אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוטה/כח

יום רביעי ה' אייר תשפ"ג - מסכת סוטה דף כח

סוטה עשה בה הכתוב ספק כודאי

דין עשה בה הכתוב ספק כודאי

בברייתא המובאת במסכת סוטה (כח.) שנינו: מה תלמוד לומר 'והיא נטמאה', 'והיא לא נטמאה', אם נטמאה למה שותה, אם לא נטמאה למה משקה. ופירש רש"י: מה תלמוד לומר 'והיא נטמאה' דמשמע דודאי נטמאה, ומה תלמוד לומר 'והיא לא נטמאה'. אי פשיטא ליה דנטמאה למה שותה, ואי פשיטא דלא נטמאה למה משקה. ומבארת הברייתא: מגיד לך הכתוב, שעל הספק אסורה. וברש"י: והכי קאמר קרא, אשה זו שמא נטמאה ושמא לא נטמאה, וקאמר לך דישקנה לברר הספיקא, ואי לא משקה לה - אסורה.

וממשיכה הברייתא: מכאן אתה דן לשרץ, ומה סוטה שלא עשה בה שוגג כמזיד ואונס כרצון - עשה בה ספק כודאי, שרץ שעשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון - אינו דין שיעשה בו ספק כודאי וכו'.

ועכ"פ מבואר בברייתא שהפסוק מלמדנו שאשה זו שהיא ספק נטמאה צריך להשקותה, ואם אינו משקה אותה הרי היא אסורה. והקשו התוספות (ד"ה מה): וכי איצטריך קרא למיסר ספיקא, ע"כ. וידועה מחלוקת הראשונים (האריך בדבריהם בשב שמעתתא ש"א פ"א) בדין 'ספק דאורייתא לחומרא' אם דין זה הוא מדאורייתא, או שמדאורייתא כל ספק לקולא, ומדרבנן הוא שמחמירים בספק דאורייתא. ובאחרונים רצו לבאר קושיית התוספות הנזכרת, שלפי דעתם ספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא, ולכן מקשים התוספות למה צריך פסוק ללמדנו שאשה זו שספק נטמאה ספק לא נטמאה אסורה, הלא בכל התורה כולה ספק דאורייתא לחומרא, וכי איצטריך קרא למיסר ספיקא.

דעת התוספות בסוטה שאינו לוקה על ביאתה ודעתם ביבמות שלוקה

ויישבו התוספות: ויש לומר, הכתוב אוסרה קודם שתיה כאילו היא ודאי. ואע"ג דליכא מלקות... מיהו לאו הבא מכלל עשה איכא, ואפילו אם היא טהורה - נענש בבית של מעלה אם בא עליה, כמו על חייבי עשה. ולא כשאר ספיקות, כגון ספק חלב ספק שומן ואכלו ונודע שהוא שומן, אע"ג דצריך כפרה וסליחה מיהו לא חמיר כחייבי עשה, ע"כ. כלומר, התוספות מבארים שהכרעת התורה שסוטה שהיא בספק אם נטמאה אסורה, אינה כדין 'ספק דאורייתא לחומרא' כאכילת חתיכה שהיא ספק חלב ספק שומן, אלא 'עשה בה הכתוב ספק כודאי' והרי זה כאילו עובר בודאי איסור.

אמנם מוסיפים התוספות שאף שסוטה עשה בה הכתוב ספק כודאי, אין זה אלא כלפי עונשי שמים, אך מכל מקום לענין מלקות - אינו לוקה על ביאתה.

וביבמות (יא: ד"ה מאי) הקשו התוספות: ואם תאמר, כיון דלא כתיב לאו בסוטה ספק, אמאי אמר בסוטה דאם בא עליה בדרך לוקה. ויישבו התוספות: ויש לומר, דלחומרא עשה הכתוב ספק כודאי, כדפרישית לעיל, ע"כ.

