מודה ואת"ל דלא נתגרשה שמא זהו הגט של בעלה ותתגרש עכשיו, דז"א דא"א לה להתגרש בגט זה אם אנו מסתפקין שמא הוא של אשה אחרת אפילו אם באמת הוא שלה משום דלא ידעי ע"מ אם זה נתינה מעליא או לא אבל לעולם דס"ס מהני גם גבי גט דלא כהגאון בעל חו"ד ז"ל:

גם אין להביא ראיה דלא מהני ס"ס בגט מדברי המרדכי שכתב (בפ"ק דגיטין) וז"ל י"מ דהיכא דזכות לאשה יכולין לעשות שליח קבלה שלא מדעתה דכיון שהוא מומר זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו ותימא ממתניתין דפ' כל הגט השולח גט לאשתו והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים וקאמר התם בגמרא דא"א בענין אחר שתהא מגורשת מיד ואם איתא ליעבד שליח קבלה דזכות הוא לה כיון שהוא זקן או חולה שתפטר מן החליצה ומן היבום וצ"ע מפ' חרש גבי המזכה גט לאשתו במקום יבם או במקום קטטה דמשמע שמותר לעשות עכ"ל המרדכי והנה הא דקאמר המרדכי דקאמר התם דלא אפשר היינו דקא פריך שם הש"ס מתרומה דאמרינן אשת כהן שהלך בעלה למדה"י אינה אוכלת בתרומה דחיישינן שמא מת בעלה אגט וקאמר דגבי גט דלא חיישינן למיתה הוא משום דגט לא אפשר והיינו דאם נחוש גבי גט למיתה תצטרך חליצה ויבום ותשב עגונה אבל בתרומה אפשר שתאכל חולין ומזה מייתי המרדכי ראי' דלא מהני לזכות גט במקום יבם דאי נימא דמהני א"כ אמאי קרי ליה לא אפשר הא אפשר ליתן הגט ולזכות לה ותהא מגורשת מיד, א"ו דא"א לזכות לה גט שתתגרש מיד בקבלתו וקשה דהא ודאי דלאו דבר ברור הוא דחוב הוא לה אלא שספק הוא לנו אם חוב הוא לה או זכות הוא לה וא"כ אכתי תיקשה אמאי קרי הש"ס לא אפשר הא יכול לזכות לה הגט שתתגרש מיד בקבלתו ואח"כ ימסור לידה דאז יהא גט מעליא אף אם נחוש למיתה משום ס"ס ספק שמא זכות הוא לה ונתגרשה מיד בקבלת השליח ואת"ל דחוב הוא לה ולא נתגרשה בקבלתו שמא הוא עדיין חי ותתגרש עכשיו בקבלת עצמה ואמאי התירו חכמים לשלוח ולמסור לידה ולא לחוש למיתה כיון דבתרומה חיישינן למיתה ואי משום דחיישינן לעיגון חליצה ויבום הא הוי מצי לתקוני שיזכה לה ע"י שליח וגם השליח ימסור לידה ותתגרש מטעם ס"ס וא"כ לכאורה מוכח מזה דלא מהני ס"ס גבי גט כדעת החו"ד ז"ל:

ונראה לי דזהו באמת כוונת המרדכי במה שסיים וצ"ע מפ' חרש גבי המזכה גט לאשתו במקום יבם או קטטה דמשמע שמותר לעשות ע"כ והדבר תמוה מאוד דהא אדרבה בפ' חרש מבואר דאסור לעשות כן ולזכות לה הגט שתתגרש מיד דהא פשיט התם הך בעיא ממתניתין דהאשה שאמרה מת בני ואח"כ מת בעלי דאינה נאמנת וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת וכן גבי ניתן לי בן במדה"י ואמרה מת בעלי ואח"כ מת בני קתני דאינה נאמנת וחולצת ולא מתייבמת אלמא דגם לתנא דמתניתין מספקא ליה אי זכות הוא לה או חוב הוא לה וא"כ לא מצי לזכות לה גט. וא"כ היכי כתב המרדכי דמפ' חרש מוכח דמותר לעשות ולזכות, וזה תמוה מאוד לכן נראה לי דכוונת המרדכי הוא כיון דבפ' חרש מספקא לן אי זכות הוא לה או חוב הוא לה וא"כ היכי דהוי עוד ספק שרי מטעם ס"ס א"כ הרי יכול למסור הגט לשליח שתתגרש מיד בקבלתו ואח"כ ימסור לה ואז אף אם נחוש למיתה כמו דחיישינן גבי תרומה נמי לא איכפת לן דהא מגורשת מטעם ס"ס ואמאי אמר הש"ס דלא אפשר גבי גט אלא א"כ לא נחוש למיתה וזה שכ' המרדכי וצ"ע מפרק חרש אהך דגיטין דקאמר דבגט לא אפשר ולפ"ז מוכח מדברי המרדכי בקושייתו מפרק חרש דמהני ס"ס גבי גט מיהו אם תרצה להוכיח מזה גופא דלא מהני ס"ס מהא דאמר הש"ס גבי גט לא אפשר וכמו שפרשנו קושית המרדכי נראה לי קושית המרדכי יש ליישב לפ"מ שבארנו לעיל במק"א בענין ס"ס דאם הספק אחד בא קודם והספק השני בא לאחר זמן דלא מיקרי ס"ס כה"ג משום דהספק הראשון הי' כודאי איסור ולא מהני אח"כ ספק השני כשבא והבאנו ראי' מהא דאמרינן ביבמות (דף קי"ג) גבי חרש לר"א דאי הוי עתים חלים עתים שוטה קידושיו קידושין גירושין דידי' לאו כלום הוא ואמאי לא אמרינן דמהני גיטו מטעם ספק ספיקא ספק שמא קידושיו לאו כלום הוא ואת"ל הוי קידושין שמא גירושין דידי' הוי גירושין, א"ו כיון דקודם שגירש הי' הקדושין ספק אחד ולחומרא לא מהני מה שגירש אח"כ ובא ספק השני, וה"נ מיד שימסור הגט לשליח הוי ספק אחד ולחומרא ולא מהני מה שימסור אח"כ לידה ויהא ס"ס שמא לא מת כיון שלא נולדו שני הספיקות ביחד ושפיר קאמר הש"ס דגבי גט לא אפשר אם נחוש למיתה אבל היכא דיש ס"ס גמור שנולדו הספיקות ביחד מהני אף בגירושין:

ועוד דבעיקר ראיית המרדכי שהוכיח מהא דקאמר הש"ס גבי גט לא אפשר דא"א לזכות לה גט, לענ"ד יש לומר דאין זה הוכחה כלל דאפשר לאמר דודאי אפשר לזכות לה גט היכא דידעינן דזכות הוא לה והש"ס קאי אהיכא דכבר הביא השליח את הגט ולא כיון אז בשעת קבלה מיד הבעל לזכות עבורה ולעשות עצמו שליח קבלה ואם ניחוש למיתה תתעגן אבל אה"נ דאם הי' כיון לזכות בקבלתו הוי מהני למוסרו אח"כ לידה וממילא אין כאן הוכחה דלא מהני ס"ס גבי גירושין דהא לא הוי אלא חדא ספיקא אם הוא חי או לא אבל ספיקא דתתגרש בקבלתו ליכא שכבר לא כיון לזכות עבורה:

אלא שיש לדון בעיקר הדין והדבר אשר כתבנו דהוי מעושה כדין הואיל ואינו יכול לדור עמה במק"א ויש לפקפק ע"ז דאם בשעת נשואין ידעה שהוא מהנצרכים לעמוד בפני הממשלה לבחור להם אנשי צבא ולא התנה שאם יצטרך לילך מעמה יגרשנה א"י לכופו לגרשה דכיון שהדבר הוא לטובתה איהי בעי לאתנויי ואם לא התנית נתרצית לזה ואינו מחויב לגרשה מיהו גם בזה מצינו מחלוקת הפוסקים ורבים סוברים דגבי מומין שכופין אותו להוציא דסברי חכמים דאם היו בו עד שלא נשאת אינה מקבלת בע"כ רק אם התנה עמה בפירוש שתקבל המומין ותסבול אבל אם לא התנה רק שידעה מהן יכולה לאמר כסבורה אני שאוכל לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל כמבואר כ"ז בב"י סי' קנ"ד ונראה דאפילו לדעת הסוברים דלא בעינן תנאי אלא כיון שידעה מהן ונשאת מקבלת היא בע"כ זהו דווקא במומין שאף שקשה לה לסבול מ"מ לא נתבטל האישות לגמרי שהרי ראוי לשכו"ע אבל מי שאינו יכול לעמוד במקומו וגולה ממקום למקום ודאי הדין דכל שלא התנה בפירוש יכולה היא לאמר כסבורה אני שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכול לקבל ואף דהיכא דהוי תנאי מפורש וסברה וקבלה מהני אפילו בשכו"ע דהא המקדש ע"מ שאין לך עלי שאכו"ע מקודשת ותנאו קיים למאן דסובר דמתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאו קיים ופטור משאכו"ע. מ"מ בלא התנה רק שידעה ונשאת בזה ודאי אפשר לאמר דאף הפוסקים שסוברים דמהני ראתה ושתקה גבי מומין, מודו דלא מהני גבי שכו"ע עד שיתנה בפירוש ומכש"כ בנ"ד דעדיין היא היתה מסופקת שמא לא יצטרך לנוד ממקומו דלא אמרינן סברה וקיבלה אף שלא התנית עמו שיגרשנה אם יהי' ההכרח לעזבה בדד בלי שאכו"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף