אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סנהדרין/ה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מיזמים חדש על ה(מ)דף סנהדרין ה

מורה הוראה בפני רבו לאפרושי מאיסורא

שייכות המעשה ברבי חייא והכהן בבית הקברות לדיני תלמיד המורה

בגמרא במסכת סנהדרין (ה:) איתא: תנחום בריה דרבי אמי איקלע לחתר [- שם מקום], דרש להו: מותר ללתות חיטין בפסח. אמר לו: לאו רבי מני דמן צור איכא הכא, ותניא תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו, אלא אם כן היה רחוק ממנו שלש פרסאות כנגד מחנה ישראל. אמר להו, לאו אדעתאי.

ומוסיפה הגמרא ומביאה מעשה נוסף: רבי חייא חזייה לההוא גברא דהוה קאי בבית הקברות. אמר ליה, לאו בן איש פלוני כהן אתה. אמר ליה, אין, אלא אבוה דההוא גברא גבה עינים הוה, נתן עיניו בגרושה וחיללו, ע"כ.

ובפשוטו פלא מה ענין מעשה זה למעשה הקודם לו [והמעשה הקודם עוסק בהוראה שהוא עניינא דפרקין, ובפרט שיש בו הלשון 'תלמיד אל יורה במקום רבו' שהוא בדומה לדין שנתבאר קודם לכן בגמרא 'תלמיד אל יורה אא"כ נוטל רשות מרבו']. וכבר עמד בזה רש"י על אתר, וכתב: לא איתפרש לן מאי בעיא הכא. והוא מעלה שני יישובים בביאור השייכות שבין המעשים.

ביאורו השני הוא שיש לגרוס 'רבי חזייה' ולא 'רבי חייה חזיה', וכפי שאכן הגירסא בירושלמי, וכן יש לגרוס 'דהוא קאי בעכו' ולא 'בבית הקברות', וכוונת הגמרא למעשה המובא קודם לכן בגמרא כמקור לדין ש'תלמיד אל יורה אא"כ נוטל רשות מרבו', שפעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה בני אדם שמגבלין עיסותיהם בטומאה והתברר שתלמיד אחד בא לשם והורה להם הוראה ולא הבינו דבריו ובאו מתוך כך להתיר איסורים. ואותו המקום - עכו היה, שהלך רבי לעכו שחציה בארץ ישראל וחצי בחו"ל, וראה בני אדם שמגבלים עיסותיהם בטומאה בחלקה שבארץ ישראל, וראה כהן שעמד בחלקה שבחו"ל ושאלו 'לאו בן איש פלוני כהן אתה'. וכיון ששני מעשים אלו אירעו באותה שעה שהלך רבי לעכו "לכך נשנו מעשים הללו זה אצל זה".

היתר הוראה בפני רבו כדי לאפרושי מאיסורא

אמנם בביאורו הראשון מפרש רש"י את סמיכות העניינים באופן אחר, לפי הגירסא שלפנינו ש'רבי חייא' הוא בעל המעשה, וז"ל: ונראה בעיני דהא אתא לאשמעינן, אע"ג דרבי חייא תלמידו דרבי הוה ובמקומו דרבי הוה, לא חלק לו כבוד לרבי מלהפריש זה מן האיסור, דלענין אפרושי מאיסורא אין כאן 'מורה הלכה לפני רבו', כדאמרינן בפרק הדר עם הנכרי (עירובין סג.), ע"כ.

וכך אמרו בעירובין שם: אמר רבא, ולאפרושי מאיסורא אפילו בפניו שפיר דמי. ופירש רש"י: ראה תלמיד אדם רוצה לעבור עבירה, ורבו שם ושותק, מותר לתלמיד לקפוץ ולגעור, ע"כ. ועפ"ז ביאר רש"י גם שרבי חייא בבואו להפריש את אותו כהן מן העבירה, משהותו בבית הקברות, לא חשש לכך שהוא מקומו של רבי רבו אלא שאלו בעצמו 'לאו בן איש פלוני כהן אתה'.

קושיית המפרשים מדוע נתבע שמואל על הוראתו בפני עלי

על דין זה לפיו כל האיסור להורות בפני רבו לא נאמר במקום שהוראתו היא 'לאפרושי מאיסורא', מעלים האחרונים קושיא עצומה מסוגיית הגמרא במסכת ברכות (לא:) בדרשת הפסוק "אל הנער הזה התפללתי", וכך איתא שם בגמרא: א"ר אלעזר, שמואל מורה הלכה לפני רבו היה, שנאמר 'וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי', משום דוישחטו את הפר הביאו הנער אל עלי? אלא אמר להן עלי, קראו כהן ליתי ולשחוט. חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למישחט, אמר להו, למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט, שחיטה בזר כשרה. אייתוהו לקמיה דעלי, אמר ליה, מנא לך הא. אמר ליה, מי כתיב ושחט הכהן 'והקריבו הכהנים' כתיב, מקבלה ואילך מצות כהונה, מכאן לשחיטה שכשרה בזר. אמר ליה, מימר שפיר קא אמרת, מיהו מורה הלכה בפני רבך את וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. אתיא חנה וקא צוחה קמיה 'אני האשה הנצבת עמכה בזה' וגו'. אמר לה, שבקי לי דאענשיה ובעינא רחמי ויהיב לך רבא מיניה. אמרה ליה, 'אל הנער הזה התפללתי', ע"כ.

ובשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן סט ד"ה ומריש) הביא מה שמקשים שלכאורה מדוע התחייב שמואל על הוראת ההלכה ששחיטה כשרה בזר, הרי הוראה זו היתה לאפרושי מאיסורא, שכן לפי סברתם ששחיטה צריכה כהונה על כרחך גם הוצרך אותו כהן ללבוש בגדי כהונה, והרי האבנט הוא כלאים וכל ההיתר ללובשו אינו אלא לצורך עבודה, ונמצא שהוראתו ששחיטה כשרה בזר הרי היא לאפרושי מאיסורא דלבישת בגדי כהונה של כלאים לצורך שחיטה. [במהדו"ח נדפס כי קושיא זו עמדו עליה בספר בנין אריאל בפרשת ויקרא, ובספר זרע יעקב חידושי ברכות בהשמטה בסוף הספר. וכה"ק האור שמח (כלאים פ"י הל"ב) כמו כן יש לציין גם לדברי רבי שלמה קלוגר בגבורות שלמה פ' ויקרא שהאריך בפלפולו ליישב הקושיא].

נידון החתם סופר אם ראוי למעט בלבישת בגדי כהונה כלאים אף לצורך עבודה

עוד העיר החתם סופר שם מהו הלשון 'דהוו מהדרי אחר כהן למישחט' הרי בעזרה מצויים כהנים יותר מישראל. ועפ"ז רצה החת"ס לחדש שכיון שבגדי כהונה של כלאים הם לכן אף שעבודת הכהונה דוחה איסור כלאים, מכל מקום כל מאי דמצי למיעבד בהיתרא עדיף טפי, ולכן היו מחזרים אחרי כהן שכבר עבד עבודה אחרת והוא מלובש כבר בבגדי כהונה של כלאים לצורך אותה עבודה, ובתוך שיעור שהיית פשיטה ולבישה ישחוט את הפר ועל ידי זה לא יתחייב משום 'שהיית כלאים' כיון שהיה זה בתוך שיעור פשיטה ולבישה. וכך רצו להרוויח שלא יצטרך כהן ללבשו כלאים לכתחילה לצורך שחיטה.

מעתה נמצא שלא היה כאן עוד 'הפרשה מאיסור', שהרי בלאו הכי לא רצו ליתן לכהן בעלמא ללבוש בגדי כהונה כדי לשחוט אלא חיזרו בדוקא אחרי כהן שכבר לבוש בהם, ובאופן שלא יהיה בזה משום איסור כלאים. ומוסיף החת"ס שגם אין לומר שהודיעם הדין להפרישם מאיסור כדי שאם בזמן אחר [ובכל בוקר בעת שחיטת תמיד של שחר] לא יזדמן להם כהן מלובש אזי ישחוט זר ולא ילבש כהן בגדי כלאים. וזאת משום שהוראה שכזו אין להחשיבה הפרשה מאיסור, כיון שעתה אין כאן איסור, והיה מחוייב לבוא לפני עלי ולדון לפניו על גבי קרקע ולא כמורה ובא.

ושוב חוזר בו החת"ס מיישובו זה, שהרי עכ"פ היו צריכים כהן נוסף לקבלת הדם שהרי אין השוחט עצמו מקבל את הדם [מלבד הכהן הגדול ביום כיפור שאחר גמר את השחיטה והוא קיבל את הדם כמבואר ביומא (לא.)], ואם כן ממה נפשך, אם המקבל כבר עמד לבוש בבגדי כהונה בשעה שחיפשו אחרי כהן לשחיטה, נמצא שהמקבל שוהה בבגדי כהונה. ואם המקבל עדיין אינו לבוש עד שימצאו את הכהן הראוי לשחוט, ורק אחר כך הוא לבש את בגדיו, נמצא שהשוחט שהה במלבושיו שיעור פשיטה ולבישה, שהרי הוא שוהה עד שאותו כהן יפשוט את בגדיו וילבש בגדי כהונה, וממילא נדחה איסור כלאים אצל השוחט. ונמצא שעכ"פ נצרכה הוראת שמואל כדי להפרישם מאיסור באותה שעה וחזרה הקושיא למקומה מדוע התחייב שמואל מדין 'מורה הוראה בפני רבו'.

ומכח קושיא זו מסיק החת"ס שלבישת כלאים לצורך עבודה אין בה כלל איסור, וממילא כיון שהם היו סבורים ששחיטה צריכה כהונה ובגדים, ממילא אף שטעות היתה בידם, סוף סוף לא היתה להם כוונה להנות ואין איסור בכהאי גוונא, בדומה ללובש כלאים להעביר את המכס שאין בו איסור.

לדעת עלי ששחיטה צריכה כהן לא היה צורך בכהן נוסף לקבל ולא היה כאן הפרשה מאיסור

ובתורת משה (פ' פקודי ד"ה אבנט) יישב החתם סופר קושיא זו באופן אחר. וזאת עפ"י נידון הגמרא ביומא האם השוחט מקבל את הדם מחשש שהזורק לרוב חביבות הזריקה לא יקבל את כל הדם, או שמא הזורק יקבל כיון ששחיטה פעמים שהיא בזר ולזר אסור לקבל דם, וכך מסקנת הגמרא. והנה כל זה אליבא דאמת ששחיטה כשרה בזר אך באותו הזמן שהיו סבורים ששחיטה אסורה בזר ממילא עדיף היה שיקבל השוחט את הדם כדי שלא ימהר הזורק ולא יקבל את כל הדם. וכיון שבלאו הכי צריך הזורק לעמוד שם לבוש בבגדי כהונה של כלאים, נמצא שאין כאן 'הפרשה מאיסור', יעו"ש מה שהוסיף עוד בחשבון הדברים.

גם היעב"ץ (שאילת יעב"ץ ח"א סימן ה) עמד על קושיא זו, אלא שהוא תולה את ההפרשה מאיסור בכך שאילו לא היו מוצאים כהן לפי שעה היו יושבים ובטלים ואיסור יש בדבר כי שהויי מצוה לא משהינן, וכן אם לא היה שם כהן היודע הלכות שחיטה היו מבטלים לגמרי את הקרבת הקרבן ופשיטא שבאופן זה לא היה לו לשתוק, "ומאן דשתק לא שפיר עבד".

כמובן שלפי העמדת הקושיא בדברי היעב"ץ לא ניתן ליישבה כהצעת החתם סופר בתורת משה, שהרי כלל אין האיסור בלבישת בגדי כהונה של כלאים אלא בשיהוי השחיטה או בביטול ההקרבה מכל וכל.

יסוד היעב"ץ שכשיש שהות צריך תחילה לדון בדין עם הרב

מכח קושיא זו מוכיח היעב"ץ יסוד בגדר ההיתר להורות בפני רבו לאפרושי מאיסורא. והוא, שכאשר ישנה אפשרות לשאת ולתת בדין עם הרב תחילה, הרי מחוייב התלמיד להודיע קודם לרבו, ודוקא באופן שאין הדבר סובל שהות אז מותר לו להורות הוראה בפני רבו כדי להצילו מאיסור. ולכן בסוגייתנו שבא רבי חייא להציל את הכהן מטומאה לא המתין עד שיורה על כך רבי, ואילו שמואל היה לו להודיע לעלי תחילה ולהזכיר לו דרך כבוד 'למדתני רבינו שחיטה בזר כשירה, ואז שהיה עלי חוזר ומודה לדבריו לא היה בזה משום מורה בפני רבו, אבל השתא מיהא מורה הלכה בפני רבו הוא מאחר שלא המתין לשאול את פי רבו עלי לידע אם יסכים לדבריו', עכת"ד.

חילוק בין הוראה בדין ידוע ובין הוראה בדין מחודש

ולכאורה היה אפשר ליישב עיקר הקושיא באופן אחר, דהנה יש לחלק בין שני מיני 'מורה הוראה בפני רבו'. הא' תלמיד המחדש דבר הלכה שלא שמע מפי רבו ואינו נושא ונותן עם רבו לדעת אם צדקו דבריו. הב' תלמיד המורה הוראה ידועה שקיבלה מרבו אלא שלא ממתין שרבו יורה כן אלא הוא עצמו קופץ ומורה.

מעתה יש לומר שכל ההיתר להורות הוראה משום 'לאפרושי מאיסורא' היינו כאשר הדין ידוע ומבורר, ואין חסרה כן אלא ההוראה בפועל, בזה יש לומר שאין לתלמיד להמתין עד שרבו יורה אלא מותר לו לקפוץ ולהורות כדי לאפרושי מאיסורא. אבל באופן שיש לדון בגוף הדין, היינו שהתלמיד מחדש שבאופן מסויים יש איסור, בזה הרי אין ודאי שיש כאן 'הפרשה מאיסור' כי רק לפי חידושו של התלמיד יש כאן איסור וממילא הפרשה ממנו. ובזה יש לומר שעל התלמיד לדון תחילה עם רבו, ורק אם רבו יסכים עם חידושו אז יוכל ללכת ולהפריש את אותו אדם מאיסור.

מעתה, טומאת כהן בבית הקברות דין ידוע הוא ומפורסם, ולכן במקום הפרשה מאיסור הותר לרבי חייא להפריש את הכהן מאיסור אף במקומו של רבי. שונה מכך שמואל שהורה הוראה בפני עלי, אף שמטרתו היתה לאפרושי מאיסורא, אבל הרי לדעת עלי כך הדין - היינו ששחיטה צריכה כהן וכמו שהורה עלי לתור אחר כהן, ובאופן זה אסור לתלמיד להורות הוראה בפני רבו ועליו לדון תחילה עם רבו על עיקר החידוש, ורק אחר שיסכים עמו יוכל להפרישו מאיסור.

יישוב הנחל אשכול שכשהרב עצמו מורה להיתר אין היתר לאפרושי מאיסורא

כיוצא בזה יישב הנחל אשכול (ח"א עמ' 57 אות טו) וזה לשונו: ולא קשיא מידי, בעירובין מיירי באחד שעשה איסור בפני הרב וראה רבינא תלמידו וגער בו, ואמרינן דשרי אע"פ שהוא קצת נגד כבוד רבו. אבל אם הרב עצמו נכשל בהוראה, ובין הוא ובין אחרים רוצים לעשות על פיו, הדרן לדין שביורה דעה (סימן רמב סכ"ב): ראה רבו עובר על דברי תורה, אומר לו למדתני רבינו, אבל אסור להורות בפניו. וכיון שעלי אמר 'קראו כהן' והוא השיב 'אין צריך כהן', ודאי מורה הלכה בפני רבו הוא שהיה לו לומר 'כך למדתני רבינו' או: 'כך כתוב בתורה'.

ואף שיישובו קרוב לישוב הנזכר, חילוק יש ביניהם, כי הנחל אשכול מגביל את האיסור להורות רק באופן שרבו הוא בין הטועים, היינו שהוא רואה שרבו עובר על דברי תורה והוא רוצה להורות בפניו, שצריך לומר זאת באופן הראוי 'למדתני רבינו' או 'כך כתוב בתורה'. לעומת זאת ליישובנו אין החילוק בין אם אחרים טועים בדבר הלכה או שהרב טועה בדבר הלכה, אלא החילוק הוא האם התלמיד רק 'מפריש מאיסור' או גם 'מחדש הלכה', ואף אם אינו יודע כלל מה דעת הרב בזה אסור לו להורות הלכה למעשה ולהפריש מאיסור כל עוד לא קיבל מרבו שאכן יש כאן איסור, ויל"ד בזה.

·

מעבר לתחילת הדף