אבני נזר/אבן העזר/קסד
|
< הקודם · הבא > |
ב"ה אור ליום בג' פינחס לפ"ק פה סאכטשאב.
שלום לכבוד אהובי ידידי הרב הגדול המפורסם צנא מלא ספרא משנתו זך ונקי כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י.
א[עריכה]
א) מ"ש כבודו שאם לא הי' מזכיר השליח ראשון שם עירו של שליח שני הי' כשר, זה ודאי אמת, וכן מבואר גם בתשובתי לפילטץ [והוא לעיל סי' קס"ג] קצת מטעם אחר. אך מה שהביא ראי' דכיון דלא מעכב אמירת שם העיר, שוב אף שינה שם העיר בטעות כשר, מהא דמנחות (פ"א וק"ג.) באומר הרי עלי תודה בלא לחם יביא תודה ולחם, ומקשה עלה הלא נדר ופתחו עמו, באומר אלו הייתי יודע שאין נדר בלא לחם הייתי נודר תודה ולחמה, להפוסקים דבהקדש מהני חזרה תוך כדי דיבור, ומ"מ כיון שאמירתו בלא לחם בטעות אינו עוקר אמירת הרי עלי תודה, ה"נ אין אמירת שם עירו בטעות מבטל המינוי שליחות עכ"ד:
ב[עריכה]
ב) הנה אף לפי שיטתו דזה חשוב חזרה אינו דמיון, דחזרה תוך כדי דיבור בטעות ודאי אינו מבטל, משא"כ הכא שאין פיו ולבו שוים, ומעיקרא לא הי' מינוי שליחות כמבואר בתשובתי לפילץ [לעיל תשובה הקודמת] באריכות, אך עיקר דבריו תמוהין, דלא מבעיא לפירוש הב' שפירש רש"י קושיית הש"ס נדר ופתחו עמו לומר הייתי סבור כו' ואלו הייתי יודע שאין נדר בלא לחם לא הייתי נודר, ממילא למה דמשני שאומר אף אם הי' יודע הי' נודר דהוי נדר, אך גם לפירוש ראשון דקושיית הש"ס הי' מטעם חזרה, הלוא פירש"י כלומר שכשנדר תודה לאלתר נתחרט בדבר, ולפי שהי' יודע שאין תודה בלא לחם כו' פירוש דכיון שידע שאין תודה בלא לחם והוא אמר בלא לחם הוה לי' חזרה, וכן פירש"י (ק"ג.) דכיון דאמר מן השעורים אמרינן שנתחרט שאין דעתו להביא כלום, דאדם יודע שאין מנחה מן השעורים, ממילא למה דמשני שהי' מוטעה אין כאן חזרה כלל, וכיון שנתכוין להתחייב בתודה או במנחה מחוייב להביא כדין תודה עם לחם, מנחה מן חטים, והא דהוצרך לומר דאמר שאף אם הי' יודע הי' נודר. דאל"כ הוי נדר בטעות כיון דע"כ אינו יודע, שאם ידע הלא חזר, וע"כ אינו יודע והוי טעות דמוכח. לזאת צריך לאוקמי שאף אם הי' יודע הי' נודר, אבל חזרה אינו כלל, ואדרבא משם יש להוכיח שאין מסלקין דבריו שבטעות, ממתני' (ק"ג) דר"ש פוטר משום שלא התנדב כדרך המתנדבים, הלא אם נסלק תיבות מן השעורים, ישאר נדבה טובה, אלא ודאי אין מסלקין דבריו שבטעות, ות"ק סובר דמ"מ כיון שקיבל עליו מנחה מחוייב להביא מנחה כדין, ור"ש סובר כיון שנתחייב שלא כמצוותו לא הוי נדר כלל, אבל מ"מ מוכח שאין מסלקין דבריו שבטעות:
ג[עריכה]
ג) ומה שהביא מתשו' רעק"א באמר לשליח תן גט לאשתי בת יעקב ובאמת היתה בת נתן כשר, תמיהני שלא עיין כלל בתשובתי, שעיקר טעם שלי משום כשאומר תן גט לאשתי שרה בת יעקב, והוא אין לו אשה אחרת שיהי' שמה שרה בת יעקב, ע"כ חל השליחות עלי', אבל ממנה שליח וטעה בשם עירו של השליח, הלא אפשר יש בכל העולם עיר ששמה כך ויש שם איש ששמו כשם השליח שמינה, נמצא דברי השליחות על אותו איש ולא הוי פיו ולבו שוים, ולא אוכל להבין מה זה כי לא חשוד הרב מפילטץ ח"ו שלא להעתיק הדברים כהווייתן:
ד[עריכה]
ד) ומ"ש עוד מתשו' הרי"ם בטבעת שאולה דכיון שאמר שנותן מהני ומה שאמר שאולה הי' בטעות, באמת לזה הוא דמיון קצת, אבל בעצמו דחה זה, אגב אודיע לכבודו שדברי רא"ש בטבעת שאולה, הגם שבש"ע הובא בלי חולק, הרשב"א בתשו' ח"ד חולק בדבר:
ה[עריכה]
ה) ומ"ש מתשו' הר"ן לענין עדות אשה אינו שום דמיון עדות שא"צ אלא לבירור לנ"ד, אולי יבין, כי הי' משגה בהעתקת תשובתי יכתוב לי ואשלח לו העתקת תשובתי, אם יוכל להמציא היתר מתקבל להעגונה היא מצוה גדולה לפי דברי הרב מפילטץ שא"א להשיג הרשאה אחרת ויהי' נייח לי מאד:
ו[עריכה]
ו) נשתהה התשובה בידי ועלה בדעתי שאפשר האיש ההוא מפילטץ אף שלא חל המינוי שמינהו שליח ראשון, מ"מ יכול ליתן הגט משום דהוי זכות לבעל שכבר גילה דעתו שרוצה בגירושין, ואף דבירושלמי אמרינן באשה הגע עצמך שצווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה, מ"מ בעושה מעשה רבה שנתן גט לשליח ונשבע שלא יבטל, הנה שהגט אצלו בהסכם גמור לא נחוש שמא חזר וכמ"ש הרא"ש פרק חלון כיון שגילה דעתו שרוצה בעירוב שוב הוי זכי' ובתה"ד שפסק שהמשרתת תוכל להפריש חלה משום שליחות הקשה אנפשי' מחלון אי אינש אחרינא אתי ותרם. הו"ל תורם שלא מדעת ויועיל מטעם זכי', ותירץ דאולי לא רצה שיתרום אחר שאינו מכיר דעתו אם בעין יפה וכו', מ"מ מפורש דאף אחר שלא מינהו שליח יוכל לעשות משום זכי', ה"נ כיון שהבעל מינה אחד שליח יוכל גם אחר ליתן, ואף את"ל שיש קפידא מי יתן, מ"מ הרי הבעל ידע שימנה אחד מפילטץ ליתן רק שבאנו לדון שלא יועיל השליחות מ"מ כיון דניחא לי' יועיל משום זכי':
ז[עריכה]
ז) אך משום זכי' הלא יכול הבעל לומר לא בעינא, ואפילו גילה דעתו תחילה כמבואר בריטב"א פרק האיש מקדש בהא דמקשה מחבורה שאבד פסחה אף דגילה דעתו והוי זכי', הי' יכול אח"כ לומר לא בעינא לזכי', וע"כ מטעם שליחות, וידוע דברי חי' הר"ן שבשטמ"ק ב"ב במזכה ע"י אחר כל זמן שלא שמע המקבל ונתרצה הפירות של נותן, אף שאח"כ כשנתרצה חל למפרע הפירות נשארים של נותן, על כרחין שעד עתה בחזקת נותן, לזאת אני מסופק אם תוכל להנשא קודם ששמע הבעל ונתרצה:
ח[עריכה]
ח) וראיתי במחנה אפרים הלכות זכי' סי' דבזכות גמור לא מהני מה שאומר אח"כ שאינו רוצה, דאיכא למימר מעיקרא הי' רוצה ועכשיו חוזר בו, ומדבריו נשמע דס"ל טעם לא בעינא משום דאגלי למפרע שלא הי' ניחא לי', וע"כ בזכות גמור ודאי הי' ניחא לי', ומדברי ריטב"א הנ"ל לא משמע הכי, דכיון שגילה דעתו תחילה וע"כ כשאומר אח"כ לא בעינא נשתנה דעתו, א"כ מהיכי תיתי נאמר שמתחלה נשתנה דעתו, נימא השתא הוא דנשתנה, כמו במקוה שנמצא חסר, גם מדברי הר"ן הנ"ל לא משמע כן, דא"כ הוי גילוי מילתא בעלמא, ובכהאי גוונא אמרינן אלו יבוא אלי' ויאמר דניחא לי', אלא דריצוי שבסוף משוי לי' הקנאה למפרע והמחאה שבסוף מבטל למפרע וכמ"ש:
ט[עריכה]
ט) ומה שהביא המח"א ראי' ממ"ש הר"ן גבי שמא נתרצה האב שאינו זכות גמור לאב, דאי הוה זכות גמור למה לי שמא נתרצה האב, והבין המח"א שכוונתו שאפי' מוחה הוי קידושין, ולדידי ז"א, שכוונת הר"ן שאלו הי' זכות גמור אפילו לא נתרצה בפירוש כגון שמת קודם ששמע הי' ספק קידושין משום דזכות הוא:
