אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/קידושין/כט

יום שני כ"ה אלול תשפ"ג - מסכת קידושין דף כט

חיוב האב ללמד בנו אומנות

קושיית המהרש"א מדברי רבי נהוראי שאינו מלמד בנו אלא תורה

בגמרא בקידושין (כט.) תנינא להא דתנו רבנן, האב חייב בבנו, למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות. ויש אומרים, אף להשיטו במים. רבי יהודה אומר, כל שאינו מלמד את בנו אומנות, מלמדו ליסטות. ליסטות סלקא דעתך [- והלא ישב ולא למדו כלום. רש"י], אלא כאילו מלמדו ליסטות [- דכיון דאין לו אומנות ויחסר לחמו, ילך בפרשת דרכים וילסטם את הבריות].

עוד אמרו בגמרא בקידושין (פב.): רבי מאיר אומר, לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה, ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו, שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות, שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות, אלא הכל לפי זכותו... רבי נהוראי אומר, מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ושאר כל אומנות אינן כן, כשאדם בא לידי חולי או לידי זקנה או לידי יסורין, ואינו יכול לעסוק במלאכתו, הרי הוא מת ברעב. אבל התורה אינה כן, אלא משמרתו מכל רע בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו. בנערותו מהו אומר, "וקוי ה' יחליפו כח" (ישעיה מ לא), בזקנותו מהו אומר, "עוד ינובון בשיבה" (תהילים צב טו) וכו'.

וכתב המהרש"א שודאי רבי נהוראי שאמר 'מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד לבני אלא תורה', אינו חולק על כך שצריך כל אדם ללמוד אומנות, וכמו שאמרו בפרק ראשון שחייב כל אב ללמד את בנו אומנות וליכא מאן דפליג, וכן שנינו במסכת אבות 'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה'. אלא כך אמר: מניח אני הקביעות של כל האומנות, ואני מלמדו תורה בקבע ואומנות עראי, וזהו שאמר שהאומנות אינה עומדת לאדם אלא בילדותו שאז בכוחו לקבוע לו אומנות כבדה, אבל כשבא לידי זקנה או חולי אינו יכול לעשות מלאכה כדי פרנסתו, אבל התורה אינה כן, שעל ידי התורה - המלאכה הנקיה והקלה שיכול לעשות גם בימי זקנה, מתברכת לו, וזה וזה מתקיים בידו. וכפי שנהגו חסידים הראשונים (ברכות לט.) שעשו תורתם קבע ומלאכתם עראי, ועל ידי זה - זה וזה נתקיים בידם.

הוראת הקובץ שיעורים אם רואה בבנו שנפשו חשקה בתורה ומוכשר להיות גדול בתורה

ובקובץ שיעורים (ח"ב סימן מז) כתשובה ל'שואל ממדינה ידועה' האם מותר להתעסק בחכמות חיצוניות, משיב הגרא"ו כי שאלה זו נחלקת לכמה חלקים, והוא מפרט והולך את החילוקים השונים שיש בתשובה לשאלה זו, ובתוך תשובתו (אות ג) דן הגרא"ו באופן שהלימוד בחכמות אלו נצרך לו לשם אומנות כדי להתפרנס ממנה, ואינו מביאו לקריאה בספרי מינות ולהתחבר לנכרים. על כך כותב רבי אלחנן: אין שום איסור בזה, ולימוד האומנות כדי להתפרנס הוא מצוה, ומהאי טעמא פוסקין בשבת על התינוק ללמדו אומנות, דהוי בכלל חפצי שמים, דחייב אדם ללמד את בנו אומנות.

אלא שמוסיף רבי אלחנן ומסייג את הדברים: אלא שזהו לכלל העולם, אבל אם רואה אדם בבנו שנפשו חשקה בתורה והוא מוכשר להיות גדול בתורה, בזה אמר רבי נהוראי 'מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה'. ולא חלק רבי נהוראי אהא דחייב אדם ללמד בנו אומנות. ואי אפשר לומר בדעת רבי נהוראי ששום אדם לא יתעסק באומנות אלא בתורה לבדה, כי הוא דבר שאי אפשר שיתקיים קודם ביאת המשיח, וכמו שנאמר 'ואספת דגנך' - הנהג בהם מידת דרך ארץ.

הוכחה מגלות האב על ידי בנו שרבי נהוראי אינו חולק על חיוב האב ללמד בנו אומנות

ובמשנה במסכת מכות (ח:) שנינו האב גולה על ידי הבן, דהיינו שאם הרג האב את בנו בשוגג הרי הוא גולה. ומקשה הגמרא שהרי הדין הוא שהאב המכה את בנו על מנת לייסרו אינו לוקה. ואף משנתנו על כרחך עוסקת באופן שהיכהו על מנת לייסרו, כי אם לא כן הרי אין כל חידוש בכך שהאב שהרג את בנו לוקה (תוספות שם ד"ה והא). ומסקנת הגמרא שמדובר באב שמלמד את בנו אומנות, ולכן אין מצוה בלימודו ובהכאתו לצורך זה. ומקשה על כך הגמרא שאף בלימוד זה 'חיותא הוא דלמדיה'. ופירש רש"י: ואף זו מצוה על האב ללמדו, דילפינן לה מקרא בפרק קמא קידושין (ל:) דכתיב 'ראה חיים עם אשה אשר אהבת' - הקיש אומנות שהוא חיותו לאשה, כשם שאביו חייב להשיאו אשה כדכתיב 'וקחו לבניכם נשים', כך חייב ללמדו אומנות. ומיישבת הגמרא: דגמיר אומנותא אחריתי, וממילא אין האב מקיים מצוה בלימודו זה.

ולכאורה מדוע לא יישבה הגמרא שמשנתנו כדעת רבי נהוראי, שעל אדם ללמד את בנו 'תורה' דוקא ולא שאר אומנויות, ולכן אין מצוה בכך אפילו אם אינו יודע אומנות אחרת. אלא, מוכיח רבי אלחנן, מסוגיא זו נראה ברור שרבי נהוראי אינו חולק על חיוב האב ללמד את בנו אומנות, ועל כרחך צריך לומר שהוא הוראה ליחידים, כשרואה שבנו חשקה נפשו בתורה והוא מוכשר להיות גדול בתורה [ויש להעיר, שלכאורה אפשר שרבי נהוראי סובר שדי בלימוד תורה ואין צורך כלל בלימוד אומנות, אלא שמכל מקום גם לדעתו אם אינו מלמד את בנו תורה הרי הוא מקיים מצוה בלמדו את בנו אומנות, כי אם אין בידו ברכת התורה סוף סוף במה יתקיים].

פסק השו"ע לעסוק במלאכה ודברי הביאור הלכה שזה נאמר לכלל העולם ולא ליחידים

ובשולחן ערוך ([[[שולחן ערוך/אורח חיים/קנו#א|או"ח סימן קנו ס"א]]) כתב: אחר כך [- אחר התפילה והלימוד], ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, כי העוני יעבירנו על דעת קונו. ומכל מקום לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי ותורתו קבע, וזה וזה יתקיים בידו.

ובביאור הלכה הביא: כתבו הספרים, שזהו נאמר לכלל העולם, שאין כולם יכולים לזכות לעלות למדרגה רמה זו להיות עסקם רק בתורה לבדה, אבל אנשים יחידים יכול להמצא בכל עת באופן זה, והקב"ה בודאי ימציא להם פרנסתם. ומוסיף המשנה ברורה ומביא את דברי הרמב"ם הידועים (שמו"י פי"ג הי"ג): ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים - ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזכה לכהנים ללוים. הרי דוד עליו השלום אומר "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי".

עוד הוסיף הביאור הלכה: ובפרט אם כבר נמצא אנשים שרוצים להספיק לו צרכיו כדי שיעסוק בתורה, בודאי לא שייך זה, ויששכר וזבולון יוכיח, ע"כ. דהיינו שעצם המציאות שהיו בני יששכר יושבים ועוסקים בתורה ובני זבולון עוסקים במלאכה ומפרנסים אותם, הוא ראיה שלא נאמר כלל זה ש'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון' אלא באופן שאין מי שרוצה לספק צרכיו. וכך מבואר גם מעצם הטעם שכתב השו"ע ש'העוני יעבירנו על דעת קונו', ואם נמצא מי שיספיק לו מזונו הרי לא יבוא לידי עוני.

חילוק המקנה בין מי שלבו נכון בטוח בה' למי שאין מבטחו חזק ומסתפק מאיפה יתפרנס

והמקנה (קידושין פב.) כתב על דברי רבי נהוראי: נראה דאין זה סותר למה שכתבו חז"ל 'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה' כי באמת אמרו חז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן, והם תלמידי חכמים שתורתן אומנותן, ואדיר כל חפצם בתורה ה', ולא יליזו מנגד עיניהם יום ולילה... הם הזוכים לכתר של תורה... אמנם אין כל הכוחות שוות, כי הדבר ברור, אם לבו נכון בטוח בה' באמונה שלימה כי אין מחסור ליראיו, על זה נאמר 'ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו', כיון שלבו בטוח בה' בודאי יהיה ה' מבטחו... ויזמין לו ה' פרנסה כאוכלי מן, כענין יששכר וזבולון וכיוצא בהם. אך מי שאין מבטחם חזקה ולבם מסתפק איפה הם רועים, באמת אין להם לסמוך על הנס, ויעשו תורתם קבע ומלאכתם עראי ויהיה ברכת ה' במעשם.

גם הפני יהושע שם עמד על כך ש"לכאורה נראה דרבי נהוראי לית ליה הא דאמרינן לעיל בפ"ק דחייב אדם ללמד בנו אומנות, ואמרינן נמי בפרקי אבות 'כל תורה שאין עמה מלאכה ודרך ארץ סופה בטילה'". ומבאר הפני יהושע שהנהגתו של רבי נהוראי לא היתה "מידת כל אדם" שהרי "אין כל אדם זוכה לכך שתהא מלאכתו נעשית על ידי אחרים, וחס ושלום אפשר שיבא לידי לסטיות או לידי בזיון התורה", אלא הנהגתו היתה כלפי עצמו, "שראה שבנו זריז וממולא ותלמודו מתקיים בידו בענין שיהא תלמיד חכם גמור וצדיק גמור שמלאכתו יהא נעשית על ידי אחרים, ומשום הכי אמר מניח אני כל אומניות שבעולם ואינו מלמדו אלא תורה, ואין לו לחוש לפרנסתו בתורה עם דרך ארץ כיון שמלאכתו תהא נעשית על ידי אחרים".

תליית הגרי"ז במחלוקת רבי ישמאל ורשב"י אם יעסוק אדם בדרך ארץ

ובחידושי מרן רי"ז הלוי עה"ת (פ' חיי שרה) הקשה שהרי בגמרא בעירובין (יג.) מבואר שרבי נהוראי היינו רבי מאיר, ואם כן כיצד אמר רבי מאיר שילמד לבנו אומנות קלה ואחר כך אמר רבי נהוראי שאינו מלמד את בנו אלא תורה. וכן הלשון 'איני מלמד את בני תורה' לא משמע שבא לחלוק על דברי רבי מאיר.

ולכן ביאר הגרי"ז שבאמת מצאנו בגמרא בברכות (לה:) שנחלקו רבי ישמעאל ורשב"י אם יעסוק אדם בדרך ארץ או לא, וכתב הרמב"ם שמי שנדבה רוחו לעמוד לפניו, יזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו. ואם כן זהו שאמר רבי מאיר הוא רבי נהוראי, שבאמת לעולם ילמד אדם לבנו אומנות קלה, שכן לדינא קיימא לן כרבי ישמעאל שאדם צריך לעסוק בדרך ארץ, אך מכל מקום 'אני' איני מלמד את בני אלא תורה, שמלמדו שיעסוק בתורה וכמו שכתב הרמב"ם.

וכתב בספר יפה מראה שמדברי הגרי"ז מתבאר שיש כח ביד האב לפטור עצמו מחיובו ללמדו אומנות על ידי שבוטח שבנו יעסוק בתורה ויבוא לו פרנסתו מהקב"ה. [ויש להעיר מדברי הגרא"ו, שמדבריו משמע שרק אם רואה שחשקה נפש בנו בתורה ויכול להיות גדול בתורה אז ינהג כן, ומדברי הביאור הלכה וביותר מדברי הגרי"ז לא משמע כן, אלא שמתחילה העמידו על דרך זו שיעסוק בתורה כל ימיו וממילא ישלים לו ה' כל צרכיו, וכמנהג עולם התורה כיום].

דעת רבינו ירוחם שילמד לבנו תורה ודעת המאירי ש'או תורה או אומנות' קתני

אמנם רבינו ירוחם (נ"ב ח"א) העתיק להלכה את דברי רבי נהוראי: מניח אדם כל אומנות שבעולם ומלמד לבנו תורה, כך פשוט בקידושין, וכ"כ האגודה וראב"ן, ומשמע שאינו רק על דרך דברי הרמב"ם. ובפסקי ריא"ז כתב: לעולם ישתדל אדם ללמד את בנו אומנות נקייה... אשרי מי שמלמד את בנו תורה, שאדם אוכל שכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו ועולם הבא וכו'.

ובספר מנחת נתן הביא בשם המאירי (ולא מצאתיו בפנים) שמה שאמרו בברייתא שחייב אדם ללמדו תורה וללמדו אומנות, 'או או קתני', כלומר שאינו חייב ללמדו גם אומנות וגם תורה, אלא או אמנות או תורה. ולפי זה לכאורה לא נסתרו כלל דברי רבי נהוראי מדברי הברייתא, אלא אדרבה חייב אדם ללמדו אומנות, אלא שאם מלמדו תורה הרי משיג טובה הרבה ואינו צריך ללימוד אומנות, וכמו שכתב הביאור הלכה ש'הקב"ה בודאי ימציא לו פרנסתו'.

השמטת הרמב"ם והמדרש לחיוב האב ללמד את בנו אומנות

ועל פי זה ביאר מה שהעירו המפרשים מדוע השמיט הרמב"ם את החיוב ללמדו אומנות, וכן במדרש רבה (במדב"ר פי"ז) מנה החיובים של האב לבנו והשמיט אומנות והושטה בנהר, וממדרש זה ראיה גדולה לשיטת המאירי שאם למדו תורה אינו חייב ללמדו אומנות. ואמנם עדיין אין בזה יישוב כל כך להשמטת הרמב"ם, כי סוף סוף הרי אין החיוב רק ללמדו תורה אלא או ללמדו תורה או ללמדו אומנות, ומדוע לא הביא הרמב"ם חיוב זה.