מנחת חינוך/תקט
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שיהיו הכהנים והלוים עובדים במקדש וכו'. מצוה זו מבואר בר"מ פ"ד מהל' כלי המקדש ואכתוב בקיצור כדרכי בס"ד ועיין בסמ"ק לרבינו והרמב"ן ולא אאריך בענין שפלפלו הם אם הוא מצוה או לא כי מה אנחנו להכריע רק אכתוב הדינים ועיין ברמב"ן שדעתו שהוא הל"מ ואכתוב כפ"ד הר"מ שהרהמ"ח נמשך אחריו. ומבואר כאן בר"מ דהכהנים נחלקו למשמרות ומרע"ה חלקם לח' ושמואל הנביא ודוד המע"ה חלקו לכ"ד וז"פ דעיקר המצוה רק שלא יהיו מעורבבים אבל מנין המשמורות אינו מה"ת. ונחלקו לפי מיעוט וריבוי הכהנים ובימי מרע"ה עד שמואל היו הכהנים מועטים ונחלקו לח' ובימי שמואל נחלקו לכ"ד ובזמן מן הזמנים יכולים או לעשות יותר לחלקם ד"מ על נ' ויותר או למעט כפי ריבוי הכהנים. ובכלל המצוה דבכל רגל מג' רגלים כל הכהנים שוים בקרבנות הבאים מחמת הרגל וא"י לדחות עד משמרו ויבואר בסמוך ומצוה זו אינה רק בכהנים לבד דפסוק זה כי יבא הלוי דמוכח ד"ז וכן ברגל מיירי רק בכהנים לבד כמבואר ברמב"ם כאן ה"ו וכ"מ ברמב"ן שם מהספרי ומה שחלקו הלוים ג"כ לכ"ד משמורות עשו מעצמם אבל אינו בכלל מצוה לדעת הר"מ וכן ד"ז דברגל הכל שוים דמוכח מפסוק זה היינו בכהנים לבד דהפסוק מדבר רק בכהנים אבל בלוים לא היה להם יפוי ברגל מכל ימה"ש עיין בר"מ ובסמ"ק ותבין והדברים ברורים ופשוטים ע"כ ד' הרהמ"ח כאן צ"ע מאד דכלל במצוה זו לוים הן לענין חילוק משמרות והן לענין רגל כ' כ"פ דלוים ג"כ ברגל שוים ובאמת דד"ז דרגל דיד כולם שוים מקרא זה הוא רק בכהנים וכ"מ כ"פ ובר"מ כאן אבל הלוים אינם בכלל זה לענין רגלים וכן לדעת הר"מ דחילוק המשמרות גם כן מפסוק זה אין הלוים בכלל פסוק זה כי אינו רק בכהנים בלבד ע' היטב ותראה ודברי הרהמ"ח צריך עיון גדול כעת. והנה השוויית הכהנים ברגלים אינו רק בקרבנות הבאים מחמת הרגל היינו מוספים וקרבנות ראי' וכו' אבל תמידים וכן נו"נ שייך למשמר הקבוע ועיין בש"ס סוכה דנ"ו מבואר דגם עולת קיץ המזבח ופר העלם דבר ושעיר ושעירי עכו"ם הכלל כל שקרב בשאר יה"ש אפילו ברגל שייך רק למשמר הקבוע ועיין בתוס' שם דגם מוסף שבת שייך למשמר הקבוע רק לחה"פ הוא לכל הכהנים מקרא ע"ש אבל עבודת לחה"פ היינו סילוקו וסידורו והקטרת בזיכין זה שייך למשמר הקבוע ועבודת שתה"ל הוא בכל הכהנים דהוא מחמת הרגל וכן עומר התנופה שייך נמי לכל הכהנים ועיין בר"מ שהשמיט קצת דינים מה ששייך למשמר הקבוע ומה שכולם שוים ועיין במ"ל שעמד בזה ועיין במ"ל שמביא פלוגתא בירושלמי אם יום טבוח של עצרת שייך למשמר הקבוע או לכל המשמרות ונראה דלאו דוקא ה"ה כל ז' ימי תשלומין דמביאין קרבנות הרגל יש ספק זה והר"מ השמיט זה והנה טעם פלוגתתן א"י כי אין בידי הירו' לעיין בו. וכן כהן שהי' לו קרבן להקריב אפילו חטאתו ואשמו הרי זה בא למקדש ומקריבו בכל יום שירצה וא"צ ליתן לאנשי משמר שנא' ובא וגו' ושרת וג"כ עבודתם היינו אכילת הקרבן ועורה שלו ויליף בגמ' דב"ק דק"ט ע"ב מפסוק ואיש את קדשיו וכו' וכשם שהוא בעצמו יכול להקריב כך יכול לעשות שליח לאיזה כהן שירצה או מי שיבחר מאנשי המשמר או כהן ממשמר אחר ונותן לו להקריבה ועור הקרבן ועבודתה לאותו הכהן בלבד שנתן לו כ"ה לשון הרמב"ם והראב"ד השיג עליו דעבודתו ועורו שלו הוא ועיין בכ"מ. ולענ"ד גם הר"מ מודה לזה רק עיקר הכוונה דברצונו תליא כיון דיכול לעשות שליח הן על הקרבה והן על עבודתו ועורה אם כן אם רוצה נוטל לעצמו ואם רוצה נותנו לכהן שמקריב כנ"פ. ובאם ג"כ כמו שאם נותן לאיזה כהן שירצה ועבודתו ועורו שלו או של אותו הכהן ה"ה נמי יכול ליתן לא' להקריב וא' יטול העור והבשר כיון שהכל שלו ויכול לעשות שליח אם כן יכול לעשות שליח כמו שירצה כנ"ב ועיקר הקושיא בגמ' עורו שלו היינו ולא של אנשי משמר אבל אין חילוק בין שלו או של מי שירצה וז"פ.
היה הכהן בעל הקרבן בע"מ אם כן אינו ראוי להקריב וא"י לעשות שליח דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד וכו' נותן קרבנו לאנשי משמר ועבודתה ועורה שלו כ"ה בגמרא ופירש"י דעבודתה ועורה כיון דבע"מ ראוי לאכילה וחולק בקדשים ע"כ הוא שלו. ופשוט דלשיטה זו ה"ה דיכול ליתן עבודתה ועורה למי שירצה כיון דשייך לו יכול לעשות שליח. אך רש"י מביא גירסא אחרת דעבודתה ועורה שלהם היינו לאנשי משמר כיון דהם מקריבים וכן גורס הר"מ ופוסק כן דהכל לאנשי משמר וצ"ל אף דיכול לאכול בעצמו מכל מקום כיון דעיקר הקרבן הוא הקרבה וכיון דהם מקריבין שייך להם ויש קצת דקדוק בד' הרמב"ם דבכל הדינים כ' עבודתה ועורה וכו' והיינו אכילתה כי הם שוים ובש"ס כאן גבי בע"מ מבואר ג"כ עבודתה ועורה וכו' והר"מ כאן גבי בע"מ כתב נותן קרבנו לאנשי משמר והעור שלהם והשמיט תיבת עבודתה וצע"ק. היה הכהן זקן או חולה אם אינו יכול להקריב כלל נותן לאנשי משמר והכל שלהם ואם יכול להקריב ע"י הדחק נותן לכל כהן שירצה דהקרב' על ידי הדחק שמה הקרבה יכול לעשות שליח ג"כ אבל העור והעבודה שייך לאנשי משמר וא"י לעשות שליח כיון דאכילה ע"י הדחק ל"ש אכילה (ועור ואכילה שוים ע"ש בתוס' בד"ה לבעלי מומין טהורים וכו' מה שהקשו ודבריהם תמוהים שמחלק בין עור לאכילה ומשנה מפורש' כל שלא זכו הכהנים באכילה לא זכו בעורה ע' בזבחים שוב ראיתי שהת"ח תמה עליהם ועיין בס' פ"י מה שתירץ ואין כאן מקומו) ע"כ א"י לעשות שליח ושייך למשמר הקבוע. היה כה"ג אונן דכה"ג מקריב אונן ואינו אוכל אם כן על הקרבה עושה שליח ונותנו לכל כהן שירצה אבל על אכילה אינו עושה שליח כיון שאינו אוכל ע"כ אכילתו ועורו של אנשי משמר. היה הכהן טמא בקרבנות צבור היינו כל המשמר הם טמאים וק"צ קרב בטומאה נותן הקרבן למי שירצה כיון דיכול בעצמו להקריב מצי למיעבד שליח ועבודתו ועורו לבעלי מומין הטהורים שבאותו משמר כיון דאינו נאכל לטמאים אם כן שייך האכילה לבע"מ הטהורים במשמר הזה דא"י לעשות שליח לאחר כיון דהם עצמם א"י לאכול ועיין בתוס' שתמהו עורה אמאי לבעלי מומין הטהורים יזכו כולם וכו' ודבריהם תמוהים הא כל שאינו זוכה בבשר אינו זוכה בעור והת"ח תמה ע"ז ועיין בספ"י והבאתי למעלה. והר"מ כ' ד"ז בדרך אחר וא"א להלום דבריו ועיין בהראב"ד שהשיג עליו ועיין בכסף משנה שהגיה בדבריו ע' בדבריו. והנה דוקא כהן טמא בק"צ הדין כן דיכול להקריב וא"י לאכול אבל משמר הטהורים יכולים ליתן הקרבן לכל מי שירצו וגם האכילה כי הקרבן שייך להם לגמרי ואין שום אדם יכול לדחותם אבל הם עצמם יכולים ליתן לכל מי שירצו כי שייך להם וז"פ.
ובש"ס דנדרים דף ל"ה ע"ב איבעיא להו הנהו כהני שלוחי דידן נינהו או שלוחי דשמיא למאי נפקא מינה למודר הנאה אי שלוחי דידן וכו' אסור אי שלוחי דשמיא מותר וכו' ולא איפשטא ולכאורה קשה הא חזינן כאן דהתורה זיכה כל הקרבנות לאנשי משמר ועל כהן בעצמו מבואר בש"ס דב"ק לימוד דיכול להקריב ולעשות שליח כל מי שירצה מפסוק ובא וגו' ואי שלוחי דידן נינהו האיך נעשים שלוחים בע"כ אם כן כ"א מישראל יש לו רשות ליתן למי שירצה כי בע"כ אינו שליח וא"צ קרא לכהן בעצמו אם כן מוכח להדיא דשלוחי דשמיא נינהו ע"כ זכו אנשי משמר ובכהן עצמו נתנה לו התורה רשות שיקריב בעצמו או שליח. והנה הר"ן כאן והתוס' במס' קידושין דף כ"ג ע"ב בד"ה דאמר וכו' לחד תירוצא ובש"ס דיומא דף י"ט ע"ב בד"ה מי וכו' נהי דאיבעיא בנדרים לא איפשטא, איפשטא מדרב הונא ברי' דר"י דסובר הני כהני שלוחי דשמיא נינהו דאי שלוחי דידן מי איכא מידי וכו' וכן פסק הר"מ פ"ו מה' נדרים דשלוחי דשמיא נינהו. ולכאורה ר"ה א"צ להוכחה זו תיפוק ליה דחזינן דבע"כ נעשו שלוחים ואי שלוחי דידן האיך יכולים להעשות שלוחין בע"כ שלא מדעת בעל הקרבן ואפשר ר"ה חדא נקיט אך בש"ס דנדרים קשה דמוכח מכאן ג"כ ולא מאמורא הלא במשנה מבואר דברגלים שוים וגם ת"ר בב"ק היא ברייתא אם כן איפשט דשלוחי דשמיא נינהו לא מאמורא לחוד. והתוס' בקדושין תירצו עוד דהתם בנדרים אבעיא דזה ברור דהוי שלוחי דשמיא מטעם דר"ה ברי' דר"י אך מיבעי לן אי שלוחי