אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוכה/נו

יום רביעי כד אלול תשפ"א - מסכת סוכה דף נו

תדיר ושאינו תדיר במצוי ובמטבע לשון

ברכת שהחיינו וברכת לישב בסוכה, מה קודם למה?

בדף החותם את מסכת סוכה (נו.) מובאת בגמרא מחלוקת אמוראים בדיני קדימה, באדם שלא בירך שהחיינו על עשיית הסוכה [שהיתה לו סוכה קודם החג ולא חידש בה דבר] ודינו לברך שהחיינו עם ישיבתו הראשונה בסוכה, ובעת ישיבתו בסוכה מוטלת עליו שתי ברכות, ברכת שהחיינו וברכת לישב בסוכה. ונחלקו אמוראים בדינו, האם יקדים ברכת שהחיינו או ברכת לישב בסוכה: רב אמר סוכה ואחר כן זמן [-שהחיינו], רבה בר בר חנה אמר זמן ואחר כך סוכה. ומבארת הגמרא את טעמי המחלוקת, שדעת רב היא ש'חיובא דיומא עדיף', דהיינו שישיבת סוכה היא מחיוב היום משא"כ שהחיינו שעיקר זמנה היה בעת עשיית הסוכה, ורק אדם זה לא יכול היה לאומרה אז כיון שהיתה סוכתו עשויה ועומדת. ואילו דעת רבה בר בר חנה שברכת שהחיינו קודמת ע"פ הכלל הידוע תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם.

ובביאור דברי הגמרא שברכת שהחיינו חשובה ברכה תדירה, כתב רש"י (ד"ה זמן): זמן תדיר, שנוהג בכל הרגלים. והיינו שברכת לישב בסוכה אין מברכים אלא בסוכות ואילו ברכת שהחיינו מברכים בכל הרגלים. ויש לעמוד בסוגיא זו בשתי נקודות: א' אמנם ברכת שהחיינו מברכים בכל הרגלים אך הלא אין מברכים בכל רגל אלא פעם אחת [ואולי פעמיים כשיש מצוה מיוחדת לעשותה בחג כמו לולב שמברכים עליו בפני עצמו ואפשר אולי להחשיבו גם בכלל ברכת שהחיינו ברגלים, יעויין להלן], משא"כ ברכת לישב בסוכה, שאף שאמת הדבר שאין מברכים אותה אלא בחג הסוכות אך הלא מברכים כן בכל פעם שבא לישב בסוכה, ואם כן במציאות ברכה זו נאמרת פעמים רבות יותר מאשר ברכת שהחיינו שבכל הרגלים - ומדוע חשבינן לברכת שהחיינו לברכה תדירה.

ב' ברכת שהחיינו מברכים עוד פעמים רבות, על מצוות שונות ופרי חדש ובית חדש וכיו"ב, ועל שמועה טובה הנוגעת רק לאדם עצמו - ואם כן אם נחשיב כל אלו הפעמים, אפשר שמחמת זה אכן ימצא שהאדם מברך ברכת שהחיינו פעמים רבות יותר מאשר ברכת לישב בסוכה שמברכה רק בחג הסוכות, אף שמברכה בכל שעה שנכנס לישב בסוכה.

ביאור הגרשז"א בטעם שברכת שהחיינו תדירה אף שברכת לישב נאמרת פעמים רבות

ובדבר ההערה הראשונה מדוע חשובה ברכת שהחיינו לברכה תדירה מחמת אמירתה בכל הרגלים, הלא סוף סוף ברכת לישב בסוכה נאמרת פעמים רבות יותר במהלך חג הסוכות. כתב לבאר הגרש"ז אויערבאך (מנחת שלמה) על פי המבואר בזבחים (צא.) בסוגיית הגמרא גבי תדיר ומקודש מי קודם, תדיר קודם משום דתדיר או דלמא מקודש קדים דקדיש, ומביאה הגמרא ראיה לנדון זה מברייתא העוסקת באופן שלפנינו שני קרבנות, שלמים של אמש [-שבאו אמש לעזרה והשתהו ולא נשחטו עד היום] וחטאת ואשם של היום, ופסק הדין המובא בברייתא הוא ששלמים של אמש קודמין, וטעם קדימתם לכאורה משום שהם תדירים. ועל כך מדייקת הגמרא לנדונה שמשמע בברייתא שכל הטעם ששלמים קודמים הוא משום ששלמים של אמש אבל אם היו השלמים של היום, היו החטאת והאשם קודמים למרות תדירות השלמים וע"כ משום שהם מקודשים יותר, וא"כ נפשט הספק שתדיר ומקודש מקודש קודם. ודוחה הגמרא הראיה: אמר רבא מצוי קאמרת, תדיר קמיבעיא לן מצוי לא קמיבעיא לן. ופירש רש"י: מצוי קאמרת, שאין תדירותו חובה אלא שהוא מצוי תמיד יותר מחבירו, ע"כ.

