אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוכה/מג

יום חמישי יא אלול - מסכת סוכה דף מג

אין שבות במקדש בשני שבותים ובמוקצה

פעולת הבייתוסים למניעת קיום מצות ערבה במקדש

מעשה מובא בגמרא במסכת סוכה (מג:): פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת, והביאו מרביות של ערבה מערב שבת והניחום בעזרה, והכירו בהן בייתוסין ונטלום וכבשום תחת אבנים. למחר הכירו בהן עמי הארץ ושמטום מתחת האבנים, והביאום הכהנים וזקפום בצידי המזבח. לפי שאין בייתוסין מודים שחיבוט ערבה דוחה את השבת.

דהיינו שהבייתוסים לפי עיוותם חלקו על דעת חכמים וסברו שחיבוט ערבה אינו דוחה את השבת, כיון שהיו צדוקים ואינם מודים במצות ערבה שאינה מפורשת בתורה. ולכן כדי לבטל את קיום המצוה, לקחו את המרביות המוכנות לצורך המצוה וכבשום תחת אבנים, ובכך רצו לגרום לביטול המצוה. אלא שלמחר הכירו בהן עמי הארץ ושמטום מתחת האבנים שלא כדין, ולבסוף התקיימה המצוה כתיקונה, חרף פעולותיהם של הבייתוסים.

קושיית מהרש"א דאין שבות במקדש

רש"י מבאר שבכך שכבשום תחת האבנים, "יודעים היו בחכמים שלא יטלטלו למחר האבנים". ועמי הארץ ששמטום מתחת האבנים "לא היו בקיאים באיסור טלטול". ובמהרש"א הקשה שהלא כלל ידוע הוא ש"אין שבות במקדש", היינו שכל איסורי שבת שאינם איסורי תורה אלא אסורים מדרבנן, לא אסרום במקדש. ואם כן כאן שכל החשש הוא משום טלטול וכמו שפירש רש"י שידעו בחכמים "שלא יטלטלו למחר האבנים", מדוע לא יכלו לטלטלם בשבת והלא "אין שבות במקדש". והמהרש"א לא מעמיד דבריו כקושיא רק מציין לעיין בענין זה בדברי התוספות במנחות (צז. ד"ה לא סידר הקנים).

ונדון הגמרא שם הוא לגבי סידור הקנים בשולחן לחם הפנים. רב קטינא לומד מהפסוק "ועשית קערותיו וכפותיו וקשותיו ומנקיותיו" שכחלק מצורת עשיית המנורה יש לעשות לה גם דפוסין, בזיכין, סניפין וקנים. והיינו שעשיית הקנים היא מדאורייתא כחלק ממעשה המנורה. ומקשה על כך רבא מברייתא: לא סידור הקנים ולא נטילתן דוחות את השבת. ואם אכן דין הקנים מדאורייתא הוא מדוע לא ידחה את השבת. ולמסקנא דוחה רבא את דבריו: לאו מילתא הוא דאמרי, דתנן כלל אמר רבי עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינו דוחה את השבת, והני נמי אפשר דלא דחי שבת עלייהו, טעמא מאי דלא ליעפש לחם, בכי האי שיעורא לא מיעפש. דהיינו שכשם שמלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת, כן מלאכה שאפשר להמתין עמה עד מוצאי שבת אינה דוחה את השבת, וסידור הקנים שנועד למניעת עיפוש הלחם אפשר בהחלט להמתין עמו עד מוצאי שבת.

מדוע לא הותר סידור הקנים בשולחן משום אין שבות במקדש

והקשה רש"י על אתר (ד"ה לא סידור): ואע"ג דאין שבות במקדש. וכוונתו להקשות שכיון דסוף סוף אין כאן אלא איסור דרבנן של טלטול הקנים מדוע ייאסר במקדש והלא כלל הוא בידינו שאין שבות במקדש. ומיישב רש"י: האי טלטול לאו משום שבות הוא, אלא דמיחזי כבונה וסותר. וכך הביאו התוספות (ד"ה לא סידור) משמיה דרש"י. והקשו התוספות על פירושו מדברי הגמרא בשבת (קכג:) ששם משמע שאין בקנים כלל משום מיחזי כבונה וסותר אלא רק משום טלטול בעלמא. ולכן כתבו התוספות באופן אחר שמצאנו בעוד מקומות שגזרו משום שבות במקדש לגבי ציר העליון ונגר המונח. אלא שלא פירשו לנו התוספות הטעם בדבר, מדוע דוקא במקומות אלו גזרו שבות אף במקדש ואף שכלל הוא דאין שבות במקדש. ומ"מ לזה נתכוון המהרש"א בציינו לדברי התוספות שלפי דבריהם צריך לומר שהוא הדין כאן אף דאין שבות במקדש לא התירו לטלטל האבנים להוציא מתחתם את המרביות אם לא שעמי הארץ שמטום מתחת האבנים.

והרש"ש (מנחות שם) הוסיף לתמוה על דברי רש"י: לכאורה תמוה, כיון דלא הוי רק כמיחזי, סוף סוף לא הוי אלא שבות. וכוונתו להקשות שמה בכך דמיחזי כבונה וסותר כיון שסוף סוף אין זה אסור אלא מדרבנן והוי שבות, גם על איסור זה יחול הכלל ש"אין שבות במקדש". והציע הרש"ש שאולי כוונת רש"י ששבות כי האי שגזרו משום בונה אסרו אף במקדש, ויש סייעתא לכך מהדוגמאות שהביא תוספות שגם בהם מצאנו שגזרו משום שבות במקדש שאף בהם החשש הוא שמא יתקע, היינו גזירה משום בונה. אלא שמעיר הרש"ש שרש"י עצמו לא פירש כן בעירובין.

יסוד הגרעק"א שאין אומרים 'אין שבות במקדש' בשני שבותים

ובשו"ת רבי עקיבא איגר (ח"א סימן קנט) ייסד יסוד גדול בדין 'אין שבות במקדש' ובכך יישב שם קושיא עצומה. דהנה בגמרא ביומא (יג.-יג:) דנה הגמרא כיצד עשה הכהן גדול ביום הכיפורים כדי שמחד גיסא לא יהיה לו אלא אשה אחת (בית אחד אמר רחמנא) ומאידך לא יהיה ללא אשה (כדי לקיים 'ביתו' זו אשתו). והקשה רע"א שלכאורה יכול היה לגרש את אשתו על תנאי שיכנס לבית הכנסת ולקדש אשה אחרת באותו התנאי, באופן שאם תמות אשתו יכנס לבית הכנסת ונמצאת אשתו מגורשת למפרע וגם תתקדש לו למפרע אשה אחרת ונמצא שקיים דין 'ביתו' זו אשתו.

ומכח קושיה זו ייסד רע"א שאף שאין שבות במקדש, מכל מקום במקום שני שבותים חמיר טפי וגזרו במקדש. ובכך מיושבת הקושיא הנזכרת, כי בהיכנסו לבית הכנסת הרי הוא מגרש את אשתו הראשונה וגם מקדש את אשתו השניה - וכיון דגם גירושין וגם קידושין אסורים משום שבות בשבת, נמצא שעביד שני שבותים בעשייתו זו ובכה"ג גזרו במקדש.

ולפי זה כתב בעולת שלמה לבאר דעת רש"י במנחות וליישב בכך קושיית הרש"ש, כי מה שהוסיף רש"י שהנחת הקנים איסורה לא משום שבות אלא דמיחזי כבונה וסותר, כוונתו לומר שמלבד השבות דעלמא שיש במעשה זה משום טלטול שעליו אנו אומרים 'אין שבות במקדש' - מלבד זאת יש כאן איסור נוסף דמיחזי כבונה וסותר. ואף שהקשה הרש"ש שהרי גם איסור זה אינו אלא מדרבנן ואין שבות במקדש, הרי כבר ייסד לנו רע"א שאם יש שני שבותים במעשה, הרי הוא אסור אף במקדש, ולכן נאסרה הנחת הקנים לפי שיש בה שני שבותים, שבות דטלטול ושבות דמיחזי כבונה וסותר.

חקירה בסברת הדין דבמקום שני שבותים אין אומרים 'אין שבות במקדש'

ויש לחקור בסברת הדין דבמקום שני שבותים אין אומרים "אין שבות במקדש", שאפשר לפרש שאף שלא גזרו חכמים במקדש משום שבות, אבל בדבר שעתה בשעת עשייתו עובר על שני איסורים דרבנן, בכה"ג לא התירו אף במקדש. ועוד אפשר לפרש שלא בעינן שיעבור עתה במעשהו על שני איסורים, אלא כל שמעשה זה בעיקרו אסור בשני שבותים, מעשה איסור חמור הוא ולגביו לא אמרו אין שבות במקדש.

והנפקא מינה, באופן שיש טעם אחר להקל באחד האיסורים, לא משום כלל זה ד'אין שבות במקדש'. שלפי הנוסח הראשון בכה"ג לא נאמר את יסודו של רע"א, כיון שסוף סוף איסור אחד סר מטעם אחר ועתה אין כאן אלא איסור שבות אחד שעליו אומרים 'אין שבות במקדש'. משא"כ לנוסח השני שדבר שיש בו שני שבותים הרי הוא מעשה איסור אלים, אם כן אף אם יש איזה היתר צדדי המתיר את אחד השבותים, סוף סוף מעשה איסור זה אלים הוא ולא נאמר לגבי אין שבות במקדש.

יישוב קושיית מהרש"א שבערבה יש שני שבותים, טלטול הערבה והאבנים

לפי זה יש ליישב גם את קושיית המהרש"א בסוגייתנו. שהקשה המהרש"א מה הועילו הבייתוסים בכבישת המורביות מתחת לאבנים הלא סוף סוף אין כאן אלא איסור טלטול, ואין שבות במקדש.

אבל לפי מה שהתבאר שכשיש שני שבותים אין אומרים אין שבות במקדש, אם כן ניתן לפרש באופן נפלא, שזו היתה מטרתם של הבייתוסים, לפי שהם ידעו שבעצם קיום מצות ערבה יש איסור בטלטול הערבה, אלא שכיון שכך מצוות לא אסרו דבר זה. ולכן פעלו הבייתוסים במרמה, על ידי הטמנת הערבות מתחת האבנים, שאף שידעו שאין זה אלא איסור דרבנן משום טלטול, אבל סוף סוף בכך נעשה קיום מצות הערבה על ידי ביטול שני שבותים, שבות דטלטול הערבה ושבות דטלטול האבנים - ובמקום שני שבותים אין אומרים "אין שבות במקדש".

ובשלמא אם במקום שהאיסור שבות הראשון סר מחמת דבר צדדי, שוב אומרים אין שבות במקדש לגבי האיסור השני, אם כן לא הועלנו בתשובתנו - כי סוף סוף איסור טלטול הערבה בטל מטעם אחר כיון שכך מצוותו ואי אפשר לעשותו מבעוד יום. וכל האיסור הוא רק משום טלטול האבנים ובכך אמרינן 'אין שבות במקדש'. אבל כיון שייסדנו שביאור הא דאמרינן שבות במקדש במקום שני שבותים הוא שדבר שיש בו שני שבותים חמיר, אם כן לא אכפת לן מה שאחד האיסורים סר מחמת טעם אחר.

אמנם לכאורה אין הדברים נכונים, כי רע"א העמיד את דבריו באופן שבמעשה אחד עובר על שני שבותים שבכך ס"ל שלא התירו מעשה זה אף במקדש. ובכך ביארנו הסברא שיש כאן אלימות במעשה האיסור כיון שיש בו משום שני שבותים. אבל בנדון דידן הרי אין כאן מעשה אחד, והסרת האבנים אינה אלא רק היכי תימצי לקיום מצות הערבה אחר כך, ובכה"ג ודאי שאי אפשר לומר שיש אלימות במעשה האיסור. ואין מקום לדון אלא רק מחמת שיש כאן ב' שבותים, אבל כיון שטלטול הערבה בודאי מותר כיון שבכך מצוותה, לא נשאר לנו אלא מעשה שבות אחד שעליו שפיר הקשה המהרש"א שיש לומר "אין שבות במקדש".

מקומות בהם מצאנו שגזרו שבות אף במקדש

והנה התוספות ציינו שיש מקומות שאומרים בהם שבות במקדש, לגבי קנים בשולחן ולגבי ציר העליון. וכן לקמן (נ:) כתבו התוספות לגבי שמחת בית השואבה שאף שכלי שיר הוא רק שבות, אך כיון שהיו שם הרבה כלי שיר גזרו אף במקדש.

ובמקדש דוד (קדשים סימן כה אות ו) הוסיף עוד מקומות בהם מצאנו שלא התירו שבות במקדש: סמיכה לבית שמאי (ביצה יט.), ואף לב"ה שרי כיון שתכף לסמיכה שחיטה ואי אפשר מאתמול והרי זה צורך קרבן דדוחה יו"ט. וכן גחלים של הקטורת שנתפזרו שמבואר בתמיד (לג.) שכופה עליהם פסכתר ולא מטלטלם. וכן על שרץ שנמצא במקדש כופה עליו כלי ולא מטלטלו. ועוד אמרו בביצה (כ:) שנדרים ונדבות ששחטן ביו"ט או כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן, לא יזרוק בשבת משום שבות. ויש לתת טעם לדבר מדוע בכל אלו המקרים דוקא גזרו משום שבות.

יסוד המקדש דוד שמוקצה הוא שבות חמורה ולכן גזרו אף במקדש

וייסד המקדש דוד (שם ד"ה והנה בדיני) שנראה לומר דרק שבות התירו אבל טלטול מוקצה לא, דחמיר טפי. וכשם שכתבו תוספות בעירובין (קב:) לגבי ציר העליון שאסור להחזיר משום ששבות גדולה כזו לא התירו במקדש, כ"ש מוקצה דחמיר טפי. והביא מקור לדבריו לכך שמוקצה חמור ביותר, מדברי התוספות ישנים בביצה (ג:) שהקשו על המבואר שם שביצה שנולדה בשבת וביו"ט ספיקה אסורה, הא הוי ספיקא דרבנן ולקולא. ויישבו דמוקצה חמירא והוי כעין דאורייתא. ואם כן חזינן שמוקצה חמור ואפשר ששבות גדולה כזו לא התירו.

ויש שהוסיפו סברא לחלק בין מוקצה לשאר שבותים ולבאר הטעם דחמיר טפי. שהרי כל איסורי שבות דרבנן הרי הם איסורי גברא ולכן קילי, משא"כ איסור מוקצה הוא איסור חפצא ולכן הוא חמיר טפי דהויא חפצא דאיסורא ואסרוהו אף במקדש.