אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/קידושין/מה

יום רביעי י"ב תשרי תשפ"ד - מסכת קידושין דף מה

עדים במינוי שליח לקידושין

מחלוקת הרמב"ם והראב"ד אם מינוי שליח לקידושין צריך עדים

בגמרא במסכת קידושין (מה.-:) מובא: הנהו בי תרי דהוו קא שתו חמרא תותא ציפי בבבל [- שתו יין תחת אילן צפצפה בבבל. רש"י]. שקל חד מינייהו כסא דחמרא, יהב ליה לחבריה, אמר מיקדשא לי ברתיך לברי. אמר רבינא, אפילו למאן דאמר חיישינן שמא נתרצה האב [- אם התקדשה שלא לדעת אביה], שמא נתרצה הבן לא אמרינן [- בקידושין שקידש לו האב שלא מדעתו]. וטעם החילוק פירש רש"י: דאב בקידושי בתו, בכל דהו ניחא ליה, דטב למיטב טן דו מלמיתב ארמלו. אבל גברא דייק ונסיב.

אמרי ליה רבנן לרבינא, ודילמא שליח שויה [- הבן לאב, ויתקדש בקבלתו]. ומיישבת: לא חציף איניש לשווי שליח. שוב מקשה הגמרא: ודילמא ארצויי ארצי קמיה. ופירש רש"י: ארצויי ארצי, בן קמיה אביו, וגילה לו דעתו שהוא חפץ בה, והאב נעשה לו שליח מאליו, וזכין לאדם שלא בפניו. ומיישבת הגמרא: אמר להו רבה בר שימי, בפירוש אמר מר [- רבינא, הסובר שאין חוששים לשמא נתרצה הבן], דלא סבר להא דרב ושמואל. ומפרש רש"י, שלדעת רבינא כלל אין חוששים 'שמא נתרצה האב' וכל שכן שאין חוששים 'שמא עשאו שליח'. ומה שאמר רבינא שכן הוא אף למאן דאמר חיישינן שמא נתרצה האב, בעוד שרבינא עצמו כלל אינו סובר כשיטה זו, לרווחא דמילתא אמר כן, כדי שיקבלו ממנו את דבריו. עכ"פ מבואר מדברי הגמרא שלולי סברת רבינא שאין חוששין ל'שמא עשאו שליח' אלא אם כן שמענו, היה מקום לחוש שמא עשאו שליח.

והנה נחלקו הרמב"ם והראב"ד במינוי שליח לקידושין אם צריך למנותו בעדים דוקא או לא. וכך כותב הרמב"ם (אישות פ"ג הט"ו): כל העושה שליח לקבל הקידושין, צריך לעשותו בפני עדים. אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים, שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמיתת הדבר. לפיכך אם הודו השליח והמשלח, אינן צריכין עדים, כמו שליח הגט וכמו שליח שהרשהו להפריש לו תרומה וכיוצא בהן בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו ואינו צריך עדים, ע"כ. הרי שחילק הרמב"ם בדין זה בין שליח לקדש אשה ובין שליח לקבלת קידושין, ששליחות לקדש אשה הרי היא כשאר שליחויות ואינה צריכה מינוי בעדים, ואילו שליח לקבלת קידושין צריך להתמנות בעדים.

ביאור המגיד משנה לראיית הרא"ש לדעת הרמב"ם ודחיית הכסף משנה

על דימויו של הרמב"ם, שליחות לקידושין ושליחות גט ותרומה, משיג הראב"ד: אין הנידון דומה לראיה. דלענין שליח הגט - גטו מוכיח עליו, ולענין תרומה - אין צריך עדים כלל. אבל בקידושין דאפילו שניהם מודים, אינו כלום, כי מודו השליח והשולח נמי לאו כלום הוא. בנוסח אחר מובאת השגת הראב"ד בדברי הרא"ש (פ"ב סימן ז): תמיה היא זו, כיון דפסקינן 'המקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין, ואפילו שניהם מודים', אם כן מה מועיל הודאת השליח והמשלח, כיון דהודאתן חיוב לאחריני. והרא"ש מוסיף שיש לחלק ולומר שאף שאין הודאתם מועילה לגמר הדבר, שעל ידו היא נאסרת על כל אדם ואין דבר שבערוה פחות משנים, אבל לענין להעשות שליח לקדשה מועילה ההודאה כמו בשאר שליחויות [ולכאורה כוונתו שההודאה אינה על דבר שבערוה, והדבר שבערוה הוא רק 'פועל יוצא' מהודאתם].