י[עריכה]
י) עוד הביא ראי' מב"ד שמקנין לאשה, והטעם פירש"י משום דזכות הוא לבעל וזכין לאדם שלא בפניו, ושם בסוגיא מבואר דאי אתי בעל לאחר סתירה לא מצי מחיל, והא יכול לומר לא בעינא לזכיי', ולדידי לק"מ שכמו ב"ד שמעמידין אפטרופוס לקטן אם הגדילו אין יכולין למחות משום מה כח ב"ד יפה, ה"נ ב"ד המקנין, דקטן כשלא בפניו, ולא תקשי קטן שנתגייר על דעת ב"ד שיכול למחות כשהגדיל, דהתם אין מוטל על ב"ד לגייר הקטנים, משא"כ ב"ד בנכסי קטנים שהם אביהם ומחוייבין לפקח בעסקיהם, וכן הא שב"ד מקנין שמוטל עליהם למיגדר מילתא דאיסורא וזה ברור ודו"ק:
יא[עריכה]
יא) חוזרני לדבריי הטעם מחאה אינו משום גילוי מילתא דחוב הי', אלא דמחאתו שבסוף מבטל למפרע וזכייתו מקיים למפרע, וקודם לכן הדבר ספק, וא"כ איך תוכל להנשא:
יב[עריכה]
יב) והנה יש עוד חשש לפי דעת קצוה"ח דלא מקרי זכות רק אם מגיע מה לידו, וע"כ לא מהני בהפרשת תרומה שלא מדעת, אפי' חלה בזמן הזה דאין לו שיעור ואין נ"מ מי יתרום, וראי' דידי' מתוס' נזיר ורשב"א נדרים. ואני אומר אף לדעת התוס' ורשב"א אין כמותו, רק דבעינן דומיא דאתם שיהי' נודע בשעת מעשה שהוא שליח כמ"ש בתה"ד, רק שהם ס"ל אפי' נודע שהוא זכי' כיון שתלוי אם אח"כ ניחא לי' או להיפוך, א"כ לא נודע אם הוא שליח ולא הוי דומיא דאתם, ולעולם כל מה דניחא לי' הוי זכי', וכן בקינוי שלא מדעת בעל פירש"י משום דחשוב זכי', וכן ריטב"א פרק האיש מקדש גבי פסח אין חשש מחמת זה בנ"ד, אך חשש הראשון יש:
יג[עריכה]
יג) והנה לכאורה י"ל בעיקר החשש דלא הוי פיו ולבו שוין, דלא מצאנו זה רק באומר תרומה ונתכוין לומר מעשר דלולי שאומר שלכך נתכוין לא הוי ידעינן כוונתו, אבל זה שאנחנו מבינים מעצמינו כוונתו הוי דברים שבלב ובלב כל אדם דמהני, ויש משמעות לזה בתוס' ר"פ שבועות שתים (כ'.) בד"ה לישנא באמר שאי אוכל לך מהו דתימא לישנא אתקיל לי', ופירשו התוס' שאמר שבדעתו כל מה שיהי' משמעות לשונו, הנה דאף שאמר שאי, אם מבינים אנחנו שכוונתו שאוכל חשוב זה משמעות לשונו, ה"נ אם מבינים אנחנו מתוך דבריו שכוונתו על האיש שבמקום האשה חשוב זה לשונו, אך החילוק ביניהם התם מתוך הלשון בעצמו מוכח, משא"כ הכא מתוך אומדן דעתינו, ועיין ר"ן נדרים (ו'.) מה שחילק בין אומדן דעתי' ובין הלשון מוכח ובין הענין מוכח:
יד[עריכה]
יד) ובעיקר דין דברים שבלב ובלב כל אדם כתבתי בתשובה (לק"ק ראדאמסק] והוא בסי' קע"ב] דלא מהני רק בצירוף מעשה כגון שנתן לה טבעת קידושין ומוכח שכוונתו לקידושין, אבל בשאין שם רק מחשבתו אף שמוכחת מחשבה אינה פועלת כלום:
טו[עריכה]
טו) ולדעתי יותר נכון לחפש היתר לברר פילץ פיליץ לא הוי שינוי, ימחול לעיין היטב בדבריי, ואשר יעלה במצודת עיונו יכתוב ולא יעלים שום דבר, נפלאתי למה יוכבד להשיג הרשאה שנית מהשליח, בשלמא הבעל הלך לדרכו, אבל השליח מסתמא הוא ממקום כתיבת הגט, למה יכביד ממנו לעשות שליח שנית האיש ההוא בלשון טוב: