אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוכה/יא

יום ראשון ט אב - מסכת סוכה דף יא

"זה קלי ואנוהו" - התנאה לפניו במצוות

אגד לולב מדין 'זה קלי ואנוהו'

הגמרא במסכת סוכה (יא:) מביאה למחלוקת רבי יהודה וחכמים אם לולב בעי אגד [צריך לאגוד שלשת המינין כאחד, לולב הדס וערבה] או לא. לדעת רבנן לולב בין אגדו ובין שאינו אגוד כשר, ואילו לדעת רבי יהודה אגוד כשר שאינו אגוד פסול. וטעמו של רבי יהודה, דיליף לקיחה לקיחה מאגודת אזוב, שם נאמר (שמות יב כב) "ולקחתם אגודת אזוב" ובארבעת המינים נאמר (ויקרא כג מ) "ולקחתם לכם ביום הראשון וגו' כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל", וכשם ששם "אגודת" אזוב דוקא, כן כאן בעינן אגודה דוקא. וחכמים החולקים לא למדו גזירה שוה זו מרבותיהם ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו כי שמא מקראות אלו לא נכתבו לדרוש מהם גזירה שוה (רש"י).

שוב מביאה הגמרא ברייתא האומרת: לולב מצוה לאוגדו, ואם לא אגדו כשר. ומבררת הגמרא מי בעל המימרא בברייתא זו, כי אם רבי יהודה כיצד הכשירה הברייתא אם לא אגדו, ואם חכמים הם בעלי הברייתא מדוע הצריכו כלל לאגוד את הלולב משום מצוה, הלא לדעתם אין דורשים גזירה שוה זו. ומבארת הגמרא שאכן דעת חכמים היא זו, כי אף לדעתם שאין נלמדת מצות האגידה בגזירה שוה מאגודת אזוב, מכל מקום יש לאגוד את הלולב משום הידור מצוה. כמו שנאמר (שמות טו ב) "זה קלי ואנוהו" - התנאה לפניו במצוות. ואף אגידת הלולב יופי ונוי הוא לו.

ודרשת חז"ל זו מובאת באורך בגמרא במסכת שבת (קלג:) שם נאמר: דתניא זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות. עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו, בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין.

חיתוך ציצין בשבת ודעת השאג"א ש'ואנוהו' דאורייתא

ונדון הגמרא שם הוא לגבי דין ציצין שנותרו אחר המילה אם מותר להסירן בשבת, וכך אומרת הברייתא: המל, כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר, בין על הציצין המעכבין את המילה בין על הציצין שאין מעכבין את המילה. פירש, על הציצין המעכבין את המילה חוזר, על ציצין שאין מעכבין את המילה אינו חוזר.

ומבארת הגמרא שיתכן שאף הסובר לגבי הפשטת קרבן הפסח שאם הפשיטו עד החזה באופן שיכול כבר להוציא את אימוריו שוב אינו יכול להמשיך ולהפשיטו כיון שאין המשך ההפשטה צורך גבוה, מכל מקום יודה הוא בנדון זה שאף אם פירש יוכל לחזור אף על הציצין שאינן מעכבים את המילה - כיון שיש בנטילת הציצין משום יפוי המילה והרי זה בכלל דין "זה קלי ואנווהו" - התנאה לפניו במצוות.

ודעת השאגת אריה (סימן נ) שדרשה זו מוסכמת אליבא דכולי עלמא, ודין הידור מצוה הנלמד מדרשה זו הוא דין דאורייתא, ומשום כך כל כמה שציצין שאינם מעכבים את המילה היה בהם משום הידור מצוה, היה חייב לשוב ולחזור עליהן אפילו בשבת, כי כשם שמילה עצמה דוחה את השבת כן הידור מצוה דוחה את השבת, וכן פסק הרמב"ם (מילה פ"ב ה"ו) שחוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה אפילו בשבת כל זמן שלא פירש.

קושיית המהר"צ חיות שלדעת השאגת אריה מצינו דין דאורייתא לכתחילה

והקשה המהר"צ חיות על דעתו מסוגייתנו, שהרי כאן מבואר בגמרא שמשום דין זה של "זה קלי ואנווהו" סוברים חכמים שמצוה לכתחילה לאגוד את הלולב אך בדיעבד אם לא אגדו - כשר. ואילו דעת התוספות שלגבי דינים דאורייתא אין חילוק בין לכתחילה לדיעבד. כ"כ המהר"צ בשם תוספות במנחות (לח. ד"ה הקדים), וכן מפורש בתוספות בגיטין (ג: ד"ה וכי)

ויש להעיר מש"כ תוספות בפסחים (יא. ד"ה קוצרין) שאין לתמוה מי איכא מידי דמדאורייתא לכתחילה אסור ובדיעבד שרי, דאיכא מילי טובא דבעינן שישנה הכתוב עליו לעכב כגון קדשים. ומשמע שמלבד קדשים יש מקומות נוספים שמדאורייתא לכתחילה אסור ובדיעבד שרי. אך בחידושי רבינו דוד (פסחים שם) כתב ואע"ג דבדאורייתא לא אשכחן כתחילה ודיעבד, גבי קרבנות איכא מילי טובא וכו'. ואולי אף התוספות כוונתם לקדשים דוקא, ויל"ע.