דברי הרא"ש נסובים על סוגיית הגמרא הנזכרת בהנהו בי תרי דשתו חמרא תותא ציפי בבבל, והוא מסיק ש"מכאן נראה לדקדק שאין צריך עדים במינוי שליחות של קידושין, כיון דמודה המקדש שעשאו שליח". אלא שהרא"ש אינו מבאר לנו כיצד הוציא מדברי הגמרא שאפשר למנות שליח לקידושין בלא עדים.

והמגיד משנה בבואו לבאר את דעת הרמב"ם, הוסיף בסוף דבריו כראיה לדברי הרמב"ם את דברי הגמרא "ודילמא שליח שוויה" - "ולא אמרינן בעדים", עכ"ל המגיד משנה. ומדבריו עולה שראיית הרא"ש היא ממה שלא נקטה הגמרא שהבן מינה את אביו לשליח 'בעדים'. אלא שעל דבריו מעיר הכסף משנה שאם אכן נפרש שזו הראיה, הרי שאפשר לדחותה ולומר שכוונת הגמרא 'שליח שוויה' היינו ככל דיני מינוי שליח, ואם שליח צריך להתמנות בעדים הרי אף זה כלול בדברי הגמרא שהבן מינה את אביו לשליח.

מתי חלה חלות מינוי השליחות ב'ארצויי ארצי' בשעת הריצוי או בשעת המעשה?

הצעה נוספת בביאור הוכחתו של הרא"ש, מעלה רבי שמעון שקאפ זצ"ל בשערי יושר (ש"ז פט"ו), לפיה ראיית הרא"ש אינה משאלת הגמרא 'ודילמא שליח שוויה', כי אם משאלת הגמרא השניה 'ודילמא ארצויי ארצי קמיה', שהרי אף אם גילה הבן את דעתו לפני אביו שהוא חפץ באשה זו, עדיין צריכים אנו שייעשה האב שליח מאליו, ומדין זכין לאדם שלא בפניו, וכמו שכתב רש"י (הו"ד לעיל), ואם כן סוף סוף נעשה "מינוי" השליח בלי עדים, ומוכח שאין מינוי שליח לנתינת קידושין צריך להעשות בעדים.

אלא שהשערי יושר דוחה שבודאי לא לכך נתכוון הרא"ש, שכן גם לדעת הסוברים שבמינוי שליח לקידושין צריך עדים - באופן של 'ארצויי ארצי' אין צריך עדים, וזאת משום שבשעה שגילה דעתו שחפץ באשה זו עדיין לא חל כלל מינוי השליחות, וכל מה שהוא נעשה שליח הוא בשעה שמתחיל לעשות את המעשה עבור המשלח - ואז הרי כבר יש עדים על עצם המעשה ועל השליחות כאחד, ואם כן אין להוכיח כלל ממה שדנה הגמרא 'ודילמא ארצויי ארצי קמיה', שאין צורך בעדים לחלות מינוי שליחות לקידושין.

ומכח קושייתו מסיק הכסף משנה שאמנם אכן הוכחת הרא"ש היא מקושיית הגמרא 'ודילמא שליח שוויה', אלא שהוכחתו אינה מלשון הגמרא כי אם מתוכן הדברים. שהרי הגמרא מעלה צד לפיו הבן מינה את אביו לשליח לקבלת קידושיו, ואם אכן שליח לקבל קידושין אינו מתמנה אלא בעדים, הרי שממה נפשך אין מקום לדון שמא האב הינו שליח לקבלת קידושי הבן. כי אם העדים לפנינו, אזי אין זה 'דילמא שליח שוייה' אלא ודאי שליח עשאו, ועוד שעל אופן זה לא שייך לדון ולומר 'לא חציף איניש לשווי לאבוה שליח' - כי מאחר ועינינו רואות שמינה את אביו לשליח בעדים, הרי מוכח שהוא חציף וממנה אביו שליח.

ואם אין העדים לפנינו, וכוונת הגמרא שנחשוש שמא מינה את אביו לשליח בפני עדים, הרי באופן זה אין לנו לחשוש לעדים שיבואו, וכמו שאמרו בגמרא בכתובות (כג.) לגבי אשה שנשבית ויש עדים במקום אחר שנטמאה: "עדים בצד אסתן ותיאסר"?! וכיון שהגמרא מקשה 'דילמא שליח שוייה', מוכח שאין צריך עדים למינוי שליח לקבל קידושין, ולכן יש לחשוש שמא הבן מינה את אביו 'בינו לבינו'. ועל כך מיישבת הגמרא שאין לחשוש לדבר זה כיון ש'לא חציף איניש לשוויי לאבוה שליח'.

קושיית המהרי"ט שמא חוששים שמינהו בעדים ואינם כאן כיון שרגלים לדבר

והמהרי"ט (בחידושיו לקידושין מה: ובשו"ת ח"ב אה"ע סימן מג ד"ה ומה גם) למד אף הוא את ראיית הרא"ש כדרך שלמדה הבית יוסף, והוא מקשה על ראייתו, מהיכי תיתי שאין צריך עדים, שמא קושיית הגמרא שיש לחוש שמא מינהו בעדים, כיון שיש רגלים לדבר שקדשה לשם בנו, ובפרט שמדובר בדשדיך. כלומר, שבאמת יש לומר שצריך מינוי שליחות בעדים, ואיירי באופן שאומר שמינהו בעדים, ואף שאין העדים לפנינו יש להאמינו מכח ה'רגלים לדבר'.

ואכן הריטב"א (מה:) נזקק אף הוא להערת הרא"ש, ולכך פירש: וליחוש דילמא שליחא שוויא, פירוש, דילמא שליחא שוויה 'בעדים', והלכו להם למדינת הים, ע"כ. וכדי ליישב הערת הכסף משנה שהרי 'עדים בצד אסתן ותיאסר', מוסיף הריטב"א ומבאר: והא דחיישינן הכי, משום דשדיך, ורגלים לדבר לחוש, שאין אדם מקדש אשה לבנו שלא מדעתו.

וביישוב דעת הרא"ש כתב המהרי"ט, שאילו אכן היה צריך עדים לקיומי במינוי שליח לקידושין, אם כן אין לחוש כלל לדבריו שאומר שמינהו לשליח בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים, כיון שאשה זו בחזקת פנויה היא. ועל כרחך מוכח שאין צריך עדים לקיומי, ודי בכך שהם מודים, ולכן יש לחוש דילמא שליח שוויה, עכת"ד. והגרשש"ק בשערי יושר תמה על דבריו, כי אם נוקטים אנו שאשה זו בחזקת פנויה, אם כן גם אם מינוי שליחות אינו צריך עדים, עדיין אין לנו לחשוש כיון שהיא בחזקת פנויה. וכתב לבאר סברת המהרי"ט, שאם יש 'עדים לקיומי' במינוי שליח לקידושין, פירושו שהשליחות היא חשובה גם כן כ'דבר שבערוה', והרי היא כהתחלת מעשה הקידושין, ובאופן כזה יש לדון שאין להאמינו נגד חזקת פנויה של האשה. אבל אם מינוי השליחות אינו צריך עדים, ופירושו על כרחך שאין השליחות תחילת מעשה הקידושין אלא רק דבר צדדי, ואם כן אין סתירה בין עצם השליחות ל'חזקת פנויה', ולכן אין לנו לדונה לפי חזקתה, אלא נאמן שמינאו שליח. אלא שרבי שמעון מעורר ש"לא אדע אם יש להעמיס זה בדבריו [- של המהרי"ט]". מלבד זאת מעיר הגרשש"ק שאין די בחילוק זה, כיון שסוף סוף יש לנו ספק אם חלו הקידושין, ויש לנו להעמיד את האשה על חזקתה.

יסוד השערי יושר בספק דבר שבערוה שאין כאן 'ידיעת עדים' בתורת ודאי

ולכן מעלה השערי יושר מהלך חדש בביאור ראיית הרא"ש מסוגיית הגמרא לדעת הרמב"ם שמינוי שליח לנתינת קידושין אינו צריך עדים, וזאת בהקדם "ענין מחודש בדיני הספיקות בדבר שבערוה, שחלוקים משאר הספיקות באיסור והיתר". ותחילה מעמיד רבי שמעון הערה בדין עדות על דבר מכוער, שנחלקו הראשונים אם אשה שיש עדים המעידים על דבר מכוער שעשתה אם נאסרת על בעלה, או שכיון שאין האשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה, אזי אף בראו בה דבר מכוער אינה נאסרת. והנה לדעת הסוברים שעדי כיעור אוסרים אשה על בעלה, גדרם שעדי כיעור הם כדבר ברור, וכמו שלמד רבי יוחנן בן נורי בסוף גיטין, בגזירה שוה 'דבר דבר' מממון, מה להלן דבר ברור אף כאן דבר ברור. מאידך, לדעת הסוברים שעדי כיעור אינם חשובים דבר ברור, ואינם אוסרים את האשה על בעלה, נמצא שאפילו בתורת ספק אין דנים אותה, וזה דבר פלא, כיון שסוף סוף ראו בה דבר כיעור, מדוע לא נחוש לאוסרה מספק ככל ספק איסור דאורייתא.