הרי שנתבאר מדברי רבא שכל החשיבות של תדיר אינה אלא בדבר שתדירותו חובה, אבל במקום שאינו חייב בו ואין תדירותו חובה אין בו מעלת התדיר לענין הקדמתו למקודש. ובשאגת אריה (סימן כא) כתב שאין כוונת הגמרא שאין במצוי רק את מעלת הקדימה ביחס למקודש אלא שכלל אין בו את מעלת המקודש, והוכיח כן מסוגיית הגמרא שם. ועל פי זה דן שאדם שיש לפניו מצות קריאת שמע וברכת המזון יקדים קריאת שמע אפילו אם ננקוט שאדם רגיל לאכול שלש פעמים ביום, כיון שסוף סוף אינו מחוייב לאכול ואם כן ברכת המזון אינה 'תדיר' אלא רק 'מצוי' ואינה קודמת לברכת המזון.

ולפי זה כתב המנחת שלמה לבאר גם סוגיית הגמרא דידן, כי הן אמת שברכת לישב בסוכה רגיל אדם לברך פעמים רבות בחג הסוכות יתר על הפעמים שמברכים שהחיינו בכל הרגלים - אבל אין בכך די כדי להגדיר ברכה זו כברכה תדירה שהרי מחמת החיוב אינו מחוייב אלא לישב פעם אחת בסוכה ביום טוב הראשון לאכילת פת. ובשאר הימים ישיבתו בסוכה הרי היא כברכת המזון לאחר אכילת פת וחשובה 'מצוי' ולא 'תדיר'.

ביאור החתם סופר בטעם שפירש רש"י שברכת זמן תדירה שנוהגת בכל הרגלים

ובחתם סופר ביאר לאידך גיסא הטעם שהוצרך רש"י להדגיש ולומר שברכת זמן תדירה כיון שנוהגת בכל הרגלים, ולכאורה קשה מדוע הוצרך לזה הרי פשוט שברכת שהחיינו רגילה ונוהגת בכל השנה משא"כ סוכה. וביאר החתם סופר שהוקשה לרש"י שהרי מסקנת הגמרא בזבחים שמצוי אין בו מעלת תדיר, ואם כן אף שברכת שהחיינו מצויה כל השנה הרי סוף סוף אין בכך כדי ליתן לה מעלת תדיר, ולכן הוצרך רש"י לומר שכוונת הגמרא לברכת שהחיינו שברגלים ששם היא חובה, וכמבואר בגמרא בעירובין (מ:) דדעת רב ושמואל שאין חובה לומר זמן אלא ברגלים ולא בראש השנה ויום כיפור.

אלא ששוב הקשה החתם סופר כקושיית המנחת שלמה הנ"ל, שאם כן מדוע ס"ל לרבה בר בר חנה שברכת זמן קודמת כיון שתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, הלא דעת רבה בר בר חנה לעיל (מה:) שברכת לישב מברך בכל ז' ולא רק לילה ראשונה, ואם כן נמצא שברכת סוכה ישנה לכל הפחות שבעה פעמים, משא"כ שהחיינו שאינו אלא בימים טובים, ויש מי שסובר שאף לא בכל הימים טובים אלא רק ברגלים וכנ"ל - וא"כ אדרבה סוכה הוה תדיר. ומכח זה רוצה החתם סופר לבאר שדעת רבה בר בר חנה שמצוי יש לו מעלת תדיר, ולכן שהחיינו עדיף מחמת מציאותו בכל השנה לא רק בזמן המועדים. אלא שהקשה על כך שאם כן מדוע נדחקה הגמרא לבאר שרב פליג משום דס"ל שחיובא דיום עדיף - יכולה היתה הגמרא לבאר שדעת רב כמסקנת הגמרא שם שמצוי אין לו מעלת תדיר וממילא ברכת לישב בסוכה תדירה יותר מברכת שהחיינו.

והנה בדבריו נקט החתם סופר בפשטות שברכת לישב בסוכה כל שבעה חשובה 'תדיר' ולא 'מצוי', והרי זה הפך דברי הגרשז"א שבבואו ליישב קושייה זו ביאר שברכת שהחיינו תדירה כיון שזמן ברגלים הוא חובה ואילו ברכת לישב אינה אלא רשות.

מחלוקת האחרונים אם חייב לברך לישב בסוכה כל יום אף אם לא הסיח דעת מהסוכה

ובאמת החתם סופר עצמו תלה הדבר במחלוקת הפוסקים. שבדברי המגן אברהם (סימן תרלט סקי"ז) מבואר שכל הדין לברך לישב בסוכה כל שבעה היינו דוקא אם הסיח דעת, אבל אם אינו יוצא מן סוכה כל ז' לכולי עלמא אינו מברך אלא בפעם הראשונה שנכנס לתוכה. ואם כן לשיטתו אינו מוכח לברך על הסוכה רק פעם אחת בלבד, וכל הטעם שמוסיף ומברך היינו משום שהסיח דעת, ואם כן ברכת סוכה עצמה ריבוייה אינו אלא מכח דהויא 'מצוי' ולא 'תדיר' ואם כן תדירות ברכת שהחיינו עדיפא שהיא לכל הפחות בכל שלשה רגלים.

אמנם דעת השל"ה המובאת במגן אברהם שם וכן דעת הרבה מהאחרונים שמברך בכל יום אפילו אם לא הסיח דעת, והמגן אברהם עצמו כתב שיש להחמיר עכ"פ להביא עצמו לידי היסח הדעת כדי לחוש לדבריהם. ואם כן לשיטתם בעיקר חיוב ברכת לישב בסוכה יש עכ"פ שבעה פעמים שיברכנה, ואם כן הרי היא תדירה יותר מברכת זמן שאינה אלא בשלשה רגלים וחזרה הקושיא למקומה מדוע לדעת רבה בר בר חנה זמן עדיף. וע"כ שס"ל שמצוי עדיף על תדיר, וצ"ל שאה"נ יכולה היתה הגמרא לומר שבכך נחלק רב על רבה בר בר חנה וס"ל שברכת לישב עדיפא שהיא תדירה אף שאינה מצויה, אך דנה הגמרא מה טעמו של רב אם היה סובר בענין זה כדעת רבה בר בר חנה. ועיי"ש עוד מה שהאריך לבאר באופן אחר.

ובתוך דבריו הציע החתם סופר סברא נוספת בטעם הדבר ששהחיינו עדיף על לישב אף שברכת לישב מברך שבעה פעמים משא"כ ברכת שהחיינו, והוא שסוכה הוה בזמן אחד וזמן הוה בזמנים נפרדים ולכן חשיב תדיר טפי. אך כתב על כך החתם סופר שהוא דוחק וזו "סברא חדשה שלא ראיתי".

דעת הערוך לנר שאין לכלול ברכת הזמן שעל הפירות ועל המצוות עם זאת שעל המועדות

והנה בעיקר דבריו נקט החתם סופר בפשטות שלענין מצוי, ברכת שהחיינו מצויה טפי כיון ש'זמן רגיל ונוהג בכל השנה'. וכוונתו לדין שהחיינו שאינו במועדים [שהרי אחר כך חישב בפני עצמו שהחיינו בימים טובים וברגלים] - דהיינו בברכה על פרי חדש או כלים חדשים, על בשורות טובות וכיו"ב.

ואמנם בערוך לנר (בתוד"ה עד כאן) כתב לבאר כוונת רש"י במה שכתב שברכת זמן נוהג בכל הרגלים, משום דס"ל שמה שקורא ברכת הזמן תדיר הוא רק מפני שאומר כן בכל הרגלים, משא"כ ברכת הזמן שאומר על הפירות ועל המצוות אין לכללו עם ברכת זמן שעל המועדות. ולפי זה הקשה הערוך לנר כקושיית החתם סופר שאם אין מחשבים אלא ברכת שהחיינו דרגלים, אפילו אם נכליל בכך גם את המועדים שאינם רגלים כראש השנה ויום כיפור לדעת הסוברים שאומרים בהם ברכת שהחיינו, עדיין אין בידינו אלא ו' ימים בהם מברכים שהחיינו - ואם כן מדוע חשובה ברכת זמן תדירה ביחס לברכת לישב בסוכה הנאמרת לכל הפחות שבעה פעמים.

ומייסד הערוך לנר שאינו נקרא תדיר אלא "מה שבא בזמנים הרבה דוקא ולא מה שבא בזמן אחד הרבה יותר", ולכן ברכת זמן ברגלים חשובה תדירה יותר מברכת לישב בסוכה כיון שהיא באה בזמנים הרבה ולא בזמן אחד. וסברא זו היא הסברא שכתב עליה החת"ס שהיא דוחק ושלא ראה כן. ובערוך לנר הביא לכך ראיה מסוגיית הגמרא בשבועות (ט.) שם מבואר שראש חודש חשיב תדיר לגבי רגלים, ואף שמנין ימי הרגלים שמקריבים בהם שעיר הוא יותר מי"ב פעמים של ראש חודש, מכל מקום חשיב תדיר כיון שהוא בזמנים הרבה משא"כ ימי הרגלים שהם ימים רבים בפעם אחת.

הוראת הסטייפלער בדרכו לברכת החמה בשנת תשמ"א

ועוד מבואר שנחלקו החתם סופר והערוך לנר אם אפשר לכלול בכלל 'זמן דסוכה' אף את ברכת שהחיינו שמברך על המצוות ועל הפירות וכיו"ב, שלדעת החתם סופר שפיר חשיב בכלל שהחיינו ולכך חשיב מצוי יותר מישיבת סוכה, ואילו לדעת הערוך לנר אינו חשיב בכלל 'זמן דסוכה' אלא רק ברכת זמן הנאמרת במועדים וברגלים.

וידוע המעשה שארע בד' ניסן תשמ"א כשהלכו הגרי"י קניבסקי ובנו הגר"ח לברך ברכת החמה, ובדרכם עברו על ידי אילן, והורה הקה"י להקדים ברכת האילנות שהיא תדירה בכל שנה על פני ברכת החמה שאינה אלא כל כ"ח שנה. ודן לפניו בנו הגר"ח שהרי הברכה על ברכת החמה היא "עושה מעשה בראשית" וברכה זו היא תדירה יותר מברכת האילנות, ומברכים אותה על הים הגדול ועל ברקים ורעמים.

ובספר שיח השדה (ח"ג סוף מסכת ברכות) הביא ספק זה, ושורש הספק אם דנים הברכה בפני עצמה והרי בכלל הברכה גם ברכת הים וברכת ברקים ורעמים, או שדנים הברכה ביחס לקיום המצוה שלפנינו ואם כן ברכת האילנות תדירה.

הוכיח מהמבואר בסוגייתנו שברכת זמן תדירה מברכת לישב בסוכה, אף שברכת שהחיינו תדירותה נובעת מברכת שהחיינו הכללית הכוללת בתוכה ברכה על המצוות ועל הפירות, וע"כ שהנדון הוא לפי נוסח הברכה ולא לפי מהות המצוה. אך כתב שם שלדברי הערוך לנר נדחית הראיה, כי רש"י הדגיש בדבריו שכל התדירות היא מכח הזמן שמברך ברגלים ולא מכח ברכת שהחיינו על המצוות ועל הפירות, ש"אין לכללו עם ברכת זמן שעל המועדות".

הכרעת ה'אמרי אמת' לקבור את ה'שפת אמת' בטלית של שבת

בספר איש האשכולות (לרבי שלמה זלמינא וינברג שליט"א, עמוד רסו) מובא בשם הפני מנחם זצ"ל שסיפר שבעת פטירתו של השפת אמת דנו באיזו טלית לקוברו, אם בטלית של חול או בטלית של שבת, והעלו סברות לדמות הנידון לסוגיית הגמרא לגבי תדיר ומקודש, שהרי טלית של חול תדירה יותר, וטלית של שבת מקודשת יותר. אמנם האמרי אמת הכריע לקוברו בטלית של שבת, לפי שהיא גם תדירה יותר משל שבת, וביאר דבריו שהרי באותם הימים התפללו החסידים בשבת בשעה מאוחרת מאד (קודם שתקן האמרי אמת את תקנות התפילה), ונמצא ששהה עם טליתו משעה שנתעטף בה השכם בבוקר ועד אחרי שסיימו החסידים את תפילתם, ונמצא ששהה עם טלית של שבת יותר משהה עם טלית של חול בשאר ימות החול.

וסברא זו תלויה במה שנתבאר לענין ברכת שהחיינו וברכת לישב, שאמנם ברכת שהחיינו תדירה ביותר ימים, אך ברכת לישב תדירה יותר מחמת ריבוי הפעמים שמברכים אותה בחג הסוכות.