אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוטה/לה

יום רביעי י"ב אייר תשפ"ג - מסכת סוטה דף לה

קריאת אדם על שם אביו 'בן פלוני'

ביאור המזרחי שכלב השתיק את העם על ידי שכינה את משה 'בן עמרם'

הגמרא בסוטה (לה.) דורשת את הפסוק (במדבר יג ל) "ויהס כלב את העם אל משה", כך: אמר רבה, שהסיתן בדברים, דחזייה ליהושע דקא משתעי, אמרי ליה, דין ראש קטיעה ימלל [- שיתקוהו בנזיפה ואמרו לו, ראש הקטוע ידבר, מי שראשו קטוע שאין לו בנים ליטול חלק בארץ הוא ידבר בפנינו. רש"י]. אמר, אי משתעינא, אמרי בי מילתא וחסמין לי [- משתקין אותי]. אמר להן, וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם. סברי בגנותיה קא משתעי, אישתיקו. אמר להו, הוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והאכילנו את המן, אם יאמר עשו סולמות ועלו לרקיע, לא נשמע לו?!

המזרחי (שם) מוסיף ומבאר מדוע היו סבורים ישראל שבא לספר בגנותו של משה. תחילה הוא מביא את דברי המדרש (במדב"ר טז יט): מפני שבתחילה אמר להם, אני עמכם בעצה, ובלבו היה לומר אמת, שנאמר 'ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי'. וכן הקב"ה העיד עליו ואמר 'ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו. וכשבאו המרגלים ואמרו, נאמן עלינו כלב, מיד עמד על הספסל ושיתק את כל ישראל, שהיו מצווחין על משה רבינו ע"ה, שהם היו סבורים שהיה אומר לשון הרע, לפיכך שתקו.

מלבד זאת מוסיף המזרחי ונותן טעם נוסף לטעותם של ישראל: אבל נראה לי, שבזולת זה, מנוסח לשונו שקראו "בן עמרם" ולא בשמו, הבינו זה. וקראו כן, כדי שיטעו ויחשבו שכוונתו לגנאי, ע"כ. דהיינו שהמזרחי מבאר שקריאת משה בשם 'בן עמרם' אף היא הטעתה את ישראל לחשוב שכוונת כלב לדבר בגנות משה. והמזרחי מוסיף שאכן זה הטעם שבחר כלב לכנות את משה בתואר זה בדברו עם ישראל.

ביאור התורה תמימה שבכמה מקומות שדיברו אל משה בלשון מגונה כינוהו 'בן עמרם'

גם בתורה תמימה (שם אות יט) עמד על מה שאמר כלב 'בן עמרם' ולא הזכירו בשמו העצמי 'משה'. וכתב לבאר עפ"מ שפירש רש"י בתהילים (ד ג) על הפסוק "עד מה כבודי לכלימה": עד מתי אתם מבזים אותי "הראיתם את בן ישי", "מי דוד ומי בן ישי", "בכרות בני עם בן ישי", "כי בוחר אתה לבן ישי", אין לי שם. הרי שדוד מתאונן על כך שמבזים אותו בכנותו בשם 'בן ישי' ולא בשם העצמי 'דוד'. "מבואר מזה שמי שקורין אותו רק בשם אביו, גנאי הוא לו ופחיתות לכבודו".

עפ"ז מבאר התו"ת גם את כוונת כלב בכנותו למשה בשם 'בן עמרם': וכאן כמבואר בדרשה זו, כונן כלב כל מטרתו להאמין את ההמון שמדבר הוא סרה במשה כדי שישתקו, וכדי לבוא במטרתו זאת קרא אותו בתחילת דבריו בשם 'בן עמרם' כדי שיאמין העם שהוא מדבר בגנותו. ובילקוט הגרשוני (סוטה שם) העיר שהתו"ת לא ראה שכבר כתב כן רבינו המזרחי.

בדומה, מציין התורה תמימה לשני מקורות נוספים שבהם נראה שכשרצה מי שרצה לדבר בגנותו של משה, כינהו בשם 'בן עמרם'. כך מובא בגמרא בסנהדרין (פב.) שכשהתריס זמרי בן סלוא לפני משה, אמר לו: בן עמרם זו אסורה או מותרת, ואם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך. וכך גם במדרש (שמו"ר נב ב) מובא שהיו ליצני ישראל אומרים אלו לאלו: אפשר שהשכינה שורה על ידיו של בין עמרם.