והנה בדבריהם אלו מבואר להדיא שדעתם, בשונה מדבריהם בסוטה, שבעל הבא על אשתו סוטה בדרך - לוקה, ואף התוספות מציינים שכך 'אמר בסוטה', ובדפוסי הש"ס מצויין בסוגריים שהמקור הוא בסוטה דף ז' ע"א, וכוונתם [כך ביארו הערוך לנר, היד דוד ועוד] למה שמבואר שם במשנה שבלקיחת הבעל לאשה לבית דין הגדול שבירושלים, היו מלווים אותו שני תלמידי חכמים, ורבי יהודה חולק וסובר שבעלה נאמן עליה. ובגמרא מבואר שרבי יהודה למד דינו בק"ו, ומה נדה שהיא בכרת בעלה נאמן עליה, סוטה שהיא בלאו לא כל שכן. ורבנן השיבו לו מה שהשיבו, אך עכ"פ מבואר בגמרא שסוטה ספק הרי היא בלאו - ועונש לאו הוא מלקות.

ואמנם העירו האחרונים שלכאורה אינו מוכרח שילקה, ומה שאמרו שם שסוטה היא בלאו, כוונת רבי יהודה שם לרבותא, שסוטה עכ"פ אינה אלא בלאו - כלומר, גם אם זינתה לפי האמת אין כאן אלא לאו - אך אין מבואר שם שלוקה [וביד דוד רצה לומר שהראשונים היתה להם גירסא בגמרא שאם בא עליה בעלה בדרך לוקה, יעו"ש].

ועכ"פ נמצאנו למדים שנחלקו בעלי התוספות, ביבמות ובסוטה, אם סוטה שבעלה בא עליה בדרך לוקה, וכך ציין רע"א בגליון הש"ס ביבמות שם לתוספות אחר ביבמות (סט. ד"ה כי תהיה) ששם נקטו התוספות גם כן שאין בה לאו אלא רק איסור עשה ד'ונטמאה', ואם כן גם לא יהיה בה מלקות. וכ"ד הרמב"ם (גירושין פי"א הי"ד) כפי שביארו המגיד משנה (שם). ומאידך דעת הרשב"א (יבמות יא:) והריטב"א (שם) כדעת התוספות שם שאם בא עליה בעלה בדרך - לוקה.

חקירה הגר"ח בדין 'ספק כודאי' אם נתנו לה דיני ודאי או שדנו אותה כזינתה בודאי

והתוספות ביבמות ביארו את טעם הדבר שלוקה אף שלא כתיב בסוטה ספק לאו, כיון ש'עשה הכתוב ספק כודאי', ואילו התוספות בסוטה כתבו להדיא שעל אף ש'עשה הכתוב ספק כודאי' אין זה אלא לענין עונשי שמים כחייבי עשה, אבל אינו לוקה, וצריך להבין במה נחלקו.

ובחידושי הגר"ח (סטנסיל, סוטה שם) כתב להסתפק בעיקר המבואר בגמרא שחידוש הוא שחידשה תורה בסוטה שספק כודאי, מה ביאורו. האם חידשה התורה שמספק נחזיק את הדין כודאי, כגון שבספק סוטה - מספק נחזיק וננקוט שאכן נבעלה ממש, והרי יש לה דין של אשת איש שזינתה. או שאין זה גדר החידוש שחידשה תורה, שהרי לא נבעלה ואין זה אלא ספק, רק חידשה התורה שמספק ניתן עליה דיני אשת איש שזינתה אך לא ננקוט שאכן היא זינתה בודאי.

וביאר הגר"ח שבדבר זה נחלקו בעלי התוספות והראשונים, כי הלאו של 'לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה... אחרי אשר הוטמאה' (דברים כד ד) לא נאמר בפרשת סוטה, רק שהוא דין מדיני אשת איש שזינתה שאם בא עליה בעלה עובר בלאו זה ולוקה. והנה אם גדר הדין של 'עשה בה הכתוב ספק כודאי' גדרו שאנו נוקטים שאכן היא זינתה - אם כן, כן הוא לגבי כל דיני אשת איש שזינתה, אף אלו שלא נתבארו בפרשת סוטה, שכן סוף סוף נוקטים אנו שזינתה, ובכלל דיני אשת איש שזינתה שבעלה לוקה אם בא עליה.