ומ"מ המהר"צ חיות הקשה לפי דעת השאגת אריה, דנמצא שאגד לולב הוא דין שחייב בו לכתחילה מדאורייתא משום "זה קלי ואנווהו" שהוא דין דאורייתא כדמוכח בגמרא בשבת שמחללין עליו את השבת, ומאידך בדיעבד מבואר בסוגייתנו שאם לא אגדו כשר. אם כן מצאנו דין דאורייתא שיש בו לכתחילה ודיעבד, והניח בקושיא.

הערת השדי חמד שנשמט מהמהרצ"ח דברי הריטב"א שביאר שזה המו"מ בגמרא

ובאמת הריטב"א העמיד קושיא זו כחלק מהמו"מ בגמרא, שמקשה הגמרא שלדעת רבנן שאין האיגוד מעכב אם כן 'מאי מצוה' פירוש, דליכא למימר דמצוה לאוגדו לכתחילה מן התורה אלא דיעבד אם לא אגדו כשר, דהא כל בדאורייתא לא שאני לן בין לכתחילה בין בדיעבד. ופרקינן, דהיינו מצוה מדרבנן משום שנאמר זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות. הרי לנו שמכח קושיה זו הכריח הריטב"א שכל דין זה קלי ואנווהו הוא דין דרבנן בעלמא.

ועיין שדי חמד (מערכת ז' כלל יב) שהעיר על המהרצ"ח שנשמט ממנו דברי הריטב"א שמבואר מדבריו שדין זה קלי אינו אלא מדרבנן ושאף השאג"א לא ברירא ליה שהוא מדאורייתא, והוכיח שם בדעת התוספות בכמה מקומות שדעתם שאין דין זה אלא מדרבנן וממילא סרה קושיית המהרצ"ח מאליה. ועי"ש מה שהביא ליישב ראיית השאג"א ממה שמותר לפי זה לחזור על ציצין בשבת אף שאינם מצוה אלא מדרבנן.

אמנם הראב"ד (ז. מדפה"ר) כתב שלדעת רבי יהודה ילפינן מצות אגידה מזה קלי ואנווהו, ואתיא קיחה קיחה לעכב. והיינו כדברי השאגת אריה ש"זה קלי ואנווהו" הוא דאורייתא ונחלקו רבי יהודה וחכמים אם ילפנין עוד גזירה שוה מאזוב לעכב או דבדיעבד כשר בלא אגדו.

חילוק הגרשז"א ש'ואנוהו' אינו דין פרטי בכל מצוה

רבי שלמה זלמן אויערבאך (מנחת שלמה) תמה על קושייתו של מהר"צ חיות, והוא כותב: והוא פלאי. דהרי "ואנוהו" אין זה דין פרטי באיזו שהיא מצוה, אלא זה דין כללי שכל מה שתעשה לה' תאנווהו ותשפרהו. ואין זה ענין לקיום המצוה עצמה אלא זה מצוה אחרת שיש לנאות את מעשיו לפני ה'. ואם כן יש לומר דאין הכי נמי גם בדיעבד לא קיים מצוה זו, אבל מצות ד' מינים קיים. ואם כן שייך הכא לשון של בדיעבד ולכתחילה, כיון דלכתחילה יש לקיים מצות לולב באגד כדי שיהא נאה, ובדיעבד שנטל בלא אגד יצא ידי חובת לולב אבל ביטל דין ואנווהו.

לחומר הקושיא, רוצה הגרשז"א לבאר שאולי דין אגד דלולב משום "התנאה לפניו במצוות" אינו דומה לדין 'ואנווהו' הכללי, שהרי לקיום עצם הנוי באגידת ג' המינים היה אפשר לקיימו על ידי קוישיקלעך כמנהג העולם. וכן מדוע צריך קשר דוקא ולא סגי בעניבה. אלא ע"כ שנאמר כאן דין נוסף שיש ענין לקשר ולחבר ג' סוגי האנשים הנרמזים בלולב, הדס וערבה [היינו אנשים שיש בהם תורה בלבד, מעשים בלבד ואנשים שאין בהם לא תורה ולא מעשים] ואם כן 'ואנווהו' זה הוא דין מיוחד במצות לולב, ולכן מקשה המהרצ"ח שאם כן מצינו דין לכתחילה ודיעבד בדין דאורייתא. ומ"מ מסיק הגרשז"א: אולם אעפ"כ אין זה נכון.