היכן ראה שאול ביהונתן שהוא 'בוחר לבן ישי'

גם בספר פנינים יקרים (פ' שלח) הביא בשם ספר נחלת יעקב לבעל נתיבות המשפט, שדבר ידוע הוא שאם אחד מזכיר לאדם, אזי אם הוא אוהבו הוא מזכירו בשמו, ואם הוא שונאו הוא מזכירו בשם אביו. ובזה ביאר את הפסוקים בספר שמואל בהפטרת 'מחר חודש' (א' כ): "ויהי ממחרת החודש השני ויפקד מקום דוד, ויאמר שאול אל יהונתן בנו מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם. ויען יהונתן את שאול נשאל נשאל דוד מעמדי עד בית לחם. ויאמר שלחני נא כי זבח משפחה לנו בעיר... על כן לא בא אל שולחן המלך. ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות הלא ידעתי כי בוחר אתה לבן ישי לבשתך ולבשת ערות אמך. כי כל הימים אשר בן ישי חי על האדמה לא תכון אתה ומלכותך ועתה שלח וקח אותו אלי כי בן מות הוא".

ולכאורה תמוה, מה ראה שאול ביהונתן שבוחר הוא לבן ישי. אלא ששאול שהיה שונא לדוד לא הזכירו בשמו רק אמר 'מדוע לא בא בן ישי' והזכירו על שם אביו. אמנם יהונתן השיב לו 'שאול נשאל דוד' כלומר שהיה אוהבו ומזכירו בשמו. ועל זה אמר לו שאול 'כי בוחר אתה לבן ישי'. ועפ"ז מבאר הנחלת יעקב, כדברי המזרחי והתו"ת, שבדבר זה התחכם כלב להשתיקם, אמר 'וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם' וכששמעו שאינו מזכירו בשמו אלא רק בשם בן עמרם, סברו שיספק בגנותו ושתקו כולם.

כעין זה ביאר החכם צבי את מה שדרשו חז"ל במסכת מגילה (טז.) על הפסוק (אסתר ו ג) "לא נעשה עמו דבר" - אמר רבא: לא מפני שאוהבין את מרדכי אלא מפני ששונאים את המן. ולכאורה דרשת חז"ל זו היא כעין נביאות, מנין ידעינן שעשו כן רק משנאת המן ולא מאהבת מרדכי. וביאר החכם צבי שהרי בכל המגילה נזכר שמו של מרדכי, ורק כאן אמרו 'לא נעשה עמו דבר' ולא הזכירו את שמו, ואילו היו אוהבים את מרדכי ודאי היו מזכירים את שמו, ומוכח שלא עשו כן מאהבת מרדכי אלא משנאת המן.

בספר עלי ורדים (סוטה שם) העיר שהרי מצאנו מקומות שנזכר משה בשם 'בן עמרם' ואינו לגנאי. בגמרא בשבת (פט.): חזר ואמר לפני הקב"ה רבונו של עולם חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה. אמר לו, לך אצל בן עמרם. ובנדרים (לט:) וסנהדרין (קי.): מלמד שעלו שמש וירח מרקיע לזבול ואמרו לפניו, רבש"ע, אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירים, ואם לאו אין אנו מאירים. הרי מפורש שכינוהו בשם 'בן עמרם' גם כשבאים לדבר בכבודו. וכתב לחלק בין כינוי אדם בידי אדם אחר שאזי יש גנאי בכינוי על שם אביו, ובין כינוי אדם בידי מלאך שאין בכך גנאי. אלא שהעיר ממה שמצאנו בשמחת תורה שאומרים פיוט 'אין ברוך כבן עמרם' וכו' ושם אנו אומרים כן ומכנים אותו בשם 'בן אמרם'. וכתב להציע בדרך אפשר שכיון שאנו מקדימים תחילה ואומרים 'אין ברוך' או 'אין ותיק' וכדומה, בזה מוכח שאין כוונו לגנאי ושוב אין חסרון בהזכרת שם אביו בלא שמו.

בני שמואל זכו להקרא בשמם ולא בשם אביהם רק אחר שהתמנו כשופטים

ובספר שערי תורה (חלק הדרושים, דרוש ג) עמד על מה שרבא נתכנה קודם שסמכוהו בשם אביו, ונקרא 'בריה דרב יוסף בר חמא', ורק אחר שסמכוהו נקרא בשם 'רבא' המורה על שמו העצמי, רב אבא או רבי אבא. דהיינו שקודם שאדם נסמך לראש ואינו כל כך בחשיבותו נקרא בשם אביו, ואחר כך בשמו. וזאת משום שמקודם שנסמך לא נקרא בשמו, כי כיון שאינו ראוי להיות מוסמך, אין לו חשיבות מצד עצמו. ואם אביו חשוב, אזי יש לו חשיבות מצד אביו ונקרא על שמו, ולאחר שנסמך ונעשה ראש מצד עצמי אזי החשיבות שלו על שמו.

עפ"ז ביאר את האמור בשמואל (שמואל א' ח א-ב): ויהי כאשר זקן שמואל וישם את בניו שופטים לישראל. ויהי שם בנו הבכור יואל ושם משנהו אביה, שופטים בבאר שבע. ולכאורה יש לדקדק מדוע סיפר כאן שמם, הלא היה לו להזכיר שם מקודם לכן, ואיזה שייכות וסדר יש בין הפסוקים. אמנם לפי הנ"ל יבואר היטב, כי באמת קודם שנעשו שופטים וגדולים בארץ לא נתפרסמו כלל בשמם, כי לא היה להם חשיבות מצד עצמם, והיו נקראים בשם אביהם, 'בני שמואל'. אבל אח"כ כשנעשו שופטים, נתגדלו ונקראו בשמם. וזהו שאמר 'וישם את בניו שופטים לישראל, ויהי שם בנו הבכור יואל ושם משנהו אביה שופטים בבאר שבע'. רצונו לומר כיון שנעשו שופטים, והוא סמכם - כי אב יכול לסמוך את בנו, לכן קנו שם ונעשו חשובים בעולם, והיה זה להם לכבוד ולתפארת שלא היו צריכים לקרותם עוד בשם אביהם כי אדם רשום וחשוב בעולם נקרא בשמו, וגדול מרבן שמו, ואתי שפיר ומובן היטב.

ועפ"ז הוסיף אף הוא לבאר את דברי כלב: ובזה מובן הא דאיתא בפרשת שלח 'ויהס כלב' וגו'. כי השונאים לא היו קוראים לו בשמו כראוי לאדם מפורסם בעולם שגדול מרבן שמו, רק בשם אביו שהוא 'בן עמרם' המפורסם, ואוהביו היו קוראים אותו בשמו. והוא כיוון שרצה להשתיקם, קרא בשמיה דאבוה, ועל ידי זה היו סוברים שבא לספר בגנותו, וכוונתו היתה לשם שמים.

ביאור האדרת אליהו מדוע כינה חזקיהו את ישעיהו בשם 'בן אמוץ'

ובגמרא במסכת ברכות (י.) מובא שכשבא ישעיהו אצל חזקיהו לבקרו, אמר לו שנגזר עליו מיתה בעולם הזה ובעולם הבא כיון שלא עסק בפריה ורביה, וכשרצה לשאת את בתו של ישעיהו בן אמוץ, אמר לו כבר נגזרה גזירה. ואמר לו חזקיה: בן אמוץ כלה נבואתך וצא, כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים.

ובאדרת אליהו (מובא באסיפת זקנים שם) ביאר שכיון שכעס עליו לא קראו בשמו אלא בשם אביו שהוא לשון בזיון כדאיתא במדרש על הפסוק 'עד מה כבודי לכלימה' [כמובא לעיל מדברי רש"י].

על דרך זה ביאר ביוסף לקח את מאמר הכתוב במגילת אסתר (ב א) אחר הדברים האלה כשוך חמת המלך אחשורוש זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה. והיינו שמטבע האדם שאם הוא שונא לאחד אינו רוצה להזכיר שמו בפיו, כמו שמצאנו בשאול שכיון שבא לכלל כעס על דוד לא רצה להזכיר את שמו ואמר רק 'מדוע לא בא בן ישי אל הלחם'. משא"כ יהונתן שהיה אוהבו הזכירו בשמו, והשיב לאביו, שאול נשאל דוד. וכך גם אצל אחשורוש כאשר ראו נערי המלך שאחשורוש 'זכר את ושתי' - היינו שהזכירה בשמה, הביאו כי 'חמת המלך שככה' והציעו לפניו מה יעשה כדי להמליך מלכה אחרת תחת ושתי.

מדוע אמר רב יהודה לרב המנונא 'המנונא את'

בזה ביאר בספר ברכת אהרן (ברכות שם) את המובא בגמרא בשבועות (לד.-:) יתיב רב המנונא קמיה דרב יהודה, ויתיב רב יהודה וקא מיבעיא ליה מנה מניתיך בפני פלוני ופלוני וכו' אמר ליה, המנונא את עול תא. והעלה בספר הנ"ל 'השערה נאותה בהבנת הדבר' מדוע קראו בשמו, ויבואר, כי רצה להראות לו אות אהבה וכבוד כששמע דבריו והוטבו בעיניו ולכן קראו בשמו, היפך השונא חבירו או מזלזל בכבודו שאינו קוראו בשמו אלא רק 'בן פלוני' דרך גנאי.