אמנם אם גדר הדין הוא שאף שאיננו יודעים שזינתה, שהרי הדבר מוטל בספק, אך מכל מקום נתנה בה התורה דינים כאשת איש שזינתה, בזה יש לומר שדינים אלו הם רק הדינים שחידשה התורה בפרשת סוטה - אך לגבי שאר הדינים שלא נתפרשו בפרשת סוטה, הרי אין לנו לדון אותה כזינתה בודאי - ולכן אינה לוקה.

ראיה לחקירה זו רוצה הגר"ח ללמוד גם מעצם סוגיית הגמרא: תנו רבנן שלש פעמים האמורין בפרשה, 'אם נטמאה', 'נטמאה', 'ונטמאה', למה. אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה, דברי רבי עקיבא. וכעין זה כבר נתפרש במשנה (כז:). ולכאורה למה צריך את כל הפסוקים, הלא אם גדר דין סוטה ספק שעשה בה הכתוב ספק כודאי, שדנים את הסוטה כאילו ודאי זינתה, אם כן פשוט ממילא שיש בה את כל דיני אשת איש שזינתה ואף אסורה לאכול בתרומה וכו'. ומכך שהוצרכה התורה להוסיף דרשות נוספות משמע שאכן אף אחר חידוש התורה אין דנים את הסוטה כודאית, רק שהתורה נתנה בה דינים כודאית, אך כל זה רק לגבי הדינים שחידשה בה התורה ולא לגבי כל דיני אשת איש שזינתה - אלו שלא נתבארו להדיא בפרשה.

פסק הרמב"ם שספק טומאה ברה"י בנזיר נותנים לו 'חומרי טהרה' אף ש'ספק כודאי'

על פי זה כתב הגר"ח לבאר דין מופלא בדברי הרמב"ם. וכך פסק הרמב"ם בהלכות נזירות (נזירות פ"ט הט"ז) שנזיר שנטמא בספק טומאה ברשות היחיד, דינו לחומרא, שנותנים עליו חומרי טהרה וחומרי טומאה. ולכאורה קשה כיון שספק טומאה ברשות היחיד מסוטה הוא נלמד, ואם כן דינו שעשו בו ספק כודאי, וכיון שכן מדוע לא נדונו כ'ודאי טמא' ולמה ניתן עליו גם 'חומרי טהרה'.

אמנם לפי מה שנתבאר מבאר הגר"ח גם את פסק הרמב"ם, שכן נזיר אינו מגלח על כל טומאה, אלא רק על טומאה 'מעצמו של מת', ואם כן יש לדון באופן שנטמא בספק טומאה ברשות היחיד, ונתנה עליו התורה דין של 'ספק כודאי' האם יהיה זה חשוב כטומאה 'מעצמו של מת'. ונראה שנידון זה תלוי בחקירה הנזכרת, כי אם גדר הדין הוא שדנים כאילו הוא ודאי, אם כן כיון שיש ספק אם נגע בעצמו של מת ואנו דנים כאילו הוא ודאי נגע - הרי יש כאן נגיעה בעצמו של מת ואין כאן מקום להחמיר ולתת עליו 'חומרי טהרה'. וכך אכן דעת רבי הושעיא בירושלמי (נזיר פ"ח ה"א).

אמנם דעת רבי יוחנן שם, וכך פסק הרמב"ם, שדין 'עשה בה הכתוב ספק כודאי' אין עניינו שדנים כאילו באמת הוא ודאי, אלא רק שנתנה בו התורה דינים של ודאי, אך כל זה רק לענין הדברים האמורים בפרשה, אבל טומאה 'מעצמו של מת' שלא נתפרשה בפרשה זו אלא דין מיוחד הוא בנזיר, כלפיה לא נתן בו הכתוב דין ודאי, אלא ספק הוא ככל הספקות ולכן צריך ליתן עליו גם 'חומרי טהרה'.

ונמצא שדעת הרמב"ם ש'עשה בה הכתוב ספק כודאי' גדרו הוא כדעת התוספות בסוטה שנתנו עליה דיני ודאי, ולא שדנים אותו כאילו ודאי זינתה, והרמב"ם הלך בזה לשיטתו שכן בהלכות גירושין (פי"א הי"ד) פסק באמת הרמב"ם שספק סוטה בעלה לוקה עליה רק מכת מרדות, ולא לוקה מדאורייתא. וזאת משום שדעתו ש'ספק כודאי' הוא רק ביחס לדינים המפורשים בפרשה ולא שדנים אותה באמת כזינתה ודאי.

קושיית הרש"ש בסתירת דברי התוספות אם 'לא יוכל' נידון גם בסוטה ספק

והנה התוספות ביבמות (יא. ד"ה צרת סוטה) ביארו מה שספק סוטה חולצת אף שעשה בה הכתוב ספק כודאי: ולהכי ספק סוטה בעיא חליצה, דדוקא להחמיר עשה הכתוב ספק כודאי, ולא להקל לפוטרה בלא חליצה. והקשו על כך התוספות מה שהקשו [יעויין שם בהגהות הב"ח], והסיקו התוספות: ולמאי דפרישית לעיל דלמסקנא דשמעתין 'טומאה כעריות כתיב בה' דאמר רב, היינו במקום לאו, ניחא, דההוא טומאה לא כתיבא אלא על ודאי נבעלה. דהיינו שלמסקנא מה שדנים סוטה כערוה מלשון טומאה, היינו מהפסוק 'לא יוכל בעלה הראשון... אחרי אשרי הוטמאה', ופסוק זה נאמר בסוטה ודאי ולא בסוטה ספק.

והקשה הרש"ש, שהרי התוספות כתבו בסמוך (יא:) שאם בא עליה בדרך לוקה, והתוספות ביארו דין זה שאף שבסוטה ספק לא מפורש לאו אלא רק עשה, אך כיון שהתחדשה בה דין ספק כודאי שוב יש בה גם לאו ומלקות מכח דין 'לא יוכל בעלה הראשון' וגו'. ואם כן מבואר בתוספות להדיא שהפסוק 'לא יוכל' נדרש גם לדין 'ספק כודאי', ואם כן מדוע דין ערוה לענין פטור מחליצה לא יהיה אלא בסוטה ודאי ולא בסוטה ספק.

ביאור הגרי"ג אדלשטיין שהתוס' ביבמות מודים שספק כודאי הוא בדינים המפורשים בפרשת סוטה

ובשיעור הגרי"ג (סימן נז אות ב) ביאר, שאף התוספות ביבמות שחידשו שמדין 'ספק כודאי' נדרש הפסוק 'לא יוכל' גם על סוטה ספק, אין גדר הדבר שנתחדש דין ספק כודאי לגבי כל הדינים, שדנים אנו אותה כאשת איש שזינתה בודאי, אלא לעולם אנו דנים 'ספק כודאי' רק לגבי הדינים המפורשים בפרשת סוטה ספק, הך כיון שעכ"פ עצם איסורה לבעלה הלא נתחדש בו דין ספק כודאי, שהרי האיסור - עכ"פ מכח עשה - מפורש גם בפרשת סוטה ספק, ואחרי שנוקטים אנו שיש בה איסור זה, ממילא יש בה גם איסור לאו של סוטה ודאי, כי אין לחלק ביניהם בעצם האיסור.

אך שונה מכך דין 'כתיב בה טומאה כעריות' שהוא דין אחר, אף שנלמד מאותו פסוק, ודין זה לא מצאנו בפרשת סוטה ספק, ולכן גם אחר שנתחדש ש'ספק כודאי' לא נדע דין זה, כיון שלא נתחדש שספק כודאי אלא לענין הדינים המפורשים בפרשה. ואמנם זה דלא כדברי הגר"ח, שהרי הוא ביאר ששורש מחלוקת התוספות היא בחקירה זו, וביאר שהתוספות ביבמות נקטו שאכן דנים את האשה כזינתה בודאי, ומחמת כן דנים גם עליה את הפסוק 'לא יוכל'. ולהבנה זו אכן תשוב קושיית הרש"ש למקומה, מדוע לא נאמר כן גם לגבי הדין ש'כתיב בה טומאה כעריות', וצ"ע.