דשמיא דוקא נינהו ולא שלוחי דידן כלל או דלמא הוי נמי שלוחי דידן ונ"מ לענין כהן מקריב שלא מדעת בעלים וכו' ואין לדבריהם הבנה דהא מבואר שם נ"מ להדיא לענין מודר הנאה אם כן לדבריהם האיבעיא אם הם שלוחי דרחמנא דוקא מותר במודר הנאה ואי שלוחי דידן נמי אסור במוה"נ וכן כתבו התוס' ביומא ע"ש והמהרש"א עמד בזה וכ' שדבריהם כדברי התוס' ביומא דגבי מוה"נ אף אם הם שלוחי דשמיא ושלוחי דידן נמי אסור במוה"נ ע"כ איבעיא שם אף דידעינן דשלוחי דשמיא נינהו רק ר"ה ברי' דר"י סובר דלאו שלוחי דידן לחוד רק שלוחי דשמיא נינהו נמי ואין נ"מ למוה"נ דאף אם שלוחי דשמיא נמי הם מכל מקום אסור במוה"נ רק נ"מ אם שלוחי דידן בלחוד א"י הכהן להקריב בלא דעת הבעלים ועיין בתוס' שכתבו מפורש דאי אינו רוצה אינו נותנו לכהן באותו משמר ואי אף שלוחי דשמיא א"י למחות בכהני המשמר ויכולים להקריבו בלא דעתו ע"ש והאיך עלה על דעת ר"ה דיכולים ליתן לכל כהן שירצה ודוחה מצד הסברא דמי איכא מידי וכו' בלאו הכי הא חזינן דהתורה כתבה קרא דהכהן יכול להקריב בעצמו מכלל דישראל מקריבין בעצמו בלא דעתו דאל"ה מאי חילוק בין כהן לישראל דהא כ"א יכול ליתן למי שירצה וממילא כהן דחזי בעצמו יכול להקריב בעצמו וצריך עיון גדול. ונ"ל דדין זה דפסקינן דהנהו כהנים שלוחי שמיא נינהו לענין מוה"נ ג"כ דוקא בקרבן של ישראל דמבואר דמי איכא מידי וכו' אבל בכהן דיכול להקריב בעצמו ול"ש מי איכא מידי וגם חזינן דהתורה גזרה דנותן לכל כהן שירצה כמבואר כאן אם כן בודאי הו"ל שלוחי דידן אם כן כהן המודר הנאה מכהן א"י ליתן הקרבן למי שמוה"נ ממנו כי הוא שליח דידיה ואינו מבואר זה בר"מ פ"ו דנדרים כי הוא דבר פשוט. אך אני מסופק כיון דחזינן דהתורה עשאם לכהנים שלוחים אך נגד כהנים אם רוצה הכהן הוי שליח דידי' אם הכהן מוה"נ מכל משמר אם מותר ליתן לכהן באותו משמר הקרבן אם אומר אינו רוצה בשליחות רק הם שלוחי דשמיא כמו כל ישראל. או דלמא נגד הכהנים לא רצתה התורה כלל שיהיו שלוחי דשמיא רק שלוחי הכהנים ואסור ליתן להם. ואפשר דהתורה היקל להם להיות שלוחי דידהו ומכל מקום אם הכהנים רוצים מסלקים עצמם משליחות והוי ככל ישראל והם שלוחי דשמיא והוא הערה חדשה בס"ד. הכלל אם בקרבן כהן דהו"ל הכהנים שלוחי דכהן אם הם ג"כ שלוחי דשמיא אם הכהנים רוצים להיות ככל ישראל א"ד נגד הכהנים לא רצתה התורה כלל לעשות אותם שלוחי דשמיא רק הם שלוחים דבעל הקרבן וצ"ע ובאתי ר"ל. והנה הנהו כהני שלוחי דשמיא מי איכא מידי וכו' ובקרבן כהן נותן למי שירצה כיון דהוא בעצמו מקריב יכול לעשות שליח כמ"ש ומבואר כאן אפשר לומר לפי שיטת הר"מ פ"ו מה' ביאת מקדש דחלל אף שהוא כזר מכל מקום אם עבד אינו מחלל עבודה דכתיב ברך ה' חילו אף חולין שבו וכו' ועיין בס' מחנה אפרים הובא דבריו בס' משנ"ח מצוה י"ז שמביא בשם מהראנ"ח מי שנשבע וכו' וסברת מח"א שם היכי אמרינן מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ומשוי שליח היינו אם בדיעבד ג"כ אם עביד ל"מ מעשיו ל"מ שליח אבל אם בדיעבד מהני מעשיו כגון שנשבע שלא יקדש אשה וקדשה ע"י שליח משוי שליח כיון דבדיעבד אהני מעשיו ע"ש אם כן כאן נמי דהם שלוחי דשמיא מטעם דל"מ עביד וכו' אבל חלל דבדיעבד אהני מעשיו והו"ל מצי עביד ויכול לעשות שליח אם כן יכול חלל ליתן קרבנו לכל כהן שירצה כי בכה"ג הכהן הוא שליח של בעל הקרבן ונ"מ ג"כ למוה"נ וגם לד"ז שמבואר בכאן אם יכול ליתן לכהן שירצה או לאנשי משמר וצ"ע. לעיל כתבתי דין דרגל כל הכהנים שוים ולא ראיתי היאך הדין בערב פסח עם הפסחים והחגיגות אם שייכים לאנשי משמר דוקא או דינו כרגל שיד כולם שוים ואפשר כיון דבגמרא דסוכה ילפינן דשוים ברגלים מאחד שעריך בשעה שכל ישראל נכנסים בשער אחד והיינו רגל נקרא כל ישראל נכנסים בשער אחד וריבתה התורה שיהיו שוים ובש"ס דזבחים דף קי"ד ע"ב מבואר דר"ש אומר מנין לזובח פסחו וכו' ומסקינן דלאחר חצות וע"ש ברש"י ואמרי' דכתיב לא תוכל וכו' באחד שעריך בשעה שכל ישראל נכנסים בשער אחד והיינו לאחר חצות לשחוט פסחיהם ע"ש ברש"י אם כן חזינן דער"פ אחר חצות מקרי כל ישראל נכנסים בשער אחד ג"כ אם כן מדמרבינן כאן רגלים דהוי כל ישראל נכנסים בשער אחד וחזינן דע"פ ג"כ נקרא כל ישראל נכנסים וכו' אם כן ער"פ ג"כ נתרב' דשוה לרגל דכל ישראל נכנסים וכו' ומכל מקום כיון דלא ראיתי מפורש בשום מקום מה אני פוסק והדבר שקול עד יבוא ויורה צדק לנו בב"א ואם נאמר דפ"ר שוים אפשר לחקור בפ"ש מאי הדין כי לכמה דברים שוים וכו' ובאתי רק לרמוז. וכל משמר ומשמר מחולק לבתי אבות ואינו מבואר בר"מ ובהרהמ"ח כמה ב"א יש ולכאורה כי שבעה ב"א יש לכל אחד יומו וכן פרש"י במשנה בתענית דף ט"ו ע"ב בד"ה אנשי וכו' כתב וז"ל המשמרה מתחלקת לשבעה ב"א כנגד שבעה ימי השבוע כ"א ליום עכ"ל וכ"כ הרע"ב במשנה פ"ב דתענית משנה ו' ובפ"א דתמיד מ"א דהמשמר מתחלק לשבעה ב"א ודבריהם סותרים גמרא מפורשת במנחות דף ק"ז ע"ב דמבואר שם הנהו ששה כנגד מי כנגד ששה ב"א הכהנים וכו' פרש"י כנגד ששה ימי השבוע זה עובד יומו וזה עובד יומו ובשבת כולם שוים מבואר להדיא דלא היה רק ששה בתי אבות וצ"ע. והמשמרות מתחלפין משבת לשבת כמבואר בש"ס וברמב"ם ודברי הרמב"ן שהביא הרהמ"ח הם בסמ"ק לרבינו:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |