אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוכה/נה

יום שלישי כג אלול תשפ"א - מסכת סוכה דף נה

איזה משמר מקריב קרבן פסח?

הקרבת אימורי הרגלים ע"י כל המשמרות

במשנה בסוכה (נה:) תנן: בשלשה פרקים בשנה היו כל משמרות שוות באימורי הרגלים. ופירש רש"י: באימורי הרגלים, בעורות של עולות ובחזה ושוק של שלמי חגיגה הבאות מחמת הרגל, ע"כ. הרי מבואר דין המשנה שבאימורי הרגלים היו שווים כל המשמרות. והגמרא מביאה מקור לדין זה: ת"ר מנין שכל המשמרות שוות באימורי הרגלים, תלמוד לומר (דברים יח ו-ז) 'ובא בכל אות נפשו ושרת'. יכול אף בשאר ימות השנה כן, תלמוד לומר (שם) 'מאחד שעריך' - לא אמרתי אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד [כלומר, בעיר אחת. רש"י].

הקרבת פסח ע"י המשמר הקבוע או על ידי כלל הכהנים

ובמנחת חינוך (מצוה ה אות כא) ציין לדברי הרמב"ם שפסק דין זה בהלכות כלי המקדש (פ"ד), ולא ציין מה דין קרבן פסח לענין זה אם הוי בכלל אימורי הרגלים שיד כל המשמרות שווה בהם. ורצה לדקדק ממה שלא השמיענו שאף קרבן פסח דינו כן, שאכן דעת הרמב"ם שקרבן פסח אינו כאימורי הרגלים אלא דינו כשאר כל הקרבנות והוא שייך לאנשי משמר הקבוע בערב פסח. ומ"מ הניח הדבר בצ"ע כיון שיש מקום לומר שאף קרבן פסח חשוב בכלל הקרבנות הבאים בשביל הרגל. וסיים: ולא מצאתי גילוי לדבר זה, ומשמעות דברי הש"ס והר"מ דלא חשיב זה נראה דשייך לאנשי משמר.

וכן כתב במקום אחר (מצוה תקט אות ד) להסתפק כן: ולא ראיתי היאך הדין בערב פסח עם הפסחים והחגיגות, אם שייכים לאנשי משמר דוקא או דינו כרגל שיד כולם שוים. ושם כתב המנ"ח חשבון נאה להוכיח שאכן תהיה יד כל המשמרות שווה בהקרבת הפסח, וכדלהלן.

הוכחת המנ"ח מסוגיית הגמרא בזבחים ש'אחד שעריך' כולל זמן שחיטת הפסח

שהרי הגמרא בסוגייתנו הביאה המקור לדין זה שכל המשמרות שוות באימורי הרגלים, מהפסוק 'וכי יבוא הלוי מאחד שעריך... ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר ה' ושרת בשם ה' אלקיו ככל אחיו הלויים העומדים שם לפני ה''. ומהא דכתיב 'ובא בכל אות נפשו... ושרת' דרשינן שיד כל המשמרות שוות, ומהפסוק 'באחד שעריך' ילפינן שדין זה אינו נוהג אלא ברגלים דוקא שכל ישראל נכנסין בשער אחד.

ובגמרא בזבחים (קיד:) מובאת דעת רבי שמעון האומר: מנין לזובח פסח בבמת יחיד בשעת איסור הבמות שהוא בלא תעשה, ת"ל 'לא תוכל לזבוח את הפסח'. יכול אף בשעת היתר הבמות כן, ת"ל 'באחד שעריך' - לא אמרתי לך אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד. ומסיקה הגמרא דהיינו בערב פסח אחר חצות בזמן שחיטת הפסח.

הרי מצאנו גמרא בלשון הנזכרת בסוגייתנו, שם מבואר להדיא שזמן שחיטת הפסח אחר חצות הוא 'שעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד'. ואם כן הוא הדין לענין קרא ד'ובא בכל אות נפשו' שכתוב בתחילתו 'וכי יבא הלוי מאחד שעריך' ודרשינן בגמרא - לא אמרתי אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד, שאף הוא כולל את שחיטת הפסח - ושחיטת הפסח תהיה מוטלת לפי זה על כל המשמרות הפך משמעות הש"ס והרמב"ם מדלא פירשו שקרבן פסח שייך לכלל המשמרות, ומשמע שדינו כדין כל קרבנות שקרבים ע"י המשמר הקבוע. וסוף דבר כתב המנחת חינוך: ומכל מקום כיון דלא ראיתי מפורש בשום מקום, מה אני פוסק, והדבר שקול עד יבוא ויורה צדק לנו במהרה בימינו אמן.

דעת הרש"ש וביאורו במה דלא קתני לה במתניתין

אמנם הרש"ש (תמורה יד. ד"ה במשנה) נקט בפשטות שקרבן פסח שווה לאימורי הרגלים ויד כל המשמרות שוה בו. ובעיקר ראית המנ"ח ממשמעות הש"ס דלא חשיב להקרבת הפסח בערב פסח, עמד על זה הרש"ש שם וכתב דאפשר שהקרבת הפסח כלולה ועומדת באימורי הרגלים, כיון שערב פסח כלול ברגל שלו.

ועוד ביאר הרש"ש שלא נשנו במשנה אלא אותם דברים שיש בהם הנייה לכהנים, ולכך לא נשנית בכללם הקרבת הפסח לפי שכל הקרבן בא לבעלים ואין לכהנים בפסח הנאה של כלום. אלא שהעיר הרש"ש על יישוב זה שהרי סיום דברי המשנה הוא: "משמר שזמנו קבוע הוא מקריב תמידין, נדרים ונדבות, ושאר קרבנות ציבור, ומקריב את הכל". ובגמרא (נו.) אמרינן: ושאר קרבנות צבור לאתויי מאי. ומשנינן: לאתויי פר העלם דבר של צבור ושעירי עבודת כוכבים.

ומעתה הקשה הרש"ש על ביאור זה דאם אכן לא חשבינן במתני' אלא קרבנות שיש לכהנים הנייה בהקרבתם, אם כן מהו שביארה הגמרא שהמשנה באה לרבות ציור זה של פר העלם דבר ושעירי עבודה זרה, הלא באופנים אלו לא איירי מתניתין כיון שאין לכהנים הנייה בהקרבתם, שדינם להישרף.

דעת הערול"נ שהמשמר הקבוע הקריב העומר כיון שאינו זמן כניסת ישראל בשער אחד

ובעיקר לימוד המנחת חינוך שכיון דהילפותא היא מקרא ד'מאחד שעריך' בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד, ממילא בכלל זה כל קרבנות הבאים בשעה זו ואף קרבן פסח שאינו מאימורי הרגלים מכל מקום הרי הוא בכלל שעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד. כעין זה מצאנו לאידך גיסא בדברי הערוך לנר.

דהנה הקשה המשנה למלך (כלי המקדש פ"ד ה"ה) מדוע לא מנה הרמב"ם את עומר התנופה שהיו מקריבין בט"ז ניסן שאף הוא היה מתחלק לכל המשמרות, שהרי אף הוא בכלל אימורי הרגלים. ואמנם העמיד המל"מ קושייתו דוקא על דברי הרמב"ם ולא על דברי המשנה, שהרי במשנה סתם התנא ואמר "אימורי הרגלים" והכל בכלל. משא"כ על הרמב"ם שפירט הקרבנות קשה מדוע השמיט עומר התנופה. ובערוך לנר (סוכה נה:) כתב שלא על הרמב"ם קשה כן כי אם על התוספתא (סוכה פ"ד הי"א) שאף שם חישב התנא כל הדברים ששווים בהם המשמרות ולא הזכיר עומר התנופה.

וכתב הערוך לנר לחדש: ולכן נראה לענ"ד דבר חדש, שהעומר באמת לא הקריב רק המשמר הקבוע כמו מוספי שבת. שהרי מה דשוין כל המשמרות באימורי הרגלים אתיא ממה דכתיב 'מאחד שעריך מכל ישראל' דדרשינן בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד. ולכן לא שייך זה רק לענין קרבנות שעיקרן ביום ראשון דהיינו עולת ראיה ושלמי חגיגה דעיקרן ביום ראשון שהוא היום דחייבין להראות בעזרה. אבל העומר שזמנו ביום ראשון של חול המועד, אינו בכלל זה. שהרי ביום הזה אין ישראל נכנסין בשער אחד, שאדרבה הכתוב אומר 'ופנית בבקר והלכת לאהליך' שהוא הבוקר של חול המועד, שביום הזה הותר להם לשוב בבוקר גם קודם הקרבת העומר לביתם, עכ"ד. והיינו שאף שהתנא כלל כל אימורי הרגלים היינו דוקא קרבנות דדרשינן עלייהו בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד, וזה אין שייך לדרוש לגבי עומר התנופה.

יסוד הכלי חמדה שבדבר שאין זכות לכהנים אין כלל חילוק משמרות

והנה המנחת חינוך שם סיים שאם אכן הטעם שכל המשמרות שוות בקרבן פסח הוא כמבואר בזבחים דחשיב שעה שכל ישראל נכנסים בשער אחד, אם כן יש לחקור מה יהיה הדין בפסח שני, כי לכמה דברים שוים, עכ"ד. ובביאור דבריו כתב הכלי חמדה בספרו חמדת ישראל (קונטרס נר מצוה, אות יא), שלפי טעם זה לא תהיה יד המשמרות שווה בקרבן פסח אלא בפסח ראשון ולא בפסח שני דאינו חשוב שעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד. וממילא איכא עוד נפקא מינה בין פסח ראשון לפסח שני.