ואמנם מדברי הראב"ד הנזכרים שלרבי יהודה ילפינן לעיקר דין אגידה מ"זה קלי ואנווהו" אלא שבעינן לגזירה שוה מאזוב ללמדנו ששנה עליו הכתוב לעכב. מוכח לכאורה גם כהבנת המהר"צ חיות. כי אם כהבנת המנחת שלמה הרי אין לכאורה קשר בין הדברים, כי אין כאן שנה עליו הכתוב על דין "אגידה" אלא שפעולת האגידה יש בה חיוב גם מצד הידור מצוה מצד נוי הלולב וגם דין פרטי על אגידת הלולב דילפינן מאזוב, ומה שייך לדון בכהאי גוונא משום שנה עליו הכתוב לעכב.

חקירת הגרי"ז אם הידור מצוה הוא 'מצוה חדשה' או 'גילוי' בכל מצוה

ובברכת אברהם הביא בשם מרן הגרי"ז לחקור בכל הידור מצוה, האם זו 'מצוה חדשה' להדר במצות, או שנאמר ב"זה קלי ואנוהו" שיש כאן 'גילוי' שבכל מצוה ומצוה יש את ההידור שלה, האופן שראוי לקיימה לכתחילה בהידור ומן המובחר גם בדברים שאינם מעכבים בה, וממילא ההידור הוא מדיני המצוה עצמה.

והוכיח כן מפסק הרמב"ם (המובא לעיל) שחוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה אפילו בשבת כל זמן שלא פירש, ואם נאמר שהידור מצוה הוא מצוה חדשה בפני עצמה כיצד יתכן שיחלל שבת על חיתוך ציצין שאין בחתיכתם אלא משום הידור מצוה. אלא ע"כ שדין הידור הוא דין פרטי בכל מצוה ומצוה וממילא בכלל ההיתר למול בשבת הותר נמי לחתוך את אותם ציצין שדין לחותכם משום הידור מצות מילה.

יישוב כעין דברי הגרשז"א אף אם ננקוט שדין הידור הוא דין פרטי

ואף שעל פניו סתרו דבריו לדברי הגרשז"א שפירש ואמר שדין זה קלי ואנווהו אינו דין פרטי אלא דין כללי שכל מה שתעשה לה' תאנווהו ותשפרהו. מכל מקום עיקר סברת הגרשז"א שייכת אף אם נאמר שדין הידור הוא דין פרטי בכל מצוה ומצוה. כי עדיין יש לומר שהוא פרט נוסף מגוף המצוה, ואף שכשאינו אוגד את הלולב ומבטל בכך אף בדיעבד את דין ה"הידור" שבמצוות לולב, מכל מקום מקיים את גוף המצוה של ארבעת המינים.

וכעין זה יש מאחרוני זמנינו שכתבו ליישב עיקר קושיית המהרצ"ח, שכאשר דין מסויים אינו בגוף המצוה אלא כסעיף נוסף על עיקר המצוה, כך שבאופן שעבר על דין זה וביטלו עדיין מתקיים עיקר הדין. באופן שנמצא שביטל פרט מן הדין אך עיקר הדין קיים. והוא הדין לענין 'ואנוהו' באגד לולב, יש פרט נוסף על עיקר מצות נטילת לולב, לאגוד את הלולב, וכשאינו אוגדו ביטל דין זה אף בדיעבד אך מכל מקום יצא ידי חובת נטילת לולב בחסרון פרט זה (מנחת חן).

אף התוספות מודו בדין 'ואנוהו' שכל מהותו אינו אלא לכתחילה

עוד כתבו ליישב, שמה שכתבו התוספות שבדאורייתא לא שאני לן בין לכתחילה לדיעבד, היינו בכל המצוות מלבד דין 'ואנוהו', שהרי כל מהות דין זה הוא שיכול לקיים המצוה בהידור טפי, ואילו היה 'הידור' זה מעכב - כבר יצא מכלל הידור והרי הוא חלק ממעשה המצוה. כך שכל מהות דין 'ואנוהו' מכריח שדין זה הוא רק לכתחילה, ואף התוספות יודו בדין 'ואנוהו' שאינו אלא לכתחילה (צדק אברהם).