ומבאר זאת השערי יושר על פי יסוד מוסד שהעמיד בדין 'עדי קיום' שגדרו "שהעדים אינם רק כמגלים ומבררים את האמת, אלא מקיימים את הדבר, ועל ידי העדים חל הדין לעשות ולהורות כדבריהם". ויתירה מזאת, מוסיף השערי יושר, לא די בהגדת העדים אלא המקיים לדבר הוא 'ידיעת העדים'. ומעתה באופן שהעדים מסופקים בדבר המציאות לכאורה היה ראוי שלא יתקיים הדבר - ואף בתורת ספק לא יהיה - כי כיון שהמקיים אינו הגדת העדים אלא 'ידיעתם' - הרי באופן זה שהם מסופקים, הם 'אינם יודעים' בתורת ודאי ולא בתורת ספק. ואף שמצאנו בכמה משניות לענין ממון, שדנים דין ספק בממון, כגון ב'שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה' כשאין ידוע אם הפילה קודם הנגיחה או לאחר הנגיחה, וכיוצא באלו. הרי שיש לחלק בין הדברים, כי במקום שהספק בא מצד עצם המציאות המספוקת, כגון שראו עדים את השור שנגח את הפרה ואת העובר הנמצא בצידה, הרי ממילא מצב זה מספק ומכריח את הספק שבו אני דנים האם הפילה הפרה את העובר קודם הנגיחה או לאחריו, ובאופן זה אין צריך עדים לקיומי. או בסגנון אחר: העדים יודעים באופן זה ידיעה ברורה ומוחלטת על חלק מהסיבה הגורמת לחיוב, כי כדי לחייב את בעל השור צריכים להסיק א' שעובר נפל ב' שנפל אחר הנגיחה, והעדים הרי 'יודעים' שהעובר נפל ורק מסופקים לגבי זמן הנפילה.

שונה מכך כאשר באים לדון בספק כעדי כיעור, ששם הרי לא ראו העדים כלל את המעשה המחייב - מעשה הזנות, ורק שהם למדים בדעתם ומתוך חשבון שאם עשתה דבר כיעור זה יש מקום לחשוב שמא זינתה, ובאופן כזה איננו נסמכים על המציאות הנראית, ולכן צריכים אנו 'ידיעה' של העדים, והרי העדים אינם מעידים כלל על סיבה הגורמת לחיוב, וכיון שהם מסופקים בדבר - הרי יש כאן העדר ידיעה, וממילא אין לדון כאן אף מטעם ספק.

ספק שמא שלח הבן את האב הוא ספק כעדי כיעור בלי ראיית חלק מהמעשה המחייב

מעתה יש לבאר היטב את ראיית הרא"ש מסוגיית הגמרא בקידושין לדין עדים במינוי שליחות לקידושין, שכן ספק זה שמא הבן שלח את האב לקדש - אף שיש כאן מקום לספק, אבל הספק הוא בדומה ל'עדי כיעור', שהרי את עצם מינוי השליחות לא ראינו אף לא מקצתו, ורק שיש לנו כאן מעשה צדדי של קידושי האב שמתוכו אנו מתעוררים לספק מתוך חשבון, שמא מינה הבן את אביו לשליח. וספק שכזה תלוי ועומד בנידון האם מינוי שליח לשליחות קידושין הוא דבר שבערוה שצריך עדים, כי אם אכן דבר שבערוה הוא, אם כן הרי צריכים אנו את 'ידיעת העדים', ובמקום שאין לנו אלא ספק מתוך חשבון, אין לנו כלל ידיעת עדים. וזהו שהוכיח הרא"ש מסוגיא זו שמינוי שליח לקידושין אינו דבר שבערוה ואינו צריך כלל עדים, וכיון שכן הרי מינוי השליחות הוא כשליחות בהפרשת תרומה וכדומה, ששם אין צריך עדים לקיום הדבר, ולכן אף בספק הבא מכח דבר צדדי אנו מסתפקים אף שאין לנו 'ידיעת העדים'.