אלא שהעיר הכלי חמדה על דברי המנחת חינוך שאפשר ליתן טעם אחר מדוע ישוו כל המשמרות לגבי דין קרבן פסח, באופן שלא יהיה חילוק בין פסח ראשון לפסח שני.

את דבריו הוא מבסס על פסקו של הרמב"ם (כלי המקדש שם ה"ו): ומנין שאינו מדבר אלא בכהנים, שנאמר 'חלק כחלק יאכלו' ואין שם מתנות במקדש להאכל אלא לכהנים בלבד. על פי זה כתב הכלי חמדה: לולי דמסתפינא הייתי אומר שכמו כן י"ל דהכתוב אינו מדבר אלא בכל הקרבנות שיש לכהנים איזהו זכות, דהיינו בקדשי קדשים אכילת כהנים, ובעולות בעורות, ובקדשים קלים החזה ושוק. משא"כ בפסח דליכא שום זכות לכהנים בו לא בעור ולא בבשר - זה אינו נכלל כלל במצוה זו דחילוק משמרות, וממילא יד כל הכהנים שוין בו. ומסיים הכלי חמדה דלפי"ז אין נפק"מ בין פסח ראשון לפסח שני, דזה אינו מהקרבנות שנתחלק למשמרות, כנלפענ"ד הקלושה, עכ"ד.

והנה סברת הכלי חמדה שבקרבן פסח אין שום זכות לכהנים, היא כעין סברת הרש"ש הנזכרת. אלא שנראה דהרש"ש לא קאמר סברא זו אלא לבאר הטעם שהמשנה לא נקטה לדין זה דיד כל המשמרות שוות בו כיון שאין בו הנאה לכהנים, ואילו לדעת הכלי חמדה מטעם זה אין בו כלל דין חילוק משמרות ולכן יד כל המשמרות שוות בו. וכיון שאינו שייך לדין חילוק משמרות לכן לא נכלל בכלל דין המשנה [באופן שלרש"ש הוא כעין הסבר לשוני מדוע לא ציירה המשנה אופן זה, ולדעת הכלי חמדה הוא סברא בעומק הדין שאינו שייך לנדון המשנה אף שהדין שווה שיד כל המשמרות שוות בו].

הערת ההדרת מלך שעיקר טעם חילוק המשמרות לסדר זכות העבודה במקדש

ובספר הדרת מלך על הרמב"ם (אות מז) הביא ספק המנחת חינוך ופשיטתו של הכלי חמדה, וכתב על דבריו: הנה באמת הוא הערה מושכלת, אבל אני מסתפינא לומר שטעה בכל יסודו. בדבריו מעורר ההדרת מלך שלפי דברי הכלי חמדה נמצא שעיקר הטעם לחילוק המשמרות הוא מחמת ההנאה שיש לכהנים בזכות ממון בבשר או בעור, ולכן בקרבן שאין להם בו זכות אין בו דין חילוק משמרות. על כך הוא כותב שאין דבר זה נכון כי האמת שעיקר מה שיש לכהנים בעבודת המקדש הוא זכות המצוה שהיו עובדים עבודות המקדש והמזבח, וחילוק המשמרות הוא לעשות סדר ומשטר בעבודת כהונה כדי שלא לדחות אחד לחבירו. וחלילה לומר שעיקר הזכות והחלק שיש לכהנים הוא בזכות ממון, ושמטרת חלוקת המשמרות היא כדי לזכות בחלק המתנות [ועי"ש מה שכתב הרמב"ם שאין הפסוק מדבר בלויים כיון שאין להם חלק במתנות].

ובעיקר ספקו של המנחת חינוך, כתב בהערות לספר כנסת הראשונים (זבחים צז אות סא) על פי מה שכתב הר"ח (פסחים צח.) לגבי מי שמת לו מת [פי' בערב פסח] אחר חצות דלא חל עליו דין אנינות, דהא משעת [פי' שחיטת] הפסח כיום טוב חשוב, שאומרים בו דין הלל לפיכך לא חל אנינות, עכ"ד. הרי שלדעת הר"ח זמן הקרבת פסח דין רגל יש לו משום דין הלל הנאמר בו. וא"כ מטעם זה יהיה דינו כקרבנות הרגל, ומסברא זו אין לחלק בין פסח ראשון לפסח שני שאף בו אומרים הלל.

אמנם הוסיף להביא שם דעת הרמב"ן לענין לינה שמבואר מדבריו דדין לינה דפסח משום רגל הוא ואילו פסח שני אינו חשוב רגל ולכך אינו טעון לינה. ואם כן לדעת הרמב"ן יש מקום לחלק גם בנדון דידן בין פסח ראשון לפסח שני [והרב המחבר שם ציין לספק המנ"ח וכתב שהוא לא חילק בין פסח ראשון לפסח שני, ולכאורה הדבר תלוי בנדון הראשונים הנ"ל. אך לא ראה דברי המנ"ח במצוה תק"ט ששם כתב להדיא לחקור שיש מקום לחלק בדין זה בין פסח ראשון לפסח שני].